רקע
רות בונדי
על מקקים ואנשים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

קפקא זה ידע לכתוב סיפורי זוועה לא־רעים, אבל אצלי היה יכול עוד להשתלם. תיאר את גורלו המר של אדם שהפך לחיפושית ואפילו בדמיונו המורבידי לא חלם, כי ביחסים שבין אדם לחרק עלול להיווצר מצב גרוע לאין־ערוך: נצחונו של בעל שש הרגליים על ההולך על שתיים.

לכאורה כל היתרונות הקרביים הם לצד נזר הבריאה: הממדים, הכוח, המוח המזהיר. די להוריד נעל־בית מהרגל השעירה כדי לגמור אחת ולתמיד עם האויב שחדר לשטחנו מעבר לגבול בית השכן. אסטרטגיה קלאסית זו טובה בשטח פתוח, באולם ריקודים ריק או בכביש שומם. אבל בשטח ההררי של דירה מרוהטת בטעם, אין כל ערך לתותחים הכבדים מול לחימת הגאֶרילה של האויב. הוא מוצא לו מקלט באחת המערות של ארון המטבח, ואפילו גז מדמיע לא יפר את צחוק הנצחון של הפרטיזן האמיץ, העורך סעודת־חג מאחורי המקרר בשעה שמלך הבריאה שוקע בכורסת נוח סמוך ובטוח, כי ג’וק אחד אינו עושה את האביב.

הסנונית הראשונה של צבא המקקים נעלמה, ונראה כי נסתם הגולל על פרשה מבישה זו. שבוע ימים אין רואים אותו ואין שומעים ממגו: הוא אינו מופיע, אינו מטלפן ואפילו אינו שולח גלויה. אך לפתע, בליל קיץ חם, כאשר אתה ניגש למטבח כדי לרוות את צמאונך בכוס מים צוננים, נופל אור המקרר הפתוח על קבוצת מקקים קטנים וחמודים, הרצים לקראתך בשמחה מתוך הנחה מוטעית, שגם אתה איזה ג’וּק־ענק. החיה הרדומה שבך מתעוררת, ובמקום מים נעשה אתה צמא לדם. נופלים חללים אחדים, אך רוב חיילי הפלוגה מצליחים להגיע למקום מבטחים מתחת לכיור לפני שהספקת להחליף את הנשק מנעל שמאל לנעל ימין.

אתה עובר לשיטות לחימה מודרניות יותר. רעל, גזים, הפגזות. נכון, יש קרבנות. אך הנצחון אינו אלא זמני. במקום כל מקק שנפל קמים עשרה לנקום את מותו. המקקים האלה פוריים נורא. מה הפלא? רוב שעות היממה הם מבלים בחושך ובחוסר מעשה. זה מביא לידי הרהורי עבירה. אילו היו עובדים שמונה שעות ביום, לא היה להם כל כך הרבה מרץ.

כמובן, כל זאת אנו יודעים לא מנסיון אישי. קראנו ברומנים. ראינו בסרטים. מקק אצלנו בבית? מעולם לא! מקקים בבית, הרי זו בושה גדולה מכמה מעילות בכספים. סוף־כל־סוף מועלים כולם, אבל ג’וּקים במשפחה? זה באמת לא נעים. אין דבר ההורס ידידות בין שתי נשים כמו ג’וק שחור שעבר ביניהן. חביבתי, מוטב שתקני מעט “קומונסנס”. אל כל שאר חיות־הבית מוכנה האשה להתייחס בהגיון המכסימלי שהיא מסוגלת לו, אבל כשהענין מגיע למקקים, היא מיד יוצאת מכליה הפלסטיים. שאיש מהמכרים לא ידע זאת! הצרה היא רק, שעם ג’וּקים זה כמו עם הריון: אי־אפשר לשמור את הסוד לאורך ימים. והאמת יוצאת לעולם.

למה בעצם מתעב כל כך האדם דווקא את המקקים? הרי זו חיה קטנה ונחמדה. אסתטית למראה לא־פחות ממתרחץ ממוצע בים. חיה שקטה ונחבאת אל הכלים, לא עוקצת כמו יתוש, לא משמידה בגדים כמו עש, לא מעלה ריחות רעים כמו פשפש, לא מדגדגת כמו פרעוש, לא מעצבנת כמו זבוב, לא עושה רעש כמו צרצר, חיה לה בשלווה ובצנעה. לא מפריעה לאיש, לא מעירה ישנים בלילה, לא ישנה במיטות אחרים. הלוואי שכל דיירי־משנה היו מתנהגים כמוה.

שנאה עיוורת זאת למקקים באה ממעמקי הנפש, ממקומות שאליהם הכניסה אסורה אפילו לרוחו של פרוֹיד ז*ל. נכון, יש גם סיבות הגיוניות – כללי היגיינה, נקיון, גאוות עקרת־בית – אבל היסוד הוא פחד. אולי מפני הריבוי הבלתי־מרוסן. אלפים, רבבות, מיליונים. באמת מחשבה מאד לא משמחת – עולם שכולו מקקים.

רק אל תבקשו מרוב יאוש עצה אצל הכותבות במדורי הנשים! אילו ידעו משהו באיזשהו שטח, היו מכבר עוסקות במקצוע אחר. לכל היותר ייעצו לכם לשמור על הנקיון: כאילו עשיתם דבר אחר. או למרוח רעל בכל חור. לחזור על פעולה זאת כל שישה ימים עד לאפיסת־הכוחות של אחד הצדדים. לדעתי, יש רק שיטה בדוקה אחת להשמדת מקקים: מלחמה פסיכולוגית. לא לשים לב אליהם. חוסר־תשומת־לב, פשוט, הורג אותם.

המלצות קוראים
תגיות