זה מתחיל עוד באחד מערבי החורף הארוכים, באווירה מחוממת על־ידי תנור פיירסייד, כשבעלת־הבית מעירה דרך־אגב, כי באביב יהיה צורך לסייד ולתקן דבר אחד או שניים. אז לא התייחס איש ברצינות לאיומיה, אולי מתוך תקווה, כי עד האביב עלול עוד הבית להיהרס על־ידי טיל או רעידת אדמה. ובכלל, הרבה עלול להשתנות לטובה.

אך לא. פורים עבר והבית עודנו עומד וקיים. יום בהיר אחד מופיע בפתח הדלת ברנש במגבעת שטוחה, שורה ארוכה של שיני־כסף בפיו, ומודיע, כי הגברת הזמינה אותו לבוא. משום שהגברת אינה בבית ואתה אינך יכול לדעת, לשם מה היא מזמינה טיפוסים באלה לביתה, אתה מייעץ לבעל שיני־הכסף לנסות את מזלו שנית. אך הוא דוחף אותך בתנועת ידו החזקה הצידה, נכנס לדירה כאילו היתה שלו, בודק אותה כמי שמתכוון להתיישב בה, ממלמל משהו על שפריץ ושפאכטל ופלסטיק והולך לדרכו בלי שיחשוב אותך ראוי לשלום אחד קטן.

שבוע ימים לא קורה מאומה ואתה חי באשליה, כי השנה תגיע לפסח בשלום. טעות. ערב אפל אחד אתה חוזר הביתה ואתה מוצא את כורסתך החביבה עליך במצב מזעזע – המעיים שלה פזורים על פני כל השטח. תקוותך, כי לפניך מעשה שודד שחיפש בה אוצרות שלא ידעת עליהם, היתה לשווא: תוך חמש דקות מתייצב לפניך בעל גוף, ומציג את עצמו כרפד.

אחר־כך מתפתחים הענינים בקצב מסחרר. הווילונות נעלמים ואתה נאלץ להתפשט בחושך כדי לא לעורר את זעם הסביבה. לארוחת־צהריים מגישים ביצה ופודינג. למחרת, לשם שינוי, פודינג וביצה. אי אפשר להשיג חולצה מגוהצת. אין אור בדירה, כי מישהו מבעלי־המלאכה המרובים פגע בחיבור החשמל. כשאתה מעז להעיר למי שהיתה פעם אשתך, כי מהלך הענינים אינו לשביעות רצונך, אתה נאלץ לשמוע הרצאה ארוכה על בעלים, העוזרים לנשותיהם בעבודתן הקשה ומקילים על העול הכבד המוטל עליהן, היודעים לצבוע, לתקן ברזים, לחדש פוליטורה, בכלל בעלים השווים את הוצאות החזקתם. לא נשאר לך אלא להסיק את המסקנה הנכונה, שאתה אינך נמנה עמהם ולהסתלק מהבית לישיבה כלשהי.

אחרי שלושת ימי חיים בתוך הריסות אתה נוכח לדעת, כי פצצה זה כלב לעומת מה שעשו לך בביתך. מחצי תריסר בעלי־המלאכה נשאר רק אחד, המשׂתחק בפינה בלוח־עץ, אוכל סנדוויץ' עם נקניק ומעשן “נלסון” (ודאי, בעד הכסף שלך הוא יכול להרשות לעצמו) ונעלם כעבור שעתיים. הוא עוד יחזור. כולם יחזרו. מחר, מחרתיים. מה שבינתיים עובר עליך, לא מעניין אותם במאומה.

אל תתן ליאוש להשתלט עליך. אל תאבד את התקווה. אל תחשוב, כי תצטרך לחיות בהריסות כל ימי חייך. יבוא יום, והוא אינו רחוק כל כך, ותחזור מעבודה כדי למצוא דירה מסודרת. מבהיקה, שריח סיד טרי, סבון, די. די. טי. ופוליטורה נודף ממנה. הסערה שככה. האשה תפשיט את בגדי הדחליל שלה, מן המטבח יעלה ריח צלי, בארון תמצא תריסר חולצות מגוהצות לתפארת, כורסתך תעמוד במקומה כתמול־שלשום והשלום ישכון בביתך לבטח. עד לסערה הבאה, על כל פנים.

ככה זה תמיד, אחרי בחינת הגמר והחתונה, אחרי סיום הצבא והלידה הראשונה – בא הדכאון, המרה השחורה, הבלוּז. כל כך הרבה זמן אתה מצפה למאורע, כה עז רצונך להגיע אליו, ולמחרת היום, מעבר לפסגה, אתה לפתע שואל את עצמך: למה בעצם?

הנה, נכנסת לדירה חדשה. שבועות חיזרת אחריה, בחרת בה מכולן מפני שהיתה בעיניך היפה, הטובה, המושכת, המתאימה לך ביותר. חדשים סיפרת לידידיך, בארשת פנים של מאוהב, על יתרונותיה המרובים, על כיווני האוויר הטובים ועל התיכנון היעיל, על טיב בנייתה והנוף הנשקף מתלונותיה. באת אליה שוב ושוב, מיששת את קירותיה הערומים, ובלבך ראית אותה מקושטת במיטב רהיטי השבת שלך. עשרות פעמים ציירת את תווי פניה על כל בליטה וכל פתח כדי לדעת, איך תיראה כשתבוא אליה, חשבת עליה יומם, ובלילות לא עזבה את חלומותיך.

ואתמול היה היום. באת אליה בלב דופק וברגליים כושלות, והבוקר, אחרי הלילה הראשון, היא כבר איננה מה שהיתה במחשבותיך. פשוט, נשתנתה. חדר המגורים אינו עוד מרווח כל כך והנוף אינו מלבב כל כך, כפי שתיארת לעצמך. השכנים מעליך רועשים ומתחתיך מנגנים בפסנתר. הסביבה מלאה ילדים וריח של כרובית מבושלת. איך לא ראית כל זאת מקודם?

