חוקרי הנפש הטהורה בני ימינו נוכחו לדעת, כי אופי האדם, גורלו ותסביכיו נקבעים עוד בהיותו דייר־משנה אצל אמו, בעצם, זה מה שאמרו זקנות הכפר עוד לפני אלף שנה (“אל תביטי באש, יהיה לך ילד ג’ינג’י”), אבל ככה זה אצל מלומדי הרפואה: בסופו של דבר חוזרים תמיד לתה־מנתה ולתחבושת קרה, אלא שלוקחים עשר לירות בעד הביקור.

אך יותר מגאֶנים ותורשה, חוויות עוּבּר ותענוגות יניקה, קובע את גורלו של הרך הנולד השם הניתן לו על־ידי הוריו, בדרך־כלל, באופן מקרי ביותר. האנשים מסגלים את עצמם לשמות, האמינו לי. הייתכן בחור בשם זלמן, הלובש מכנסי ג’ינס הדוקים ונעליים מחודדות ומסתובב עם הבריז’יט שלו ליד מוגרבי? פשוט, אי אפשר. זלמן מוכרח להיות בטלן במקצת, המחפש את יום האתמול האבוד. בתיה, בלה וברוריה לעולם תישארנה בחורות הגונות, כי עם שמות כאלה לא ניתן להן לצאת לתרבות רעה. בחור הנקרא שחר לא יכול להיות קצב או מתאגרף מקצועי, אפילו ינסה. הוא לא עשוי לכך.

לפי מצב העניינים כיום עלול השם להיות למכשול רציני בדרכו המקצועית של הנער. קראו לו יחזקאל, נתנאל או מתתיהו ולעולם לא יוכל לעבוד במכון לפריון עבודה. (בכלל, את אלהים אין מכניסים עוד לשמות, הוא לא באפנה). קראו לילד מתוך חיבה אברמיקו וגמרתם את הקריירה האקדמאית שלו. פרופסור אברמיקו? לא היה ולא יהיה. בחור בשם דרור, חרות או עודד יהיה לרב או חוקר־תלמוד? השם ירחם!

אבות אבותינו חסכו לעצמם את המאמץ השכלי של בחירת שם לילד: תמיד היו סבים וסבות, דודים ודודות, שהלכו לעולמם ולא השאירו ליוצאי חלציהם מאומה חוץ משם מקורי: אברהם ושרה, רחל ולאה, יעקב ויצחק. אבל בימינו אין מאמינים עוד, כי זכות אבות עלולה להגן עלינו מפני מלחמה אטומית, ולכן אין גם טעם להחניף להם בשמות לזכרם.

עכשיו כל השמות מקוריים. ענת, למשל, זה שם מקורי ביותר – אצל ענת הראשונה. אבל כיום, כאשר כל שנה נולדות אלף ענתות, מוטב כבר לקרוא לילדה פייגה. אגב, ענת זה שם אופייני לתקופה חסרת האופי שלנו. לא אומר מאומה, אינו מעורר שום אסוציאציות, לא מחייב. אך, כמובן, מצד שני אסור לבחור בשם מחייב מדי. תזכו את הילדה בשם יפה או ורדה והיא תסבול מתסביכי נחיתות כל ימי חייה.

הורים רואים לפעמים נגד עיניהם רק את התינוקת החמודה בעלת הידיים השמנמנות והישבן הוורדרד ושוכחים, כי מהשם אין אדם נפטר גם אחרי שיצא בדימוס. סנאית כזאת, עכשיו היא בת שש־עשרה וחמודה אבל תארו לעצמכם סנאית בת שישים בנעליים אורתופדיות וסיכת בצלאל.

הורים שקולים בדעתם בוחרים בשם פרטי שהוא טוב גם ליצוא, אמנם, אנחנו מהישוב ומעורים בחיי הארץ, אבל לעולם אין לדעת. דניאל, רפאל, מיכאל וגבריאל, זה פירמה גם בחוץ־לארץ. לך והסבר לגויים, איך כותבים יששכר או גדליה. ישברו את השיניים. ונוסף לכך, לא כל אחד צריך לדעת, שעשו לו ברית מילה. אורלי – זה שם מצוין. הכל יחשבו, כי נולדה באולם ההמתנה של שדה תעופה. אשר לבנות, אפשר להמליץ בפה מלא על שמות בינלאומיים כמו דינה, עדנה, מיכל, עליזה.

