אם תשאלו אותי – מוטב שסופרים ומשוררים, כן, בעיקר משוררים, לא יראו את פניהם בקהל. טלו כזה שיר לירי, עדין, שביר עד שמפחדים לקרוא אותו בקול רם, שיר מלא געגועים ואהבה וחלומות. נזכרים בו והלב כואב, ככה סתם, בלי סיבה, מרוב יופי.

ואחר־כך אתם נכנסים למכולת, ולידכם עומד כזה שמנמן, בעל סנטר כפול, עם ארנק־קש אדום בידו, וקונה לבניה אחת, אבל שתהיה טריה, שש ביצים אל"ף־אקסטרה, כמה הן עולות עכשיו? שני מליחים, חבילת איטריות, מן הדקות, בבקשה, סבון־כביסה ומאה גרם אבקת פודינג עם טעם תות. תודה, זה הכל, אומר השמנמן, עובר על החשבון ויוצא לרחוב בצעדי אווז.

את יודעת מי זה? – שואלת בעלת החנות שעה שהיא חותכת בשבילי מאה גרם גבינה צהובה, – זה מתתיהו אור־זיו, המשורר. אשתו עכשיו בהבראה בחניתה. לקוחות טובים שלי.

לא! לא! לא! – זועק הלב. אילו היה שיכור, לבוש בלואים, לו היה מדבר עם עצמו, מתהלך בגשם שוטף על שפת הים, עובר את הכביש בצד שמאל – הכל הכל אפשר לסלוח למשורר, כל שגעון, כל פיזור נפש. אבל חבילת איטריות! הגשמיות הזאת! ועל החשבון הוא עובר פעמיים!

ומאז, מה אגיד לכם, כשאני קוראת שיר, דקיק כקורי עכביש, אני רואה בין השיטין שני סנטרים וארנק אדום, ובנחירי עומד ריח של סבון־כביסה, שיסלח לי אלוהים.

תמיד בטוח יותר להעריץ משוררים שהלכו לעולמם. אולי לבש פושקין תחתוני צמר ולעס שום. אולי שׂם קיטס את הסכין לפה וסיפר בדיחות גסות. אבל הכל לא חשוב עוד. אין עוד סכנה להיפגש אתם ב“תנובה” או אצל הספר. משום כך מתים המשוררים המוכשרים לרוב בגיל צעיר: כדי לחסוך אכזבה למעריציהם.

אדם אינטליגנטי, המכבד את עצמו – מן ההכרח שתהיה ספריה בבית. למה? אצטבה של ספרים היא רהיט נאה וכל ארכיטקט־פנים כולל אותה בתכנונו. ונוסף על כך: לכולם יש ספריה. במה אנחנו גרועים מהם? ועוד: יש טוענים, כי כמות הספרים בספריה הפרטית קשורה קשר כלשהו במידת ההשכלה של בעלה. אבל זו טענת־שווא, שאילו היה כך, היו מבקרי הספרים המשכילים בבני־אדם.

אמנם, יש אנשים שאינם קונים ואינם קוראים ספרים. וייתכן שהם עושים בחכמה. רק שבחברת אנשי־רוח יחסר להם נושא לשיחה, אלא אם כן בקיאים הם במיוחד בעניני רכילות. אולם אלה מיעוט אפסי. הרוב קונים ספרים, אך לא קוראים אותם. יש שטח ריק במזנון המורכב החדש, ובמקום־העבודה אפשר להשיג ספרים בחצי מחיר ובתשלומים נוחים, ובכלל, יש ספרים חשובים שכל איש המטפח את השכלתו חייב להחזיקם בספריה שלו. למשל, קורות העולם בשלושה כרכים. ייתכן, כי בשעת הקניה מתכוונים באמת לקרוא בהם. ביום שהביאו את הכרכים הביתה, בערב, לוקחים כרך אל"ף ומתחילים לדפדף בו. אבל בדיוק באותו ערב מרגישים עייפות כלשהי. ייתכן, כי מוטב לקרוא דברים חשובים כל כך בשבת, בנחת, בראש צלול. אבל בדיוק באותה השבת באים המוני אורחים והילדים משתוללים ואין זמן אפילו לעבור על עתוני ערב־שבת. אבל החופשה השנתית, זה הזמן הנכון לקרוא משהו יסודי יותר. יכול להיות, שאף לוקחים כמה קבצים לבית ההבראה. אבל מה רוצה המזל הביש? יש שם כמה בחורות נאות למדי, המפריעות לבן אדם רציני בקריאה. אבל קורות העולם לא יברחו גם בשנה הבאה. הרי לספרים כאלה יש ערך נצחי, ומה הן כמה שנים לעומת הנצח?

