כאשר נכנס אחיסמך, פועל בית־חרושת ללבנים אשר לפרעה במצרים, אל ביתו הקטן בפרברה של רעמסס, עמדה אשתו אסנת ליד הכיריים ובישלה נזיד שעועית לארוחת הערב.

– מה קרה? מה אתה חוזר מהעבודה עכשיו, בשעה שלוש? אתה רוצה שהשוטר יאסור אותך?

אחיסמך סגר אחריו את הדלת.

– ראשית כל, אל תרימי את קולך, ושנית, תסגרי את החלון, שהשכנים לא ישמעו. זה דבר סודי בהחלט. גמרנו עם השוטרים. גמרנו עם הנוגשים. קץ לעבודת הפרך. שמעתי זאת ממקור מוסמך: מחר זזים. משה קיבל היתר יציאה קולקטיבי בשביל כולנו.

– אוי, אחיסמך, כמה פעמים כבר שמענו זאת? קצה נפשי מכל השמועות הללו.

– אבל הפעם זה סופי. פגשתי במקרה את אהרן. מה נשמע, אהרן, אני אומר לו. יהיה טוב, הוא עונה לי. ואני אליו, איך המרגש. והוא אלי, מאה אחוז. מכיוון שראיתי כי רוחו טובה עליו ומאחר שידעתי, כי אהרן שומר לי חיבה עוד מהימים הטובים ההם, כששיחקנו יחד בג’ולות, אני מתקרב אליו יותר, ואומר: נו? הוא מביט שמאלה, ואמר־כך ימינה ולוחש לאזני: אני לא אמרתי לך מאומה, אחיסמך, אבל לו הייתי אתה, הייתי אורז את החפצים. זה הספיק לי. אַל דאגה, אשה. מחר יוצאים אל ארץ הבחירה. מה את בוכה? מה יש לבכות כאן?

– אני… אני… פשוט… כואב לי הלב לעזוב את הבית שלנו. עד שבנינו אותו. עד שריהטנו אותו. אתה זוכר? עבדת שעות נוספות כדי שנוכל לקנות את הדרגש מעץ ממורק. ואני, כל יום שישי נקיתי אותו בשמן, כדי שיבהיק כשיש בארמון המלך. והשושנים בגינה. כל כך יפה נקלטו. אסנת, אמרה לי אשת יצהר אתמול, שושנים כמו אצלך לא מוצאים בכל ארץ מצרים. ועכשיו נעזוב את הכל…

– ושם לא יהיה לך, בארץ הבחירה? הכל יהיה לך, בית ודרגש ושושנים. הלוא שמעת מה שאמר אלהים למשה: אל ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש יעלה אותנו.

– שמעתי גם שמעתי. זבת חלב ודבש – כן, אבל על לחם ומים ושיכונים לא דיבר איש. אמר משה: אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי נצא. ואני שואלת אותך: מה אנחנו צריכים להידחק למקום שכל כך צפוף שם?

– למה לך לדאוג אסנת? תסמכי על משה, הרי הוא אמר בפירוש: אלהים ישים אותנו על כל הגויים. יש לנו אצלו פרוטקציה.

– אתה, אחיסמך, לבך כולו אמונה. תמיד היית כזה. מאמין לכל אחד. ואני אשאל אותך, מהו משה שיהיה מתווך בין אלהים ופרעה?

– ששש… אל תפתחי את פיך. עוד ישמעו את השטויות שלך, הנסים והמופתים את כולם שכנעו, את זקני ישראל ואת חרטומי מצרים ואת פרעה עצמו, רק לגברת אסנת זה לא מספיק. מה היית רוצה שיעשה? שיעמוד על הראש?

– אני רק שואלת את עצמי, למה דווקא משה, בנה של יוכבד? הרי זוכרים אותו עוד כשהיה זאטוט בחצר בית עמרם. פניו מלוכלכים מבוץ ומכנסיו תמיד קרועים. אמא, אמא, היה צורח, רוצה מסטיק. נכון, התחנך בבית המלך, יש לו השכלה. אבל גם לאחרים יש. מה ראה בו אלהים, דווקא בו, איש כבד־פה, רועה צאן לשעבר? זאת לא אבין לעולם.

– אסנת, אסנת, פיך עוד יביא אסון על כולנו. ככה רצה אלהים, ומי את שתליני עליו?

– יודעת אנוכי, אחיסמך. רק שתיארתי לי הכל אחרת. כל השנים אמרנו – כשאך יוציא אותנו אלהים מעבדות לחרות… ועכשיו… הכל מעציב כל כך. המכות הללו, דם וערוב וצפרדעים, נכון, מגיע לו לפרעה ולנוגשיו על שהעביד אותנו בפרך, ושילם שכר ירוד בלי תנאים סוציאליים, ומסים לקח מעל הראש. אבל למה לא מבדיל אלהים בין מצרים טובים ורעים? לא כולם אנטישמיים. יש גם אנשים הגונים ביניהם. הלוואי על כל בית ישראל. תחפנס, למשל, מוכר המרכולת בשוק. אתה זוכר כשהיית חולה ולא היתה לנו פרוטה בבית, והוא נתן בהקפה ולא שאל מתי ואיך. איש הגון הוא, מידתו ישרה וסחורתו טובה. לא כמו קורח הגנב. ועכשיו ראיתי אותו, את תחפנס, וכל הפרצוף שלו מלא שחין.

– אל תצטערי, אסנת, מחר יעבור הכל. אנחנו נצא ולתחפנס תבוא רפואה שלמה.

– אתה חושב… באמת מחר. כבר מחר? ריבונו של עולם, אני מבזבזת את זמני בדברי הבל. רק הבוקר הרתחתי את הכביסה, מה נעשה אם היא לא תתייבש? והנעליים שלך אצל הסנדלר, במה תלך? צריכים לקנות כמה דברים לדרך. ולי אין מה ללבוש. אתה רואה, כל הזמן אמרתי לך, תקן את השקים. אכל אתה לא. דוחה ודוחה. ועכשיו אין לנו לתוך מה לשים את קניננו. אתה חושב, שכדאי להכין איזו ריבה ללחם? שלא נשכח את מחתת־הקטורת המוכספת, זו שקיבלתי מאמי נשמתה עדן. כמה זמן, אתה חושב, תיקח הנסיעה? שלושה ימים? שבוע?

אני לא יודע. אולי שבוע. אולי שבועיים. מקסימום חודש.

– חודש ימים? השתגעת? זה באמת דומה למשה בן עמרם, לסחוב אותנו חודש ימים. דיברתי עם נפרטפר, זו שבעלה היה בין חיילי פרעה. הוא אמר כי צבא הגון יוכל להגיע מארץ האבות למצרים בשבוע ימים.

– אינני רוצה לשמוע עוד מלה מפיך. תגשי לעבודה ואני אצא לשמוע מה מספרים ברחוב.

– אחיסמך!

– מה יש עוד?

– אחיסמך, שם בארץ הבחירה, הייתי רוצה בית של שלושה חדרים והול בצפון. עם דלתות הזזה ואפיריון מארגמן ואולי גם שרפרפי דמשק עם פורמאיקה.