כולם טוענים, שתפקידו של עתונאי לעורר, להתריע, להעמיד על העובדות הנכונות, ללחום למען האמת, לחשוף את המציאות למערומיה ובכלל להיות מדריך ומורה־דרך לציבור הקוראים הנבוכים. ואם כי עד כה הצלחתי לקבל את משכורתי בלי לבזבז את זמני על תפקידים נעלים אלה, הרי הפעם אין מנוס – האמת צריכה להיאמר ותהא מרה כמלח אנגלי.
החלטה זו באה לי בעקבות הריבוי המדאיג של פניות מצד נערות תמימות וטהורות־לב ומצד הורי הנערות הנ"ל, המבקשים עצה, הדרכה והכוונה מעתונאית מנוסה וידועה בציבור, איך להגיע לאותו משלח־יד נשגב, שבו עוסקת אני. הסיבה לשאיפה זו נעוצה בדרך־כלל בעובדה, כי הנערות החמודות כותבות חיבורים יוצאים מן הכלל בבית־הספר, זוכות בציון טוב מאוד בספרות ואף מכתביהן ממחנה הצופים או הקייטנה מנוסחים בבהירות נפלאה ובלי שגיאות־כתיב מרובות.
אם כי בתנאים הקיימים כיום עשויות תכונות אלה כשלעצמן להיחשב להכשרה מקצועית מספקת ולזכות את הנערות הנ"ל במקום־עבודה בעתון כלשהו, בעיקר אם יש לאבותיהן קשרים טובים כמקומות הטובים, הרי יכולה העבודה המעשית בעתון לגרום לאכזבה קשה ולזעזוע נפשי עמוק, אם לא תדענה הנערות, מה צפוי להן ולאן פניהן מועדות.
בדרך־כל ניזונות הידיעות על מעשיה ועבודתה של עתונאית מהסתכלות בסרטים אמריקאיים וצרפתיים, שבהם היא מופיעה בקביעות כבעלת גזרה חטובה לפי כל כללי החטיבה, לבושה בשמלות מתוצרת דיוֹר או שיאפארלי, נוהגת מכונית מהודרת בצבע פסטל ומסיעה בתוכה גברים נאים למראה כגרגורי פק או ביל הולדן.
אם כן: הגזרה החטובה אינה כלולה במשכורת, המערכת אינה מספקת אותה יחד עם נייר־כתיבה ומילוי לעט כדורי, ומי שרוצה בה צריכה לפתח אותה מכספה ועל חשבון זמנה החפשי, ומשום שהזמן הפנוי מוגבל ביותר, הרי שמרבית העתונאיות בארצנו מסתפקות במה שיש להן בגוף, וזה בדרך־כלל פחות או יותר מדי.
אשר לשמלות האלגנטיות, אף הן אינן ניתנות כציוד־עבודה בסיסי, ואם אפילו נניח, כי במאמץ על־אנושי עליון עשויה העתוגאית הצעירה לרכוש בכספה לבוש מהודר, הרי לא יהא זה מהתבונה להופיע בו בשעת־העבודה: ההנהלה תחשוב, כי המשכורת גבוהה מדי, לעורכים יפריע הדבר בהתרכזותם המפרכת ובעלות משרות מרכזיות במוסדות ציבוריים תיגשנה לראיון עם אותה עתונאית אגב משפטים קדומים, שקשה יהיה להפריכם.
כפי שאפשר להבין בנקל, גרגורי פק וביל הולדן הם נתינים זרים ואינם עשויים להסתובב בחוצות תל־אביב, והמועמדים המקומיים להסעה במכונית יהיו נאים הרבה פחות, אם כי בלי ספק בעלי זכויות גדולות יותר בבנין הארץ ופיתוחה. אבל גם אם היתה העתונאית הנ"ל מוכנה להסתפק במועט ולהסיע במכוניתה גברים מתוצרת הארץ, הרי נעוץ הקושי העיקרי בעובדה, כי חסרה לה מכונית. בדרך־כלל משתמשת העתונאית הישראלית בתחבורה ציבורית ככל בשר־ודם ובמקרה הטוב היא נתונה לחסדי צלם־עתונות בעל ג’יפ משומש. ייתכן כי יבוא זמן, שגם לעתונאית תהיה מכונית בדיוק כמו לאשת הקצב, אבל עד אז עלולה הנערה התמימה הנזכרת לעיל לאבד חלק ניכר מתמימותה.
