רקע
רות בונדי
מורה נבוכות

כולם טוענים, שתפקידו של עתונאי לעורר, להתריע, להעמיד על העובדות הנכונות, ללחום למען האמת, לחשוף את המציאות למערומיה ובכלל להיות מדריך ומורה־דרך לציבור הקוראים הנבוכים. ואם כי עד כה הצלחתי לקבל את משכורתי בלי לבזבז את זמני על תפקידים נעלים אלה, הרי הפעם אין מנוס – האמת צריכה להיאמר ותהא מרה כמלח אנגלי.

החלטה זו באה לי בעקבות הריבוי המדאיג של פניות מצד נערות תמימות וטהורות־לב ומצד הורי הנערות הנ"ל, המבקשים עצה, הדרכה והכוונה מעתונאית מנוסה וידועה בציבור, איך להגיע לאותו משלח־יד נשגב, שבו עוסקת אני. הסיבה לשאיפה זו נעוצה בדרך־כלל בעובדה, כי הנערות החמודות כותבות חיבורים יוצאים מן הכלל בבית־הספר, זוכות בציון טוב מאוד בספרות ואף מכתביהן ממחנה הצופים או הקייטנה מנוסחים בבהירות נפלאה ובלי שגיאות־כתיב מרובות.

אם כי בתנאים הקיימים כיום עשויות תכונות אלה כשלעצמן להיחשב להכשרה מקצועית מספקת ולזכות את הנערות הנ"ל במקום־עבודה בעתון כלשהו, בעיקר אם יש לאבותיהן קשרים טובים כמקומות הטובים, הרי יכולה העבודה המעשית בעתון לגרום לאכזבה קשה ולזעזוע נפשי עמוק, אם לא תדענה הנערות, מה צפוי להן ולאן פניהן מועדות.

בדרך־כל ניזונות הידיעות על מעשיה ועבודתה של עתונאית מהסתכלות בסרטים אמריקאיים וצרפתיים, שבהם היא מופיעה בקביעות כבעלת גזרה חטובה לפי כל כללי החטיבה, לבושה בשמלות מתוצרת דיוֹר או שיאפארלי, נוהגת מכונית מהודרת בצבע פסטל ומסיעה בתוכה גברים נאים למראה כגרגורי פק או ביל הולדן.

אם כן: הגזרה החטובה אינה כלולה במשכורת, המערכת אינה מספקת אותה יחד עם נייר־כתיבה ומילוי לעט כדורי, ומי שרוצה בה צריכה לפתח אותה מכספה ועל חשבון זמנה החפשי, ומשום שהזמן הפנוי מוגבל ביותר, הרי שמרבית העתונאיות בארצנו מסתפקות במה שיש להן בגוף, וזה בדרך־כלל פחות או יותר מדי.

אשר לשמלות האלגנטיות, אף הן אינן ניתנות כציוד־עבודה בסיסי, ואם אפילו נניח, כי במאמץ על־אנושי עליון עשויה העתוגאית הצעירה לרכוש בכספה לבוש מהודר, הרי לא יהא זה מהתבונה להופיע בו בשעת־העבודה: ההנהלה תחשוב, כי המשכורת גבוהה מדי, לעורכים יפריע הדבר בהתרכזותם המפרכת ובעלות משרות מרכזיות במוסדות ציבוריים תיגשנה לראיון עם אותה עתונאית אגב משפטים קדומים, שקשה יהיה להפריכם.

כפי שאפשר להבין בנקל, גרגורי פק וביל הולדן הם נתינים זרים ואינם עשויים להסתובב בחוצות תל־אביב, והמועמדים המקומיים להסעה במכונית יהיו נאים הרבה פחות, אם כי בלי ספק בעלי זכויות גדולות יותר בבנין הארץ ופיתוחה. אבל גם אם היתה העתונאית הנ"ל מוכנה להסתפק במועט ולהסיע במכוניתה גברים מתוצרת הארץ, הרי נעוץ הקושי העיקרי בעובדה, כי חסרה לה מכונית. בדרך־כלל משתמשת העתונאית הישראלית בתחבורה ציבורית ככל בשר־ודם ובמקרה הטוב היא נתונה לחסדי צלם־עתונות בעל ג’יפ משומש. ייתכן כי יבוא זמן, שגם לעתונאית תהיה מכונית בדיוק כמו לאשת הקצב, אבל עד אז עלולה הנערה התמימה הנזכרת לעיל לאבד חלק ניכר מתמימותה.

לפי אותם המושגים המוטעים מבלה העתונאית את רוב זמנה במסיבות קוקטייל, פיקניקים וסיורים באניות פאר, תוך שיחה רבת־ענין עם דיפלומטים, סופרים, אנשי העולם הגדול בעלי הומור חד ומנהגים מובחרים. שיהא ברור: אם העתונאית הצעירה כבר מגיעה למסיבת קוקטייל, ואם יש לה כוח לגשת אליה, הרי שזה בדרך־כלל עסק משעמם עד מוות. יש אמנם עתונאיות המוצאות את השראתן דווקא באירועים חברתיים ושואבות מהם חומר למדור הרכילות, אולם זו עבודה הדורשת התמסרות רבה בכל השטחים והמצבים, ואפשר להרוויח את הסנדוויץ' עם נקניק בדרכים קלות יותר לאין שיעור.

מרבית הנערות הצמאות למי צינורות העתונות המקובלים פועלות מתוך אשליה, שמיום כניסתן למקצוע מובטחת להן, להוריהן וחוג ידידיהן הספקה סדירה של כרטיסים חינם להצגות תיאטרון, קולנוע, קונצרטים ולהקות זרות. לפי תנאי האקלים בארץ זוכים לכרטיסי הזמנה רק עורכים ומבקרים אמנותיים ומי שאינו נמנה עמהם ואינו מוכן לקנות כרטיס מכספו, יכול לשכוח, איך נראית “הבימה” מבפנים וחנה’לה מרון מבחוץ.

כן מצפים הבריות, כי עתונאית תדע דברים שאינם ידועים אפילו לצנזורה, ותוכל בהזדמנות מתאימה להעיר דרך־אגב “דה גול אמר לי” או “שמעתי מפי גולדה”, אולם המציאות האפורה מלמדת אותנו, כי העתונאיות יודעות על הנעשה בעולם, ככל אדם אחר, רק מדפי העתון, ומשום שהן קוראות בעתון רק את פרי־עטן, הרי הן עלולות לדעת עוד פחות.

יש נערות חמודות הנמשכות אל העתון מתוך תקווה, כי על הנייר המודפס תמצאנה פורקן לחוויות נפשן הרוטטת. בידיעה על מעילה במחסן הגרוטאות של לייבל קושניר בשכונת לבונטין אין הרבה מקום להתבטאות אישית, ועד שמגיעים למדור, שבו אפשר להשתפך בפומבי, יוצאת הנשמה ועמה הנפש הרוטטת וכל שאר המותרות.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!