לאור הריבוי המדאיג של תאונות־דרכים, זחלי ארבה ועורכי דין, רואה אני מחובתי האנושית המינימלית להקדיש את תשומת לבי הפועם למקור המכות הנזכרות לעיל. אשר לתאונות־דרכים – קיימת ועדה ממשלתית המטפלת בהן, ואם לא ידרוס אותה אוטובוס, היא עלולה להוציא את מסקנותיה תוך חמישים השנים הקרובות. זחלי־ארבה נתונים לטיפולו המסור של המדור להגנת הצומח, ורק למגיפת עורכי־הדין אין מתייחסים בכובד־ראש הראוי לה, על אף העובדה שהם מתרבים מהר יותר מנברני השדה. כיום אתה משיג עורך־דין צעיר בזול יותר מעוזרת מזדקנת.
ונשאלת השאלה הגורלית: למה ככה? – והנה התשובות גורליות לא פחות:
א) האדבוקטורה נחשבת מאז ותמיד למקצוע יהודי מסורתי, והעם היושב בציון המחודשת אינו מוכן לנתק את מסורת הדורות.
ב) יש הורים המניחים, כי זהו מקצוע מכובד.
ג) השמועה אומרת, כי משפטים יכול לגמור גם בעל כשרונות צנועים ביותר.
ד) רווחת הדעה כי קל יותר לטפס בסולם הקריירה הפוליטית עם תואר אקדמאי בכיס.
רק במקרים הנדירים ביותר הולך צעיר ללמוד משפטים מתוך ענין בהם, אך אין לכך כל חשיבות. ממילא אין עוסקים בהם עם גמר הלימודים. אם הצליח המשפטן הצעיר בבחירת הוריו וקרובי משפחתו, הרי מחכה לו ג’וֹב משוריין במשרד ממשלתי, ואם לא הצליח, גם אז ראשו לא פנוי לחוקים: העיקר הפרנסה.
יש אמנם קומץ עורכי־דין מאושרים, שהצליחו לחבר את שני הדברים, גם משפטים וגם כסף. אלה הם גאוני הדין המפורסמים, אליהם פונים במעילות שלמעלה ממאה אלף לירות, ברצח מטעמים אידאולוגיים ובשאר פשעים בעלי־משקל. בקטנות אין מטרידים אותם ובצדק: אפילו יזכה גאון הדין במשפט ירושה על בית דו־משפחתי בשכונת קטמון, הרי אחרי תשלום שכר טרחתו לא ישאר ממנו, מהבית, לא גג ולא מרחף. לא שגאון הדין זוכה תמיד במשפט, אבל להפסיד בהגנתו זה כבוד ממש.
לרגלי אדירים אלה מתרוצצות להקות עורכי־דין, שרק עתה נבקעו מהביצה ושמעמדם בתוך המשרד הוא כמעמדו של יתוש בממלכת אריות. אם מאירה להם ההצלחה פנים, מגיעים הם כעבור שנת סטאז' לכך למזוג לבוס את מיץ האשכליות שלו או שניתן להם לסחוב את התיק עם ספרי החוקים לתוך אולם בית־המשפט.
אך אין דבר בעולם העלול לערער את בטחונו העצמי של עורך־דין צעיר ומבטיח, שחשיבותו שלו אינה בגדר סוד כמוס בפניו. מה, למשל, היו עושים מזנוני בתי הפרקליט בלי עורכי־דין? או יצרני נעליים בתפירת־יד? ואין דבר, שעליו מקפיד עורך־דין צעיר יותר מאשר על הופעתו החיצונית: חליפה כהה, חולצה לבנה, צפרניים מטופחות. ציירים ואנשי בוהמה נמשכים לפאריס. המכּה של עורכי־הדין היא לונדון. הבד האהוב עליהם הוא האריס־טוויד וביטויים כמו “שוּר אינאף”, “פוֹר דזי קראון” או “קינגס באנץ' " שכיחים בדיבורם לא פחות מ”שלום" ו“מה נשמע”. עורכי־דין צעירים נוהגים להתחתן עם בחורות, שאבותיהן יכולים להרשות לעצמם חתן עורך־דין עצמאי עם משרד ובתוכו רהיטים כהים, שורה ארוכה של ספרי חוקים בכריכה אחידה ומזכירה שתעשה את העבודה.
כל שנה מתווספים למדינתנו הצעירה כמאתיים עורכי־דין חדשים. עצם העובדה, שמאתיים בחורים הולכים ללמוד משפטים על אף הידיעה הברורה שאין איש זקוק להם, מעידה על האופטימיות הבריאה של הדור הצעיר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.