רקע
רות בונדי
פנים אל פנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

אם תשאלו אותי – מוטב שסופרים ומשוררים, כן, בעיקר משוררים, לא יראו את פניהם בקהל. טלו כזה שיר לירי, עדין, שביר עד שמפחדים לקרוא אותו בקול רם, שיר מלא געגועים ואהבה וחלומות. נזכרים בו והלב כואב, ככה סתם, בלי סיבה, מרוב יופי.

ואחר־כך אתם נכנסים למכולת, ולידכם עומד כזה שמנמן, בעל סנטר כפול, עם ארנק־קש אדום בידו, וקונה לבניה אחת, אבל שתהיה טריה, שש ביצים אל"ף־אקסטרה, כמה הן עולות עכשיו? שני מליחים, חבילת איטריות, מן הדקות, בבקשה, סבון־כביסה ומאה גרם אבקת פודינג עם טעם תות. תודה, זה הכל, אומר השמנמן, עובר על החשבון ויוצא לרחוב בצעדי אווז.

את יודעת מי זה? – שואלת בעלת החנות שעה שהיא חותכת בשבילי מאה גרם גבינה צהובה, – זה מתתיהו אור־זיו, המשורר. אשתו עכשיו בהבראה בחניתה. לקוחות טובים שלי.

לא! לא! לא! – זועק הלב. אילו היה שיכור, לבוש בלואים, לו היה מדבר עם עצמו, מתהלך בגשם שוטף על שפת הים, עובר את הכביש בצד שמאל – הכל הכל אפשר לסלוח למשורר, כל שגעון, כל פיזור נפש. אבל חבילת איטריות! הגשמיות הזאת! ועל החשבון הוא עובר פעמיים!

ומאז, מה אגיד לכם, כשאני קוראת שיר, דקיק כקורי עכביש, אני רואה בין השיטין שני סנטרים וארנק אדום, ובנחירי עומד ריח של סבון־כביסה, שיסלח לי אלוהים.

תמיד בטוח יותר להעריץ משוררים שהלכו לעולמם. אולי לבש פושקין תחתוני צמר ולעס שום. אולי שׂם קיטס את הסכין לפה וסיפר בדיחות גסות. אבל הכל לא חשוב עוד. אין עוד סבנה להיפגש אתם ב“תנובה” או אצל הספר. משום כך מתים המשוררים המוכשרים לרוב בגיל צעיר: כדי לחסוך אכזבה למעריציהם.

המלצות קוראים
תגיות