לפי אותם המושגים המוטעים מבלה העתונאית את רוב זמנה במסיבות קוקטייל, פיקניקים וסיורים באניות פאר, תוך שיחה רבת־ענין עם דיפלומטים, סופרים, אנשי העולם הגדול בעלי הומור חד ומנהגים מובחרים. שיהא ברור: אם העתונאית הצעירה כבר מגיעה למסיבת קוקטייל, ואם יש לה כוח לגשת אליה, הרי שזה בדרך־כלל עסק משעמם עד מוות. יש אמנם עתונאיות המוצאות את השראתן דווקא באירועים חברתיים ושואבות מהם חומר למדור הרכילות, אולם זו עבודה הדורשת התמסרות רבה בכל השטחים והמצבים, ואפשר להרוויח את הסנדוויץ' עם נקניק בדרכים קלות יותר לאין שיעור.
מרבית הנערות הצמאות למי צינורות העתונות המקובלים פועלות מתוך אשליה, שמיום כניסתן למקצוע מובטחת להן, להוריהן וחוג ידידיהן הספקה סדירה של כרטיסים חינם להצגות תיאטרון, קולנוע, קונצרטים ולהקות זרות. לפי תנאי האקלים בארץ זוכים לכרטיסי הזמנה רק עורכים ומבקרים אמנותיים ומי שאינו נמנה עמהם ואינו מוכן לקנות כרטיס מכספו, יכול לשכוח, איך נראית “הבימה” מבפנים וחנה’לה מרון מבחוץ.
כן מצפים הבריות, כי עתונאית תדע דברים שאינם ידועים אפילו לצנזורה, ותוכל בהזדמנות מתאימה להעיר דרך־אגב “דה גול אמר לי” או “שמעתי מפי גולדה”, אולם המציאות האפורה מלמדת אותנו, כי העתונאיות יודעות על הנעשה בעולם, ככל אדם אחר, רק מדפי העתון, ומשום שהן קוראות בעתון רק את פרי־עטן, הרי הן עלולות לדעת עוד פחות.
יש נערות חמודות הנמשכות אל העתון מתוך תקווה, כי על הנייר המודפס תמצאנה פורקן לחוויות נפשן הרוטטת. בידיעה על מעילה במחסן הגרוטאות של לייבל קושניר בשכונת לבונטין אין הרבה מקום להתבטאות אישית, ועד שמגיעים למדור, שבו אפשר להשתפך בפומבי, יוצאת הנשמה ועמה הנפש הרוטטת וכל שאר המותרות.
לאור הריבוי המדאיג של תאונות־דרכים, זחלי ארבה ועורכי דין, רואה אני מחובתי האנושית המינימלית להקדיש את תשומת לבי הפועם למקור המכות הנזכרות לעיל. אשר לתאונות־דרכים – קיימת ועדה ממשלתית המטפלת בהן, ואם לא ידרוס אותה אוטובוס, היא עלולה להוציא את מסקנותיה תוך חמישים השנים הקרובות. זחלי־ארבה נתונים לטיפולו המסור של המדור להגנת הצומח, ורק למגיפת עורכי־הדין אין מתייחסים בכובד־ראש הראוי לה, על אף העובדה שהם מתרבים מהר יותר מנברני השדה. כיום אתה משיג עורך־דין צעיר בזול יותר מעוזרת מזדקנת.
ונשאלת השאלה הגורלית: למה ככה? – והנה התשובות גורליות לא פחות:
א) האדבוקטורה נחשבת מאז ותמיד למקצוע יהודי מסורתי, והעם היושב בציון המחודשת אינו מוכן לנתק את מסורת הדורות.
