ומה בכך אם יש לכם נזלת? גם כן מחלה! פחות מלא כלום. קצת מלא באף ומעט מעיק בראש, דוקר בגב וכואב בגרון, העיניים אדומות והאזניים סתומות, וההרגשה הכללית מתחת לאפס. כפי שאמרתי, לא כלום. אפילו אין מה לדבר על כך ברבים.

זה המרגיז ביותר בנזלת, מצב־הרוח מזופת ובכל זאת אין במה להתפאר. רק תנסה לענות על “מה שלומך” שיגרתי של מכר תשובה מלאה ומדויקת, כי אכן השלום לא טוב, זה שבוע ימים שהנך סובל מנזלת. – יפסיק אותך אחרי המלה הראשונה, כדי לבשר לך, כי גם לו יש נזלת, ולא רק שבוע אלא שבועיים, ויומיים היה לו גם חום, ואם ירצה השם, עלולה זאת להיות אפילו ברונכיטיס. ואיפה אתה עם הנזלת העלובה שלך?

קשה יותר לשאת בנזלת מאשר ברגל שבורה, למשל, כי אבר מרוסק כזה הוא מכת הגורל לפי כל הכללים ונזלת זו סתם דקירה בסיכה במקום הרגיש ביותר. שבר ברגל זה מאורע, ידיעה, דבר המתפרסם ברבים. אם יש מזל, אף נמצאים כמה ימים בבית־חולים, דבר המוסיף לא מעט לפופולריות הכללית. המשפחה מתייחסת אליך בחמימות יוצאת מגדר הרגיל, ממלאת כל בקשה ושוכחת את מריבות העבר נוכח תחבושת הגבס המעוררת כבוד. אנשים ישאלו לשלומך וגם יהיו מוכנים להאזין לתשובה.

וכאשר יבקשו לדעת, אם הרגל כואבת, תוכל לענות בחיוך קל, אך מלא עצב נסתר, כי לא נורא, כבר ידענו כאבים אחרים לגמרי. בכך רמזת, אל“ף, שאמנם הכאבים חזקים, אך אתה יודע לכבוש אותם כדרך גבר, ובי”ת, שיש לך עבר עשיר וזרוע הרפתקאות. והעיקר – הביטוח הלאומי משלם את הנזק, בעוד שהוצאות על טיפות נגד אף סתום, אספירינים וסוכריות נגד שיעול על כיסך.

אין ספק, טובה מכה גדולה ממכה קטנה. אם בגלל התלקחות פתיליה נשרף הבית מעל ראשכם, קרוב לוודאי, כי הדבר ייזכר בעתונים ויגיע לאזני רבים, תיהפכו לגיבורי השכונה, אנשים יבואו להציע לכם את עזרתם, כוס תה חם, כסות־לילה ומכנסיים רזרביים. ואם יש לכם מזל, תכסה חברת הביטוח את האבדה ובמקום רהיטי הפלוש הישנים, תוכלו לקנות משהו נוצץ, כולו פורמאיקה וגומאוויר.

אבל אם במקום שריפה כללית התלקחו רק שתי מגבות מטבח והלהבות השחירו את תקרת המטבח, אין בכך כלום חוץ מרוגז רב. ראשית. אתה מסתכסך עם אשתך, מפני שהיא, כרגיל, אשמה בכל! שנית, אתה חייב לסייד את המטבח! ושלישית, עליך להחליף את הפתיליה הכושלת בגז.

אם אתה יכול להודיע לציבור, כי מתה חותנתך, ישתתף כל אחד בצערך, אך אם הגיעה לביקור של יומיים ושפעת מניעה אותה להישאר עשרה ימים, הרי הצער גדול יותר וההשתתפות בו קטנה לאין שיעור.

