כאשר נכנס אחיסמך, פועל בית־חרושת ללבנים אשר לפרעה במצרים, אל ביתו הקטן בפרברה של רעמסס, עמדה אשתו אסנת ליד הכיריים ובישלה נזיד שעועית לארוחת הערב.
– מה קרה? מה אתה חוזר מהעבודה עכשיו, בשעה שלוש? אתה רוצה שהשוטר יאסור אותך?
אחיסמך סגר אחריו את הדלת.
– ראשית כל, אל תרימי את קולך, ושנית, תסגרי את החלון, שהשכנים לא ישמעו. זה דבר סודי בהחלט. גמרנו עם השוטרים. גמרנו עם הנוגשים. קץ לעבודת הפרך. שמעתי זאת ממקור מוסמך: מחר זזים. משה קיבל היתר יציאה קולקטיבי בשביל כולנו.
– אוי, אחיסמך, כמה פעמים כבר שמענו זאת? קצה נפשי מכל השמועות הללו.
– אבל הפעם זה סופי. פגשתי במקרה את אהרן. מה נשמע, אהרן, אני אומר לו. יהיה טוב, הוא עונה לי. ואני אליו, איך המרגש. והוא אלי, מאה אחוז. מכיוון שראיתי כי רוחו טובה עליו ומאחר שידעתי, כי אהרן שומר לי חיבה עוד מהימים הטובים ההם, כששיחקנו יחד בג’ולות, אני מתקרב אליו יותר, ואומר: נו? הוא מביט שמאלה, ואמר־כך ימינה ולוחש לאזני: אני לא אמרתי לך מאומה, אחיסמך, אבל לו הייתי אתה, הייתי אורז את החפצים. זה הספיק לי. אַל דאגה, אשה. מחר יוצאים אל ארץ הבחירה. מה את בוכה? מה יש לבכות כאן?
– אני… אני… פשוט… כואב לי הלב לעזוב את הבית שלנו. עד שבנינו אותו. עד שריהטנו אותו. אתה זוכר? עבדת שעות נוספות כדי שנוכל לקנות את הדרגש מעץ ממורק. ואני, כל יום שישי נקיתי אותו בשמן, כדי שיבהיק כשיש בארמון המלך. והשושנים בגינה. כל כך יפה נקלטו. אסנת, אמרה לי אשת יצהר אתמול, שושנים כמו אצלך לא מוצאים בכל ארץ מצרים. ועכשיו נעזוב את הכל…
– ושם לא יהיה לך, בארץ הבחירה? הכל יהיה לך, בית ודרגש ושושנים. הלוא שמעת מה שאמר אלהים למשה: אל ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש יעלה אותנו.
– שמעתי גם שמעתי. זבת חלב ודבש – כן, אבל על לחם ומים ושיכונים לא דיבר איש. אמר משה: אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי נצא. ואני שואלת אותך: מה אנחנו צריכים להידחק למקום שכל כך צפוף שם?
– למה לך לדאוג אסנת? תסמכי על משה, הרי הוא אמר בפירוש: אלהים ישים אותנו על כל הגויים. יש לנו אצלו פרוטקציה.
– אתה, אחיסמך, לבך כולו אמונה. תמיד היית כזה. מאמין לכל אחד. ואני אשאל אותך, מהו משה שיהיה מתווך בין אלהים ופרעה?
– ששש… אל תפתחי את פיך. עוד ישמעו את השטויות שלך, הנסים והמופתים את כולם שכנעו, את זקני ישראל ואת חרטומי מצרים ואת פרעה עצמו, רק לגברת אסנת זה לא מספיק. מה היית רוצה שיעשה? שיעמוד על הראש?