פשוט, לא רצית לראות, כי היית מאוהב. והיום אתה שואל אח עצמך: בין כל אלפי הדירות שיש בעיר זו, בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, בקומה תחתית ובעליית־הגג, ברחוב ובחצר, ריבונו של עולם, למה דווקא בה הייתי צריך לבחור? לא, אל תאשים את עצמך זה רק נדמה לך, כי בחרת בה. היא נועדה לך. אתה אומר, כי במקרה פנית אל מתווך זה ולא אחר, במקרה ענית על המודעה, במקרה עברת ברחוב, במקרה שמעת מפי מכר. נו טוב, קרא לכך מקרה.

מה יש לדבר, עכשיו אתם קשורים, אתה ודירתך, בברית שגם הרבנות לא תתיר אותה. תעשה כפי שעושים בנישואים. תעצום את העיניים. אל תחשוב יותר על המידה על חסרונותיה, אל תפזול לאחרות, תראה, עוד תתרגל. וכעבור כמה שנים ייהפך ההרגל לחיבה. מה בכך, אם חדר המגורים קטן? זה דווקא משרה אַווירה אינטימית. ומה רע בדבר, שהיא מרוחקת מהמרכז? לפחות, אין הבריות מטרידים אותך השכם והערב¹. וכשתצטרך פעם להיפרד ממנה, יכאב לך הלב. רק אז תדע: בכל זאת אהבת אותה.

לפעמים, בשעות הדכאון שלמחרת היום, אתה אומר לעצמך: ניחא, זה רק לתקופת מעבר. כשיהיה כסף, נקנה דירה גדולה יותר, נוחה יותר, מרכזית יותר. לא, אל תתייחס אליה כאל דבר זמני. כל שיכון שאנו גרים בו הוא ארעי. רק מספר השנים שונה. שיכון־קבע יש רק אחד.

לולא היתה קיימת בעיית הדיור בארץ, היו צריכים ליצור אותה. על מה היו חושבים הבריות לולא היתה מטרידה אותם שאלת הדיור? היו באים חלילה, לידי מחשבות רעות, או הופכים מרוב שיעמום לעסקנים פוליטיים או לאספני בולים, רחמנא ליצלן. הודות לדירה אין אדם בא לידי עבירה. במקום לבזבז את מרצו על שעשועים זולים, יין, נשים ושירה, הוא עובד כמו סוס כדי לשלם את החובות על הדירה. וכשהוא גומר איתו, נעשית הדירה צרה מדי ועוברים לחדשה. והכל מתחיל מבראשית.

איש שעבר מדירה לדירה וההעברה עברה עליו כל ישותו אומרת דירה. לאן שלא ייכנס, הוא יספור את הבלטות, יבדוק את טיב החרסינה, לאן שלא יסע, יביט בצורת החלונות וגובה המעקה. ליד כל חלון ראווה יראה רק שני סוגים של סחורה – דברים שהיו מתאימים לדירה והשאר שאין בהם חפץ. יראה סרט ובמקום להביט במשחקי אהבה, יסתכל בסידור הפנימי של חדר־השינה. יקרא ספר בלשי ומחשבותיו יוליכוהו אל ההכרח בביטוח גניבה. אפילו ירצה לכתוב מאמר, יצאו מזה רק הרהורי דירה.

זה בכלל לא דבר שכדאי לכתוב עליו. קיבלנו וילונות חדשים. זה הכל. יש חצי מיליון משפחות בארץ ולרובן וילונות על חלונות ביתם, ואילו היה כל אחד כותב על מאורע זה, צריך היה להוציא עתון מיוחד מוקדש כולו למרקיזט ובוקלה, קרניזים וקפלים אמריקאיים.

אבל אלה לא סתם וילונות. אלה הווילונות החדשים הראשונים בחיי, ולכן אי אפשר לעבור על מאורע כזה בשתיקה. הרי כאשר התיישבתי בפעם הראשונה ליד החלון והסתכלתי לרחוב בעד הבד הצהבהב השקוף, כאילו נשתנו פני העולם כולו; אור היום החריף נעשה עמום, עדין, מלטף, הבריות מעבר לכביש מרוחקים, שקטים, והחדר עצמו נראה רחב ומכובד, מוגן מפני פגעי החיים.

חשבתי על כל הווילונות שבעדם כבר הבטתי – היתה זו שורה ארוכה. קודם היו אלה הווילונות בבית בחדר “הטוב”, בסלון. הם היו לבנים, עשויים פשתן, עם רקמת־יד. כמה מלאכים ערומים ניגנו עליהם בחלילים, ומשני צידיהם טיפסו פרחים רקומים עד התקרה. המלאכים ניגנו חרש, ולא שמעת אותם אלא כאשר נכנסה רוח לחדר. אז התעופפו המלאכים על כנפי הווילונות והחלילים רעדו בפיהם. היו אלה וילונות יקרים מאוד, כך נהגה אמא לומר, היא קיבלה אותם נדוניה מסבתא, ואם ירצה השם, תקבל אותם הבת הבכירה. אז עוד האמינו בערכם של חפצים.

אמא שמרה על הווילונות בשבע עיניים: אסור היה להסתתר מאחוריהם, להשתמש בהם למשחקי חתן וכלה. לנגב בהם ידיים או את האף. ואבא, שכל האיסורים האלה לא חלו עליו, לו אסור היה לעשן בסלון: העשן מצהיב את הווילונות, היתה אמא אומרת. וכאשר בא אלינו, פעמיים בשנה, הדוד אדולף בנעליו הכפריות, ועמו השקית המסורתית של סוכריות־משי ממולאות בריבה, והדליק את המקטורת שלו בשעה שישב ליד שולחן־האורחים הגדול, היתה אמא כולה רועדת. אבל לומר משהו, לא אמרה. בכל זאת, דוד אדולף היה אחיה של סבתא. אולם אחרי שהוא הלך, נחפזה אמא לפתוח את החלונות וגירשה את העשן בניפנופי ידיים, ואני רצתי לראות, אם פני המלאכים באמת הצהיבו.