אנשים אוהבים להיות במרכז ההתעניינות, מעדיפים מהלומה על אי־נעימות. אולי משום כך לא מצליחות המלוות בהתנדבות למיניהן. פשוט, מבקשים מאתנו פחות מדי. לשלם כמה עשרות לירות זה לא כואב, זה סתם לא נעים. צריך לוותר על שמלה חדשה או ניקוי שטיח. אילו היו מבקשים מאתנו להוריד את הכותונת האחרונה, היתה הקריאה מושכת יותר. ראשית כל, היה רואה כל מי שעיניים בראשו, כי אמנם הורדנו את הכותונת, ושנית, היה זה מעשה דראמתי ראוי לציון.

אם יקראו לציבור לצאת לשעתיים לחפור תעלת ביוב ארצית, לא תהיה ההתעניינות גדולה במיוחד. מה פתאום ביוב, ולמה דווקא אני ושילכו אחרים. אבל אם יבקש בי־ג’י מאה אלף גברים, שילכו לכבוש את המאדים, הוא ימצא אותם. המאדים, זה כבר משהו אחר, מעשה היסטורי. והרי ידוע, כל אחד רוצה להירשם בספר תולדות העם. אם לא באותיות גדולות, לפחות בפטיט למטה מתחת לקו.

רגע, על מה, בעצם, דיברנו? כן, על נזלת. מה יש כאן לדבר הרבה? קחו ממחטה.

כבר שעה ארוכה לפני פתיחת שער בית־החולים הם מתחילים להתאסף ליד הכניסה. ראשונים הם הבאים ממרחקים ועפר השביל המוביל אל הכביש הראשי עוד דבוק בנעליהם השחורות. לפעמים הם פורשים ממחטה לבנה על המדרגה שלפני השער, שלא ללכלך את חליפת השבת, ומתיישבים על האבן כדי לנוח מתלאות ההליכה ברחובות הכרך. אך לרוב הם עומדים נשענים על הגדר בלי לנוע ובלי לדבר. שששט, אומר אבא לילד, כאן אסור לצעוק. והילד נועץ זוג עיניים מבוהלות בשורת החלונות הארוכה. כל כך הרבה חלונות, כל כך הרבה חולים מאחוריהם. זר פרחים עטוף נייר עתון נבל בחום היום. לוע־ארי מגינת בית־הספר, המורה נתנה רשות לקטוף. בכיתה יודעים כולם שאמא בבית חולים, וכולם מקנאים. מחר יספר להם, איך שהביאו אחד על אלונקה. אולי נפצע בקרב. או שודדים ירו עליו. אבא מניח את סל־הקש על הרצפה. אמא אמרה להביא כותונת־לילה וסבון ואת המסרק הגדול.

המתחילים בביקורי חולים מחכים בשקט, ביראת־כבוד, כבשערי מקום קדוש. הוותיקים מתנהגים ביתר בטחון, הם כבר מכירים את שמות הרופאים וסידור העבודה של האחיות ובקיאים בשיטות ריפוי ושמות לועזיים למחלות. אצלם הביקור כבר ענין של שיגרה. נו, איך היה אתמול? – יותר טוב. שקיעת הדם כבר בסדר. צריכים רק להוציא את התפרים. ידיים של זהב יש לדוקטור פוקס. אשתי אמרה לי שהאוכל תמיד קר.

השוער מביט בנדחקים ליד דלת הכניסה בחוסר סבלנות. כאלה הם כולם, חושבים שרק להם מישהו בפנים. בוער להם. עוד יספיקו ללכלך את הפרוזדורים. כבר ראינו אלפים, מבקרים וחולים. באים ויוצאים. לעתים בשער הראשי ולפעמים בשער האחורי, כשהמכונית השחורה מחכה שם בפתח. כבר שלוש, אומר מישהו מהוותיקים. חדש לא היה מעז להרים את קולו. עוד ארבע דקות, אומר השוער. מה היה איכפת לו לפתוח קצת מוקדם יותר, מתרעמת האשה, אני באתי במיוחד מהגליל. כך אומרים כולם, חושב השוער, כולם באים במיוחד או מהגליל או מהנגב.

