רקע
רות בונדי
עבודת רופאי האליל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

פה ושם, בעבודה, ברדיו, בעתון, אתה שומע על זקן בן שמונים, תשעים או מאה, הקורא בלי משקפיים, שומע בלי אזניות, אוכל בתיאבון, מתעמל למען התענוג, מתרחץ במים קרים מתוך עיקרון וכל ימי חייו לא ידע מחלה. לא, עיננו לא צרה בו על כל הישגיו. למי יש כוח להגיע בתנאים כאלה לגיל שמונים? אבל על דבר אחד קינאנו בו: על שהגורל הרחמן חסך ממנו את המגע עם הציבור המלומד של בעלי תואר דוקטור לרפואה.

אין לנו שום דבר נגד הרופאים. להיפך, אין לנו שום דבר בעדם. אין ספק, הם ציבור משכיל, אינטליגנטי ונעים־הליכות, הצרה רק שהם שומרים את תכונותיהם החיוביות האלה לחיים הפרטיים בלבד. ליד כוס קפה או באולם ההרצאות, בקולנוע וליד הבאר הרופאים הם היצורים המקסימים ביותר, רק לא מעבר לשולחן המרפאה. אתם זה כמו עם נאפולי: אסור להתקרב יותר מדי.

הנסיון בא ללמדנו, כי הרופאים בני ימינו ממשיכים במסורת עתיקת־יומין של רופאי אליל. ובשיטת הריפוי הבסיסית לא השתנה הרבה מאז תקופת האבן. יש רופאים העובדים את אֵל הפחד, אל האימה, אל אכזר הדורש קרבנות. שעה שהחולה במערומיו ומרגיש את עצמו שלא בנוח בגלל עצם היותו בלי כיסוי, שלא לדבר על רות הפרצים השוררת בדרך־כלל בחדרי הרופאים – ובכן, בשעה טראגית זאת מתחיל רופא האליל: איפה היית עד עכשיו? למה הזנחת את הדבר זמן רב כל כך? עכשיו אתה בא אלי? האם יש לך מושג, מה יכול לקרות? ועתה מתחיל הקוסם הגדול למנות שורה ארוכה של אנשים שסבלו מאותה מחלה עצמה, שגם הם לא פנו לרופא בזמן, והנה, זה שנים ניזונות מהם התולעים. אמנם היו כמה מאושרים, שיצאו מהעסק נכים לצמיתות, אבל אלה היו מקרים נדירים ביותר.

החולה רועד כעלה בשלכת. מגמגם משהו על אשה וילדים. אולי בכל זאת עוד ניתן להציל… אך הרופא אפילו לא שם את לבו אל החוטא המסכן וממשיך בשלו, זועם, רוגז, מטיל אימה. בסופו של דבר, הוא מוציא פתק מן הפנקס כאילו הלך לרשום גזר־דין־מוות, מקשקש משהו על הנייר שצריך להידמות לכתב יד אנוש, מוסר זאת לצל האדם העומד מולו ופוסק: שלוש פעמים ביום שלוש טיפות. אבל… מה בעצם… החוצה! – מצווה הוא. בבית־מרקחת אומרים לך, שזאת תרופה רגילה נגד כאבי גרון וכעבור שבוע אתה בריא כמו שור. האליל פעל.

יש רופאים העובדים אֵל אחר, בעל שני פרצופים כמו יאנוס ז"ל, אחד מחייך ואחד יורק רעל. אתה בא אליו: אני תמיד עייף, יש לי כאבי ראש, מיחושים בגב, רגליים נפוחות… הרופא אפילו אינו מרים את ראשו מקטלוג הפרסום המונח לפניו. אחרי שגמרת את דרשתך, הוא בודק אותך בארשת סלידה של טבעוני הרואה סטייק ופוסק: זה שום דבר. אבל הדקירות בלב? – אין לזה שום חשיבות. חוסר השינה? – לא כלום. והסחרחורת? – דבר רגיל ביותר. אתה בריא בהחלט. אמנם, יש כאן פלביסציטיס דוקומנטאריס, אבל במצב המתקדם של מדע הרפואה אין זאת בעיה. תוכל לחיות עד מאה ועשרים. רק קצת לשמור על עצמך, עבודה קלה, שום התרגשות, לא לאכול הרבה, לא לעשן. לא לירוק, הרבה מנוחה… כפי שאמרתי, שום דבר רציני. יש מקרים שחיים עם זה גם עשר שנים. העיקר, תהיה שקט, אין שום סיבה לדאגה. תבוא בעוד חצי שנה, אם תחיה עד אז.

רק רופאים זקנים בעלי ידיים כבדות וקול איטי מוכנים לפעמים לעבוד את אֵל החיים, אל הנחמה, החייכני והמלטף. רופא כזה רושם את שמך… שטיינר… שטיינר. מאין אתה? אה, פרסבורג… עיר יפה… הייתי שם כסטודנט… ועתה מתחילה שיחה ארוכה ועירנית על ערי סלובאקיה והריה. אחר־כך עוברים לענין חינוך הילדים. אתה מספר לו, כי בתך רוצה להיות רקדנית. אין דבר, הוא אומר לך, זה יעבור עם החתונה. ואם לא, הנה היתה פאבלובה ומרי ויגמן. ראיתי אותה בברלין… ולפני שהספקת לספר לו על מיחושיך, אתה נאנח באזניו על המנהל העצבני… ונזכר בחובות. והוא מספר לך על הסרט הרוסי עם הילד. עוד לפני שבדק אותך, אתה מרגיש כי הוקל לך, הפחד סר ממך, חוסר הבטחון נעלם. יש לך עורף, משענת, ידיד. הוא יתן לך תרופה כלשהי ואתה יודע מראש, כי היא תעזור לך. הרי יש לך כל האימון בו. ואם חלילה לא, תמיד תוכל לחזור אליו. יחפש משהו אחר. כבר תימצא עצה.

היית אצל דוקטור פריש? – תמהים הבריות – הרי הוא זקן. והתרופות שלו מיושנות. אתה רק מחייך. מה חשוב, אם הוא נוהג להשתמש בתרופות החדישות ואם לא? העיקר שהאל שלו אל נחמה הוא.

המלצות קוראים
תגיות