הווילונות הלבנים היו בבית, כל עוד היה הבית בית והחיים חיים. אחר־כך באה תקופה ארוכה בלי וילונות, היו רק שמשות ערומות. ובערב שמו עליהם נייר שחור בגלל ההאפלה. החלונות היו תמיד קטנים והשמשות מאובקות, ובעדן נראה העולם אפור ועצוב מאד.

ואחר־כך באו וילונות של בעלות־בית. אתם מכירים אותן: הן לא היו נותנות לחדר הדייר משהו העלול לסבול מחוסר זהירות של זרים. ולכן היו הווילונות מעבר לכל סבל, סתם חתיכות בד דהויות מתוחות מעל לחלון, בלי כיווצים ובלי עמילן. ולמטבח אסור היה להיכנס, ואמבטיה פעם בשבוע, בעשרים גרוש.

ושוב היה בית, אלא שכסף לא היה. הדודה אידה נתנה לנו במתנה את הווילונות הישנים שלה. היא עצמה עשתה לה חדשים, עם קפלים אמריקאיים לפי האופנה, אבל הישנים עוד במצב מצוין, אמרה, כאילו עשויים בשביל זוג צעיר. כך חושבים כולם: הדירות הצרות, הרהיטים המיושנים, השטיחים השחוקים ביותר, כל זה כאילו עשוי בשביל זוג צעיר. נכון, מאושרים. אבל עד כדי כך?

התאמתי את הווילונות לחלון שלנו וכיבסתי אותם ושמתי המון עמילן. ובכל זאת הם תמיד הזכירו לנו את הדודה אידה ואת הדירה החשוכה שלה ואת מקלות המלח שלה ואת קמצנותה ואת עצותיה, ואת העובדה שהדוד פישל לא השאיר לה אלא חלק קטן מרכושו. כנראה לא אהב אותה אהבה יתרה.

ועכשיו, בפעם הראשונה בכל ימי חיי, התכוננתי לקנות וילונות. דיפדפתי בכתבי־עת והלכתי אל תריסר דקורטורים והתייעצתי ארוכות על מידות ובדים, אורך ורוחב, צבעים וגוונים. ואחר־כך נכנסתי לחנות הבדים כמו אל בית־מקדש והרחתי את ריח הגלילים ומישמשתי בידיים ועזבתי כדי להתייעץ עם בעלי וחזרתי והתווכחתי, ובסופו של דבר קניתי: ארבעה־עשר מטר.

ואחר־כך באו רגעי המשבר. החברה אמרה לי, שקרניזים מעץ כבר מיושנים. עכשיו עושים בצבע פלסטיק מותאם לצבעי הקירות. והדקורטור לא עמד בהבטחתו. חיכיתי לו ביום ראשון וכל חמשת הימים שאחריו ורק ביום שישי הוא בא בארבע אחר הצהריים והפך את החדר על הראש. ולאחר שסוף־סוף תלה את הווילונות וקיפל אותם שוב, שם מקל־כביסה לתוך כל קפל, ואמר לי לא לפתוח 48 שעות.

היו אלה יומיים ארוכים בלי סוף. עשרים פעמים ניגשתי אל המקלות כדי להוציא אותם. מה ההבדל, אמרתי לעצמי, מאין יודעים הווילונות את השעון? אבל אחר־כך השבעתי את עצמי: אם אפתח לפני הזמן, לא יהיה לנו מזל עם הווילונות. ייקרעו בטרם זמן, או יישפך עליהם צבע. או… לא הורדתי את המקלות.

היום פתחתי את הווילונות והם מתבדרים ברוח כשמלת חופה.

אילו היינו מתאגדים, יא־חביבי, איזה ארגון רב־כוח היינו יוצרים! אילו היינו מקימים מפלגה, בחיי, כמה כיסאות בכנסת היינו מקבלים! אילו היינו מארגנים הפגנה, חי נפשי, איזו מורא היינו יכולים להטיל! כי אנחנו הרוב במדינה, לנו העוז והגבורה. אנו, מגדלי צמחי־הבית, גנני־הכיס, רועי־העציצים, חקלאים מאחורי סורגי המרפסת.

אל תאמרו, כי זאת מחלת נשים, כמו מיגראֶנה או לכּה מתקלפת על הצפרניים. יש עמנו גברים רבים, אנשים נכבדים, מיושבים בדעתם, אינטליגנטים וגם מורים, מוכשרים וגם סופרים, משכילים וגם עסקנים, המטפחים את הקקטוסים במרפסת ביתר אהבה מזו שכל אשה מסוגלת לה – לגבי עציצים, לפחות.

בדרך־כלל מתחיל השגעון הנפלא בעציץ עלוב עם שלושה יחורי היהודי הנודד, שמקבלים אותו במתנה ממי שמתיימר להיות ידיד. היהודי הנודד, כמובן, אינו מתפתח, מתחיל להתייבש, להשחיר, להצטמק והלב כואב להביט בצמח הנובל ודועך, מה עושים? שואלים בעצת שכן או חבר לעבודה או הדוד במושב, יאמר הוא: חסר זבל, כמובן. איזה זבל? הכי טוב אדמה רקובה עם זבל עופות. איפה לוקחים אדמה רקובה? יש כל מיני דברים רקובים, אבל דווקא אדמה? ואשר לזבל עופות, פשוט לא נאה לאיש מבוגר לרוץ אחרי כל תרנגולת בשכונה ולהתחנן לפניה שתעשה משהו למען עולם הצומח. אפשר גם לקנות זבל מוכן, ארוז בשקיות פלסטיק, בחנויות פרחים. אבל זה, כמובן, לא לפי כבודו של מגדל־צמחים אמיתי. כאילו אספן בולים היה קונה אלבום מסודר שכל הבולים מודבקים בו במקומם המיועד.

עד שפותרים את בעיית הזבל, הלך היהודי הנודד לעולמו. בשעת הלוויה בפינת החצר עושים את הניתוח שלאחר המוות. כמובן – לא היו לו שרשים. דחפו אותו לעציץ בלי להשרות את היחודים כמה ימים במים. מיד ידעתי, שמשהו לא כשורה, אומר העציצן המתחיל, לי יש דווקא חוש לטבע ובהכשרה עבדתי בגן הירק.