– אני רק שואלת את עצמי, למה דווקא משה, בנה של יוכבד? הרי זוכרים אותו עוד כשהיה זאטוט בחצר בית עמרם. פניו מלוכלכים מבוץ ומכנסיו תמיד קרועים. אמא, אמא, היה צורח, רוצה מסטיק. נכון, התחנך בבית המלך, יש לו השכלה. אבל גם לאחרים יש. מה ראה בו אלהים, דווקא בו, איש כבד־פה, רועה צאן לשעבר? זאת לא אבין לעולם.
– אסנת, אסנת, פיך עוד יביא אסון על כולנו. ככה רצה אלהים, ומי את שתליני עליו?
– יודעת אנוכי, אחיסמך. רק שתיארתי לי הכל אחרת. כל השנים אמרנו – כשאך יוציא אותנו אלהים מעבדות לחרות… ועכשיו… הכל מעציב כל כך. המכות הללו, דם וערוב וצפרדעים, נכון, מגיע לו לפרעה ולנוגשיו על שהעביד אותנו בפרך, ושילם שכר ירוד בלי תנאים סוציאליים, ומסים לקח מעל הראש. אבל למה לא מבדיל אלהים בין מצרים טובים ורעים? לא כולם אנטישמיים. יש גם אנשים הגונים ביניהם. הלוואי על כל בית ישראל. תחפנס, למשל, מוכר המרכולת בשוק. אתה זוכר כשהיית חולה ולא היתה לנו פרוטה בבית, והוא נתן בהקפה ולא שאל מתי ואיך. איש הגון הוא, מידתו ישרה וסחורתו טובה. לא כמו קורח הגנב. ועכשיו ראיתי אותו, את תחפנס, וכל הפרצוף שלו מלא שחין.
– אל תצטערי, אסנת, מחר יעבור הכל. אנחנו נצא ולתחפנס תבוא רפואה שלמה.
– אתה חושב… באמת מחר. כבר מחר? ריבונו של עולם, אני מבזבזת את זמני בדברי הבל. רק הבוקר הרתחתי את הכביסה, מה נעשה אם היא לא תתייבש? והנעליים שלך אצל הסנדלר, במה תלך? צריכים לקנות כמה דברים לדרך. ולי אין מה ללבוש. אתה רואה, כל הזמן אמרתי לך, תקן את השקים. אכל אתה לא. דוחה ודוחה. ועכשיו אין לנו לתוך מה לשים את קניננו. אתה חושב, שכדאי להכין איזו ריבה ללחם? שלא נשכח את מחתת־הקטורת המוכספת, זו שקיבלתי מאמי נשמתה עדן. כמה זמן, אתה חושב, תיקח הנסיעה? שלושה ימים? שבוע?
אני לא יודע. אולי שבוע. אולי שבועיים. מקסימום חודש.
– חודש ימים? השתגעת? זה באמת דומה למשה בן עמרם, לסחוב אותנו חודש ימים. דיברתי עם נפרטפר, זו שבעלה היה בין חיילי פרעה. הוא אמר כי צבא הגון יוכל להגיע מארץ האבות למצרים בשבוע ימים.
– אינני רוצה לשמוע עוד מלה מפיך. תגשי לעבודה ואני אצא לשמוע מה מספרים ברחוב.
– אחיסמך!
– מה יש עוד?
– אחיסמך, שם בארץ הבחירה, הייתי רוצה בית של שלושה חדרים והול בצפון. עם דלתות הזזה ואפיריון מארגמן ואולי גם שרפרפי דמשק עם פורמאיקה.
גדולה זכותה של רות המואביה, שקוראים את סיפורה בחג מתן התורה. ואם גם הוליבוד ראתה לנכון להסריט את תולדות חייה, ועוד עם אילנה בת “הבימה” בתפקיד הראשי, הרי אין להוסיף לתהילתה מאומה. אני רק חושבת לי: ודאי לא קל היה לה בזמן הראשון לבואה ארצה. זה הביט עליה מהצד וזה לחש מאחורי גבה. ונחור הזקן, שוטרה של בית לחם, היה נוהג לאמר: בחורה טובה, רות זאת, אבל מה לעשות שהיא שיקסה. השד יודע איזה אלילים היה עובד אביה. אם כבר אלימלך, נשמתו עדן, היה נאלץ להגר מהארץ – ומה שנכון נכון, היו אז זמנים קשים אצלנו – הרי כציוני טוב היה יכול לדאוג לכך שבניו ישאו בנות ישראל. מה יש, הוא היה היורד הישראלי היחידי במואב?
