בעבר היווה הירידה רחוקה מאתנו כמו המוות. רק אנשים זקנים מאד היו הולכים לעולמם ולנו לא היה קשר לכך; ורק זרים היו יורדים מהארץ, עולים חדשים ואנשים שלא מהישוב. אבל בינתיים התבגרנו והוספנו דעת והירידה התקרבה אלינו. היא הגיעה לשכונה שלנו וגם לרחוב ואף לבית שלנו. האס הזקן ירד. חזר לגרמניה. ושייקה ירד. יושב באמריקה. והגרינברגרים היגרו לאנגליה. לפעמים מדברים עליהם אצלנו בשכונה. עוברים ליד המקום שהיה חנות־הספרים של האס הזקן – עכשיו יש שם מכולת, מעדנים ומשקאות חריפים – ונזכרים בו ובמעיל־החורף העבה שלו עם צווארון־הקטיפה. מצבו טוב בגרמניה. מקבל קיצבה חדשית. מצב כולם טוב. לשייקה יש אוטו ולגרינברגרים שלושה חדרים.
ולי כואב הלב כל פעם שאני נזכרת בהם. הנה ישבו אנשים בארץ עשר ועשרים ושלושים שנה, ופתאום היא כבר לא טובה בשבילם. ישבו כאן ודיברו עברית ורכשו ידידים והשתתפו בכינוסים והלכו ל“הבימה”. ואכלו פלפל ונסעו להינפש לנהריה ושילמו כופר־הישוב ושתו גזוז ושתלו עצים והיו להם וילונות בחלון ועציצים במרפסת.
יום אחד מכרו את הכל והסתלקו, ככה בשקט, כמו גנבים בלילה, אפילו שלום לא אמרו. ועכשיו הם בניו־יורק ובהמבורג ובגלזגאו ומצבם טוב; כך כתבו למישהו, רווחים טובים וטלוויזיה בבית. אולי זו שטות, אבל לי צר עליהם נורא. על מה הם חושבים כשמופיעה בעתון ידיעה מהארץ? בעמוד החמישי, למטה מצד שמאל. שם אצל הגויים הידיעה על היעלמה של הילדה דליה אינה חשובה. יש להם ילדות משלהם ההולכות לאיבוד. ואיך הם מרגישים כשמישהו ברחוב מדבר עברית? וכשרואים ביומן הקולנוע את תמונתו של בי־ג’י? ומה הם עושים ביום העצמאות? לא, אל תאמרו לי, שלא איכפת להם, שלא דוקר להם בלב כל פעם שרואים כלניה בחנות פרחים.
אני לא מדברת על אלה, שלא הספיקו להתחמם כאן אצלנו. אלה שעלו. חיכו לוויזה ויצאו. ולא על אלה שרעבו כאן ללחם. אבל גם להאס הזקן וגם לשייקה וגם לגרינברגרים היה מה לאכול. אולי יש להם עכשיו יותר, קפוא ובקונסרבים. אבל הם בעיר זרה. אין להם מספּרה משלהם. והם לא יודעים אצל מי לתקן את השיניים. והם לא מכירים את שמות הרחובות ולא את האנשים, שמוקדשות להם הברכות במודעות שבעתונים.
למה אני כותבת כל זאת? נזכרתי בצבי סופר, זה שכתבו עליו בעתונים, כי עזב את חיפה ואת החנות לכלי־נגינה שלו והשאיר אחריו חובות, ועכשיו הוא בלונדון ומבטיח להחזיר את הכסף לנושיו. אתם אולי לא הכרתם אותו, אבל צבי היה שייך לחיפה, נו איך לומר. כמו הר הכרמל או בית השעון. לא היתה מסיבה לאיש־רוח ולא חגיגה לכבוד מוסיקאי, שצבי לא היה משתתף בה. ובכמה מוספי שבת הופיע. ובהרצאות. כששמענו עליו בפעם האחרונה, היה זה בדיוק בזמן כינוס הפולקלור. שמו היה ברשימת המרצים, אבל לא הופיע. כנראה חולה, אמרנו אז.
וצדקנו. צבי היה חולה. אחרת לא היה עוזב את הארץ. הוא, חברו של כל איש מן העליה השלישית, ידידו של פינסקי, של הגברת טשרניחובסקה. זה שהזמין אותנו פעם לנסוע עמו לבית חולי־הרוח בעכו. זה היה לפני שבע או שמונה שנים. הוא נסע לשם ללמד את החולים שירי חנוכה. צבי ניגן באקורדיון והחולים שרו “מעוז צור ישועתי” ו"מי ימלל גבורות ישראל*. אומרים, שמצבו בלונדון טוב.
אני, פשוט, לא מבינה! איך זה יכול להיות, שצבי ירד? ואפילו היו לו חובות. הרי כל כך הרבה ידידים היו לו בארץ, ואילו היה בא אליהם ואומר: רבותי, יש צרות, חכו עם החובות – הם היו מחכים. אני בטוחה בכך. אולי זה מוזר, אבל אני מאמינה באנשים, אני מאמינה, שהחברים שלו לא היו נותנים לו לפשוט את הרגל. אולי אני טועה ואת צבי עצמו אינני יכולה לשאול, הרי הוא לא השאיר לנו כתובת, אף לאחד מאתנו. וגם שלום לא אמר.
מצבו טוב. אולי הוא מנגן שירים עבריים בנשפי המגבית. אולי הוא עובד בחנות כלי־נגינה, כמו כאן. יש המון אפשרויות בעולם הגדול. אבל כל פעם שאני עוברת ליד החנות שלו, אני נזכרת בו. כל אחד שעבר ליד החנות שלו, היה אומר לו שלום, כי כל אחד בחיפה הכיר אותו. ומי אומר לו עכשיו שלום בלונדון? זו עיר גדולה מאד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.