ספּרוּת היא ייעוד. הספּר אינו בעל מלאכה כמו שען, סנדלר או משורר, הוא אינו סתם גלב המגלח את פני הבריות בתשלום סמלי של חצי לירה, אלא כוהן דת, המקיים פולחן קשה ומסובך לאל מיסתורי, בעל רעמה כשמשון ומורה לא עלה על ראשו.
כבריקוד הודי יש לכל תנועת־יד של הכוהן הגדול אשר במספרה משמעות עמוקה. תורת הכוהנים קובעת, איך להשחיז את התער ולהעלות את הקצף, איך לקשור את המטפחת סביב צוואר הקרבן ובאיזה כיוון להוביל את הלהב. פעם, בימי הקדם הטובים, היו מקריבים לאל הספרים את כל ראש הקרבן, עתה נוהגים להסתפק בקווצת שערות וטיפת דם. נראה, שרמת החיים של האלים אינה עוד מה שהיתה.
יש כוהנים העובדים לאל בשתיקה עמוקה והרת משמעות, ויש העושים זאת אגב מלמול תמידי של דברי תפילה, שלכאורה יש להם גם תוכן חילוני כמו “מזג אוויר איום הבוקר, שוב העלו את המסים, שמעת כבר את הבדיחה על הכושי”.
ספק רב, אם אחוות העמים היא בת ביצוע אפילו באחרית הימים, אולם בעולמה של ספרות היא קיימת כבר עתה. הרי בכל רחבי העולם דומה מספּרה אחת לרעותה – אותו וילון עשוי חרוזי עץ או במבוק הנע עם כל רוח, אותם כתבי־עת בלי דפי שער, אותם הבקיעים בלוחות־השיש, אותן תמונות של נערות בעלות עור ללא דופי, הממליצות על שימוש בשמפון ביצים או סיכות־ראש בלתי־מחלידות, אותו ריח של מי קולון וברילנטין ומשהו הידוע כבושם ספרים.
נראה, שהספּרים קשורים בשבועת אמונים לאל שלהם. הרי כמעט לא יקרה, שספּר יחליף את מקצועו. בין חברי כנסת ומנהלי מפעלים, בין מומחים לכלכלה ועסקנים מפלגתיים, מוצאים בעלי משרות לא מעטים, שהיו פעם פועלי בנין או מגדלי ירקות, רואי חשבון או חנוונים, אך לא ידוע לי אף אחד שעסק פעם בספרות. נראה, שלכך לא הספיקו כשרונותיהם.
ספּר צריך אדם להיוולד וכבר בחירת השם לרך הנולד עלולה לקבוע את דרכו. לא יתואר ספר בעל שם כצדקיהו או אחיטוב, דורון או איתמר. בארץ מתחלקים שמות הספרים לשתי אסכולות – לאידישאים ולצרפתים. אלה נקראים מוישה, יענק’ל ודויד’ל ואלה רובאֶר, רוז’אֶ, פיאֶר וז’וזף.
אשר למראה החיצוני – בין האידישיסטים יש רזים ושמנים, יפים ומכוערים, ג’ינג’ים וקרחים, בדיוק כמו בין נהגי “אשד” או שחקני “הבימה”. אך את האב־טיפוס הספרי הקלאסי, המסורתי, האמיתי מוצאים בעיקר בין הצרפתים; שפם דקיק ושערות טבולות בברילנטין, אף ארוך וידיים מטופחות. אלה הם הכוהנים הראשיים, רבי־האמנים, הנבדלים מן ההדיוטות בכך, שהם עובדים בלי חלוק לבן, בחליפה מגוהצת למשעי ובעניבה.
בעולם הספרות כבעולם הבישול: לגזיזה ולבישול יומיומי מספיקות גם נשים, אולם טבח ראשי במלון פאר וספר ראשי בסלון דה־לוקס יכול להיות רק גבר. וכדי שיצליח ספר־נשים אצל הלקוחות שלו, מן ההכרח שיהיה יהיר, יתייחס לראשיהן כאל רכושו הפרטי, שהתור אליו יהיה ארוך יותר ככל האפשר ושיקבל את דמי השתיה כמו שאשכול מקבל את המסים, כדבר מובן מאליו.
להחליף אשה, מילא, זה לא מסובך, אבל להחליף ספר, זה צעד גורלי, שרק לעתים רחוקות מחליטים לעשותו. הרי להיכנס כלקוח חדש למספרה זרה דומה כאילו התייצבת ערום לפני רופאי ועדת הגיוס. עיני הספּר רואות הכל, את סוליות הנעליים השחוקות, את הצווארון המתחיל להתפורר, את העניבה העשויה משי מלאכותי. את בד המעיל הזול. אם עיני הספר דנו אותך לשלילה, הוא מוסר אותך לידי השוליה; אם הוא לא הצליח לעמוד על טיבך המדויק, מטפל בך העובד, אולם אם כל ישותך אומרת כבוד, הרי בעל המספּרה בכבודו ובעצמו ניגש למלאכה.
אשרי האיש שזכה למספרה קבועה משלו, תחת חסותו האישית של אחד הכוהנים. יש לו מקלט, בית, יועץ לבל בעיה. יש לו נפש קרובה השמה לב לחיוורון פניו, לעליה במשקלו, לחליפה החדשה. מי שיש לו ספר, אינו זקוק עוד לפסיכיאטר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.