מעניין, ששמות לועזיים מצלצלים תמיד יפה יותר. תביטו, למשל, בבחורה ששמה Aimee. מה אתם רואים? איזה רוך, איזה סאֶקט, איזו התגלמות היופי הנשי! מה לעומתה אהובה? המונית, רועשת, צוחקת בקולי קולות. או גרייס? ממש משגעת. אבל חסידה? שמלה עם שרוול ארוך וגרבי כותנה בהירים.

אסור בהחלט לבחור שם מתוך התלהבות ראשונה למאורעות אקטואליים, אחר־כך מתרוצצים ילדים כל ימי חייהם עם שמות כמו מדינה, עצמאות, צהלה או סיניה ולא יודעים במה חטאו. הורים מודרניים בוחרים בשם קצר וקולע, העלול לחסוך לנושאו כוחות (בשעת החתימה), כסף (במשלוח מברק), איות (בשעת שיחת טלפון). לכן שורצים במדינה טל, גיל, רן, דן, בן, רון, שי, גד – כמו זבובים לפני שהמציאו את הד. ד. ט.

בעצם, לשם מה כל כאב־הראש? בסך־הכל לא משנה באיזה שם בוחרים. בסופו של דבר, תמיד יוצא איזה כינוי־חיבה מסוג מוקי, שוקי, גתי. אתי, ארי, מרי, איצי, ביצי, טיני, ויני. ושום קמטים או שערות שיבה אינם מעידים על הזיקנה המתקרבת ביתר עוז מאשר היו"ד שהבריות מחקו משמך הפרטי. כאשר שושי הופכת לשוש, הגיע הזמן לחפש חתן, וכאשר שוש נעשית לשושנה, מוטב לפנות לקוסמטיקאית טובה.

יצאה לאור מהדורה עברית חדשה של הבסט־סלר העולמי, אשר הטביע את חותמו על תולדות האנושות ועתידה ביתר שאת מאשר גילוי הצד האחורי של הירח. כתוב במודעת המו"ל, שעד עכשיו נמכרו עשרים וחמישה מיליון טפסים של “הטיפול בתינוק ובילד” לד*ר ספּוֹק, שהוא, אם כן, אביהם האמיתי של חמישים מיליון ילדים, שהרי על כל טופס מספרו גדלו, לפחות, שני צאצאים עוד לפני שראו את אור העולם המזופת הזה ועד לרגע שמולידיו חדלו לגלות ענין בהתנהגותם, מתוך ידיעה ברורה שכל נסיונות החינוך היו לשווא.

מספרים, כי ד“ר ספּוֹק, שהוא עצמו כבר סבא, הכריז ברגע של חולשה, כי עתה היה כותב פרקים רבים בצורה אחרת, אך דבר זה לא היה משנה מאומה: גורלם של מיליונים כבר נחרץ לפי עצתו. ד”ר ספּוֹק הוא כאלוהים לכל אם צעירה, אליו היא פונה בכל עת צרה (מי כבר פונה לאלוהים כשאין לו צרות?) ואת דבריו היא קוראת בדבקות של תפילה.

זה מתחיל עוד בימי ההריון הארוכים, כאשר האם לעתיד מחליטה לעשות משהו למען השכלתה האמהית וקונה את ד"ר ספּוֹק (שני טפסים נוספים מקבלת היא במתנה אחרי הלידה). ברגע שהיא מגיעה לתיאור המפורט שנותן הרופא המהולל למחלות הילדים הרבות, העלולות לפגוע ברך הנולד, עובר לה החשק לאמהות. אבל אז בדרך־כלל כבר מאוחר מדי.

בבית היולדות, לאחר שהאם הצעירה עמדה על מידת הצביעות שבסברות המהלכות על תענוגות היניקה, היא מתחילה לעיין ברשימה המפורטת של הכלים הדרושים, לדעת ד“ר ספּוֹק, להזנת תינוק: סירים, דליים, משפכים, ספלים, כפות, בקבוקים, קערות, כוסות והכל סטרילי, היגייני וגם נקי. יש אמהות שבשלב ההתלהבות הראשונה באמת ממלאות אחרי כל הוראותיו של ד”ר ספּוֹק ומרתיחות אפילו את תנור הגז שעליו מרתיחים את הדלי שבו מרתיחים את הבקבוקים. עיניהן נפקחות בדרך־כלל ברגע שלא נשאר להן עוד זמן להאכיל את הפעוט או שאיזה רופא בעל שכל ישר מגלה להן, שדווקא עודף סטריליות עלול להתנקם בילד בגיל מאוחר יותר, כאשר ייהפך לכדור משחק בידי לגיונות חידקים.