ב) יש הורים המניחים, כי זהו מקצוע מכובד.
ג) השמועה אומרת, כי משפטים יכול לגמור גם בעל כשרונות צנועים ביותר.
ד) רווחת הדעה כי קל יותר לטפס בסולם הקריירה הפוליטית עם תואר אקדמאי בכיס.
רק במקרים הנדירים ביותר הולך צעיר ללמוד משפטים מתוך ענין בהם, אך אין לכך כל חשיבות. ממילא אין עוסקים בהם עם גמר הלימודים. אם הצליח המשפטן הצעיר בבחירת הוריו וקרובי משפחתו, הרי מחכה לו ג’וֹב משוריין במשרד ממשלתי, ואם לא הצליח, גם אז ראשו לא פנוי לחוקים: העיקר הפרנסה.
יש אמנם קומץ עורכי־דין מאושרים, שהצליחו לחבר את שני הדברים, גם משפטים וגם כסף. אלה הם גאוני הדין המפורסמים, אליהם פונים במעילות שלמעלה ממאה אלף לירות, ברצח מטעמים אידאולוגיים ובשאר פשעים בעלי־משקל. בקטנות אין מטרידים אותם ובצדק: אפילו יזכה גאון הדין במשפט ירושה על בית דו־משפחתי בשכונת קטמון, הרי אחרי תשלום שכר טרחתו לא ישאר ממנו, מהבית, לא גג ולא מרחף. לא שגאון הדין זוכה תמיד במשפט, אבל להפסיד בהגנתו זה כבוד ממש.
לרגלי אדירים אלה מתרוצצות להקות עורכי־דין, שרק עתה נבקעו מהביצה ושמעמדם בתוך המשרד הוא כמעמדו של יתוש בממלכת אריות. אם מאירה להם ההצלחה פנים, מגיעים הם כעבור שנת סטאז' לכך למזוג לבוס את מיץ האשכליות שלו או שניתן להם לסחוב את התיק עם ספרי החוקים לתוך אולם בית־המשפט.
אך אין דבר בעולם העלול לערער את בטחונו העצמי של עורך־דין צעיר ומבטיח, שחשיבותו שלו אינה בגדר סוד כמוס בפניו. מה, למשל, היו עושים מזנוני בתי הפרקליט בלי עורכי־דין? או יצרני נעליים בתפירת־יד? ואין דבר, שעליו מקפיד עורך־דין צעיר יותר מאשר על הופעתו החיצונית: חליפה כהה, חולצה לבנה, צפרניים מטופחות. ציירים ואנשי בוהמה נמשכים לפאריס. המכּה של עורכי־הדין היא לונדון. הבד האהוב עליהם הוא האריס־טוויד וביטויים כמו “שוּר אינאף”, “פוֹר דזי קראון” או “קינגס באנץ' " שכיחים בדיבורם לא פחות מ”שלום" ו“מה נשמע”. עורכי־דין צעירים נוהגים להתחתן עם בחורות, שאבותיהן יכולים להרשות לעצמם חתן עורך־דין עצמאי עם משרד ובתוכו רהיטים כהים, שורה ארוכה של ספרי חוקים בכריכה אחידה ומזכירה שתעשה את העבודה.
כל שנה מתווספים למדינתנו הצעירה כמאתיים עורכי־דין חדשים. עצם העובדה, שמאתיים בחורים הולכים ללמוד משפטים על אף הידיעה הברורה שאין איש זקוק להם, מעידה על האופטימיות הבריאה של הדור הצעיר.
ספּרוּת היא ייעוד. הספּר אינו בעל מלאכה כמו שען, סנדלר או משורר, הוא אינו סתם גלב המגלח את פני הבריות בתשלום סמלי של חצי לירה, אלא כוהן דת, המקיים פולחן קשה ומסובך לאל מיסתורי, בעל רעמה כשמשון ומורה לא עלה על ראשו.
