רקע
רות בונדי
מלחמת השחרור של אגם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

אמנם נדרתי נדר, שלא אכניס עוד את אפי הבריא לעניני הציור החולים, מחמת החשש המבוסס, שציירים עלולים לחשוב אותי למבקרת־אמנות מוסמכת, להפוך את חיי הקשים בלאו־הכי לגיהנום צבעוני, לבשל אותי בשמן, גואש פסטל ומים, ולעשות ממני תמונה סוריאליסטית. אבל כדרך העולם הפרתי את נדרי – עוד פעם אחת ויחידה – כדי להנציח את משיח התמונות שבתנועה מתמדת.

וזה הענין: מרת אילין, זו שבעלה גילה את “קייזר פרייזר”, מצטיינת בחוש אמנותי מפותח, המוצא את ביטויו בכמה אוריגינאלים של אוטרילו, מאנה ומודיליאני, המקשטים את קירות ביתה הצנוע (מה יש? חווילתו של אגא חאן בקאן מפוארת פי כמה). ובכן, בשיכון העממי של האילינים על הר הכרמל הוצג לפני מספר אוהדי אמנות מופשטת ומלובשת כוכב חדש בשמי הציור, והוא יעקב אגם – גיפשטיין מבית אביו.

עכשיו לפני שתי אפשרויות, ומשתיהן לא צפויה לי נחת. או שאתייחס אל יצירותיו של יעקב אגם בכובד־ראש ואז – אל“ף, אכניס את עצמי לבוץ אידיאולוגי־אינטלקטואלי־אינטליגנטי־אינטרפלאנטארי, שאפילו האנציקלופדיה בריטניקה לא תוציא אותי ממנו, ובי”ת, תאבד רשימה זו את שמץ ההומור, שעלול במאמץ על־אנושי להיוולד בה. או שאכתוב כתיבה קלה ואז – אל*ף, יכעס עלי יעקב אגם, ובי"ת, יאשימו אותי הבריות בצרות־מוח אם ישתכנעו, כי יעקב אגם הוא באמת אותו הגאון, שיעקב גיפשטיין מעיד עליו.

בכלל, בזמננו מסוכן להביע דעה בעניני ציור מודרניסטי. היום צבעים, מחר גאונים. כמו איוו קליין זה. ההפתעה האמנותית האחרונה של פאריס, המציג עתה בתערוכתו לא יותר מארבעה קירות חלקים, ערומים, ריקים מכל דבר. זאת האמנות המופשטת לחלוטין, בסוף הסטריפטיז – אין צורה, אין קו, אין צבע. לדמיון הצופה ניתן חופש מלא. יעקב אומר, כי איוו מלא תסביכים והוא עושה מה שעושה כדי להתנקם בעולם מפני שהוריו הציירים הזניחוהו בימי ילדותו.

אבל זה לא לענין, כי את יעקב לא הזניחו, ובכלל, כל השוואה לאיוו פסולה. אביו הוא רב בראשון־לציון, רב מקובל העוסק כל ימיו בחכמת הנסתר, צם כל שני וחמישי, ובשאר הימים אוכל רק פעם אחת ביום לא יותר מכדי לקיים את הגוף.

משרשי האב צמחו פירותיו של יעקב. לצייר דמות, אשה במערומיה, כד עם פרחים, מוכר פיסטוקים – זאת עבודת אלילים,

עשיית פסל ומצבה. האמנות המודרנית משתחררת מכבלי הדמות. ויעקב אגם עשה צעד נוסף במלחמת־שחרור אמנותית זו: הוא משחרר את התמונה מכבלי הזמן. תבינו: רמברנדט צייר את אשתו הרוחצת את רגליה בגיגית, נאמר דרך משל, בשעת בוקר, במצב־רוח עליז – וכזאת היא תישאר עד סוף הדורות. אך את יצירותיו של יעקב אגם אפשר לשנות כל רגע. אלה הן לרוב לוחות שחורים עם שורות של חורים, ובתוכם תקוע פה ושם מסמר וחתיכת ברזל צבועה. כל אחד יכול לבחור לו את החור המתאים לו, להזיז ולשנות, להיות שותף לחוויה אמנותית. תמונה כזאת, התלויה בפתח הבית, היא, לדברי יעקב, המודד הטוב ביותר למצב־רוח השורר באותה שעה. וכאילו לא היה די בכך: יצירותיו של יעקב נמצאות בתנועה מתמדת, אם מסובבים את הגלגל, מעין פרפאֶטוּאוּם־מובילאֶ אמנותי.

בכל אופן, מי שרואה את הדברים של יעקב, מרגיש בוודאות שיש בזה משהו, אלא שקשה לדעת מה בדיוק. אבל בפאריס משתגעים אחרי דברים כאלה. הרוטשילדים קנו אצלו כמה דברים במחיר גבוה למדי, כמה כבר שכחתי, בכל אופן יעקב מציין, כי פיקאסו כשהיה בגילו, לא קיבל אפילו שליש מהמחיר. למכור, זה בכלל לא בעיה. בא איזה דגנראט מקאראקס, כיסו מלא כסף והוא רוצה לקנות תמונה בשביל דירתו הדגנראטית, כדי להראות אותה לחמשת חבריו הדגנראטים, כפי שאומר יעקב. ואז מרביץ יעקב מחיר, שרק משוגע יהיה מוכן לשלם אותו. עובדה, הוא משלם.

כן, על מה בעצם דיברנו? מחשבותיו של יעקב נוסעות באקספרס. פתאום הוא נזכר באחיו של איצ’ה ממבוש, ואחר־כך שמימיו לא הלך לבית־ספר (הוא, יעקב, אבל לקרוא ולכתוב הוא יודע; שאלתי אותו), ואחר־כך בחשיבות השבת מבחינה ישראלית. ואחר־כך בתעשיית־הסרטים שלו, ואחר־כך שאסור לו לשתות הרבה קפה מפני שהוא עצבני. גם אני הייתי מתעצבנת, אילו הייתי נושאת על כתפי את המהפכה הגדולה בעולם הציור מאז פאולו צ’לי במאה הארבע־עשרה.

המלצות קוראים
תגיות