ואם תשאלו אותי, במה זכתה רות להיזכר באריכות כזאת בספר הספרים, אומר לכם: משום שהצליחה לחיות בשלום עם חמותה. לא, אין לי מאומה נגד נעמי, אפילו לא הכרתי אותה, ודאי היתה אשה טובה, רק ממורמרת במקצת אחרי כל האסונות שפקדו אותה, והיתה שופכת לעתים את לבה הכואב על רות. הרי לא היה לה איש קרוב ממנה. “הפיתה שוב שרופה”, היתה נאנחת, “וגם החומוס דליל מדי היום. כנראה ששמת יותר מדי מים. מה שאני לא עושה בעצמי”."
אינני רוצה להיכנס לבעיות המוסר דאז. ודאי היו הבנות צנועות יותר ולא התהלכו בחוצות העיר במכנסיים קצרים כשהיו להן רגליים שמנות. אבל אילו כיום היתה שולחת איזו חמות את כלתה בחצות לילה אל הגורן – לבטח היתה המשטרה מתערבת.
מה יש לומר, לרות זו היתה סבלנות. גם אחרי שנישאה לבועז היא לא אמרה לנעמי: “ראי, אמא, אנחנו זוג צעיר, ואת יודעת איך זה, רוצים להתבודד. וגם השיכון לא גדול כל כך, ובכלל, אף בשבילך יהיה נוח יותר אם נשכור לך חדר בסביבה”. מטרידה אותי רק שאלה אחת: האם גם לבועז היתה אמא? האם גם היא חיה עם הזוג הצעיר תחת קורת גג אחת? כי אם כן הדבר, ורות ידעה להסתדר עם שתי חמות בבת אחת, הרי מגיעה לה לא מגילה אחת אלא מגילותיים. ורישום בספר הזהב של הקרן הקיימת בתוספת.
שלושה ימים ישבו שני המרגלים ממטה יהושע בן נון בהרים וחיכו עד שישובו הרודפים אחריהם ליריחו, ושלושה ימים עמד האוויר מעל ראשם ללא תנועה, גרונם ניחר בחום הלוהט ועיניהם עייפו בשרב הכבד. ‘נעלה על הצוק’, אמר יפקד, הצעיר מהשניים, בחור גבוה ובעל שרירים, ‘שם נראה אותם מרחוק’. זיקית, שנחה בין הסלעים, ברחה מפניהם.
‘רבונו של עולם’, אמר קראיה, אחד מוותיקי צבא יהושע, וניגב את טיפות הזיעה מעל מצחו המקריח, ‘איזה חום! אקלים יש להם כאן, בארץ המובטחת, השם ירחם. אתה מרגיש את החמסין? הרי הוא כאבן בראש’.
‘במדבר לא היה טוב יותר’ קבע יפקד והוריד את התרמיל מעל גבו.
‘נכון’, הסכים קראיה, ‘אבל יש הבדל בין מעברה ושיכון קבע. כאן אנחנו עתידים לשבת כל ימי חיינו. שמעת מה שסיפרה אתמול רחב? לא מחזיקים מעמד באקלים כזה, בעיקר הגברים. שבץ לב ונגמר הענין’.
‘חתיכה לא רעה, רחב זו’, נזכר יפקד, ‘רק קצת שמנה מדי. אבל עיניים היו לה כאש’.
חמישים שנה, זה בעצם לא כלום, השנים הטובות של הגבר, הרהר בלבו קראיה. עכשיו, כשיגיעו הנדודים לקצם כדאי לחפש אשה. לא טוב להישאר לבד לעת זיקנה.