השיטה היעילה ביותר היא לקרוא ספרים, אך לא לקנות אותם. מבחינה זו הדבר הטוב ביותר הוא להיות מבקר ספרותי: שולחים לך את הספרים חינם. מפעם לפעם אתה מעתיק קטע מהעטיפה, כדי להצדיק את קיומך, והספריה גדלה ללא מאמץ.

השיטה הבדוקה ביותר היא לשאול ספרים אצל מכרים, דבר העלול אמנם לצמצם את חוג ידידיך, אך לעומת זאת להרחיב במידה ניכרת את ספרייתך. כמו שאמרו חכמים: תראה לי את ספרייתך ואומר לך ממי גנבת ספרים.

יש אנשים המעדיפים לתת ספר במתנה ובלבד שלא להשאיל אותו, והצדק עמם. במתנה תוכל לתת גם ספר שאין לך כל ענין בו, שקיבלת אותו גם אתה במתנה, או שהוקדש לך על־ידי ידיד גרפומון, ובלאו־הכי לא היית מעלה על דעתך לקרוא אותו. אבל להשאיל ברגע של חולשה, הרי זה כאילו להאמין שהספר עוד יחזור אליך. לא, חביבי, מספר מושאל נפרדת לנצח, ולא יעזור לך שאתה רושם את שמך בשער או מדביק אקסליבריס בתוכו. ואין כל תועלת להזכיר לידידיך, כי לקח אצלך ספר ולא החזיר, ואין גם טעם לבקר אצלו מתוך תקווה, כי אז יהיה נאלץ להחזירו: מזמן יש לספרך מקום קבוע בספרייתו ולהוציאו משם, הרי זה כאילו להוציא מת מקברו. יש אנשים בעלי עוז נפשי עד כדי לסרב להשאיל ספר מרכושם, אבל הם מעטים, ובדרך־כלל יש להם שם של אנטיפאַטיים, אנטיחברותיים, אנטיסוציאַליים, ולמי כדאי בגלל ספר אחד שם רע כזה?

פה ושם תמצא גם משוגע, שהוא גם קונה וגם קורא ספרים. ייתכן, שהוא אפילו קונה אותם באופן שיטתי, עוקב אחרי מודעות הוצאות־הספרים ומבקר בקביעות בחנות־הספרים הקרובה ללבו. כדי לדעת מה חדש. אבל אז הוא ודאי מורה, או איש מסודר, או אדם עליון מסוג אחר.

גם לך היה פעם רצון לבנות את הספריה לפי טעמך, באופן שיטתי, אלא שהגורל האכזר לא נתן לך את מבוקשך, ראשית כל, עליך לסחוב כל ימי חייך את מתנות הבר־מצווה – אנציקלופדיות לנוער, שישה סדרי משנה, אלבום ההגנה. שנית, זכרונות מחטאי העבר: “הפרש בלי ראש” ושאר הספרות הבלשית, שירי אהבה (מזמן חדלנו להראות ענין בנושא זה), ספרים המסבירים לנוער המתבגר את עובדות החיים, כמה קלסיקאים קרועים ובלואים. אחר־כך יש ספרים שאתה חייב לקנות אותם בגלל המקצוע – חשמלאות או טיפול בתינוקות, ואלה שהפיצו אצלך במקום העבודה. ועוד ספרים, שסתם התחשק לך לקנות כשנסעת מתל־אביב לחיפה. בקיצור, המציאות השתלטה על חלומותיך הספרותיים. מבחינה זו הספריה היא ראי נאמן לחיים – תמיד היא יוצאת אחרת משמתכוונים.

יש בעלי עקרונות־ברזל, המתחילים לקרוא את העתון היומי מהידיעה הראשונה בטור הראשון של העמוד הראשון, אחרים מחפשים קודם כל איזה רצח יפה, שמעתי גם על אחד שהתחיל במאמר ראשי, אבל זאת יכולה להיות סתם הוצאת דיבה. ויש פשוטי־עם כמוני, הפותחים את קריאת העתון במודעות האישיות: מי לחיים ומי לחופה ומי למוות.