התינוק אדום, התינוק ירוק, התינוק מקיא, התינוק מגהק, התינוק צווח, התינוק בוכה – ומה אומר ד“ר ספּוֹק? בדרך־כלל אין הוא אומר דברים מהפכניים, ועצתו השכיחה ביותר היא לקרא לרופא, אבל הוא עוזר לקצר את הזמן עד לבואו. ויש דבר מרגיע בעצם העובדה, שד”ר ספּוֹק מכיר את כל הצרות והמצבים הלא־נעימים הפוקדים יצור אנוש בימי חייו הראשונים, ושאת לא האם היחידה בעולם, המתייסרת בכל יסורי גידול בנים.

ד“ר ספּוֹק מתערב בחיי המשפחה יותר מן הגרועות בחמיות. לתת מוצץ? לא לתת מוצץ? סבתא א' בעד מוצץ, סבתא ב' נגד מוצץ, אבא בעד מוצץ, כדי שתהיה יותר מנוחה, אמא נגד, בגלל בעיות ההרתחה. ובכן, מה אומר ד”ר ספּוֹק? הוא, כאיש נבון, לא אומר, לא כן ולא לא: אפשר לתת, אבל לא צריך לתת. הכל מרוצים וד"ר ספּוֹק צודק תמיד.

אך חשיבותו הגדולה של ד"ר ספּוֹק היא בהגדרת “התקופה”. התינוק צורח כל יום ארבע שעות ללא הפסק? זו תקופה. התינוק מתעורר עשר פעמים בלילה? זו תקופה. התינוק לא אוכל מאומה? זו תקופה. הפעוט שובר כל מה שבא תחת ידו? זו תקופה. הילד זורק את עצמו על המדרכה מרוב כעס? זו תקופה. תקופה – פירושה זמן מוגבל, פרק זמן חולף. ובאמת הכל חולף. בגיל עשרים יודע כל בחור לאכול בכפית וכל בחורה חדלה לבכות בלילות.

שעתו האמיתית של ד“ר ספּוֹק מגיעה בעת מחלה – נאמר נזלת. פותחים את ד”ר ספּוֹק בידיים רועדות… נזלת… נזלת… יכולה להיות הצטננות… או התחלת מחלה… חצבת… אדמת… שיתוק… גזזת… גרענת. צריך רק לדעת איזה מין נזלת זו. קוראים לרופא והוא אומר בדיוק אותו הדבר: צריך לחכות ולראות איזה מין נזלת זו. כרגיל, ד"ר ספּוֹק תמיד צודק.

פסיכולוגיה זה משהו נפלא, בעיקר כשיודעים להשתמש בה לחינוך ילדים. בעבר הרחוק, כשעוד היו בעולם הורים חסרי השכלה פסיכולוגית מינימלית, שלא ידעו להבדיל בין תסביך אדיפוס ואגדת אזופוס, היו אמצעי החינוך הבדוקים ביותר חגורת העור מהמכנסיים של אבא או ענף ארוך מעץ הצפצפה. אך מאז שהמציאו את החמרים הפלסטיים, איבדו דברי העור מחשיבותם, עצי הצפצפה נעקרו ולחינוך הילדים הוכנסו שיטות מודרניות.

אב מתקדם, היודע כי הנפש זה משהו פסיכי, אינו מכה את צאצאו המתפרע ואינו מרביץ לו, משום שהבהיר לעצמו, כי הדחיפה להכות לא באה לו משום שברצונו לתקן את דרכי ילדו, אלא מפני שכל רצונו להקל על לבו הנסער ולתת מפלט לכעסו הבלתי־מרוסן. והרי ידוע לכל בר־דעת, כי לשפיכת הכעס נועדה האשה החוקית בלבד.

הורה בן זמננו יודע, כי אסור לאיים על הילד המשתולל בקריאה לשוטר, כי דבר זה עלול להביא ליחס שלילי אל נושאי המדים, אסור להבהיל את הפעוט היורד לחיים, כי יישלח למוסד לעבריינים צעירים, כי כל ילד יודע, שמוסדות אלו מלאים עד אפס מקום ואפשר להתקבל בהם רק בעזרת פרוטקציה. הורה ההולך עם רוח הזמן אסור לו להעניש את היצור הרך על־ידי סגירה בתוך חדר האמבטיה החשוך, דבר העלול לגרום לתסביך בילד או לשטפון בדירה. אסור לגרש ילד מהשולחן לפני שישבור את רעבונו, משום שמעשה זה עלול להביא אולקוס להורים. אסור למנוע ממנו את הביקור השבועי בקולנוע, כי לא יהיה מי שימסור דין וחשבון על טיב הסרט.

