השיחה עם המבוגרים, בני השמונה והעשר, אינה בגדר בעיה כלל. הם מבקרים בקולנוע, קוראים בקביעות עתונים, בקיאים בכל מקרה רצח והונאה ומסוגלים להתווכח על מדיניות־החוץ של ישראל מתוך ידיעת דברים עמוקה, שיכולה לבייש את אביהם מולידם. ומה הפלא: להם, לילדים, יש זמן לקרוא את העתונים ביסודיות, הם אינם שקועים עשרים וארבע שעות ביממה בפרנסת המשפחה ואינם נאלצים להסתפק בעיון שטחי בעמוד הראשון בלבד.

אבל מה מדברים עם ילד שגובהו מטר בערך? יש מחנכות, מטפלות וחובבי ילדים אחרים, המסוגלים לנהל שיחה שיכולה לעניין גם את הפעוטים הנוגעים בדבר. אך רוב האנשים מאבדים את עשתונותיהם מול מבטו החוקר של הילד הרך, וכדי לצאת מהסבך הם פותחים את השיחה בשאלה הנצחית: מה שמך, ילד? אך לרוב לא הגיעו לידיעת עברית מעולה כזו והם מבקשים רק לדעת: איך קוראים לך? אם הפעוט התברך בחוש הומור מפותח, הוא עונה, שלא קוראים לו, אלא הוא בא לבד והצחוק הוא כללי. אחרי שהשואל השכיל לדעת, כי לילד קוראים דני, או רני, או בני, דבר שלא משנה לגביו מאומה, הגיעה השעה לשאול את השאלה הסטנדרטית מספר שניים: ובן כמה אתה? אחרי שהילד המשועמם מוסר, כי הוא בן שלוש או בן ארבע, ניתנת לדוד השואל הזדמנות לומר: נו, אז אתה כבר גדול, הערה העשויה לפי דעתו המוטעית לרכך את לב הפעוט הנוקשה.

ובכן, גמרנו את הנתונים האישיים. ועתה באה שאלה של שיגרה מספר שלושה: ואתה כבר הולך לגן? אם הפעוט עונה בשלילה, נכנסת לעסק ביש, אבל אם התשובה היא חיובית מתפנה מיד הדרך לשאלה הבאה: ואיך קוראים לגננת? בעיני הפעוט מתחילים לנצץ¹ ניצוצי בוז, אולם הוא משפיל את עצמו לתשובה מתוך ידיעה ברורה, כי לדוד לא איכפת כלל וכלל, אם שמה אסתר אז ברכה או לאה והוא שואל רק כדי להרוויח זמן.

ובכן, יש גננת ויש לה שם ועכשיו אפשר לשאול: והגננת טובה? – מה יכול הפעוט המסכן לענות? שהיא לא שווה? יתחילו להתווכח אתו ויהיו צרות. לכן הוא עונה ללא היסוס, שהיא טובה, ובזה נסתם הגולל על הגננת. צריך לחפש נושא אחר.

פעם, כשהיינו עוד צעירים, שאלו אותנו הדודים והדודות השנואים עלינו: ואת מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא? בינתיים למדו המבוגרים, הודות לספרי פסיכולוגיה פופולריים, כי זאת שאלה בלתי־חינוכית ורק דור מפגר בהתפתחותו השכלית עוד עלול להקשות קושיה מטופשת כזו. אבל אף הוא לא יצליח להפתיע אח הפעוט, היודע היטב, כי אסור לענות על פי האמת. אפילו אם באותו רגע ישנא את אמו איום ונורא, מפני שלא קנתה לו בזוקה, הוא לא יאמר זאת בפומבי מתוך ידיעת ברורה, כי יעשו לו את המוות ותקוותיו לזכות במסטיק ייעשו קלושות עוד יותר. ולכן הוא עונה בשיקול־דעת: אני אוהב גם את אבא וגם את אמא, ונסתיימה פרשת האהבה.

הדוד מתחיל להראות סימני עצבנות. מה עכשיו, רבונו של עולם? אם הפגישה מתקיימת במקום ציבורי, הוא יכול למלמל משהו על עבודה דחופה ו“בפעם הבאה תספר לי את הכל”, אבל אם הוא כלוא עם הפעוט בחדר האורחים שעה שאמו יצאה למטבח להכין תה, לא נשאר אלא להחזיק מעמד עד לכדור האחרון. שאלות כמו “אתה אוהב שוקולד” או “יש לך הרבה משחקים?” אסורות בתכלית האיסור, כי הן עלולות לעורר בפעוט אשליה, כי עומדים לתת לו משהו מהדברים הנזכרים לעיל.

דוד בלתי־מנוסה עלול לשאול את השאלה הגורלית: ואיזה שירים אתה יודע? אך אז הוא מסתכן בצורה נוראה, כי קרוב לוודאי שהילד יודע המון שירים והוא להוט עד מאוד להשמיע את כולם ואף לחזור על האהובים עליו במיוחד פעמיים וגם שלוש. ואם הוא לא יודע, תעורר שאלה זו את זעמו והוא מסוגל להביא את התוף ואת החצוצרה שלו, כדי להוכיח, כי הוא בכל זאת התברך בחוש מוסיקלי כלשהו.

אם לדוד יש מזל נכנסת באותו הרגע הקריטי אמא עם המגש, הילד מתבקש להביא משהו מהמטבח או לזוז הצידה או להסתלק מהחדר, לשמחתם הרבה של שני הצדדים הנוגעים־בדבר. ועתה נשאר רגע אחד של אימה: הפרידה. כל עוד הדוד מסתפק בלחיצת־יד ואיזו אמרה בלתי־מחייבת, הרי הכל כשורה ושעת הפרידה מאבדת את אימתה. אבל מה אם הדוד עומד על כך לנשק את הפעוט החף מפשע? אני משוכנע, כי רוב תסביכי המבוגרים מקורם באותן נשיקות חמצמצות, לחות, מצלצלות, דוקרניות, נודפות בצל, שהדביקו דודים אין ספור על לחיי הילד הקופא מרוב גועל. ואם² יש דבר גרוע מנשיקות־דודים, הרי אלה נשיקות של דודות.