עכשיו נכנס העסק לפרסטיז’ה. לוקחים אצל השכן הנזכר לעיל מה שקוראים בעברית צחה “אַבּלגרים”, כלומר ולדות קקטוסים וכל מיני צמחים שעירים, דוקרניים ובשרניים אחרים, ומגדלים אותם מהעריסה. השבועות הראשונים קשים מאד. כמו אצל כל תינוק. פעם זה מתייבש ופעם זה מצטמק ופעם זה נוטה למות, אבל יום בהיר אחד, והוא יהיה בהיר גם אם השמים כעופרת, נוכחים לדעת, כי הרך הנולד יצא מגדר סכנה. הוא גדל, משמין, מוריק, מבהיק. מה תענוגות העולם, מה שעשועי הכרך מול שמחת מגדל עציצים ביום שיצא ילדו הראשון לדרך החיים! מיותר לומר, כי הילד גדל, מתבגר, מגדל זקן. אם הוא מתחתן או לא, לא ברור כל כך, בכל אופן יש לו ילדים ואלה דורשים בית משלהם. המשפחה במרפסת גדלה, בשעה טובה ומוצלחת.

יש סנובים, ארכיטקטים ומגדלים מדומים, הקונים בחנות צמח בגובה של חצי מטר, חזק, מבוגר, מחוסן מפני כל פגעי הטבע, אם אפשר בעציץ־קרמיקה מקושקש בצבעים. מגדל אמיתי יתבייש להכניס דבר שכזה לביתו. גם כן משהו, לקנות צמחים מוכנים!

בוּר ועם־הארץ עלול לחשוב, כי לגידולם המוצלח של צמחי־בית לא דרושה אלא מנת מים כל יומיים־שלושה. הא, שלא אצחק! ואיפה הזיבול? ואיפה עיבוד הקרקע? (המכשיר הטוב ביותר לכך הוא מזלג ממערכת השבת של סכו"ם, אבל אפשר לקחת גם מזלג רגיל מפח.) ואיפה מדע השמש והצל? ואיפה הסמוכות העשויות במבוק? ואיפה חילופי העציצים? אתם זה כמו עם נעלי ילדים. לפני שמספיקים לומר רודונדנדרון אין לו, לצמח, שטח מחיה, השרשים לוחצים, לענפים אין מקום מרפקים. מעבירים את הנער המתבגר לעציץ גדול יותר ואת כלי החרם הקטן, כמובן, לא משליכים. הוא נהפך למיטה לצאצא חדש.

כל מיני אסונות עלולים לפקוד את צמחיית המרפסת: נמלים, תולעים, כינים, כנימה, אנמיה מחוסר אור ומי יודע מה עוד. והאמינו לי, אין צער כצערו של גנן־מרפסת, שמת עליו צמח אחרי שנות טיפוח רבות. אך האסון הגדול מכולם היא העברה מדירה לדירה. הדרך היחידה למנוע חורבן מוחלט היא להעביר את העציצים זוגות־זוגות בזרועות, הכי־טוב תוך הליכה ברגל, כי באוטובוס הם עלולים להימעך על־ידי איזו גברת בעלת־גוף. גם טקסי ספישל טוב, רק שזה עלול להעלות את מחיר הדירה במידה ניכרת. בכל אופן: בשום פנים אין למסור את העציצים יקרי־ הערך לידי הסבלים בעלי השרירים, הרגילים לסחוב פסנתרים, פריג’ידרים, ובהמות גסות אחרות. אין להם, פשוט, הבנה מספקת לצמח ולחי. תמצאו ענפים שבורים, צמחים מעוכים, עציצים הפוכים ותקללו את היום בו הסכמתם להחליף דירה, בעיקר כאשר לא ידוע כלל, אם יהיה די שמש במרפסת החדשה ואיך שם עצמת־הרוח ביום חמסין.

יש מגדלים מקצועיים, היודעים את שמות הצמחים שעל מרפסתם גם בעברית וגם בלטינית, אבל אנחנו, עמך, רחוקים מדרגת אינטליגנציה זו. לנו יש שמות משלנו. זה הקקטוס העגול השמן נקרא אצלנו "אמא קורז' ", ובעל העלים המבהיקים נקרא נערת המשי. ואחד שמו בי־ג’י בגלל השערות הלבנות שלו. ויש אחד, המתרבה במהירות עצומה, קוראים לו צ’פלין. מזה אנו למדים, כי גידול צמחי־בית מרחיב גם את האפקים, לפחות, עד למרפסת ממול.

יש טבעונים, צמחונים ומזוכיסטים, המתחילים את היום בהתעמלות־בוקר, אבל אני אומרת לכם, אין התחלה טובה ליום מאשר לצאת מחדר־השינה אל המרפסת ולסקור את העציצים, מה נוסף, מה פורח ומה דורש¹ גיזום. אין כעציצים במרפסת הנותנים לך הרגשה, כי אתה עושה משהו למען העולם. הרי מה יכול להיות יפה מעולם קצת ירוק יותר?

זה לא כלום, סתם חפץ, אגרטל, כוס, פסלון – מה האסון שנשבר? אומות שלמות נעלמו מכדור הארץ, ומה לעומתן כלי חרס? אנשים מתים ולא נשאר מהם דבר ולמה תתאבל על שטות, על קצת חימר שרוף? חבל על הצער, באמת, עוד תזדקק לו לאסונות כבדים יותר.

אבל זה היה דבר יפה כל כך, איילה מחרסינה – וכל פעם שראית אותה נעשה לך חם בלב. מתנה מאחד, מי יודע איפה הוא כיום, וזה מה שנשאר ממנו. אבל לי אין מזל בחיים. אצל אחרים, גם אם הכוס נשמטת מידם, היא נשארת שלמה, נתקלת בשטיח, נופלת על כורסה. אצלי, אצלי הכל מוכרח להישבר לרסיסים.

זה לא רק ענין האיילה. זה משפיע על כל מצב־הרוח. פתאום אתה מתחיל להרהר בחיים ובמוות, ושאין תועלת בשום דבר והכל הבל־הבלים וכסף אין ובעבודה צרות והדירה לא נוחה ולקטנה נזלת ואין נחת בחיים ולשם מה בעצם כל הטירחה.

