רקע
רות בונדי
שלום לך, תיאבון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

פני הדברים אינם כפי שהיו. בעבר היו בני תל־אביב משאירים את דלת ביתם פתוחה יומם ולילה. ובכל זאת לא עיקל גובה המסים את רהיטיהם. פעם היו הבחורים ניזונים מראשי דגים מלוחים, ואף־על־פי־כן היו מתנשקים עם הבנות בחולות של רחוב בן־יהודה. ובעיקר – פעם ידעו התל־אביבים, ככל בני ישראל, לאכול כהוגן, מתוך תיאבון, תענוג, הנאה, שמחת חיים.

ועכשיו? לא תמצאו תל־אביבי אחד, אם הוא מבוסס ובעל הכנסה קבועה, שיעז לאכול כאוות נפשו. האכילה נעשתה פתאום לחטא גדול יותר מעבירות על כל עשרת הדיברות ביחד. התחילו בכך הנשים עם חלומות־הפז שלהן על מידות גוף מושלמות. הדיאֶטה ממילא אינה משנה מאומה בממדי מתניהן, אך לפחות יש על מה לדבר בחברה.

הצרה הגדולה בשגעון־ההרזיה שתקף את הישוב השׂבע, היא שנלקחה מאתנו שמחת האכילה. כי לאכול – אוכלים בין כך ובין כך, אלא במצפון לא נקי. על דיאטה קפדנית מתחילים לשמור ממחר. היום עוד אפשר לאכול תות שדה עם קצפת או טורט־שוקולד או צלי עם צ’יפס, אבל מחר – ממחר לא ניגע בשום טריפה. רק מיצים וירקות וגבינה רזה.

מבחינה עקרונית אתה שומר על דיאטה באלף עיניים, אלא שדווקא היום אתה אוכל על חשבון המשרד – אז ודאי לא כדאי לרעוב. אבל מחר… מחר אתה מוזמן לארוחת־ערב חגיגית ופשוט לא אדיב להימנע מאכילה, אבל מחר… מחר יום אביב נפלא וחטא הוא לקלקל אותו על־ידי מזון בריא וחסר־קלוריות, אבל מחר… מחר גשם ומזג אוויר מזופת ומוכרחים לאכול כדי לעודד קצת את מצב הרוח, אבל מחר… מחר יש צרות צרורות במשרד והדבר היחיד העלול להשכיח אותן הוא ארוחה הגונה. אבל מחר… מחר יום של מזל, הכל הולך כשורה, קיבלת כסף – אז מה, דווקא אז לא לאכול? וכך עוברים הימים באכילה ודקירות מצפון.

בעצם, מה נשאר לאדם מהחיים, אם אסור לו לאכול בתיאבון? אהבה – נו טוב, זה עובר. ילדים – צריכים אליהם עצבים חזקים. עבודה – מוכרחים להתפרנס איכשהו. כסף – פעם אולי יהיה. ועכשיו עוד באים ואומרים: קחו גלולות נגד התיאבון. רק לא להוסיף במשקל, רק לא כרי שומן, רק לא לאכול תפוחי אדמה, לא ספגטי, לא ממתקים, לא אלכוהול, לא צ’ולנט, לא עוגת קרם. גם לא בשבת ובחגים. אבל, מה טעם ליהדות, אם לא אוכלים כהוגן בחגים?

פעם היתה גאוות כל אשה, שהיא יודעת לבשל ובני ביתה התברכו בתיאבון בריא, עכשיו היא סובלת על כך מרגשי נחיתות. אשה אידיאלית בת ימינו מגישה ארוחות בריאות, מעוטות קלוריות ובעיקר לא־טעימות. ארוחה טעימה אחת ליום במשך חמש שנים עלולה להפוך אפילו את רוק הדסון לצ’ארלז לוטון. אשה האוהבת את בעלה אינה יכולה לאהוב את המטבח.