ולמעלה, באולמים הארוכים, נעשות ההכנות האחרונות. לשים קצת אודם על הלחיים, כותונת־לילה נקיה, זו החדשה מניילון, להחליק את הסדין. האם יביא היום את הילדה? ודאי כבר אין לה שמלה מגוהצת. הייתי צריכה לומר לו, שילביש לה את החצאית הכחולה. אלי לא יבוא היום אף אחד, אומרת מיטה 16, הבחור שלי בעבודה. אמרתי לו, חבל על הכסף, מספיק בשבת. ועיניה נעוצות בדלת. אולי בכל זאת לא שמע בקולה ויבוא. והיא תכעס קצת. רק למראת־עין: אין לך שכל, חבל על הזמן. מיטה 21 עומדת ליד החלון. לה עוד מותר לקום. מחכה לניתוח. הבעל שלך כבר ישנו, היא מודיעה ל־14, עם הילד. והאמא שלך, שוב עם סיר־בישול ביד. רק שלא תתפוס אותה האחות. והבן שלי? אני לא רואה אותו. כנראה, לא נתנו לו לצאת מהמחנה, אומרת מיטה 3, אחרת ודאי היה בא.

למטה נפתח השער. עשרות זוגות רגליים רצות במדרגות. חבל על כל רגע. אלה הצעדים שלו. לא, זה מישהו אחר, אבל הולך בדיוק כמוהו. הוותיקים נכנסים בריצה לאולם, ישר למיטה המחכה להם. רק החדשים נעמדים בפתח ומתחילים לסקור את שורת מיטות־הברזל הלבנות. יוסי, יוסי, צועק קול מהפינה, אני כאן.

למה אתה קונה את כל הממתקים? בין כה וכה אין לי תיאבון. קח אותם הביתה לילדים. שילמו לך בעבודה? רחל באה לעזור? הרופא אמר, שצריכים עוד בדיקות. היום הביאו חדשה, אבנים בכליות. – איפה את שומרת את מגבות המטבח? אסתר עשתה לך עוגה, מביצים. את אל תדאגי, הכל יסתדר. העיקר שתהיי בריאה. – נתנו לי מורפיום בלילה. – יש לך מה לקרוא? – גברת דרדיק הלכה היום הביתה, הבת לקחה אותה אליה. אתה אוכל כהוגן?

הביקור נגמר, קוראת האחות. יוסי, נשיקה, תשמור על עצמך. – מה יש לבכות, מחר נבוא שוב. – תביא לי קצת מי קולון, לסדינים יש ריח, תיקח את הפיז’מה הביתה, רחל יכולה לכבס אותה. האולם מתחיל להתרוקן. ראשונים יוצאים החדשים, המפחדים עדיין מפני קולה החד של האחות הראשית. הוותיקים אינם נחפזים. האחות תקרא שנית. לאט־לאט הם פונים לדלת. דרישת־שלום לגרינברגים. תשמרי על עצמך.

השקט באולם נעשה לפתע גדול כל כך. וליד מיטה 12 מונח זר של לוע־ארי שנבל.

פה ושם, בעבודה, ברדיו, בעתון, אתה שומע על זקן בן שמונים, תשעים או מאה, הקורא בלי משקפיים, שומע בלי אזניות, אוכל בתיאבון, מתעמל למען התענוג, מתרחץ במים קרים מתוך עיקרון וכל ימי חייו לא ידע מחלה. לא, עיננו לא צרה בו על כל הישגיו. למי יש כוח להגיע בתנאים כאלה לגיל שמונים? אבל על דבר אחד קינאנו בו: על שהגורל הרחמן חסך ממנו את המגע עם הציבור המלומד של בעלי תואר דוקטור לרפואה.