יפקד צייר את מפת הסביבה באבק השביל, כדי לזכור כל פרט ופרט. על מבצע זה אפשר לזכות אפילו בסגן.
קראיה הביט במעשה יפקד בבוז גלוי: ‘מה אתה חושב שתקבל מיהושע? תודה רבה, הוא יאמר לך, מלאת את תפקידך בנאמנות. וזהו זה. מלים יפות במקום תשלום הוגן. היית צריך לשמוע מה שדיברו ביריחו. איזה שכר מקבלים שם החיילים! ואיזה אוכל! בשר כל יום. וביצים כמה שרוצים. וחופש כל שבוע. ביריחו יודעים להעריך את צבאם’.
צל הסלע נע בעקבות השמש ופנה מזרחה. ‘נזוז קצת’, אמר יפקד, ‘בשמש גרוע עוד יותר’.
‘שילך הוא, יהושע, לרגל את הארץ. שיראה הוא מה זה שלושה ימים בהרים בלי מים. והפחד שיתפסו אותך! היה לנו עוד מזל. לולא רחב זו כבר היו גוויותינו מקשטות את חומות יריחו. מישהו היה צריך לאמר לו, לבן נון, שיעשה את העבודה בעצמו, בשכר האפסי שלו’.
יפקד כבר לא שמע אותו, הוא נרדם, ראשו נשען על התרמיל.
איך אפשר לישון בחמסין כזה, חשב קראיה, כל הלילה לא עצמתי עין. אנחנו לא נוכל להילחם בחמסינים כאלה. זה יהרוג אותנו.
שקט שרר למעלה על ההר. גם הזבובים עייפו. והשרב עודנו כבד.
'אנשי יריחו אינם חוזרים. נוכל לשבת בהרים עוד שלושה ימים נוספים. אקלים לגמלים. משה יכול היה לדבר קצת על לבו של אלהים, שיתן לנו איזו ארץ אחרת, שווייץ או הולנד. דווקא כאן, בשממה. כפי שאמרו ביריחו: שמונה חדשים חום לוהט וארבעה חדשים גשם שוטף. אמנם יפה מצדו של משה, שהוציא אותנו ממצרים, אין מה לומר, אני הייתי אז רק תינוק, אך אני זוכר מה שאבי, זכרונו לברכה, היה מספר, אנטישמיות איומה. ומסים בלי סוף. ועבודת פרך. טוב עשה משה, שלקח אותנו משם, רק שלא בחר בארץ הנכונה.
אך לך ודבר עם יהושע. יאמר לך מיד, כי אדוננו מלך הצבאות יהיה אתו כפי שהיה עם משה, חזק ואמץ. אך בכתב אין לו מאומה ובסופו של דבר הוא יצטרך לסמוך רק עלינו.
‘לא הייתי מתנגד למקלחת קרה’, נאנח יפקד.
האוויר היה מחניק וגם בלילה לא באה הרוח. כשאחזור למטה, החליט קראיה, אומר ליהושע את דעתי, בלי כל פחד, דעתי עליו ועל הארץ המובטחת הזאת. ועל אנשי יריחו ועל המבצר שיש להם. ואיזה נשק. מה אנחנו נגדם עם חצי תריסר התותחים שלנו? איזה חום, ריבונו של עולם, איזה חום!
למחרת היום נשבה רוח קרירה ועל העשבים נוצצו טיפות טל. מהפסגה ראו האנשים את אנשי משטרת יריחו חוזרים לבסיס. אז שבו שני המרגלים למחנה בן נון.
– ואיך היה? – שאל את השבים השומר ליד שער המחנה.
– ‘נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו’, אמר בגאווה יפקד.
– ‘כן, נוכל לנצח אותם’, אמר קראיה, ‘רק שאתמול היה חמסין איום’.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.