כולנו, מ“הבימה” ועד שרי הממשלה, אוהבים ביקורת, בתנאי שתהיה חיובית, כמובן. את האמת המרה על אופיו ומעשיו יודע כל אחד בעצמו, מאחרים רוצים לשמוע מלה טובה, קצת אשליה.
איך הכתבה? אבל תגיד את האמת! – מבקש המחבר המבטיח. ואני אומרת: לא, לעולם לא את האמת, אפילו אם המחבר המזהיר יצליח תוך מאמץ על־אנושי להעלות חיוך קלוש על שפתיו החיוורות ולומר: תודה רבה לך, אני באמת שמח שהפנית את תשומת־לבי לאי־אלו מגרעות וחסרונות. הוא שמח? מרוגז כמו לומומבה. הוא לא יסלח לך לעולם ועד. – מי אתה שתעשה את עצמך למבין גדול? אידיוט, לא כלום, נובר באשפתות, אפס מנופח.
אם האנשים מבקשים לדעת את האמת, הם בעצם רוצים בזריקת עידוד לבטחונם העצמי הרופף. את האמת – כן, אבל שתהיה משמחת. בערך ככה: הכתבה שלך, משהו נפלא, מאז ברנר לא כתבו דברים דומים. אוה, זה אדם שמבין, יש לו עין לדברים, באמת כדאי לשאול בדעתו.
כבר שמענו: לי לא איכפת, מה שאנשים אומרים עלי. צבוע! אתה מת לדעת מה שהבריות חושבים עליך, היית מוכן לעמוד מאחורי כל דלת, להאזין לכל שיחת טלפון, לפתוח כל מכתב סגור רק על מנת לדעת, איך אתה נראה בעיניהם. אתמול דיברנו עליך אצל השמירים. ודאי רעות, תאמר בצניעות מעושה. נו, תגיד כבר מלה טובה. אנשים מוכנים לבקש מחמאה בעיניים רעבות ובידיים רועדות: אנא, תן נדבה, גמילות חסדים קטנה. מחמאה משפיעה על המרץ שבעתיים מרויאל ג’לי, היא התרופה המועילה ביותר נגד מרה שחורה, דכאון נפשי ושאר מצבי רוח קודרים, התוקפים את האדם כשהוא מביט בטעות קצת עמוק יותר אל תוך נשמתו.
מחמאות דומות למתנות: כל אחד אוהב לקבל אותן, אבל מעטים נותנים אותן סתם ככה, בקשיש, ללא מטרה, שלא כהשקעה לזמנים יבואו. והן משחיתות לא פחות מצרור שטרות־כסף בתוך מעטפה סגורה. תאמר לאיש עשר פעמים שהוא גאון והוא יתחיל להאמין בכך. יש אנשים שמתים אחרי מחמאות, אבל לא יודעים כיצד לקבל אותן. השיר טוב? ואני דווקא חושב אותו לאחד הגרועים שלי. או שמקבלים אותן כלאחר־יד: עלי מחמאות לא משפיעות. או שחושבים, כי מחמאה היא כסף, חייבים להחזירו. תודה, גם נאומך האחרון היה מזהיר.
בכל מחמאה יש, בעצם, גרעין של השמצה. אם אומרים לך: הפעם כתבת מאמר מצוין – הרי פירושו של דבר, שהמאמרים הקודמים לא היו שווים פרוטה. אומרים לך: יפית להפליא! – חוצפה שכזאת! ולפנים לא הייתי יפה? – את נהדרת בתפקיד העלמה יוליה. – מה פירושו של דבר? ובשאר התפקידים לא הייתי? אם מחמאה, אז שתהיה יסודית, גלובלית: את שרה תמיד כמו מלאך, אבל הפעם עוד עלית על עצמך. זהו. כך אומרים. זה מצלצל.
רק אל תשלה את עצמך, שכמה מחמאות מקנות לך את הזכות לביקורת שלילית. זה לחוד וזה לחוד. בשביל מחמאות יש לך די שכל, אבל באיזו זכות אתה עושה את עצמך למבקר? מה השכלתך? מה כשרונותיך? מה סמיכותך?
כבר שמעת את צירוף המלים: “מחמאה בלתי צודקת”? לא, איש לא יילחם על האמת, אם הפריזו במקצת בדעות החיוביות עליו. כבר ראיתם שחקן־תיאטרון שפירסם גלוי־דעת בזו הלשון: “דברי הביקורת החיוביות שנכתבו עלי השבוע במוסף הספרותי של עתונכם הנכבד אינם הולמים את האמת. מבקרכם טען, ששיחקתי את תפקידי בכשרון רב ואילו לי ברור שזה היה כשלון גמור”. רק כשזה מגיע לביקורת שלילית, נעשים האנשים רגישים לאמת. כשהמדובר במחמאות, מוכן כל אחד לעצום עין.
האדם להוט כל כך לעשות רושם טוב על הבריות. למה? אולי אתה רוצה לקרוא בעיניהם במה שאינך מאמין בעצמך: אתה יפה, אתה חכם, אתה הגון. הרי מה אנחנו אם לא קומץ של זכרונות בלב אחרים. אז שיהיה זכרון טוב.
כשהיית ילד והרגיז אותך העולם, היית חולם על לוויתך. אתה כבר תראה להם. תמות והם יצטערו נורא. ראית את עצמך יושב במקום אסטרטגי, בעננים, ממש מעל בית־הקברות, ושומע אח הדברים הנפלאים שאומרים הבריות ליד קברך הרענן. עתה בגרת ואין עוד מקום לאשליות. דע לך שדווקא לוויתך זו הזדמנות מצוינת להיזכר בכל חסרונותיך והם היו רבים. אך ספק, אם ידברו עליך בכלל. אולי ישוחחו על מצב הניירות בבורסה או מחירי הפנסיונים על הר כנען. בכל אופן, בשביל זה לא כדאי למות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.