מה טוב היה, אילו שיבר מישהו אחר את האיילה. היית יכולה לשפוך עליו את זעמך: אתה, תמיד אתה, למה אינך יכול להיזהר? דבר יקר כל כך, אבל לך לא איכפת, לא איכפת מאומה, לא האיילה, לא הבית, לא אני. ואפילו להתייפח תוכלי, ועוד ינחמו אותך ויאמרו לך: אנא, אל תבכי, אני אקנה לך אחרת, יפה יותר, גדולה יותר, את זוכרת, כמו שראינו באלנבי.

אבל מה עושים, כשאין להאשים אף אחד, כשאני עצמי שברתי אותה, אני במו ידי. לחייך באופן מלאכותי ולומר: אין דבר, בין כה וכה נמאסה עלי האיילה מזמן? – לא, זה איום, אנא גורלי, כוכבי, מזלי – אם כבר צריכים להישבר דברים שלי, שלא אני אשבור אותם, שישברו אחרים, ואני רק אתרגז.

זה תמיד בא בסדרות. נשבר חפץ אחד, יישברו שניים, וגם שלושה. ככה זה. קודם מפילה הרוח עציץ, והפוקסיה ששמרת עליה כמו על בבת־עינך נשברת. אין מה להתרגש: יבואו דברים גרועים יותר. קערת הפיירקס מתפוצצת בשעת אפייה. דלת הזכוכית נכנעת לרוח־פרצים. שלושים לירות. אין דבר. אומרים שלא כדאי להצטער על שברי כלים שאפשר לקנות בכסף. כי מה זה כסף? אין לו שום ערך. ביחוד כאשר יש הרבה.

הייתכן שיש משפחות המשמרות כלים לדורות? כנראה, יש להן פרוטקציה אצל אֵל־הזכוכית־והחרסינה. אבל לי, לי אין מזל אצלו. קונים מערכת שש כוסות צבעוניות, כדי שסוף־סוף יהיה במה למזוג יין לאורחים. הראשונה נשברת בזמן שטיפת הכלים, מפני שבדיוק באותו הרגע מצלצל הטלפון והחלב גולש. השנייה הולכת לעולמה בשעת מסיבה. אין דבר, מחייכת המארחת בשארית כוחותיה. העיקר שנשארו ארבע; בדיוק לשני זוגות. גם עם שלוש כוסות אפשר להסתדר: בעלת־הבית יכולה תמיד לומר, כי אין לה חשק לשתות. שתיים, גם זה לא נורא: יש בשביל זוג אורחים. ואחת, אחת זה נפלא, בדיוק מתאים לפרחי־בר. מה לעשות, נצטרך לקנות מערכת כוסות חדשה, אין במה למזוג יין לאורחים.

שוכחים, אין ספק. שוכחים מלחמות ואסונות ושמחה ואהבה, שוכחים תאריכים ושוכחים צער. שוכחים גם את הכלים השבורים. ורק לפעמים, כשאתה עובר ליד חנות עתיקות ורואה צלחת הולנדית כחולה, בדיוק כזאת שהיתה לך פעם, דוקר משהו בלב, כמו מחשבה על אנשים שאהבת, על ערים שעברת בהן.

אנשים נבונים מזהירים אותך: אל תתקשר יתר על המידה לחפצים. היום הם כאן ומחר אינם. יש שריפות, מלחמות, רעידות־אדמה, שטפונות ומהפכות. היום יש לך בית נאה ומחר לא יישאר ממנו מאומה, חוץ מדמי הביטוח – במקרה הטוב. אבל אלה דיבורים סתם. כיצד לא תתקשר לתמונה, לספר, לשולחן, לצעיף? כאילו היו אומרים לך לא להתקשר אל בני־אדם מפני שהם עלולים יום אחד למות.

אין צעד מוטעה יותר בחיים מאשר לנסות ברגע של יאוש למכור משהו מהחפצים היקרים לך כל כך. שנים אתה חי באשליה, שיש לך רכוש בבית; זה דבר יקר מאד, אתה מסביר לבאי ביתך, עוד מבית סבתא. וכאשר אתה בא לחנות העתיקות, מביט בעל העסק בחפץ בעד משקפיים עבים וקובע: שום דבר מיוחד. עשר לירות. אם את רוצה. עשר לירות! שלא אצחק. עשר לירות, זו יריקה בפני סבתא. לכן, אל תצאו עם אוצרותיכם לשוק. זה מקלקל את האשליות.

לא, באמת, בחוץ שמש, ולמה לך להצטער על צלחת שבורה? הנה, הכל אפשר לתקן, צריך רק להדביק את השברים. לא חסר מאומה. ואת אוספת אה השברירים בעדינות ובהקפדה. עוטפת אותם בנייר־משי ומחליטה להביא אותם למומחה לשם תיקון ברגע שיהיה כסף. אבל כסף אין לעולם, והשברים מונחים במגירה חדשים ושנים, עד שביום בהיר אחד בשעת מהפכת פסח או התקפה של נקיון, תאמרי לעצמך: נו באמת, כמה זמן אפשר לשמור על גרוטאות? וטראַך, הכל הולך לאשפה יחד עם הסנטימנטים.

בימים הטובים שעברו לימדו אותנו, כי לא יאה לאשת בעלת הכרה סוציאליסטית להעסיק עוזרת. עובדת־משק שכירה, זהו שריד העבר הבורגני המאוס, שאין לו מקום בחברת פועלים מתקדמת. אפילו תעבוד אשה מחוץ לבית, אפילו יהיו לה תריסר ילדים: אין מנצלים את הזולת ולא מעסיקים משרתת.

