רקע
רות בונדי
על פרס שלא הוענק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

זה סיפור על אחד ששמו יעקב גרינברג טסקני. מעשיו לא הגיעו מעולם לכותרות העתונים ולא יגיעו עוד, כי לפני ימים מספר החזיר יעקב גרינברג טסקני את נשמתו לבורא.

מי שזוכה לחיות עד גיל שמונים, מותו אינו בא כהפתעה ולא כמהלומה: הגיעה שעתו והלך. וגם יעקב גרינברג טסקני ידע, כי זמנו קרב. הרי לפני חודש כתב: “חבל שאני כבר זקן כל כך וכפי שאומרים, ברגל אחת בעולם הבא”. ואם על אף הכל מניע אותי מותו לכתוב על חייו, הרי רק מפני שהיה זה הקורא הנאמן ביותר שעתון יכול לזכות לו.

בפעם הראשונה ראיתי את שמו לפני ארבע שנים, ואז משך את תשומת־לבי ההרכב המוזר: כיצד מגיע גרינברג אל טסקני? גרינברג נקרא על שם אביו ואבי־אביו, וטסקני הוסיף לעצמו לכבוד כפר מולדתו, וכדי שיבדילו אותם כמה אותיות בינו ובין עשרות האחרים בשם יעקב גרינברג שהסתובבו בעולם בכלל וברומניה בפרט.

אבל דבר זה לא נודע לי אלא לאחר זמן, בשעת פגישתנו הראשונה – והאחרות – בבית־הקפה המפואר ביותר בעיר רחובות, שם הזמין אותי על חשבונו ולא חסך לא בקפה ולא בעוגות. אינני נוהגת להיפגש עם הקוראים בבתי־קפה ואם בכל זאת נסעתי לפגישה עמו בלי היכרות מוקדמת, היה זה רק בגלל התחרות של “אמר” על כתבות של קוראים.

אז, בשנת 1955, הגיעו לעתון כמה וכמה תריסרי יצירות של קוראים נאמנים של העתון המנוקד, והיה ביניהם חיבור על נושא “מעשה שקרה אותי במלחמה”, כתוב בכתב־יד גדול וברור, מנוקד כולו בקפדנות, על כל הדגשים החזקים והקלים גם יחד. חיבור זה נשלח על־ידי מנהל בית־ספר בנס־ציונה, שראה חובה אזרחית לעצמו לדאוג לכך, שיצירת תלמידו באולפן־של־ערב, אשר רק לפני זמן קצר החל ללמוד את שפת האבות, יגיע לציבור הרחב. התייחסנו לחיבור בציניות המקובלת לגבי יצירות של ילדי־פלא, עד אשר גילינו, כי הילד בן 76 הוא.

רציתי להכיר אותו, אולי מפני שיש לי מין חולשה כזו לזקנים. הצעיר יכול לדבר רק על מה שיהיה ומה שיעשה הזקן כולו זכרונות. וגם נוכחתי לדעת: צריך למהר ולשמוע את דברי הזקנים, כי מחר הם עלולים להשתתק לעולם. אכן, קבעתי פגישה בכתב, והוא בא. לפני שהספקתי לומר “נעים מאד”, נשק את ידי כמנהג יוצאי המונרכיה האוסטרו־הונגרית. ואחר־כך דיברנו ודיברנו ודיברנו. בעצם הוא דיבר ואני האזנתי.

הוא סיפר, כי פעם אחת בשבוע היה בא אליהם לכפר טסקני שוחט כדי לדאוג לכשרות העופות לשבת: שלמד כימיה באוניברסיטה של ברלין ואף הכיר שם סטודנט בשם פליקס רוזנבליט, הלא הוא פנחס רוזן, היכרות שבה התגאה לא מעט. וכן סיפר, כי התנדב למלחמה – ובשבילו המלחמה בה"א הידיעה היתה מלחמת־העולם הראשונה – והיה הקצין היהודי היחיד בגדוד, עובדה שגם עליה היתה גאוותו. ואחר כך בא הסיפור על התקפת האויב בהרי הקרפטים, כאשר כל חייליו הצטלבו ורק הוא לא ידע ממי לבקש רחמים. ואז אמר לו הטוראי דוידזון: "אדוני הלויטננט, תאמר שמע ישראל! " ותפילה זו שינתה את חייו. כעבור כמה שנים כבר היה ציר בקונגרס הציוני ואף נרשם בספר־הזהב של הקרן הקיימת, הישג שאף הוא מילא את לבו גאווה.

כבר שכחתי, מה בעצם מנע ממנו, ציוני ותיק, לעלות לארץ־ישראל. מכל מקום, בסופו של דבר בא בכל זאת, בשנת 1951, בגיל 73, יחד עם אשתו, אף היא בגיל שבעים. וכאן מצא מיד עבודה על אף גילו, תחילה ב“תנובה” ואחר־כך בספריה המקצועית של מכון וייצמן, וגם בכך התגאה. אך גאוותו הגדולה היתה על ידיעת העברית שלו, אותה למד בשיעורים ובעצמו, יום־יום ושבוע־שבוע, ועשרות מחברות מילא במלים חדשות ובכללי דקדוק.

לא נפגשתי אתו עוד ורק מכתביו היו מגיעים בקביעות למערכת: בקשה לשלוח לו ספרי קריאה מנוקדים, מכתב על חוסר התעסוקה לזקנים ואחר־כך הצעה למסור את אוסף גליונות "אמר* שלו לאיזה מוסד – המקום בדירה הקטנה נעשה צר מדי. בפעם האחרונה ראיתי את כתב־ידו המטופח, כשנתקבלו במערכת חיבורי קוראים לתחרות השניה של “אמר”. היה זה שיר תהילה לחשיבות השפה העברית ולאהבתו אליה והסוף אף העלה חיוך על שפתי: "בתור סמל אחרון לאהבתי הבלתי מוגבלת לעברית אני מקווה שאחרי מותי יימצא אחד ממכרי לזרוק לתוך קברי גליון של ‘אמר’, אותו קראתי יום יום, ותפקידו כה חשוב ללמד ולהפיץ את שפתנו, לא רק בארצנו אלא במיוחד בחוץ־לארץ*. חייכתי, כי בדרך־כלל אין אנו נוהגים להתייחס ברצינות אל מי שמתייחס ברצינות אלינו. אחד מחבר השופטים בתחרות רשם על חיבורו של יעקב גרינברג־טסקני: “כתבה קנאית לשפה, אך דלת תוכן”. ואני הוספתי: “לא ראויה לפרס”.

בימים אלה הגיע למערכת מכתב של עורך־דין מנס־ציונה: “ברצוני להודיע לכם, כי מת המהנדס יעקב גרינברג־טסקני ולפי בקשתו האחרונה זרקתי לתוך קברו גליון “אמר” מיום פטירתו”, ועכשיו צר לי, שלא נתנו לו את הפרס. אני מקווה שהשופט העליון במרומים יבטל את החלטת שופטינו הקטנים שעלי אדמות ויעניק ליעקב גרינברג את הפרס הראשון מכולם.

המלצות קוראים
תגיות