ההורה המודרני למד לדעת, כי אסור לסרב למשאלתו של הזאטוט בלי להסביר את הטעמים לסירוב. אם רוצה הפעוט לאכול תולעת מטוגנת בשמן, אין לומר לו “השתגעת?” אלא יש להבהיר לו, כי דברים מטוגנים בשמן מקשים על העיכול ומוטב לאכול הכל מבושל במים.

אסור להורים לכפות את רצונם על הילד מבלי שיבין, מדוע עליו לבצע את הפקודה. אם עומדים ההורים משום־מה על כך, שהילד יבקר בבית־הספר בקביעות ובכל יום, עליהם להסביר לבנם, כי רק בשעת נוכחותו בכיתה יכול הוא להכעיס את המורה השנוא עליו.

כיום אין מכים ואין מענישים. היום מסבירים, מבהירים ומשכנעים. שיטה זאת יש לה יתרונות עצומים. קוראים לילד החוטא ומתחילים בערך כך: יש לך מזל שנולדת רק לפני שבע שנים. אילו אני הייתי מלכלך את קירות בית השכן בזפת, היה אבי מוריד את חגורתו ומסמן בכמה קווים את הצד הנועד לישיבה. או במקרה הטוב היה מונה לי כמה סטירות־לחי מצלצלות. אבל אני לא נוהג כך. אני מסביר לך במקום להכות בכעס עיוור. מה פתאום עלה בדעתך לשחק בזפת? האם ראית אי־פעם אותי מלכלך קירות? או את אמא? – שלא היית לבד? שגם גדי היה? למה אתה לוקח לך לדוגמה את הילדים הבלתי־מחונכים, הרעים, ולא את הילדים המנקים קירות בלי ללכלך אותם. אל תפריע לי כשאני מדבר אתך. יש לך מזל שאביך משכיל ומתקדם, כי אחרת היית סופג עכשיו כמה מכות הגונות.

"ואז יתחנן הפעוט: אבא, אנחנו משחקים היום בכדורגל, ואם אבוא מאוחר, לא יתנו לי להיות שוער. אולי היית יכול הפעם, באופן יוצא מן הכלל, לתת לי רק סטירת¹־לחי במקום הסברה?

השיחה עם המבוגרים, בני השמונה והעשר, אינה בגדר בעיה כלל. הם מבקרים בקולנוע, קוראים בקביעות עתונים, בקיאים בכל מקרה רצח והונאה ומסוגלים להתווכח על מדיניות־החוץ של ישראל מתוך ידיעת דברים עמוקה, שיכולה לבייש את אביהם מולידם. ומה הפלא: להם, לילדים, יש זמן לקרוא את העתונים ביסודיות, הם אינם שקועים עשרים וארבע שעות ביממה בפרנסת המשפחה ואינם נאלצים להסתפק בעיון שטחי בעמוד הראשון בלבד.

אבל מה מדברים עם ילד שגובהו מטר בערך? יש מחנכות, מטפלות וחובבי ילדים אחרים, המסוגלים לנהל שיחה שיכולה לעניין גם את הפעוטים הנוגעים בדבר. אך רוב האנשים מאבדים את עשתונותיהם מול מבטו החוקר של הילד הרך, וכדי לצאת מהסבך הם פותחים את השיחה בשאלה הנצחית: מה שמך, ילד? אך לרוב לא הגיעו לידיעת עברית מעולה כזו והם מבקשים רק לדעת: איך קוראים לך? אם הפעוט התברך בחוש הומור מפותח, הוא עונה, שלא קוראים לו, אלא הוא בא לבד והצחוק הוא כללי. אחרי שהשואל השכיל לדעת, כי לילד קוראים דני, או רני, או בני, דבר שלא משנה לגביו מאומה, הגיעה השעה לשאול את השאלה הסטנדרטית מספר שניים: ובן כמה אתה? אחרי שהילד המשועמם מוסר, כי הוא בן שלוש או בן ארבע, ניתנת לדוד השואל הזדמנות לומר: נו, אז אתה כבר גדול, הערה העשויה לפי דעתו המוטעית לרכך את לב הפעוט הנוקשה.

