שינה אמיתית, טהורה, עמוקה, דומה לקטיפה שחורה, לפרוות שפן, לפלומת אפרוח, לסופגניה טריה, ליין ישן, לריח אדמה אחרי גשם, לתנור דולק בחושך, לקולו של פול רובסון, לקצף על גלי הים, לביקור ידיד בליל סופה. השינה היא מסוג הנכסים כמו בריאות, מולדת, בית של אמא, שאין מרבים לחשוב עליהם אלא אם כן אבדו. יודעים את ערכה רק בלילות, כשמחכים לה והיא מתמהמהת, כשמצפים לה והיא אינה באה, כשמבקשים אותה והיא נעלמה. באותם הלילות שכל דקה היא כטיפת מים מברז דולף, כאשר מחשבות קודרות אופפות את המיטה כמלאכים רעים, ועמם חוזרים כל מעשי העוול שעשינו, כל ההבטחות שלא מילאנו, כל החובות שלא פרענו.

יש דרכים שונות לפתות אותה, את השינה, שתבוא לחבקנו בחשכת הלילה. מייעצים לספור מאחת עד אלף וגם עד אלפיים, אט־אט, סיפרה אחרי סיפרה, אך מי שלא חונן בחוש מתמטי מפותח, עלול מרוב מספרים להתפכח עוד יותר. אומרים שטוב גם לעקוב אחרי עדר כבשים העובר על פני גשר צר, כבשה אחרי כבשה, אחת אחת, בזהירות, שלא תמעד חלילה רגל, אך שיטה זו מיועדת רק לחובבי טבע מושבעים, אחרים עלולים להתעורר משעטת הטלפיים על אבני הגשר. הדבר הטוב ביותר הוא לבלוע כדור שינה, בעיקר, שאגב כך אפשר להעיר את שאר בני הבית, כדי שגם הם ידעו טעמו של חוסר שינה.

כל עוד האדם צעיר ומלא אשליות, נדמה לו, כי שינה היא בעצם דבר מיותר, בזבוז זמן, שאפשר לנצלו למטרות נעימות יותר. אך ככל שהוא מתבגר, מתחזקת בו הדעה, כי אין בילוי זמן מועיל יותר ממנה. הבה ניתן את דעתנו רק על כך, מה גדולה הברכה הצומחת מן השינה לספרות, לרבות הספרות העברית – כמה יצירות מאלפות, מחנכות בעלות ערך היסטורי נוספות היו נכתבות, אילולא נזקקו כותביהם לשינה מזמן לזמן.

דומה השינה לעגבניות: כשיש מחסור בהן, מוכנים לשלם כל מחיר, ובזמן של שפע אין יודעים איך להיפטר מהן. כל שנה חולמים על חופשה, בה נישן ונישן ונישן, אך כשהיא מגיעה, מחפשים כל מיני התעסקויות כדי לא להירדם. סוף כל סוף איזו כמות של שינה יכול לשאת אדם בריא?

כמה מתגעגעים לשינה במקום זר, בחדר מלון מדכא, שקירותיו מתקלפים והבלטות שבורות, המים יורדים ברעש בצינורות הביוב, המזרון לוחץ והכר קשה כאבן, הסדין קר ולח והשמיכה כבדה ודוקרת וריח עובש נודף ממנה. אני מכירה את כל הבדיחות התפלות על תפקידיו השונים של בקבוק מים חמים, ואף־על־פי־כן אני מרשה לעצמי לומר: אפילו בבית זוג צעיר ומאושר הוא עלול להיות לתועלת ובודאי במלון זר.

הרי שינה עם רגליים קרות, בלי הרגשת חום בנשמה, דומה לצליל של סיר מתכת, לחול בין השיניים, לכתונת צמר גס, להליכה על אבני חצץ, לנעליים לוחצות, ליללת תנין, לסכין גילוח קהה, למוסיקה אלקטרונית, לתה עם כתמי שמן.

והגרועה מכולן היא שינה ברכבת, או באוטובוס, בחשכת הלילה. הראש כבד, כבד, כבד, רוצים להשעין אותו שלא יפול, לא חשוב על מה, על שמשה קרה, על מעקה, על כתפו של שכן זר. ואחר כך נמים־לא־נמים, שומעים קולות הנוסעים, מרגישים כל אבן על הכביש, הרגליים נרדמו והיד כואבת. פתאום מתעוררים מחריקת בלמים, מרגישים טעם מר בפה ויודעים – לא, זאת לא היתה שינה, רק תחליף, חציר במקום טבק וירג’יניה, חלה במקום קציצות בשר.

יש אנשים המחפשים את טעם החיים במרחקים, על פסגת הרים ומתחת לפני הים, ברחובות העיר הסואנים וביערי־עד סבוכים; אך אני אומרת לכם, אין דבר טוב בחיים ממיטה חמה, ספר טוב ומוסיקה ערבה לאוזן, ואחר־כך שינה ארוכה, עמוקה, מתוקה. וצריך להיות בה, לפחות, חלום אחד קטן. לא, אינני מתכוננת להיכנס לתחומו של סבא פרויד – יודע צדיק חלום בהמתו, ולכולנו נפש שחורה. אך חלום זעיר, חלומצ’יק, חלומון קטנטן הוא חלק בלתי־נפרד של שינה טובה, שבלעדיו אין יודעים כי אמנם היתה. זכרון חלום אחרי ליל שינה הוא כטעמו של יין על הלשון כשהכוס נתרוקנה, כבושם אשה שנשתייר באוויר.