אין לנו שום דבר נגד הרופאים. להיפך, אין לנו שום דבר בעדם. אין ספק, הם ציבור משכיל, אינטליגנטי ונעים־הליכות, הצרה רק שהם שומרים את תכונותיהם החיוביות האלה לחיים הפרטיים בלבד. ליד כוס קפה או באולם ההרצאות, בקולנוע וליד הבאר הרופאים הם היצורים המקסימים ביותר, רק לא מעבר לשולחן המרפאה. אתם זה כמו עם נאפולי: אסור להתקרב יותר מדי.

הנסיון בא ללמדנו, כי הרופאים בני ימינו ממשיכים במסורת עתיקת־יומין של רופאי אליל. ובשיטת הריפוי הבסיסית לא השתנה הרבה מאז תקופת האבן. יש רופאים העובדים את אֵל הפחד, אל האימה, אל אכזר הדורש קרבנות. שעה שהחולה במערומיו ומרגיש את עצמו שלא בנוח בגלל עצם היותו בלי כיסוי, שלא לדבר על רוח הפרצים השוררת בדרך־כלל בחדרי הרופאים – ובכן, בשעה טראגית זאת מתחיל רופא האליל: איפה היית עד עכשיו? למה הזנחת את הדבר זמן רב כל כך? עכשיו אתה בא אלי? האם יש לך מושג, מה יכול לקרות? ועתה מתחיל הקוסם הגדול למנות שורה ארוכה של אנשים שסבלו מאותה מחלה עצמה, שגם הם לא פנו לרופא בזמן, והנה, זה שנים ניזונות מהם התולעים. אמנם היו כמה מאושרים, שיצאו מהעסק נכים לצמיתות, אבל אלה היו מקרים נדירים ביותר.

החולה רועד כעלה בשלכת. מגמגם משהו על אשה וילדים. אולי בכל זאת עוד ניתן להציל… אך הרופא אפילו לא שם את לבו אל החוטא המסכן וממשיך בשלו, זועם, רוגז, מטיל אימה. בסופו של דבר, הוא מוציא פתק מן הפנקס כאילו הלך לרשום גזר־דין־מוות, מקשקש משהו על הנייר שצריך להידמות לכתב יד אנוש, מוסר זאת לצל האדם העומד מולו ופוסק: שלוש פעמים ביום שלוש טיפות. אבל… מה בעצם… החוצה! – מצווה הוא. בבית־מרקחת אומרים לך, שזאת תרופה רגילה נגד כאבי גרון וכעבור שבוע אתה בריא כמו שור. האליל פעל.

יש רופאים העובדים אֵל אחר, בעל שני פרצופים כמו יאנוס ז"ל, אחד מחייך ואחד יורק רעל. אתה בא אליו: אני תמיד עייף, יש לי כאבי ראש, מיחושים בגב, רגליים נפוחות… הרופא אפילו אינו מרים את ראשו מקטלוג הפרסום המונח לפניו. אחרי שגמרת את דרשתך, הוא בודק אותך בארשת סלידה של טבעוני הרואה סטייק ופוסק: זה שום דבר. אבל הדקירות בלב? – אין לזה שום חשיבות. חוסר השינה? – לא כלום. והסחרחורת? – דבר רגיל ביותר. אתה בריא בהחלט. אמנם, יש כאן פלביסציטיס דוקומנטאריס, אבל במצב המתקדם של מדע הרפואה אין זאת בעיה. תוכל לחיות עד מאה ועשרים. רק קצת לשמור על עצמך, עבודה קלה, שום התרגשות, לא לאכול הרבה, לא לעשן. לא לירוק, הרבה מנוחה… כפי שאמרתי, שום דבר רציני. יש מקרים שחיים עם זה גם עשר שנים. העיקר, תהיה שקט, אין שום סיבה לדאגה. תבוא בעוד חצי שנה, אם תחיה עד אז.

