זה בכלל לא דבר שכדאי לכתוב עליו. קיבלנו וילונות חדשים. זה הכל. יש חצי מיליון משפחות בארץ ולרובן וילונות על חלונות ביתם, ואילו היה כל אחד כותב על מאורע זה, צריך היה להוציא עתון מיוחד מוקדש כולו למרקיזט ובוקלה, קרניזים וקפלים אמריקאיים.
אבל אלה לא סתם וילונות. אלה הווילונות החדשים הראשונים בחיי, ולכן אי אפשר לעבור על מאורע כזה בשתיקה. הרי כאשר התיישבתי בפעם הראשונה ליד החלון והסתכלתי לרחוב בעד הבד הצהבהב השקוף, כאילו נשתנו פני העולם כולו; אור היום החריף נעשה עמום, עדין, מלטף, הבריות מעבר לכביש מרוחקים, שקטים, והחדר עצמו נראה רחב ומכובד, מוגן מפני פגעי החיים.
חשבתי על כל הווילונות שבעדם כבר הבטתי – היתה זו שורה ארוכה. קודם היו אלה הווילונות בבית בחדר “הטוב”, בסלון. הם היו לבנים, עשויים פשתן, עם רקמת־יד. כמה מלאכים ערומים ניגנו עליהם בחלילים, ומשני צידיהם טיפסו פרחים רקומים עד התקרה. המלאכים ניגנו חרש, ולא שמעת אותם אלא כאשר נכנסה רוח לחדר. אז התעופפו המלאכים על כנפי הווילונות והחלילים רעדו בפיהם. היו אלה וילונות יקרים מאוד, כך נהגה אמא לומר, היא קיבלה אותם נדוניה מסבתא, ואם ירצה השם, תקבל אותם הבת הבכירה. אז עוד האמינו בערכם של חפצים.
אמא שמרה על הווילונות בשבע עיניים: אסור היה להסתתר מאחוריהם, להשתמש בהם למשחקי חתן וכלה. לנגב בהם ידיים או את האף. ואבא, שכל האיסורים האלה לא חלו עליו, לו אסור היה לעשן בסלון: העשן מצהיב את הווילונות, היתה אמא אומרת. וכאשר בא אלינו, פעמיים בשנה, הדוד אדולף בנעליו הכפריות, ועמו השקית המסורתית של סוכריות־משי ממולאות בריבה, והדליק את המקטורת שלו בשעה שישב ליד שולחן־האורחים הגדול, היתה אמא כולה רועדת. אבל לומר משהו, לא אמרה. בכל זאת, דוד אדולף היה אחיה של סבתא. אולם אחרי שהוא הלך, נחפזה אמא לפתוח את החלונות וגירשה את העשן בניפנופי ידיים, ואני רצתי לראות, אם פני המלאכים באמת הצהיבו.
הווילונות הלבנים היו בבית, כל עוד היה הבית בית והחיים חיים. אחר־כך באה תקופה ארוכה בלי וילונות, היו רק שמשות ערומות. ובערב שמו עליהם נייר שחור בגלל ההאפלה. החלונות היו תמיד קטנים והשמשות מאובקות, ובעדן נראה העולם אפור ועצוב מאד.
ואחר־כך באו וילונות של בעלות־בית. אתם מכירים אותן: הן לא היו נותנות לחדר הדייר משהו העלול לסבול מחוסר זהירות של זרים. ולכן היו הווילונות מעבר לכל סבל, סתם חתיכות בד דהויות מתוחות מעל לחלון, בלי כיווצים ובלי עמילן. ולמטבח אסור היה להיכנס, ואמבטיה פעם בשבוע, בעשרים גרוש.
ושוב היה בית, אלא שכסף לא היה. הדודה אידה נתנה לנו במתנה את הווילונות הישנים שלה. היא עצמה עשתה לה חדשים, עם קפלים אמריקאיים לפי האופנה, אבל הישנים עוד במצב מצוין, אמרה, כאילו עשויים בשביל זוג צעיר. כך חושבים כולם: הדירות הצרות, הרהיטים המיושנים, השטיחים השחוקים ביותר, כל זה כאילו עשוי בשביל זוג צעיר. נכון, מאושרים. אבל עד כדי כך?
התאמתי את הווילונות לחלון שלנו וכיבסתי אותם ושמתי המון עמילן. ובכל זאת הם תמיד הזכירו לנו את הדודה אידה ואת הדירה החשוכה שלה ואת מקלות המלח שלה ואת קמצנותה ואת עצותיה, ואת העובדה שהדוד פישל לא השאיר לה אלא חלק קטן מרכושו. כנראה לא אהב אותה אהבה יתרה.
ועכשיו, בפעם הראשונה בכל ימי חיי, התכוננתי לקנות וילונות. דיפדפתי בכתבי־עת והלכתי אל תריסר דקורטורים והתייעצתי ארוכות על מידות ובדים, אורך ורוחב, צבעים וגוונים. ואחר־כך נכנסתי לחנות הבדים כמו אל בית־מקדש והרחתי את ריח הגלילים ומישמשתי בידיים ועזבתי כדי להתייעץ עם בעלי וחזרתי והתווכחתי, ובסופו של דבר קניתי: ארבעה־עשר מטר.
ואחר־כך באו רגעי המשבר. החברה אמרה לי, שקרניזים מעץ כבר מיושנים. עכשיו עושים בצבע פלסטיק מותאם לצבעי הקירות. והדקורטור לא עמד בהבטחתו. חיכיתי לו ביום ראשון וכל חמשת הימים שאחריו ורק ביום שישי הוא בא בארבע אחר הצהריים והפך את החדר על הראש. ולאחר שסוף־סוף תלה את הווילונות וקיפל אותם שוב, שם מקל־כביסה לתוך כל קפל, ואמר לי לא לפתוח 48 שעות.
היו אלה יומיים ארוכים בלי סוף. עשרים פעמים ניגשתי אל המקלות כדי להוציא אותם. מה ההבדל, אמרתי לעצמי, מאין יודעים הווילונות את השעון? אבל אחר־כך השבעתי את עצמי: אם אפתח לפני הזמן, לא יהיה לנו מזל עם הווילונות. ייקרעו בטרם זמן, או יישפך עליהם צבע. או… לא הורדתי את המקלות.
היום פתחתי את הווילונות והם מתבדרים ברוח כשמלת חופה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.