כל עוד האדם צעיר ויפה מחפש הוא קודם כל את מודעות הנישואין, כנראה, מפני שיש לו עדיין אשליות על יתרונות החיים בשניים. רינה פולישוק – יורם צפרוני: מאורשים. גם כן משהו – לא היתה להם סבלנות לחכות? לילי טיילור – (לוס אנג’לס) – צבי כרמי (נתניה) – נשואים. אני שואלת אתכם, איפה הם, בעצם, התחתנו? איפה נפגשו? הורי הכלה ורדה קלינגר (ציריך) וקורט פישר (ירושלים) שמחים להזמין את ידידיהם וכו'. איזה מין כלה זאת, שאמא שלה בשווייץ והאבא בארץ? כנראה גרושים. פרצוף יפה יהיה לנישואים אלה. מרבית מקרי עבריינות־הנוער מקורם בבתים שהתפוררו.

יום אחד נוכחים לדעת, כי אין, בעצם, ענין במודעות נישואין. הצעירים הללו, שיתחתנו אם אינם יכולים אחרת. מוקד ההתעניינות עובר למודעות הולדת. נתן גבעולי ורעייתו שמחים להודיע על הולדת הבן הבכור. נו טוב, הישג כביר. חובקים בת, אחות לאביתר. עכשיו כולם עם השמות המודרניים. יעקב ומשה כבר לא נאה להם. בן, אח לאירית ולענת. מה, עוד ילד? מניין לוקחים האנשים את הכסף ז

לברית מילה מזמינים בדרך כלל בסיטונות. נא לראות הודעה זו כהזמנה אישית. נו כן, מה כבר נותנים שם! אדום עתיק וביסקוויטים של פרומין. לבר־מצווה מזמינים דרך העתון רק לטקס בבית הכנסת. בבית סוגרים את הדלתות. ועל החופה מודיעים ליתר בטחון אחרי המעשה: אחרת עלולים להופיע עוד מאה איש לארוחת־צהריים.

השנים עוברות. איחולים לאבינו היקר בהגיעו לגיל עצה. מברכים את חברנו לנישואי בתו עם בח"ל. ברכה מקרב לב להולדת הנכד. מעט־מעט בא הזמן שנמשכים אל המודעה במסגרת שחורה. האדם הוא בסך־הכל חיה משונה. לא שהיה מאחל לעצמו, כי דווקא מכריו ימותו, חלילה. אבל כשהוא מוצא שם מוכר לו בין מודעות האבל, מרגיש הוא משהו דומה לסיפוק. מה אתה אומר? איש צעיר כל כך, שישים ומשהו בסך־הכל. עוד שלשום נפגשתי אתו בקפה. שתה תה עם לימון ופתאום – איננו. נו כן, זה מחכה לכולנו. אחד במוקדם ואחד במאוחר.

כל מודעה, אפילו הצנועה ביותר, של אינץ' על טור, מספרת משהו על זה שהלך לעולמו. רייזינקה. ודאי מפולין. מתאבלים אחיה ואחותה. מסכנה, אפילו בעל לא היה לה. כנראה, לא היתה נשואה מעולם. אחרת היו כותבים: אלמנתו של… אנו מודיעים בצער: הילדים: מתילדה (ניו־יורק), מקס (סאו־פאולו), שאול (תל־אביב). זהו פרצוף המשפחה בימינו, פזורה על פני כל העולם. ודאי לא הספיקו אפילו לבוא ללוויה.

כאשר יחד עם מודעת האבל המשפחתית מופיעה מודעה של השכנים לבית, חברים לעבודה, של ארגוני צדקה, מוסדות ציבור ויוצאי עירו, הרי שהנפטר היה איש חשוב וחשיבותו עולה עם כל אינץ'. ואז מתחילים להרהר: כמה מודעות אני עלול לקבל? לפחות ארבע. אולי רק שלוש, במשרד הם קמצנים. ודאי שלא יתנו בעמוד ראשון.

המעגל מצטמצם, כי כל העולם נוטה למות. רבקה מגבעת ברנר. וחיים מהסניף. יום אחד תפתח את העתון ותמצא שם מודעה על פטירתך. אך אז כבר תהיה פטור מקריאתה.

תהרגו אותי, אבל במקום להתעמק בקריאת כל כתבי א. ד. גורדון בכריכת־בד נאה הלכתי והוצאתי את כספה המועט של המערכת על תריסר יצירות ספרותיות מפוקפקות, פרי עטם של סופרים אלמוניים או בעלי שמות חשודים, כגון, ל. הוד, א. רופ או ר. אישוני. קשה לקרוא לחוברות דקות אלו, הקשורות זו לזו במהדקי־כביסה בחזיתות הקיוסקים בדגלונים צבעוניים, בשם ספרי־כיס. שם זה איבד מכבר את צביונו הקליל, ועתה אפשר לקרוא בהוצאות־כיס את היצירות הקלאסיות המשעממות ביותר.