רק רופאים זקנים בעלי ידיים כבדות וקול איטי מוכנים לפעמים לעבוד את אֵל החיים, אל הנחמה, החייכני והמלטף. רופא כזה רושם את שמך… שטיינר… שטיינר. מאין אתה? אה, פרסבורג… עיר יפה… הייתי שם כסטודנט… ועתה מתחילה שיחה ארוכה ועירנית על ערי סלובאקיה והריה. אחר־כך עוברים לענין חינוך הילדים. אתה מספר לו, כי בתך רוצה להיות רקדנית. אין דבר, הוא אומר לך, זה יעבור עם החתונה. ואם לא, הנה היתה פאבלובה ומרי ויגמן. ראיתי אותה בברלין… ולפני שהספקת לספר לו על מיחושיך, אתה נאנח באזניו על המנהל העצבני… ונזכר בחובות. והוא מספר לך על הסרט הרוסי עם הילד. עוד לפני שבדק אותך, אתה מרגיש כי הוקל לך, הפחד סר ממך, חוסר הבטחון נעלם. יש לך עורף, משענת, ידיד. הוא יתן לך תרופה כלשהי ואתה יודע מראש, כי היא תעזור לך. הרי יש לך כל האימון בו. ואם חלילה לא, תמיד תוכל לחזור אליו. יחפש משהו אחר. כבר תימצא עצה.

היית אצל דוקטור פריש? – תמהים הבריות – הרי הוא זקן. והתרופות שלו מיושנות. אתה רק מחייך. מה חשוב, אם הוא נוהג להשתמש בתרופות החדישות ואם לא? העיקר שהאל שלו אל נחמה הוא.

כולנו מגיעים לשם פעם, במוקדם או במאוחר, לגיהנום שעלי אדמות, לחדר העינויים שבתשלום, לכיסא החשמלי לחפים־מפשע. ייתכן, כי אי־שם על פני כדור הארץ מתהלך לו בעל עקרונות ורצון־ברזל, מלאך או מזוכיסט, הניגש לרופא־שיניים ברגע של הכאב הראשון. אבל אנחנו, בשר ודם, מגיבים על ההתראה הראשונה בזלזול, כלאחר־יד: זה כלום. כנראה, אכלתי משהו מתוק או חמוץ מדי, או שנגסתי במשהו קשה, או שקיבלתי רוח פרצים. זה ודאי יעבור.

אבל הכאב אינו עובר. ניגשים לבית־מרקחת ומבקשים משהו טוב נגד כאב שיניים. זה לא בשבילי, זה בשביל השכן. הרי כל הרוקחים והרופאים הם כנופיה אחת. רוקח כזה עוד מסוגל לייעץ לגשת לרופא על אף העובדה, כי מכירת הגלולות מכניסה לו את הרווח הקמעונאי המקובל. לא שמפחדים ללכת לרופא־שיניים בגלל הכאב. איפה! כבר עברנו דברים אחרים לגמרי, לידות ופציעות בחזית, רגל שבורה ודלקת ריאות, חזרת וצהבת. רק שהביקור במרפאת־שיניים לוקח זמן כה רב ודווקא עכשיו אנחנו כה עסוקים. ונוסף על כך רופא־שיניים כזה דורש המון כסף ובדיוק השבוע קנינו גז והחודש כבר לקחנו מפרעה וחשבון בעד תיקון־שיניים זה הדבר האחרון שחסר לנו.

בינתיים נהפכה הרגשת אי־הנעימות, שנשכחה כשדיברנו עם עלמה נאה או שמענו את דברי הרכילות האחרונים, לכאב טרדני, חודר לעצמות, האוכל אותנו בכל פה, משפיע על כל ישותנו. טוב, נחכה רק עד מחר בבוקר. אחרי ליל נדודי שינה, אינסופי ומדכא, כאשר אין טעם לחיים והכל הבל־הבלים, מגיעים לידי המסקנה המעציבה, כי אין מנוס – מוכרחים לגשת לרופא־שיניים.