כבריקוד הודי יש לכל תנועת־יד של הכוהן הגדול אשר במספרה משמעות עמוקה. תורת הכוהנים קובעת, איך להשחיז את התער ולהעלות את הקצף, איך לקשור את המטפחת סביב צוואר הקרבן ובאיזה כיוון להוביל את הלהב. פעם, בימי הקדם הטובים, היו מקריבים לאל הספרים את כל ראש הקרבן, עתה נוהגים להסתפק בקווצת שערות וטיפת דם. נראה, שרמת החיים של האלים אינה עוד מה שהיתה.
יש כוהנים העובדים לאל בשתיקה עמוקה והרת משמעות, ויש העושים זאת אגב מלמול תמידי של דברי תפילה, שלכאורה יש להם גם תוכן חילוני כמו “מזג אוויר איום הבוקר, שוב העלו את המסים, שמעת כבר את הבדיחה על הכושי”.
ספק רב, אם אחוות העמים היא בת ביצוע אפילו באחרית הימים, אולם בעולמה של ספרות היא קיימת כבר עתה. הרי בכל רחבי העולם דומה מספּרה אחת לרעותה – אותו וילון עשוי חרוזי עץ או במבוק הנע עם כל רוח, אותם כתבי־עת בלי דפי שער, אותם הבקיעים בלוחות־השיש, אותן תמונות של נערות בעלות עור ללא דופי, הממליצות על שימוש בשמפון ביצים או סיכות־ראש בלתי־מחלידות, אותו ריח של מי קולון וברילנטין ומשהו הידוע כבושם ספרים.
נראה, שהספּרים קשורים בשבועת אמונים לאל שלהם. הרי כמעט לא יקרה, שספּר יחליף את מקצועו. בין חברי כנסת ומנהלי מפעלים, בין מומחים לכלכלה ועסקנים מפלגתיים, מוצאים בעלי משרות לא מעטים, שהיו פעם פועלי בנין או מגדלי ירקות, רואי חשבון או חנוונים, אך לא ידוע לי אף אחד שעסק פעם בספרות. נראה, שלכך לא הספיקו כשרונותיהם.
ספּר צריך אדם להיוולד וכבר בחירת השם לרך הנולד עלולה לקבוע את דרכו. לא יתואר ספר בעל שם כצדקיהו או אחיטוב, דורון או איתמר. בארץ מתחלקים שמות הספרים לשתי אסכולות – לאידישאים ולצרפתים. אלה נקראים מוישה, יענק’ל ודויד’ל ואלה רובאֶר, רוז’אֶ, פיאֶר וז’וזף.
אשר למראה החיצוני – בין האידישיסטים יש רזים ושמנים, יפים ומכוערים, ג’ינג’ים וקרחים, בדיוק כמו בין נהגי “אשד” או שחקני “הבימה”. אך את האב־טיפוס הספרי הקלאסי, המסורתי, האמיתי מוצאים בעיקר בין הצרפתים; שפם דקיק ושערות טבולות בברילנטין, אף ארוך וידיים מטופחות. אלה הם הכוהנים הראשיים, רבי־האמנים, הנבדלים מן ההדיוטות בכך, שהם עובדים בלי חלוק לבן, בחליפה מגוהצת למשעי ובעניבה.
בעולם הספרות כבעולם הבישול: לגזיזה ולבישול יומיומי מספיקות גם נשים, אולם טבח ראשי במלון פאר וספר ראשי בסלון דה־לוקס יכול להיות רק גבר. וכדי שיצליח ספר־נשים אצל הלקוחות שלו, מן ההכרח שיהיה יהיר, יתייחס לראשיהן כאל רכושו הפרטי, שהתור אליו יהיה ארוך יותר ככל האפשר ושיקבל את דמי השתיה כמו שאשכול מקבל את המסים, כדבר מובן מאליו.