ספרות זו מתחלקת לשני מינים: סיפורי בלש, שעל שעריהם מתנוסס לרוב תצלומו של שחקן קולנוע בהתגלמות דמות המתאימה לכותרת, וסיפורים בהמשכים הפותחים בדרך־כלל בתמונת נערה לבושה בחסכנות מכסימלית. הסיפורים בהמשכים נושאים שמה של בחורה – “יהודית” או “כרמלה” או “אביבה” – וכותרת־משנה, כגון “הרפתקאותיה הסוערות של עולה יפה” או “רומן מותח מחיי נערת זוהר מושחתת”. וחייהן הסואנים עלולים להימשך גם מאות עמודים. “יהודית” עומדת עתה בעמוד 728 ו“מטילדה־רחל, נערת האס־אס” אפילו בעמוד 2384. הרפתקאותיה של מטילדה זו כבר מילאו 179 חוברות. כל אחת במחיר מאה וחמישים פרוטה. פירושו של דבר, מטילדה כבר עלתה לקוראיה הנאמנים יותר מעשרים וחמש לירות, סכום מכובד גם לנערה שאינה עשוית נייר.

יתרונם העצום של רומנים אלה הוא סגנונם, כלומר, העדר כל סגנון. שום משפטים ארוכים ומסורבלים, לא שמות־תואר מרובים המעכבים את העלילה, לא מלים קשות להבנה ולא עמודים שלמים בלי שורה של אוויר. המשפטים קצרים, הרווחים גדולים, הפיסוק מרובה. העין קופצת בקלות מקטע לקטע לקראת ההרפתקאות שבדרך:

הוא הוביל אותה קדימה.

– לאן אתה סוחב אותי ז

– בעוד כמה דקות תיווכחי.

היא נעמדה במקום.

– לא ארשה ככה לסחוב אותי.

אולם עצמון החזיק בבשר זרועה והוליך ישר. (“יהודית” עמ' 716).

כדאי לציין, כי עצמון זה הוא עתונאי במקצוע. בכלל, בספרות מסוג זה העתונאים שכיחים למדי, אולם כל דמיון בינם לבין אנשים חיים מקרי בלבד. עתונאי כזה מ“יהודית” או “הנערה מהבית” לעולם אינו נחפז לישיבת הוועדה הציבורית למען נקיון ברחובות, או כינוס מגדלי בקר לבשר, ושעתו תמיד פנויה לכל הרפתקה. אין עורך, אין אשה ואין ילדים שהיו יכולים למנוע ממנו לארוז בחפזון את חפציו החיוניים ביותר כדי לצאת לרדיפה דראמתית אחרי הפושע, או להיפגש עם נערת־לבו אי־שם בהרים. ועוד: עצמון זה, למשל, מצטיין בתכונות שעתונאים אחרים רק יכולים לחלום עליהן. גופו חסון, “רגליו כאילו מושרשות באדמה, ראשו יושב חזק בעורף, כמו פלדה. תיקו נעוץ לו בבית־השחי באופן טרזני ובעיניו הרבה פקחות ועוד יותר עוז”. וההשפעה שיש לעצמון על נשים: “זרם חשמלי עובר מעיניו” או “בעיניה היה עצמון חזק, זועם, נהדר”. איפה יש עתונאים כאלה?

לעומת סיפורי הנערות המגישות לקורא מנה הגונה של יצרים שאין להשתלט עליהם, עוסקים ספרי־הבלש באותן הוצאות בענינים שבינו לבינה בעדינות יתרה, שהיתה הולמת אף ספר קריאת־חובה במוסד לבנות “מזרחי*. ב”רוצח הובא למאסר" אין איש הבולשת רוברט מרק מגיע לנשיקה עם קלייר אלא בקטע האחרון בעמוד האחרון, וזאת עוד לצלילי שיר לחג המולד, לאחר שכתב לה מכתב בזו הלשון: “קלייר יקירתי. רק לפני שעות חזרתי ממסע של שנתיים והבאתי למאסר את בירד, רוצחו השפל של אביך המנוח. אני הולך להתרחץ ולהחליף את בגדי ומיד אבוא לראותך. שלך בנאמנות ובאהבה”. והשניים התאחדו בנשיקה ממושכת… זה הכל.

