רקע
רות בונדי
פגישה שכזאת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

זה בא כמו מכה על ראש קרח. מולך מתקרב איש, פניו הזוהרות מבשרות מידה גדושה של שמחה, וכבר ממרחק חמישה צעדים הוא צוהל לקראתך! שלום! שלום! איזה מקרה! סוף־סוף נפגשים פעם! דווקא בזמן האחרון חשבתי כמה פעמים עליך! לא שוכחים ידיד ותיק כמוך! אני באמת שמח לראות אותך! וכבר ידו לוחצת את ידך בעצמת שוּגר ריי רובינסון.

אתה מחייך חיוך מתקתק ובלבך מהומה כמו בכנסת: ריבונו של עולם, מאין אני מכיר אותו? מי הוא? מה שמו? איפה נפגשנו?

במקרים כאלה רצוי להסתיר את חוסר הזכרון המבייש ולענות בלבביות: שלום, שלום. באמת לא ציפיתי לפגוש אותך דווקא כאן. מה שלומך, חביבי? קיימת תקווה מבוססת שידידך האלמוני ישאל אף הוא לשלומך ואז מותר להוסיף ללא חשש את השאלה: “איך העניינים?” זה לא מחייב. לכל יהודי יש עניינים. אם יש למכרך הנשכח טבעת נישואין, אפשר להתעניין בשלום האשה. על ילדים רצוי לא לשאול, אלא אם יש הוכחות ממשיות לקיומם: האיש מחזיק סוס נדנדה ביד, או שלושה כרכים של האנציקלופדה לנוער, או מוציא מנרתיקו תצלום של תינוק שוכב על הבטן ועכוזו השמנמן מופנה אל הצופה. במקרה האחרון מותר להחליף כמה מלים על הדמיון המפליא.

אם ישחק לך המזל, ישאל ידידך שאלת־מפתח כגון: “נו, אתה נזכר לפעמים בימים הטובים ההם?” ואז אחה עונה בחיוך קל, כי מובן מאליו, אתה נזכר לעתים קרובות, בדרך כלל בלילה, כשאתה שוכב במיטה. כן, כן, היו זמנים. ועברו. לא נעשים צעירים יותר. מותר לך גם לשאול: “איך העבודה?” משום שיש להניח, כי במדינתנו העניה מרוויח כל אחד את לחמו בעבודה, או לפחות עושה כאילו. שאלה מותרת נוספת. היה: “נו, כבר עברתם דירה?” כל יהודי בישראל עובר דירה או מתכונן לעשות כך ביום מן הימים, מדירה שכורה לשיכון, משיכון לקוטג‘, מקוטג’ לארמון.

אם כל השאלות האלה לא נתנו לך את המפתח הדרוש לפענוח זהותו של האלמוני, לא נשאר לך אלא למלמל כמה מלים על עומס עבודה או תור אצל רופא־שיניים. באמת שמחתי לראותך. תבואו פעם בשבת. אנחנו תמיד בבית.

נשאלת השאלה, אם לא מוטב היה מלכתחילה להודות בזכרון כושל ולשאול דוּגרי, מי ומה הוא. אך אז אתה עלול לפגוע בנפש עדינה, הרוחשת לך רגשי ידידות עמוקים, והיא עלולה לראות עלבון אישי בעובדה, ששכחת על קיומה. אם אתה כבר בוחר ללכת בדרך הקשה של האמת, עליך להמתיק את טעמה המר. לא נשאר אלא להתקרב לאוזן ידידך ולומר בקול מיואש: "אל תספר זאת לאיש. אבל בזמן האחרון אני סובל מהפרעות נפשיות חמורות. כבר הייתי אצל חמישה פסיכיאטרים והם כמעט ונדבקו ממני. עכשיו רוצים לשלוח אותי לאמריקה. זה מתבטא לפעמים בהתקפות זעם פתאומיות ולעתים בשכחה גמורה. אתה היית מאמין שאני מסוגל לפגוש את אשתי ברחוב ולשאול אותה: ‘איפה כבר נפגשנו, גברתי’ ואחר כך אני פוגש ידיד ותיק כמוך, וקורה לי אותו הדבר. לאן הגעתי, רבונו של עולם, ומה יהיה סופי?'' תהיה סמוך ובטוח, כי ידידך סולח לך הכל וסולח במהירות מפתיעה ולפני שאתה מספיק לומר טופיק טובי, הוא נעלם.

עכשיו רק מעניין אותי: מניין אני מכיר אותו?

המלצות קוראים
תגיות