עם העקרונות זה כמו עם היופי הנשי – הזמן אינו פועל לטובתם. עד היום תמצאו בארץ בעלות אופי של ברזל העושות הכל בעצמן, מצביעת הקירות עד צביעת השערות, מחבלי הלידה עד חבלי הכביסה. אבל רוב הנשים אין להן, כידוע, אופי – ובזה אין הן נבדלות מהגברים – ובא היום שגם בעלות העבר הסוציאליסטי המפואר ביותר מתחילות להשתעשע במחשבה, כי העוזרת תעזור להן. על היסוסים אידיאולוגיים אפשר להתגבר בנקל: מוציאים תורה חדשה. הרי רוב העוזרות הן עולות חסרות מקצוע, שלא היו מוצאות פרנסה אלמלא העבודה במשק בית. על ידי העסקתן עוזרים לקליטת עליה, לקיבוץ גלויות, להפרחת השממה, לביסוס כלכלת המדינה ולהמון דברים טובים אחרים, שלמענם כדאי כל קרבן.

אם כן, המכשול הרעיוני סולק. אולם יש עוד לפתור את הצד האנושי של הבעיה: איך להתנהג עם העוזרת בהתאם למורשת אבות הקידמה. קודם כל: שום פקודות, שום מלות־ציווי, כגון עשי! נקי! סדרי! לא ולא. אומרים לה בקול ערב וחיוך לבבי: גברת פייגנבאום, אם יהיה לך זמן, ואם תספיקי, ואם לא קשה לך, הייתי מבקשת ממך מאד…

כמובן, צריך להקל על חיי העוזרת עד כמה שאפשר. במאה העשרים, מי עוד מרתיח כביסה בדוד? לשם מה יש מכונות־כביסה או מכבסות אוטומטיות? חבל על כוחה. אף הגיהוץ נעשה מיותר, עכשיו כשיש לנו ניילון ואורלון ובנלון ודקרון. כל מה שדרוש הוא להשליך את המלבושים הישנים העשויים פשתן וכותנה ומשי מלאכותי ולקנות דברים ההולמים את האדם המודרני ומשחררים את העוזרת מעול הגיהוץ. גם בעניני הבישול התקדמנו, ברוך השם, ואין עוד הכרח שהעוזרת תלכלך את ידיה ותקלקל את הלכה בציפורניה על־ידי קילוף סלק או ריסוק גזר. יש קופסאות ושקיות וקוביות, פשוט קונים ופותחים. וגם לא בריא לנער שטיחים וכרים במחבט. שואב־אבק מאריך את חיי החפצים לאין־ערוך. וגם את חיי העוזרת. אחרי ששיחררת את האשה הטובה מכל עבודה העלולה להכביד עליה, אפשר להעסיק אותה בלי נקיפות מצפון. כמובן, לא רצוי לנוח בנוכחותה. זה עלול לעורר מחשבות עגומות על חוסר שוויון ומשם קצרה מאד הדרך לשנאה. אנא, זכרו: שום תנומת־צהריים כל עוד העוזרת עסוקה בהדחת כלים במטבח. תעזרי לה כדי שתוכל לנוח גם היא. שאם לא כן היא תקים רעש עם הכלים ולא תוכלי לנוח בין כה וכה.

אשר לאוכל: כמובן, לא תוכלו לדרוש מאשה העובדת קשה למענכם שתאכל את הזיפת שאתם מכינים לעצמכם. מרק וסלט עגבניות וביצה וקצת פודינג וניל, זה אוכל זה? גברת, צריכים כוח, צריכים בשר. אבל שיהיה נתח מובחר ולא שמן מדי. מובן, שאי אפשר לעבוד מהבוקר עד הצהריים בלי לחזק את הנשמה. ומלחם יבש עם חמאה לא בא הכוח. צריך ביצה וקפה. ולא סתם איזה תחליף. הקפה חייב להיות חזק, בגלל הכוח.

ובכן, הכל כבר מסודר – נשאר רק לפתור את בעיית התשלום. ברור, שלעוזרת משלמים לפי התעריף המאושר על־ידי ההסתדרות, על כל תנאיו, אבל איזו עוזרת המכבדת את עצמה תסכים לעבוד בתנאים כאלה? רק עולה חדשה, ירוקה לגמרי. גברתי, הסתדרות זה בשביל עבודה שחורה. כולם משלמים יותר. החברה שלי עובדה אצל דיפלומט בלירה ועשרים לשעה. מה, תתני לבייש את עצמך על־ידי איזה גוי דיפלומט?

תבינו, בערב חג לא תוכלו לדרוש מאשה בעלת משק בית משלה שתעבוד למענכם. יש לה עבודה בביתה. אתם כבר תסתדרו. ומיד למחרת החג, גם אז קשה לה. היו לה הרבה אורחים וזה מעייף. תנו לה קצת לנוח. אם תרצו לגרום לה נחת של ממש, תסעו בכל חג לימים מספר מחוץ לבית, לקרובים במושב, למלון, לקיבוץ, לא חשוב, העיקר שהבית יישאר ללא רבב. צריכים להקל על הזולת.

קפקא זה ידע לכתוב סיפורי זוועה לא־רעים, אבל אצלי היה יכול עוד להשתלם. תיאר את גורלו המר של אדם שהפך לחיפושית ואפילו בדמיונו המורבידי לא חלם, כי ביחסים שבין אדם לחרק עלול להיווצר מצב גרוע לאין־ערוך: נצחונו של בעל שש הרגליים על ההולך על שתיים.

לכאורה כל היתרונות הקרביים הם לצד נזר הבריאה: הממדים, הכוח, המוח המזהיר. די להוריד נעל־בית מהרגל השעירה כדי לגמור אחת ולתמיד עם האויב שחדר לשטחנו מעבר לגבול בית השכן. אסטרטגיה קלאסית זו טובה בשטח פתוח, באולם ריקודים ריק או בכביש שומם. אבל בשטח ההררי של דירה מרוהטת בטעם, אין כל ערך לתותחים הכבדים מול לחימת הגאֶרילה של האויב. הוא מוצא לו מקלט באחת המערות של ארון המטבח, ואפילו גז מדמיע לא יפר את צחוק הנצחון של הפרטיזן האמיץ, העורך סעודת־חג מאחורי המקרר בשעה שמלך הבריאה שוקע בכורסת נוח סמוך ובטוח, כי ג’וק אחד אינו עושה את האביב.

