מי שאוהב תמונות לא כדאי לו להתיידד עם ציירים. למה לאחל לידיד שימות בהקדם, כדי שמחירי תמונותיו יעלו? ברגע שאספן שומע על מות צייר שיצירותיו ברשותו, הוא אינו יודע אם לבכות או לחייך.
אצל משה ברק זה משהו אחר. דווקא יש לנו שתי תמונות שלו, פעמיים עצי זית, פעם בחום ופעם בכתום, פעם במסגרת ופעם בארון. ובכל זאת אני מסרבת להאמין, שמשה באמת נהרג בתאונת־דרכים אי־שם בקליפורניה שטופת השמש, כפי שהודיעו השבוע העתונים. אולי זה סתם אחד הטריקים שלו כדי שיוכל להתחמק מנשים ונושים, שרדפו אחריו באותה מידה. מה פתאום ילך משה וימות בצורה בלתי־מקורית שכזו? מיליונים נהרגים בדרכים. אבל הוא? נועד למות ממכת שמש בקוטב הצפוני או בקפיצה מספוטניק אל בריכת־שחיה ריקה.
באמת, למות ככה בלי טראסק, ככל בורגני זעיר, זה, פשוט, לא מתאים לו. סביבו היה תמיד רעש. רצה להתחתן עם עלמה נוצרית והרבנים של ישראל לא רצו להרשות לו. ערך שביתת־רעב במשך שלושה שבועות ואילמלא קצת אוכל פה ושם היה מת כמו כלום. כפי שמתברר מאוחר יותר, היה כל המאמץ מיותר. נסע לחוץ־לארץ כדי להגשים את רצונו ולהתחתן שם, אך לפני שהספיק רושם הנישואין האזרחיים לומר אמן, נעלם כמו ברק. זו העלמה שלמענה רעב, חזרה ליוגוסלאביה ארץ מולדתה, ומשה דהר בדרכו.
היה רק צייר אחד טוב בישראל וזה משה ברק. אני יודעת זאת ממקור מוסמך. משה עצמו סיפר לי. גם ציירים ישראליים אחרים חושבים את עצמם לגאוני הדור, אבל אף אחד אינו משכנע כמו משה. בכל אופן, איש לא הכריח אותו לעסוק באמנות שימושית. או צרופה או לא כלום. ציירים אחרים נכנעים לגורל, נותנים שיעורים או רושמים אילוסטרציות לחוברות הסברה. אבל משה, לעולם לא. האם רמברנדט השפיל את עצמו ללמד ילדים מטומטמים? האם לא מתקיים פיקאסו רק מציור? ובכן, למה ינהג משה ברק אחרת?
האם היה לו כשרון? נדמה לי שכן. היו לו להט וכוח ודמיון. ולא רק בציור. אצלו ידעת; מה שלא יאמר, צריך להוריד שמונים אחוז. כמו עם כרם הזיתים של עין־הוד. בא לקפה “עטרה” בחיפה, כאשר עטרה היתה עוד עטרה, ואומר כלאחר יד: השנה ארוויח עשרת אלפים לירות מהזיתים. היש לכם מושג כמה עצי זית יש בסביבת עין־הוד שאיש לא מטפל בהם? ועכשיו בא חישוב מדויק, כמה ישלם שכר־עבודה לפועלים ערביים וכמה תעלה ההובלה ומה יהיה יבול כל עץ ומה יעשה בכסף. יבנה לו אטלייה, יסע לחוץ־לארץ. ואחר־כך יאמר בדרך־אגב: אולי יש לך במקרה חמש לירות עד לשבוע הבא? מובן שאותו שבוע לא בא לעולם. יש כמה בעלי בתי־קפה ומסעדות בחיפה שמשה נשאר חרות בזכרונם.
אשר לנשים – מה יש לומר, בחור יפה. בלורית מקורזלת עם חוטי שיבה, חינוך של פלמ"ח, צייר עם נפש פיוטית, בדיוק מה שהבחורות אוהבות. וכמובן, תמיד היה מאוהב עד לטירוף, כי הפעם־הפעם זה היה הדבר האמיתי. אשתו האחרונה, זו שלדברי העתון נהרגה יחד עמו, היתה אמריקאית. ומספרים כי היה להם בלוס אנג’לס מפעל להדפסת כרטיסי ברכה אמנותיים לחגים, ושמצבם הכלכלי היה משביע רצון. אבל לי קשה להאמין, שמשה נעשה לפתע מיושב ומסודר ומאולף. ואם כן, אלה לא היו חיים וזה לא היה משה ברק.
תמיד היה בריב עם מישהו. מתוך עיקרון. ומספר שונאיו לא היה קטן ממספר ידידיו. מה לא סיפרו עליו אחרי שעזב את הארץ לפני חמש שנים! הוא נמצא באיטליה וחי בארמונה של רוזנת בת שישים. הוא מבריח פנינים מלאכותיות מהאיים הבליאריים לספרד או להיפך. הוא עוסק בריגול. יש לו המון כסף, הוא ישן מתחת לגשרי הטיבר. הוא נעשה צייר מפורסם. הוא חדל לצייר בכלל. אצל משה לא היית מתפלא על כלום. מה שלא עשה, אמרו שזה דומה לו.
זה דומה לו, אמר אביו, זגג לפי משלח־ידו, איש מיושב והגון, שמעולם לא הבין, כיצד מגיע דווקא אליו בן סורר כזה, כאשר הודיע לו איש הקונסוליה האמריקאית על מברק שנתקבל מקליפורניה. זהו משה: חי בסערה ומת בסערה. העיקר שלא השאיר חובות.
לא הייתי מספרת כל זאת, אילו הייתי מאמינה בכל לבי, שאכן משה ברק באמת כבר מצייר מלאכים ערומים אי־שם על כריות של עננים. אבל אצלו אסור להאמין בכל המסופר. יש לו כזה דמיון פורח. אולי רק נפצע. או סתם התלוצץ, כדי לראות, איזה השמצות יכתבו עליו בארץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.