האם יש לך תור? שואלת המכשפה במעיל הלבן, שהיתה פעם בעיניך בחורה נאה למדי. דומם אתה מצביע על הלחי הנפוחה. טוב, תצטרך לחכות, קובעת היא, ונעלמת מאחורי דלת המרפאה בהשאירה מאחוריה ריח של ליזול, אתר ונקיון מופרז. אתה מחכה, יחד עם חמישה אחים לגורל, בחדר ההמתנה הקר, עם שורת כיסאות לאורך הקיר וערימת כתבי־העת הקרועים על שולחן־התה השחוק. מעליך תלויה תמונת איש עטוף מטפחת אדומה. נראה שזה עלול להצחיק.

איזה יצור ממין נקבה לבוש מעיל שעיר סורג בקצב מסחרר. היא ניגשת, כנראה, לרופא־שיניים מתוך הנאה פרברסית, אחרת לא היתה מסוגלת לסרוג בכלל. השאר מדפדפים בז’ורנלים, כאילו היו בהם רק דפים לבנים. מעבר לדלת שומעים גניחות וטירטור המקדח. לתוך בשרך קודחים. לפחות שעה שהאיש יושב בפנים. כמה זמן מסוגל רופא כזה לעבוד בתוך פה אחד? כמובן, אצלו לא בוער. משלמים לו טוב־טוב בעד כל רגע. עכשיו עוד מצלצל הטלפון. הרופא מדבר משהו על הצגת קולנוע. ברור, לו אין צרות, העסקים פורחים, ברוך השם.

סוף־כל־סוף מתפנה כיסא העינויים. מה שלומך? שואל הרופא, כאילו נפגשתם במסיבת קוקטייל, מה העניינים? – תפסיק לשאול קושיות! אין לך עיניים בראש? אך הוא בשלו. מה שלום יעקב? שמעתי שקיבל משרה טובה אצל פדרמן. – מה מענין אותי יעקב, מה לי ולפדרמן! – איך הילדים? – שכחתי שיש לי כאלה. תפסיק לשאול ותיגש למלאכה. לא, הוא שותה קפה, לגימה אחרי לגימה, רוחץ את הידיים, אצבע אחרי אצבע, מסדר את הכלים שלו, מחט אחרי מחט. תודה לאל, הוא מביט לתוך הפה הפעור, נו כן, זה מתחת לסתימה הישנה, נצטרך להוציא אותה.

זה רופא־שיניים, זה? זה קצב, נפח, כורה פחם. טררררררר. ידיים כפטישים. טררררררר. באיזו איטיות הוא עובד!

נחשוב על משהו עצוב נורא, על ילדים הודיים המתים מרעב או על רעידת אדמה בצ’ילי. טררררר. בלי סוף. כמה זמן הוא עוד מתכונן לקדוח? סוף כל סוף – מים, אוויר, אתר, ארסן. זה הכל בשביל היום.

בו ביום שאתה חייב לגשת לרופא שנית יש לך ישיבה שאין לדחותה. אין דבר, בין כה וכה השן חדלה לכאוב. ניגש לרופא בשבוע הבא. בדיוק כשאתה מתכונן ללכת, חולה הילד. לא אסון. ניגש ביום ראשון הבא. הסתימה הזמנית יצאה בינתיים בשעת לעיסת טופי פירות. ביום ראשון באים אורחים מהקיבוץ. אפשר להשאיר אותם וללכת? אי אפשר. לא חשוב, הכאבים נעלמו, לא צריכים למהר. כעבור חודש כבר לא נעים לגשת, ודאי יטיף לך אודות דיוק והקפדה. מילא. כבר תימצא הזדמנות. לא בוער. נראה, שהשן נרפאה מעצמה. קורים מקרים כאלה.

עד שיום אחד אתה מרגיש דקירה בפה. זה לא כלום, כנראה אכלתי משהו מתוק מדי. או שקיבלתי רוח פרצים. זה ודאי יעבור.