הסנונית הראשונה של צבא המקקים נעלמה, ונראה כי נסתם הגולל על פרשה מבישה זו. שבוע ימים אין רואים אותו ואין שומעים ממגו: הוא אינו מופיע, אינו מטלפן ואפילו אינו שולח גלויה. אך לפתע, בליל קיץ חם, כאשר אתה ניגש למטבח כדי לרוות את צמאונך בכוס מים צוננים, נופל אור המקרר הפתוח על קבוצת מקקים קטנים וחמודים, הרצים לקראתך בשמחה מתוך הנחה מוטעית, שגם אתה איזה ג’וּק־ענק. החיה הרדומה שבך מתעוררת, ובמקום מים נעשה אתה צמא לדם. נופלים חללים אחדים, אך רוב חיילי הפלוגה מצליחים להגיע למקום מבטחים מתחת לכיור לפני שהספקת להחליף את הנשק מנעל שמאל לנעל ימין.

אתה עובר לשיטות לחימה מודרניות יותר. רעל, גזים, הפגזות. נכון, יש קרבנות. אך הנצחון אינו אלא זמני. במקום כל מקק שנפל קמים עשרה לנקום את מותו. המקקים האלה פוריים נורא. מה הפלא? רוב שעות היממה הם מבלים בחושך ובחוסר מעשה. זה מביא לידי הרהורי עבירה. אילו היו עובדים שמונה שעות ביום, לא היה להם כל כך הרבה מרץ.

כמובן, כל זאת אנו יודעים לא מנסיון אישי. קראנו ברומנים. ראינו בסרטים. מקק אצלנו בבית? מעולם לא! מקקים בבית, הרי זו בושה גדולה מכמה מעילות בכספים. סוף־כל־סוף מועלים כולם, אבל ג’וּקים במשפחה? זה באמת לא נעים. אין דבר ההורס ידידות בין שתי נשים כמו ג’וק שחור שעבר ביניהן. חביבתי, מוטב שתקני מעט “קומונסנס”. אל כל שאר חיות־הבית מוכנה האשה להתייחס בהגיון המכסימלי שהיא מסוגלת לו, אבל כשהענין מגיע למקקים, היא מיד יוצאת מכליה הפלסטיים. שאיש מהמכרים לא ידע זאת! הצרה היא רק, שעם ג’וּקים זה כמו עם הריון: אי־אפשר לשמור את הסוד לאורך ימים. והאמת יוצאת לעולם.

למה בעצם מתעב כל כך האדם דווקא את המקקים? הרי זו חיה קטנה ונחמדה. אסתטית למראה לא־פחות ממתרחץ ממוצע בים. חיה שקטה ונחבאת אל הכלים, לא עוקצת כמו יתוש, לא משמידה בגדים כמו עש, לא מעלה ריחות רעים כמו פשפש, לא מדגדגת כמו פרעוש, לא מעצבנת כמו זבוב, לא עושה רעש כמו צרצר, חיה לה בשלווה ובצנעה. לא מפריעה לאיש, לא מעירה ישנים בלילה, לא ישנה במיטות אחרים. הלוואי שכל דיירי־משנה היו מתנהגים כמוה.

שנאה עיוורת זאת למקקים באה ממעמקי הנפש, ממקומות שאליהם הכניסה אסורה אפילו לרוחו של פרוֹיד ז*ל. נכון, יש גם סיבות הגיוניות – כללי היגיינה, נקיון, גאוות עקרת־בית – אבל היסוד הוא פחד. אולי מפני הריבוי הבלתי־מרוסן. אלפים, רבבות, מיליונים. באמת מחשבה מאד לא משמחת – עולם שכולו מקקים.

רק אל תבקשו מרוב יאוש עצה אצל הכותבות במדורי הנשים! אילו ידעו משהו באיזשהו שטח, היו מכבר עוסקות במקצוע אחר. לכל היותר ייעצו לכם לשמור על הנקיון: כאילו עשיתם דבר אחר. או למרוח רעל בכל חור. לחזור על פעולה זאת כל שישה ימים עד לאפיסת־הכוחות של אחד הצדדים. לדעתי, יש רק שיטה בדוקה אחת להשמדת מקקים: מלחמה פסיכולוגית. לא לשים לב אליהם. חוסר־תשומת־לב, פשוט, הורג אותם.

פני הדברים אינם כפי שהיו. בעבר היו בני תל־אביב משאירים את דלת ביתם פתוחה יומם ולילה. ובכל זאת לא עיקל גובה המסים את רהיטיהם. פעם היו הבחורים ניזונים מראשי דגים מלוחים, ואף־על־פי־כן היו מתנשקים עם הבנות בחולות של רחוב בן־יהודה. ובעיקר – פעם ידעו התל־אביבים, ככל בני ישראל, לאכול כהוגן, מתוך תיאבון, תענוג, הנאה, שמחת חיים.

ועכשיו? לא תמצאו תל־אביבי אחד, אם הוא מבוסס ובעל הכנסה קבועה, שיעז לאכול כאוות נפשו. האכילה נעשתה פתאום לחטא גדול יותר מעבירות על כל עשרת הדיברות ביחד. התחילו בכך הנשים עם חלומות־הפז שלהן על מידות גוף מושלמות. הדיאֶטה ממילא אינה משנה מאומה בממדי מתניהן, אך לפחות יש על מה לדבר בחברה.

הצרה הגדולה בשגעון־ההרזיה שתקף את הישוב השׂבע, היא שנלקחה מאתנו שמחת האכילה. כי לאכול – אוכלים בין כך ובין כך, אלא במצפון לא נקי. על דיאטה קפדנית מתחילים לשמור ממחר. היום עוד אפשר לאכול תות שדה עם קצפת או טורט־שוקולד או צלי עם צ’יפס, אבל מחר – ממחר לא ניגע בשום טריפה. רק מיצים וירקות וגבינה רזה.

