חוקרי הנפש הטהורה בני ימינו נוכחו לדעת, כי אופי האדם, גורלו ותסביכיו נקבעים עוד בהיותו דייר־משנה אצל אמו, בעצם, זה מה שאמרו זקנות הכפר עוד לפני אלף שנה (“אל תביטי באש, יהיה לך ילד ג’ינג’י”), אבל ככה זה אצל מלומדי הרפואה: בסופו של דבר חוזרים תמיד לתה־מנתה ולתחבושת קרה, אלא שלוקחים עשר לירות בעד הביקור.
אך יותר מגאֶנים ותורשה, חוויות עוּבּר ותענוגות יניקה, קובע את גורלו של הרך הנולד השם הניתן לו על־ידי הוריו, בדרך־כלל, באופן מקרי ביותר. האנשים מסגלים את עצמם לשמות, האמינו לי. הייתכן בחור בשם זלמן, הלובש מכנסי ג’ינס הדוקים ונעליים מחודדות ומסתובב עם הבריז’יט שלו ליד מוגרבי? פשוט, אי אפשר. זלמן מוכרח להיות בטלן במקצת, המחפש את יום האתמול האבוד. בתיה, בלה וברוריה לעולם תישארנה בחורות הגונות, כי עם שמות כאלה לא ניתן להן לצאת לתרבות רעה. בחור הנקרא שחר לא יכול להיות קצב או מתאגרף מקצועי, אפילו ינסה. הוא לא עשוי לכך.
לפי מצב העניינים כיום עלול השם להיות למכשול רציני בדרכו המקצועית של הנער. קראו לו יחזקאל, נתנאל או מתתיהו ולעולם לא יוכל לעבוד במכון לפריון עבודה. (בכלל, את אלהים אין מכניסים עוד לשמות, הוא לא באפנה). קראו לילד מתוך חיבה אברמיקו וגמרתם את הקריירה האקדמאית שלו. פרופסור אברמיקו? לא היה ולא יהיה. בחור בשם דרור, חרות או עודד יהיה לרב או חוקר־תלמוד? השם ירחם!
אבות אבותינו חסכו לעצמם את המאמץ השכלי של בחירת שם לילד: תמיד היו סבים וסבות, דודים ודודות, שהלכו לעולמם ולא השאירו ליוצאי חלציהם מאומה חוץ משם מקורי: אברהם ושרה, רחל ולאה, יעקב ויצחק. אבל בימינו אין מאמינים עוד, כי זכות אבות עלולה להגן עלינו מפני מלחמה אטומית, ולכן אין גם טעם להחניף להם בשמות לזכרם.
עכשיו כל השמות מקוריים. ענת, למשל, זה שם מקורי ביותר – אצל ענת הראשונה. אבל כיום, כאשר כל שנה נולדות אלף ענתות, מוטב כבר לקרוא לילדה פייגה. אגב, ענת זה שם אופייני לתקופה חסרת האופי שלנו. לא אומר מאומה, אינו מעורר שום אסוציאציות, לא מחייב. אך, כמובן, מצד שני אסור לבחור בשם מחייב מדי. תזכו את הילדה בשם יפה או ורדה והיא תסבול מתסביכי נחיתות כל ימי חייה.
הורים רואים לפעמים נגד עיניהם רק את התינוקת החמודה בעלת הידיים השמנמנות והישבן הוורדרד ושוכחים, כי מהשם אין אדם נפטר גם אחרי שיצא בדימוס. סנאית כזאת, עכשיו היא בת שש־עשרה וחמודה אבל תארו לעצמכם סנאית בת שישים בנעליים אורתופדיות וסיכת בצלאל.
הורים שקולים בדעתם בוחרים בשם פרטי שהוא טוב גם ליצוא, אמנם, אנחנו מהישוב ומעורים בחיי הארץ, אבל לעולם אין לדעת. דניאל, רפאל, מיכאל וגבריאל, זה פירמה גם בחוץ־לארץ. לך והסבר לגויים, איך כותבים יששכר או גדליה. ישברו את השיניים. ונוסף לכך, לא כל אחד צריך לדעת, שעשו לו ברית מילה. אורלי – זה שם מצוין. הכל יחשבו, כי נולדה באולם ההמתנה של שדה תעופה. אשר לבנות, אפשר להמליץ בפה מלא על שמות בינלאומיים כמו דינה, עדנה, מיכל, עליזה.
מעניין, ששמות לועזיים מצלצלים תמיד יפה יותר. תביטו, למשל, בבחורה ששמה Aimee. מה אתם רואים? איזה רוך, איזה סאֶקט, איזו התגלמות היופי הנשי! מה לעומתה אהובה? המונית, רועשת, צוחקת בקולי קולות. או גרייס? ממש משגעת. אבל חסידה? שמלה עם שרוול ארוך וגרבי כותנה בהירים.
אסור בהחלט לבחור שם מתוך התלהבות ראשונה למאורעות אקטואליים, אחר־כך מתרוצצים ילדים כל ימי חייהם עם שמות כמו מדינה, עצמאות, צהלה או סיניה ולא יודעים במה חטאו. הורים מודרניים בוחרים בשם קצר וקולע, העלול לחסוך לנושאו כוחות (בשעת החתימה), כסף (במשלוח מברק), איות (בשעת שיחת טלפון). לכן שורצים במדינה טל, גיל, רן, דן, בן, רון, שי, גד – כמו זבובים לפני שהמציאו את הד. ד. ט.
בעצם, לשם מה כל כאב־הראש? בסך־הכל לא משנה באיזה שם בוחרים. בסופו של דבר, תמיד יוצא איזה כינוי־חיבה מסוג מוקי, שוקי, גתי. אתי, ארי, מרי, איצי, ביצי, טיני, ויני. ושום קמטים או שערות שיבה אינם מעידים על הזיקנה המתקרבת ביתר עוז מאשר היו"ד שהבריות מחקו משמך הפרטי. כאשר שושי הופכת לשוש, הגיע הזמן לחפש חתן, וכאשר שוש נעשית לשושנה, מוטב לפנות לקוסמטיקאית טובה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.