להחליף אשה, מילא, זה לא מסובך, אבל להחליף ספר, זה צעד גורלי, שרק לעתים רחוקות מחליטים לעשותו. הרי להיכנס כלקוח חדש למספרה זרה דומה כאילו התייצבת ערום לפני רופאי ועדת הגיוס. עיני הספּר רואות הכל, את סוליות הנעליים השחוקות, את הצווארון המתחיל להתפורר, את העניבה העשויה משי מלאכותי. את בד המעיל הזול. אם עיני הספר דנו אותך לשלילה, הוא מוסר אותך לידי השוליה; אם הוא לא הצליח לעמוד על טיבך המדויק, מטפל בך העובד, אולם אם כל ישותך אומרת כבוד, הרי בעל המספּרה בכבודו ובעצמו ניגש למלאכה.
אשרי האיש שזכה למספרה קבועה משלו, תחת חסותו האישית של אחד הכוהנים. יש לו מקלט, בית, יועץ לבל בעיה. יש לו נפש קרובה השמה לב לחיוורון פניו, לעליה במשקלו, לחליפה החדשה. מי שיש לו ספר, אינו זקוק עוד לפסיכיאטר.
החיים ריקים כל כך. כבר שלושה שבועות בלי בול חדש.
* * *
אספני בולים המכבדים את עצמם אינם צריכים להתחתן, הנישואין רק מפריעים לחיים תקינים. על שולחנו הקטן של רווק יש יותר מקום מאשר בדירה שלמה של זוג. לא יכול אדם נשוי לייבש כמה גליונות בולים מבלי להיתקל על כל צעד בחפצי נשים – סירים, עציצים, כביסה, מפות. והמשאלות שאין להן סוף! צריכים וילונות. דרושות נעליים. נחוץ גז. גז! ולי אין כסף לצמדה עלובה אחת.
* * *
להתחתן – לא. אבל ילדים רבים דווקא מועילים. שבתאי כזה! ביום הופעת בול הולכים לדואר הוא ונעים לוי ונסים ומזל ורינה, והבחור שלה מהמוסך. ואני? חמש פעמים אני חזר לתור ליד האשנב. בערב הרגליים שלי כואבות כמו אחרי ארבעים שנה במדבר. שם אותן לאמבטיה עם מלח וחולם לי…
איך זה יהיה כשלא יחסר לי כסף? יש עשירים וכל מה שהם יודעים לעשות בכסף, זה לקנות עוד בית ועוד פסנתר ועוד ספר. הבל הבלים. ואני שיודע היטב, למה נוצר הכסף, צריך לשפשף את הסוליות שלי כדי להשיג הלוואה לקראת יום מעטפה. זה מה שאני אומר; אין צדק בעולם.
אין השקעה בטוחה יותר מבול. הולכים אנשים וקוברים את כספם בעסקים מפוקפקים כמו מניות נפט. נפט! עוד מעם ישתמשו רק בדלק אטומי. או ניירות־ערך צמודים לאינדקס. אני עוד זוכר מה שהיה בימי המהפכה. הרגו את הצאר כמו כלום. והניירות לא היו שווים אפילו בול משומש.
אבל בול זה כמו יין. כמה שהוא מתיישן הוא נעשה יקר־ערך יותר. דואר עברי כזה. עוד מזל, שהעצמאות אז לא סיחררה לי את הראש, ושהיה לי שכל לדאוג לעתיד. קניתי בלירה שמונים וחמש ושלושה מיל. ערך נקוב. והיום היו משלמים לי בעד הסידרה תשע מאות לירות, ועוד אומרים: תודה רבה. אבל אני, כל עוד בלבב פנימה, כל עוד נשמתי בי, כל עוד לא אמרו קדיש אחרי – מהאוסף לא אמכור. שכה יהיה לי טוב.
* * *
אם כל האנשים בעולם היו אוספים בולים, לא היה צורך בוועידות פסגה ומלחמה קרה וכל השטויות האלה. אספן בולים רוצה שלום בעולם, כדי שיוכל להחליף עם מזרח ומערב באין־מפריע. אם אנחנו הבולאים היינו לוקחים את הדברים ביד, היו פני העולם היום אחרים. בני־אדם היו חיים בשלום, איש איש עם אלבומו וקטלוגו.