מבחינה עקרונית אתה שומר על דיאטה באלף עיניים, אלא שדווקא היום אתה אוכל על חשבון המשרד – אז ודאי לא כדאי לרעוב. אבל מחר… מחר אתה מוזמן לארוחת־ערב חגיגית ופשוט לא אדיב להימנע מאכילה, אבל מחר… מחר יום אביב נפלא וחטא הוא לקלקל אותו על־ידי מזון בריא וחסר־קלוריות, אבל מחר… מחר גשם ומזג אוויר מזופת ומוכרחים לאכול כדי לעודד קצת את מצב הרוח, אבל מחר… מחר יש צרות צרורות במשרד והדבר היחיד העלול להשכיח אותן הוא ארוחה הגונה. אבל מחר… מחר יום של מזל, הכל הולך כשורה, קיבלת כסף – אז מה, דווקא אז לא לאכול? וכך עוברים הימים באכילה ודקירות מצפון.

בעצם, מה נשאר לאדם מהחיים, אם אסור לו לאכול בתיאבון? אהבה – נו טוב, זה עובר. ילדים – צריכים אליהם עצבים חזקים. עבודה – מוכרחים להתפרנס איכשהו. כסף – פעם אולי יהיה. ועכשיו עוד באים ואומרים: קחו גלולות נגד התיאבון. רק לא להוסיף במשקל, רק לא כרי שומן, רק לא לאכול תפוחי אדמה, לא ספגטי, לא ממתקים, לא אלכוהול, לא צ’ולנט, לא עוגת קרם. גם לא בשבת ובחגים. אבל, מה טעם ליהדות, אם לא אוכלים כהוגן בחגים?

פעם היתה גאוות כל אשה, שהיא יודעת לבשל ובני ביתה התברכו בתיאבון בריא, עכשיו היא סובלת על כך מרגשי נחיתות. אשה אידיאלית בת ימינו מגישה ארוחות בריאות, מעוטות קלוריות ובעיקר לא־טעימות. ארוחה טעימה אחת ליום במשך חמש שנים עלולה להפוך אפילו את רוק הדסון לצ’ארלז לוטון. אשה האוהבת את בעלה אינה יכולה לאהוב את המטבח.

פעם, כאשר בחור חיזר אחרי הבת, החישה אמא את מהלך הענינים על־ידי הזמנה לארוחה דשנה של שבת, שהיתה – לדבריה – כולה מעשה ידיה של הכלה לעתיד. עכשיו, אם רוצה האם להבטיח את עתיד בתה, היא חייבת לספר למחזרים על חוסר ענין הכלה בנעשה במטבח ורצונה האיתן לשמור על רוזן גופה. הרי שניים הנכנסים בברית נישואים קשורים קשרי דיאֶטה לנצח. מה יעזרו ההחלטות החוזרות שלך על משטר דיאֶטטי חמור, כאשר הבית מלא ריחות משגעים של בשר מטוגן. וכיצד יכולה לעמוד אפילו בעלת אופי מגוּלוון בפני פיתויי בעלה, כאשר הוא מביא לה קופסת מרציפן כמתנה.

פעם, כאשר רצית לגרום נחת־רוח לבת זוגתך, לפני הנישואין או אחריהם, הזמנת אותה למסעדה טובה והרבצתם ארוחה כיד המלך. עכשיו תתביישו לעשות דבר כזה לעיני הציבור. אל תאכל מרק, היא תאמר לך. אתה יודע שזה לא טוב בשבילך. אל תאכלי אווז, תתנקם בה אתה, את יודעת שמזה משמינים נורא. ובאמצע הארוחה תתחילו לדבר על כך, שמחר תשתו רק מיצי פירות, כדי לכפר על עוונות היום. אני שואלת אתכם, אלה חיים, אלה?

פעם יצאת ידי חובתך החברתית ביתר קלות, משום שעודדה אותך התקווה לכיבוד טוב. אפילו אם השיחה לא היחה מעניינת – כל חור בה נסתם על־ידי לביבה חמה או בוטנים מלוחים או עוגת עלים. עכשיו – הרי כל זה הוא רעל! אנשים אפילו לא טורחים להכין כיבוד הראוי להתכבד, כדי לא להביא את ידידיהם ואת עצמם לידי עבירה. במקום זה מגישים ריבועי לחם מיניאטוריים עם חתיכות נקניק מיקרוסקופיות שכאילו רק נועדו להזכיר כל אוהב דברים טובים שאכלת פעם בלב שקט. וכמה כבר אפשר לקחת מפשפשי כריכים אלה בלי לעורר תשומת־לב כללית? אפילו לקחת עשרה עדיין לא אכלת תמורה של סנדביץ' הגון אחד.

למה הופכים אותנו לצבועים? אתה נפגש עם ידידים בבית־קפה. עוגות? שואל המלצר מתוך הרגל. לא, אומר חברך בשאט־נפש, רק קפה שחור בלי סוכר ובלי חלב. ובכן, מובן שגם אתה חייב לשמור על שמך הטוב ומזמין רק תה, עם הרבה מים ובלי חלב. שניכם מדברים על יתרונותיה העצומים של שמירה על דיאֶטה, נפרדים כאחים לגורל, וכל אחד רץ בכיוון הפוך כדי לאכול בקיוסק הקרוב מנה שלמה של פלפל. אבל עם הרבה טחינה, בבקשה.

אני, אני לא מאמין בדיאֶטה, אתה אומר להכעיס בשעה שחברך־לעבודה מתענה ליד ארוחה צמחונית. אבל בבית אתה מתחיל להרהר: נגד הקרחת אין מה לעשות. שלא תהיה לי לפחות כרס. חלאַס, כבר אתה אבוד. ומכת הדיאֶטה מתפשטת על פני הארץ, איש מדביק את רעהו, איש גוזל את שמחת חיי אחיו.

איפה אותם הזמנים הטובים, שלא אכלנו לשובע, פשוט משום שלא היה מה לאכול? עכשיו אנחנו לא אוכלים מפני שיש יותר מדי. כל מה שנשאר לנו, הוא לחכות להתפתחות מדע הרפואה. אם הרופאים טוענים כיום, שכל המשמין גוזל משנות חייו, הרי ברור, שתוך עשר שנים יאמרו בדיוק את ההיפך. צריך רק להחזיק מעמד עד אז, עם כרס או בלעדיה.