כבר שעה ארוכה לפני פתיחת שער בית־החולים הם מתחילים להתאסף ליד הכניסה. ראשונים הם הבאים ממרחקים ועפר השביל המוביל אל הכביש הראשי עוד דבוק בנעליהם השחורות. לפעמים הם פורשים ממחטה לבנה על המדרגה שלפני השער, שלא ללכלך את חליפת השבת, ומתיישבים על האבן כדי לנוח מתלאות ההליכה ברחובות הכרך. אך לרוב הם עומדים נשענים על הגדר בלי לנוע ובלי לדבר. שששט, אומר אבא לילד, כאן אסור לצעוק. והילד נועץ זוג עיניים מבוהלות בשורת החלונות הארוכה. כל כך הרבה חלונות, כל כך הרבה חולים מאחוריהם. זר פרחים עטוף נייר עתון נבל בחום היום. לוע־ארי מגינת בית־הספר, המורה נתנה רשות לקטוף. בכיתה יודעים כולם שאמא בבית חולים, וכולם מקנאים. מחר יספר להם, איך שהביאו אחד על אלונקה. אולי נפצע בקרב. או שודדים ירו עליו. אבא מניח את סל־הקש על הרצפה. אמא אמרה להביא כותונת־לילה וסבון ואת המסרק הגדול.

המתחילים בביקורי חולים מחכים בשקט, ביראת־כבוד, כבשערי מקום קדוש. הוותיקים מתנהגים ביתר בטחון, הם כבר מכירים את שמות הרופאים וסידור העבודה של האחיות ובקיאים בשיטות ריפוי ושמות לועזיים למחלות. אצלם הביקור כבר ענין של שיגרה. נו, איך היה אתמול? – יותר טוב. שקיעת הדם כבר בסדר. צריכים רק להוציא את התפרים. ידיים של זהב יש לדוקטור פוקס. אשתי אמרה לי שהאוכל תמיד קר.

השוער מביט בנדחקים ליד דלת הכניסה בחוסר סבלנות. כאלה הם כולם, חושבים שרק להם מישהו בפנים. בוער להם. עוד יספיקו ללכלך את הפרוזדורים. כבר ראינו אלפים, מבקרים וחולים. באים ויוצאים. לעתים בשער הראשי ולפעמים בשער האחורי, כשהמכונית השחורה מחכה שם בפתח. כבר שלוש, אומר מישהו מהוותיקים. חדש לא היה מעז להרים את קולו. עוד ארבע דקות, אומר השוער. מה היה איכפת לו לפתוח קצת מוקדם יותר, מתרעמת האשה, אני באתי במיוחד מהגליל. כך אומרים כולם, חושב השוער, כולם באים במיוחד או מהגליל או מהנגב.

ולמעלה, באולמים הארוכים, נעשות ההכנות האחרונות. לשים קצת אודם על הלחיים, כותונת־לילה נקיה, זו החדשה מניילון, להחליק את הסדין. האם יביא היום את הילדה? ודאי כבר אין לה שמלה מגוהצת. הייתי צריכה לומר לו, שילביש לה את החצאית הכחולה. אלי לא יבוא היום אף אחד, אומרת מיטה 16, הבחור שלי בעבודה. אמרתי לו, חבל על הכסף, מספיק בשבת. ועיניה נעוצות בדלת. אולי בכל זאת לא שמע בקולה ויבוא. והיא תכעס קצת. רק למראת־עין: אין לך שכל, חבל על הזמן. מיטה 21 עומדת ליד החלון. לה עוד מותר לקום. מחכה לניתוח. הבעל שלך כבר ישנו, היא מודיעה ל־14, עם הילד. והאמא שלך, שוב עם סיר־בישול ביד. רק שלא תתפוס אותה האחות. והבן שלי? אני לא רואה אותו. כנראה, לא נתנו לו לצאת מהמחנה, אומרת מיטה 3, אחרת ודאי היה בא.

למטה נפתח השער. עשרות זוגות רגליים רצות במדרגות. חבל על כל רגע. אלה הצעדים שלו. לא, זה מישהו אחר, אבל הולך בדיוק כמוהו. הוותיקים נכנסים בריצה לאולם, ישר למיטה המחכה להם. רק החדשים נעמדים בפתח ומתחילים לסקור את שורת מיטות־הברזל הלבנות. יוסי, יוסי, צועק קול מהפינה, אני כאן.

למה אתה קונה את כל הממתקים? בין כה וכה אין לי תיאבון. קח אותם הביתה לילדים. שילמו לך בעבודה? רחל באה לעזור? הרופא אמר, שצריכים עוד בדיקות. היום הביאו חדשה, אבנים בכליות. – איפה את שומרת את מגבות המטבח? אסתר עשתה לך עוגה, מביצים. את אל תדאגי, הכל יסתדר. העיקר שתהיי בריאה. – נתנו לי מורפיום בלילה. – יש לך מה לקרוא? – גברת דרדיק הלכה היום הביתה, הבת לקחה אותה אליה. אתה אוכל כהוגן?

הביקור נגמר, קוראת האחות. יוסי, נשיקה, תשמור על עצמך. – מה יש לבכות, מחר נבוא שוב. – תביא לי קצת מי קולון, לסדינים יש ריח, תיקח את הפיז’מה הביתה, רחל יכולה לכבס אותה. האולם מתחיל להתרוקן. ראשונים יוצאים החדשים, המפחדים עדיין מפני קולה החד של האחות הראשית. הוותיקים אינם נחפזים. האחות תקרא שנית. לאט־לאט הם פונים לדלת. דרישת־שלום לגרינברגים. תשמרי על עצמך.

השקט באולם נעשה לפתע גדול כל כך. וליד מיטה 12 מונח זר של לוע־ארי שנבל.