ככה זה תמיד, אחרי בחינת הגמר והחתונה, אחרי סיום הצבא והלידה הראשונה – בא הדכאון, המרה השחורה, הבלוּז. כל כך הרבה זמן אתה מצפה למאורע, כה עז רצונך להגיע אליו, ולמחרת היום, מעבר לפסגה, אתה לפתע שואל את עצמך: למה בעצם?

הנה, נכנסת לדירה חדשה. שבועות חיזרת אחריה, בחרת בה מכולן מפני שהיתה בעיניך היפה, הטובה, המושכת, המתאימה לך ביותר. חדשים סיפרת לידידיך, בארשת פנים של מאוהב, על יתרונותיה המרובים, על כיווני האוויר הטובים ועל התיכנון היעיל, על טיב בנייתה והנוף הנשקף מתלונותיה. באת אליה שוב ושוב, מיששת את קירותיה הערומים, ובלבך ראית אותה מקושטת במיטב רהיטי השבת שלך. עשרות פעמים ציירת את תווי פניה על כל בליטה וכל פתח כדי לדעת, איך תיראה כשתבוא אליה, חשבת עליה יומם, ובלילות לא עזבה את חלומותיך.

ואתמול היה היום. באת אליה בלב דופק וברגליים כושלות, והבוקר, אחרי הלילה הראשון, היא כבר איננה מה שהיתה במחשבותיך. פשוט, נשתנתה. חדר המגורים אינו עוד מרווח כל כך והנוף אינו מלבב כל כך, כפי שתיארת לעצמך. השכנים מעליך רועשים ומתחתיך מנגנים בפסנתר. הסביבה מלאה ילדים וריח של כרובית מבושלת. איך לא ראית כל זאת מקודם?

פשוט, לא רצית לראות, כי היית מאוהב. והיום אתה שואל אח עצמך: בין כל אלפי הדירות שיש בעיר זו, בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, בקומה תחתית ובעליית־הגג, ברחוב ובחצר, ריבונו של עולם, למה דווקא בה הייתי צריך לבחור? לא, אל תאשים את עצמך זה רק נדמה לך, כי בחרת בה. היא נועדה לך. אתה אומר, כי במקרה פנית אל מתווך זה ולא אחר, במקרה ענית על המודעה, במקרה עברת ברחוב, במקרה שמעת מפי מכר. נו טוב, קרא לכך מקרה.

מה יש לדבר, עכשיו אתם קשורים, אתה ודירתך, בברית שגם הרבנות לא תתיר אותה. תעשה כפי שעושים בנישואים. תעצום את העיניים. אל תחשוב יותר על המידה על חסרונותיה, אל תפזול לאחרות, תראה, עוד תתרגל. וכעבור כמה שנים ייהפך ההרגל לחיבה. מה בכך, אם חדר המגורים קטן? זה דווקא משרה אַווירה אינטימית. ומה רע בדבר, שהיא מרוחקת מהמרכז? לפחות, אין הבריות מטרידים אותך השכם והערב¹. וכשתצטרך פעם להיפרד ממנה, יכאב לך הלב. רק אז תדע: בכל זאת אהבת אותה.

לפעמים, בשעות הדכאון שלמחרת היום, אתה אומר לעצמך: ניחא, זה רק לתקופת מעבר. כשיהיה כסף, נקנה דירה גדולה יותר, נוחה יותר, מרכזית יותר. לא, אל תתייחס אליה כאל דבר זמני. כל שיכון שאנו גרים בו הוא ארעי. רק מספר השנים שונה. שיכון־קבע יש רק אחד.

לולא היתה קיימת בעיית הדיור בארץ, היו צריכים ליצור אותה. על מה היו חושבים הבריות לולא היתה מטרידה אותם שאלת הדיור? היו באים חלילה, לידי מחשבות רעות, או הופכים מרוב שיעמום לעסקנים פוליטיים או לאספני בולים, רחמנא ליצלן. הודות לדירה אין אדם בא לידי עבירה. במקום לבזבז את מרצו על שעשועים זולים, יין, נשים ושירה, הוא עובד כמו סוס כדי לשלם את החובות על הדירה. וכשהוא גומר איתו, נעשית הדירה צרה מדי ועוברים לחדשה. והכל מתחיל מבראשית.

איש שעבר מדירה לדירה וההעברה עברה עליו כל ישותו אומרת דירה. לאן שלא ייכנס, הוא יספור את הבלטות, יבדוק את טיב החרסינה, לאן שלא יסע, יביט בצורת החלונות וגובה המעקה. ליד כל חלון ראווה יראה רק שני סוגים של סחורה – דברים שהיו מתאימים לדירה והשאר שאין בהם חפץ. יראה סרט ובמקום להביט במשחקי אהבה, יסתכל בסידור הפנימי של חדר־השינה. יקרא ספר בלשי ומחשבותיו יוליכוהו אל ההכרח בביטוח גניבה. אפילו ירצה לכתוב מאמר, יצאו מזה רק הרהורי דירה.