החיים ריקים כל כך. כבר שלושה שבועות בלי בול חדש.
* * *
אספני בולים המכבדים את עצמם אינם צריכים להתחתן, הנישואין רק מפריעים לחיים תקינים. על שולחנו הקטן של רווק יש יותר מקום מאשר בדירה שלמה של זוג. לא יכול אדם נשוי לייבש כמה גליונות בולים מבלי להיתקל על כל צעד בחפצי נשים – סירים, עציצים, כביסה, מפות. והמשאלות שאין להן סוף! צריכים וילונות. דרושות נעליים. נחוץ גז. גז! ולי אין כסף לצמדה עלובה אחת.
* * *
להתחתן – לא. אבל ילדים רבים דווקא מועילים. שבתאי כזה! ביום הופעת בול הולכים לדואר הוא ונעים לוי ונסים ומזל ורינה, והבחור שלה מהמוסך. ואני? חמש פעמים אני חזר לתור ליד האשנב. בערב הרגליים שלי כואבות כמו אחרי ארבעים שנה במדבר. שם אותן לאמבטיה עם מלח וחולם לי…
איך זה יהיה כשלא יחסר לי כסף? יש עשירים וכל מה שהם יודעים לעשות בכסף, זה לקנות עוד בית ועוד פסנתר ועוד ספר. הבל הבלים. ואני שיודע היטב, למה נוצר הכסף, צריך לשפשף את הסוליות שלי כדי להשיג הלוואה לקראת יום מעטפה. זה מה שאני אומר; אין צדק בעולם.
אין השקעה בטוחה יותר מבול. הולכים אנשים וקוברים את כספם בעסקים מפוקפקים כמו מניות נפט. נפט! עוד מעם ישתמשו רק בדלק אטומי. או ניירות־ערך צמודים לאינדקס. אני עוד זוכר מה שהיה בימי המהפכה. הרגו את הצאר כמו כלום. והניירות לא היו שווים אפילו בול משומש.
אבל בול זה כמו יין. כמה שהוא מתיישן הוא נעשה יקר־ערך יותר. דואר עברי כזה. עוד מזל, שהעצמאות אז לא סיחררה לי את הראש, ושהיה לי שכל לדאוג לעתיד. קניתי בלירה שמונים וחמש ושלושה מיל. ערך נקוב. והיום היו משלמים לי בעד הסידרה תשע מאות לירות, ועוד אומרים: תודה רבה. אבל אני, כל עוד בלבב פנימה, כל עוד נשמתי בי, כל עוד לא אמרו קדיש אחרי – מהאוסף לא אמכור. שכה יהיה לי טוב.
* * *
אם כל האנשים בעולם היו אוספים בולים, לא היה צורך בוועידות פסגה ומלחמה קרה וכל השטויות האלה. אספן בולים רוצה שלום בעולם, כדי שיוכל להחליף עם מזרח ומערב באין־מפריע. אם אנחנו הבולאים היינו לוקחים את הדברים ביד, היו פני העולם היום אחרים. בני־אדם היו חיים בשלום, איש איש עם אלבומו וקטלוגו.
* * *
היום הזדעזעתי עד לעומק נפשי. לאן אנו הולכים? מה יהיו פני הארץ הזאת? מה יכול להיות עתידה, כשאנשים העומדים בראשה אינם יודעים מי זה רונלד היל? בעצמי נוכחתי לדעת. פקיד ממשלתי דרגה ה' אקדמאים. מנהל המשרד שלנו. מי זה היל, הוא שואל, שחקן אמריקאי?
רונלד היל, אני אומר לו, ומנסה להסתיר את רגשי הבוז שלי, היה מנהל הדואר באנגליה לפני מאה ועשרים שנה. יום אחד בא לעיירה סקוטית אחת וראה עלמה נאה מקבלת מכתב מארוסה, שהיה פועל בבית־חרושת בלונדון הבירה. נהוג היה אז, אני מסביר למנהל שלנו, כי מקבל המכתב משלם את דמי הדואר, ואם סירב לקבלו – הפסיד האוצר. ובכן, החזיקה העלמה הסקוטית הזאת את המכתב ביד, נאנחה, השפילה את עיניה ואמרה בקול עצוב, כי אין לה כסף לפדות את המכתב. זה נגע ללבו של היל, והוא הציע לה את סכום הכסף הדרוש, ללא תמורה כמובן. אבל היא בשלה. אחר־כך גילתה להיל את הסוד: כדי לחסוך כסף מתכתבים היא וארוסה לפי סימנים על המעטפה. וכך נוהגים, היא אמרה, רבים מתושבי סקוטלנד.
וזה שהביא את רונלד היל לרעיון הגאוני, כי שולח המכתב חייב לשלם את דמי הדואר. והבול – זה מעין קבלה על התשלום. איפה היינו כולנו בלי רונלד היל והקמצנות הסקוטית הידועה?
* * *
הכל מקרה בחיים. אילו לא הייתי אוכל לפני שלושים שנה במטבח־הפועלים כיסונים של גבינה, לא הייתי עושה הכרה עם אשתי. אם לא הייתי מכיר את אשתי, לא הייתי צריך להיפגש עם משפחתה. אם לא הייתי נפגש עם משפחתה, לא הייתי מכיר את הדוד שלה, ר' שלמה צרלגר. אם לא הייתי מכיר אותו לא היה מבקש ממני גמילות־חסד, ואם לא היה מבקש ממני גמילות־חסד, לא היה כותב לי מכתב, ואם לא היה כותב אותו, לא היתה מגיעה אלי באפריל 1948 מעטפה מצפת. מזה אפשר להבין, שלא היה לי בול צפתי באוסף, אילו היו במטבח־הפועלים מגישים מהר יותר את האוכל לפני שלושים שנה.
* * *
איפה הזמנים הטובים ההם של בולינו הראשונים! איזה שפע של סוגי נייר. של פרפוֹרציוֹת! של שגיאות! של פגמי דפוס! עכשיו הנשמה יוצאת עד שמוצאים איזו וריאציה, כאילו במדפיס הממשלתי או אצל לוין־אפשטיין לא היו יכולים להשגיח על כך וקצת להתאמץ שיפלו כמה טעויות.
* * *
אספן בולים מוכרח להיות אינטליגנטי, על כורחו. מה מעניין אותי שאחד מרקוס טולוז ציצרו מת לפני אלפיים שנה? בין כה וכה לא הכרתי אותו. אבל אם מוציאה ממשלת איטליה בול לכבודו, כנראה היה מישהו. מנין אני יודע, שעכשיו מלאו ארבעים שנה לעצמאות פינלנד? נולדתי שם? אבי בא משם? לא. הוציאו שם עכשיו בול, תכלת. עם סמל המדינה. הערך הנקוב – 30 מרקים. אילו היו בבתי־ספר שלנו מלמדים פילאטליסטיקה במקום להכניס לראש הילדים המסכנים את ההבדל בין אצבעונית החורש ולוענית מצויה, לא היו לנו היום כל כך הרבה עבריינים צעירים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.