פסיכולוגיה זה משהו נפלא, בעיקר כשיודעים להשתמש בה לחינוך ילדים. בעבר הרחוק, כשעוד היו בעולם הורים חסרי השכלה פסיכולוגית מינימלית, שלא ידעו להבדיל בין תסביך אדיפוס ואגדת אזופוס, היו אמצעי החינוך הבדוקים ביותר חגורת העור מהמכנסיים של אבא או ענף ארוך מעץ הצפצפה. אך מאז שהמציאו את החמרים הפלסטיים, איבדו דברי העור מחשיבותם, עצי הצפצפה נעקרו ולחינוך הילדים הוכנסו שיטות מודרניות.
אב מתקדם, היודע כי הנפש זה משהו פסיכי, אינו מכה את צאצאו המתפרע ואינו מרביץ לו, משום שהבהיר לעצמו, כי הדחיפה להכות לא באה לו משום שברצונו לתקן את דרכי ילדו, אלא מפני שכל רצונו להקל על לבו הנסער ולתת מפלט לכעסו הבלתי־מרוסן. והרי ידוע לכל בר־דעת, כי לשפיכת הכעס נועדה האשה החוקית בלבד.
הורה בן זמננו יודע, כי אסור לאיים על הילד המשתולל בקריאה לשוטר, כי דבר זה עלול להביא ליחס שלילי אל נושאי המדים, אסור להבהיל את הפעוט היורד לחיים, כי יישלח למוסד לעבריינים צעירים, כי כל ילד יודע, שמוסדות אלו מלאים עד אפס מקום ואפשר להתקבל בהם רק בעזרת פרוטקציה. הורה ההולך עם רוח הזמן אסור לו להעניש את היצור הרך על־ידי סגירה בתוך חדר האמבטיה החשוך, דבר העלול לגרום לתסביך בילד או לשטפון בדירה. אסור לגרש ילד מהשולחן לפני שישבור את רעבונו, משום שמעשה זה עלול להביא אולקוס להורים. אסור למנוע ממנו את הביקור השבועי בקולנוע, כי לא יהיה מי שימסור דין וחשבון על טיב הסרט.
ההורה המודרני למד לדעת, כי אסור לסרב למשאלתו של הזאטוט בלי להסביר את הטעמים לסירוב. אם רוצה הפעוט לאכול תולעת מטוגנת בשמן, אין לומר לו “השתגעת?” אלא יש להבהיר לו, כי דברים מטוגנים בשמן מקשים על העיכול ומוטב לאכול הכל מבושל במים.
אסור להורים לכפות את רצונם על הילד מבלי שיבין, מדוע עליו לבצע את הפקודה. אם עומדים ההורים משום־מה על כך, שהילד יבקר בבית־הספר בקביעות ובכל יום, עליהם להסביר לבנם, כי רק בשעת נוכחותו בכיתה יכול הוא להכעיס את המורה השנוא עליו.
כיום אין מכים ואין מענישים. היום מסבירים, מבהירים ומשכנעים. שיטה זאת יש לה יתרונות עצומים. קוראים לילד החוטא ומתחילים בערך כך: יש לך מזל שנולדת רק לפני שבע שנים. אילו אני הייתי מלכלך את קירות בית השכן בזפת, היה אבי מוריד את חגורתו ומסמן בכמה קווים את הצד הנועד לישיבה. או במקרה הטוב היה מונה לי כמה סטירות־לחי מצלצלות. אבל אני לא נוהג כך. אני מסביר לך במקום להכות בכעס עיוור. מה פתאום עלה בדעתך לשחק בזפת? האם ראית אי־פעם אותי מלכלך קירות? או את אמא? – שלא היית לבד? שגם גדי היה? למה אתה לוקח לך לדוגמה את הילדים הבלתי־מחונכים, הרעים, ולא את הילדים המנקים קירות בלי ללכלך אותם. אל תפריע לי כשאני מדבר אתך. יש לך מזל שאביך משכיל ומתקדם, כי אחרת היית סופג עכשיו כמה מכות הגונות.
"ואז יתחנן הפעוט: אבא, אנחנו משחקים היום בכדורגל, ואם אבוא מאוחר, לא יתנו לי להיות שוער. אולי היית יכול הפעם, באופן יוצא מן הכלל, לתת לי רק סטירת1־לחי במקום הסברה?
-
“סתירת” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.