פעם, כאשר בחור חיזר אחרי הבת, החישה אמא את מהלך הענינים על־ידי הזמנה לארוחה דשנה של שבת, שהיתה – לדבריה – כולה מעשה ידיה של הכלה לעתיד. עכשיו, אם רוצה האם להבטיח את עתיד בתה, היא חייבת לספר למחזרים על חוסר ענין הכלה בנעשה במטבח ורצונה האיתן לשמור על רוזן גופה. הרי שניים הנכנסים בברית נישואים קשורים קשרי דיאֶטה לנצח. מה יעזרו ההחלטות החוזרות שלך על משטר דיאֶטטי חמור, כאשר הבית מלא ריחות משגעים של בשר מטוגן. וכיצד יכולה לעמוד אפילו בעלת אופי מגוּלוון בפני פיתויי בעלה, כאשר הוא מביא לה קופסת מרציפן כמתנה.

פעם, כאשר רצית לגרום נחת־רוח לבת זוגתך, לפני הנישואין או אחריהם, הזמנת אותה למסעדה טובה והרבצתם ארוחה כיד המלך. עכשיו תתביישו לעשות דבר כזה לעיני הציבור. אל תאכל מרק, היא תאמר לך. אתה יודע שזה לא טוב בשבילך. אל תאכלי אווז, תתנקם בה אתה, את יודעת שמזה משמינים נורא. ובאמצע הארוחה תתחילו לדבר על כך, שמחר תשתו רק מיצי פירות, כדי לכפר על עוונות היום. אני שואלת אתכם, אלה חיים, אלה?

פעם יצאת ידי חובתך החברתית ביתר קלות, משום שעודדה אותך התקווה לכיבוד טוב. אפילו אם השיחה לא היחה מעניינת – כל חור בה נסתם על־ידי לביבה חמה או בוטנים מלוחים או עוגת עלים. עכשיו – הרי כל זה הוא רעל! אנשים אפילו לא טורחים להכין כיבוד הראוי להתכבד, כדי לא להביא את ידידיהם ואת עצמם לידי עבירה. במקום זה מגישים ריבועי לחם מיניאטוריים עם חתיכות נקניק מיקרוסקופיות שכאילו רק נועדו להזכיר כל אוהב דברים טובים שאכלת פעם בלב שקט. וכמה כבר אפשר לקחת מפשפשי כריכים אלה בלי לעורר תשומת־לב כללית? אפילו לקחת עשרה עדיין לא אכלת תמורה של סנדביץ' הגון אחד.

למה הופכים אותנו לצבועים? אתה נפגש עם ידידים בבית־קפה. עוגות? שואל המלצר מתוך הרגל. לא, אומר חברך בשאט־נפש, רק קפה שחור בלי סוכר ובלי חלב. ובכן, מובן שגם אתה חייב לשמור על שמך הטוב ומזמין רק תה, עם הרבה מים ובלי חלב. שניכם מדברים על יתרונותיה העצומים של שמירה על דיאֶטה, נפרדים כאחים לגורל, וכל אחד רץ בכיוון הפוך כדי לאכול בקיוסק הקרוב מנה שלמה של פלפל. אבל עם הרבה טחינה, בבקשה.

אני, אני לא מאמין בדיאֶטה, אתה אומר להכעיס בשעה שחברך־לעבודה מתענה ליד ארוחה צמחונית. אבל בבית אתה מתחיל להרהר: נגד הקרחת אין מה לעשות. שלא תהיה לי לפחות כרס. חלאַס, כבר אתה אבוד. ומכת הדיאֶטה מתפשטת על פני הארץ, איש מדביק את רעהו, איש גוזל את שמחת חיי אחיו.

איפה אותם הזמנים הטובים, שלא אכלנו לשובע, פשוט משום שלא היה מה לאכול? עכשיו אנחנו לא אוכלים מפני שיש יותר מדי. כל מה שנשאר לנו, הוא לחכות להתפתחות מדע הרפואה. אם הרופאים טוענים כיום, שכל המשמין גוזל משנות חייו, הרי ברור, שתוך עשר שנים יאמרו בדיוק את ההיפך. צריך רק להחזיק מעמד עד אז, עם כרס או בלעדיה.

המלצות קוראים
תגיות