בעשרים גרוש אפשר לקנות גם את “הזקן והים”, אמנם לא של המינגוויי, אבל משעמם פחות. על השער עומד ג’יימס מייסון לבוש מדים צחורים של חיל הים. ובפנים רודף טומי פונדינג אחרי המרגל סם בטלר, המסתתר בשם בדוי בחווילתו של ד"ר טומסון. בסופו של דבר בא הכל על מקומו בשלום, כמובן. וגם בכך כוחם של ספרי הרחוב: שום פסיכולוגיה, שום סוף טראגי. האנשים הטובים מנצחים, המנוולים באים על עונשם, כאן יש עוד צדק בעולם.

בעתון מרגישה המליצה את עצמה כמו דג במים, כמו עש בכובע־גרב, כמו תולעת בתפוח. כאן ביתה וכאן מבצרה. ויש גם הסבר לדבר: לפנים, בזמנים שעברו, היו רוב העתונאים עובדים לפי חתיכה, וכל מלה היתה שווה כסף. ומי יחסוך מלים, אם כל המרבה הרי זה מורווח. במקום “דיבר” כתבו “נשא את דברו”. במקום “הלך” רשמו “שם את פעמיו”. בינתיים גילו הכתבים את יתרונותיה הנוספים והמרובים של המליצה ונשארו נאמנים לה גם לאחר שעברו למשכורת חדשית.

המליצה מכפרת תמיד על חוסר ידיעה. אם לא ידוע לך, מהיכן באו משתתפי הכינוס לספרי נשים, תמיד תוכל לכתוב “מכל קצווי תבל”. זה לא יאמר מאומה ואיש לא יוכל להאשים אותך שאינך נאמן לאמת. אמיתותה של מליצה, פשוט, אין בודקים. אם תכתוב “המונים נהרו לאסיפה”, לא יטריח את עצמו איש לבדוק, אם אמנם נהרו ומה זה בעצם המונים, אבל אם תכתוב “לאסיפה באו חמש מאות איש” יש תמיד סכנה שיימצא מישהו שיעמיד את הדברים על דיוקם ויציין, כי היו שם שש מאות לפחות.

המליצה היא הדרך הטובה להימנע מצרות. הרי כל אחד משלים עם העובדה, שמליצה מפריזה. כאשר כותבים “שערוריה ללא תקדים” יודעים, שכבר היו דברים בעולם, אולם מי ילך לחטט בתולדות האומה כדי להוכיח, שלפני עשר שנים היתה שערוריה גדולה עוד יותר.

לכאורה מובנת מליצה כמו “טקס רב רושם” אפילו לקוראי “אצבעוני”, אבל תכנה האמיתי נשאר מוסתר. “טקס רב רושם” פירושו, שלא עשה על הכותב כל רושם, אחרת היה מוצא מלים קולעות יותר לתאר אותו. אבל, פשוט, לא ייתכן לכתוב סתם “טקס” בלי שני שמות־תואר לפחות ולהשאיר את הטקס המסכן במערומיו. מצד שני גם לא ייתכן לכתוב על “טקס שיגרתי” או “טקס משעמם”. סוף־כל־סוף צריכים לשמור על יחסים טובים עם האנשים המכובדים שהשתתפו בו. כותבים "רב רושם* והכל שפיר.

מסיבה צנועה, פירושה, כי לא היה שם מה לאכול חוץ מעוגיות קשות ומיץ מבקבוקים.

תשואות סוערות – היו גם אנשים שמחאו כף.

מחוגים יודעי דבר נמסר – קראתי ב“אובזרבר” של השבוע שעבר.

בהתרוממות רוח – הסעודה היתה טובה מאוד,

מסורת נאה – כל שנה אותו הדבר

משקיפים סבורים – אני חושב.

אין שחר לידיעה שפורסמה אתמול… מה לעשות, שוב הקדימו אותנו בעתון אחר.

בנוכחות אישי ציבור – פשוט, לא שמתי לב מי בדיוק היה שם.

שמנה וסלתה – ראה לעיל.

התרגשות עצומה בציבור – שני אנשים צילצלו למערכת.

הידיעות בדויות מעיקרן – כל הפרטים נכונים.

הקהל שמע בדריכות – לא נתנו לצאת באמצע.

פעולה ציבורית ברוכה – הרווחתי מאה לירות בעבודה צדדית.

המשימות הכבדות המוטלות עלינו – עובדים פה ושם.

תוך לבטים בלתי־פוסקים – היו המון פנצ’רים.

הסופר הנודע – מימי לא שמעתי עליו.

קצר את יבול הנצחון – סוף כל סוף הכניסו אותו לרשימת המועמדים.