ובכן, גמרנו את הנתונים האישיים. ועתה באה שאלה של שיגרה מספר שלושה: ואתה כבר הולך לגן? אם הפעוט עונה בשלילה, נכנסת לעסק ביש, אבל אם התשובה היא חיובית מתפנה מיד הדרך לשאלה הבאה: ואיך קוראים לגננת? בעיני הפעוט מתחילים לנצץ¹ ניצוצי בוז, אולם הוא משפיל את עצמו לתשובה מתוך ידיעה ברורה, כי לדוד לא איכפת כלל וכלל, אם שמה אסתר אז ברכה או לאה והוא שואל רק כדי להרוויח זמן.

ובכן, יש גננת ויש לה שם ועכשיו אפשר לשאול: והגננת טובה? – מה יכול הפעוט המסכן לענות? שהיא לא שווה? יתחילו להתווכח אתו ויהיו צרות. לכן הוא עונה ללא היסוס, שהיא טובה, ובזה נסתם הגולל על הגננת. צריך לחפש נושא אחר.

פעם, כשהיינו עוד צעירים, שאלו אותנו הדודים והדודות השנואים עלינו: ואת מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא? בינתיים למדו המבוגרים, הודות לספרי פסיכולוגיה פופולריים, כי זאת שאלה בלתי־חינוכית ורק דור מפגר בהתפתחותו השכלית עוד עלול להקשות קושיה מטופשת כזו. אבל אף הוא לא יצליח להפתיע אח הפעוט, היודע היטב, כי אסור לענות על פי האמת. אפילו אם באותו רגע ישנא את אמו איום ונורא, מפני שלא קנתה לו בזוקה, הוא לא יאמר זאת בפומבי מתוך ידיעת ברורה, כי יעשו לו את המוות ותקוותיו לזכות במסטיק ייעשו קלושות עוד יותר. ולכן הוא עונה בשיקול־דעת: אני אוהב גם את אבא וגם את אמא, ונסתיימה פרשת האהבה.

הדוד מתחיל להראות סימני עצבנות. מה עכשיו, רבונו של עולם? אם הפגישה מתקיימת במקום ציבורי, הוא יכול למלמל משהו על עבודה דחופה ו“בפעם הבאה תספר לי את הכל”, אבל אם הוא כלוא עם הפעוט בחדר האורחים שעה שאמו יצאה למטבח להכין תה, לא נשאר אלא להחזיק מעמד עד לכדור האחרון. שאלות כמו “אתה אוהב שוקולד” או “יש לך הרבה משחקים?” אסורות בתכלית האיסור, כי הן עלולות לעורר בפעוט אשליה, כי עומדים לתת לו משהו מהדברים הנזכרים לעיל.

דוד בלתי־מנוסה עלול לשאול את השאלה הגורלית: ואיזה שירים אתה יודע? אך אז הוא מסתכן בצורה נוראה, כי קרוב לוודאי שהילד יודע המון שירים והוא להוט עד מאוד להשמיע את כולם ואף לחזור על האהובים עליו במיוחד פעמיים וגם שלוש. ואם הוא לא יודע, תעורר שאלה זו את זעמו והוא מסוגל להביא את התוף ואת החצוצרה שלו, כדי להוכיח, כי הוא בכל זאת התברך בחוש מוסיקלי כלשהו.

אם לדוד יש מזל נכנסת באותו הרגע הקריטי אמא עם המגש, הילד מתבקש להביא משהו מהמטבח או לזוז הצידה או להסתלק מהחדר, לשמחתם הרבה של שני הצדדים הנוגעים־בדבר. ועתה נשאר רגע אחד של אימה: הפרידה. כל עוד הדוד מסתפק בלחיצת־יד ואיזו אמרה בלתי־מחייבת, הרי הכל כשורה ושעת הפרידה מאבדת את אימתה. אבל מה אם הדוד עומד על כך לנשק את הפעוט החף מפשע? אני משוכנע, כי רוב תסביכי המבוגרים מקורם באותן נשיקות חמצמצות, לחות, מצלצלות, דוקרניות, נודפות בצל, שהדביקו דודים אין ספור על לחיי הילד הקופא מרוב גועל. ואם² יש דבר גרוע מנשיקות־דודים, הרי אלה נשיקות של דודות.