* * *
היום הזדעזעתי עד לעומק נפשי. לאן אנו הולכים? מה יהיו פני הארץ הזאת? מה יכול להיות עתידה, כשאנשים העומדים בראשה אינם יודעים מי זה רונלד היל? בעצמי נוכחתי לדעת. פקיד ממשלתי דרגה ה' אקדמאים. מנהל המשרד שלנו. מי זה היל, הוא שואל, שחקן אמריקאי?
רונלד היל, אני אומר לו, ומנסה להסתיר את רגשי הבוז שלי, היה מנהל הדואר באנגליה לפני מאה ועשרים שנה. יום אחד בא לעיירה סקוטית אחת וראה עלמה נאה מקבלת מכתב מארוסה, שהיה פועל בבית־חרושת בלונדון הבירה. נהוג היה אז, אני מסביר למנהל שלנו, כי מקבל המכתב משלם את דמי הדואר, ואם סירב לקבלו – הפסיד האוצר. ובכן, החזיקה העלמה הסקוטית הזאת את המכתב ביד, נאנחה, השפילה את עיניה ואמרה בקול עצוב, כי אין לה כסף לפדות את המכתב. זה נגע ללבו של היל, והוא הציע לה את סכום הכסף הדרוש, ללא תמורה כמובן. אבל היא בשלה. אחר־כך גילתה להיל את הסוד: כדי לחסוך כסף מתכתבים היא וארוסה לפי סימנים על המעטפה. וכך נוהגים, היא אמרה, רבים מתושבי סקוטלנד.
וזה שהביא את רונלד היל לרעיון הגאוני, כי שולח המכתב חייב לשלם את דמי הדואר. והבול – זה מעין קבלה על התשלום. איפה היינו כולנו בלי רונלד היל והקמצנות הסקוטית הידועה?
* * *
הכל מקרה בחיים. אילו לא הייתי אוכל לפני שלושים שנה במטבח־הפועלים כיסונים של גבינה, לא הייתי עושה הכרה עם אשתי. אם לא הייתי מכיר את אשתי, לא הייתי צריך להיפגש עם משפחתה. אם לא הייתי נפגש עם משפחתה, לא הייתי מכיר את הדוד שלה, ר' שלמה צרלגר. אם לא הייתי מכיר אותו לא היה מבקש ממני גמילות־חסד, ואם לא היה מבקש ממני גמילות־חסד, לא היה כותב לי מכתב, ואם לא היה כותב אותו, לא היתה מגיעה אלי באפריל 1948 מעטפה מצפת. מזה אפשר להבין, שלא היה לי בול צפתי באוסף, אילו היו במטבח־הפועלים מגישים מהר יותר את האוכל לפני שלושים שנה.
* * *
איפה הזמנים הטובים ההם של בולינו הראשונים! איזה שפע של סוגי נייר. של פרפוֹרציוֹת! של שגיאות! של פגמי דפוס! עכשיו הנשמה יוצאת עד שמוצאים איזו וריאציה, כאילו במדפיס הממשלתי או אצל לוין־אפשטיין לא היו יכולים להשגיח על כך וקצת להתאמץ שיפלו כמה טעויות.
* * *
אספן בולים מוכרח להיות אינטליגנטי, על כורחו. מה מעניין אותי שאחד מרקוס טולוז ציצרו מת לפני אלפיים שנה? בין כה וכה לא הכרתי אותו. אבל אם מוציאה ממשלת איטליה בול לכבודו, כנראה היה מישהו. מנין אני יודע, שעכשיו מלאו ארבעים שנה לעצמאות פינלנד? נולדתי שם? אבי בא משם? לא. הוציאו שם עכשיו בול, תכלת. עם סמל המדינה. הערך הנקוב – 30 מרקים. אילו היו בבתי־ספר שלנו מלמדים פילאטליסטיקה במקום להכניס לראש הילדים המסכנים את ההבדל בין אצבעונית החורש ולוענית מצויה, לא היו לנו היום כל כך הרבה עבריינים צעירים.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.