רקע
רות בונדי
שן תחת שן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

כולנו מגיעים לשם פעם, במוקדם או במאוחר, לגיהנום שעלי אדמות, לחדר העינויים שבתשלום, לכיסא החשמלי לחפים־מפשע. ייתכן, כי אי־שם על פני כדור הארץ מתהלך לו בעל עקרונות ורצון־ברזל, מלאך או מזוכיסט, הניגש לרופא־שיניים ברגע של הכאב הראשון. אבל אנחנו, בשר ודם, מגיבים על ההתראה הראשונה בזלזול, כלאחר־יד: זה כלום. כנראה, אכלתי משהו מתוק או חמוץ מדי, או שנגסתי במשהו קשה, או שקיבלתי רוח פרצים. זה ודאי יעבור.

אבל הכאב אינו עובר. ניגשים לבית־מרקחת ומבקשים משהו טוב נגד כאב שיניים. זה לא בשבילי, זה בשביל השכן. הרי כל הרוקחים והרופאים הם כנופיה אחת. רוקח כזה עוד מסוגל לייעץ לגשת לרופא על אף העובדה, כי מכירת הגלולות מכניסה לו את הרווח הקמעונאי המקובל. לא שמפחדים ללכת לרופא־שיניים בגלל הכאב. איפה! כבר עברנו דברים אחרים לגמרי, לידות ופציעות בחזית, רגל שבורה ודלקת ריאות, חזרת וצהבת. רק שהביקור במרפאת־שיניים לוקח זמן כה רב ודווקא עכשיו אנחנו כה עסוקים. ונוסף על כך רופא־שיניים כזה דורש המון כסף ובדיוק השבוע קנינו גז והחודש כבר לקחנו מפרעה וחשבון בעד תיקון־שיניים זה הדבר האחרון שחסר לנו.

בינתיים נהפכה הרגשת אי־הנעימות, שנשכחה כשדיברנו עם עלמה נאה או שמענו את דברי הרכילות האחרונים, לכאב טרדני, חודר לעצמות, האוכל אותנו בכל פה, משפיע על כל ישותנו. טוב, נחכה רק עד מחר בבוקר. אחרי ליל נדודי שינה, אינסופי ומדכא, כאשר אין טעם לחיים והכל הבל־הבלים, מגיעים לידי המסקנה המעציבה, כי אין מנוס – מוכרחים לגשת לרופא־שיניים.

האם יש לך תור? שואלת המכשפה במעיל הלבן, שהיתה פעם בעיניך בחורה נאה למדי. דומם אתה מצביע על הלחי הנפוחה. טוב, תצטרך לחכות, קובעת היא, ונעלמת מאחורי דלת המרפאה בהשאירה מאחוריה ריח של ליזול, אתר ונקיון מופרז. אתה מחכה, יחד עם חמישה אחים לגורל, בחדר ההמתנה הקר, עם שורת כיסאות לאורך הקיר וערימת כתבי־העת הקרועים על שולחן־התה השחוק. מעליך תלויה תמונת איש עטוף מטפחת אדומה. נראה שזה עלול להצחיק.

איזה יצור ממין נקבה לבוש מעיל שעיר סורג בקצב מסחרר. היא ניגשת, כנראה, לרופא־שיניים מתוך הנאה פרברסית, אחרת לא היתה מסוגלת לסרוג בכלל. השאר מדפדפים בז’ורנלים, כאילו היו בהם רק דפים לבנים. מעבר לדלת שומעים גניחות וטירטור המקדח. לתוך בשרך קודחים. לפחות שעה שהאיש יושב בפנים. כמה זמן מסוגל רופא כזה לעבוד בתוך פה אחד? כמובן, אצלו לא בוער. משלמים לו טוב־טוב בעד כל רגע. עכשיו עוד מצלצל הטלפון. הרופא מדבר משהו על הצגת קולנוע. ברור, לו אין צרות, העסקים פורחים, ברוך השם.

סוף־כל־סוף מתפנה כיסא העינויים. מה שלומך? שואל הרופא, כאילו נפגשתם במסיבת קוקטייל, מה העניינים? – תפסיק לשאול קושיות! אין לך עיניים בראש? אך הוא בשלו. מה שלום יעקב? שמעתי שקיבל משרה טובה אצל פדרמן. – מה מענין אותי יעקב, מה לי ולפדרמן! – איך הילדים? – שכחתי שיש לי כאלה. תפסיק לשאול ותיגש למלאכה. לא, הוא שותה קפה, לגימה אחרי לגימה, רוחץ את הידיים, אצבע אחרי אצבע, מסדר את הכלים שלו, מחט אחרי מחט. תודה לאל, הוא מביט לתוך הפה הפעור, נו כן, זה מתחת לסתימה הישנה, נצטרך להוציא אותה.

זה רופא־שיניים, זה? זה קצב, נפח, כורה פחם. טררררררר. ידיים כפטישים. טררררררר. באיזו איטיות הוא עובד!

נחשוב על משהו עצוב נורא, על ילדים הודיים המתים מרעב או על רעידת אדמה בצ’ילי. טררררר. בלי סוף. כמה זמן הוא עוד מתכונן לקדוח? סוף כל סוף – מים, אוויר, אתר, ארסן. זה הכל בשביל היום.

בו ביום שאתה חייב לגשת לרופא שנית יש לך ישיבה שאין לדחותה. אין דבר, בין כה וכה השן חדלה לכאוב. ניגש לרופא בשבוע הבא. בדיוק כשאתה מתכונן ללכת, חולה הילד. לא אסון. ניגש ביום ראשון הבא. הסתימה הזמנית יצאה בינתיים בשעת לעיסת טופי פירות. ביום ראשון באים אורחים מהקיבוץ. אפשר להשאיר אותם וללכת? אי אפשר. לא חשוב, הכאבים נעלמו, לא צריכים למהר. כעבור חודש כבר לא נעים לגשת, ודאי יטיף לך אודות דיוק והקפדה. מילא. כבר תימצא הזדמנות. לא בוער. נראה, שהשן נרפאה מעצמה. קורים מקרים כאלה.

עד שיום אחד אתה מרגיש דקירה בפה. זה לא כלום, כנראה אכלתי משהו מתוק מדי. או שקיבלתי רוח פרצים. זה ודאי יעבור.

המלצות קוראים
תגיות