גדולה זכותה של רות המואביה, שקוראים את סיפורה בחג מתן התורה. ואם גם הוליבוד ראתה לנכון להסריט את תולדות חייה, ועוד עם אילנה בת “הבימה” בתפקיד הראשי, הרי אין להוסיף לתהילתה מאומה. אני רק חושבת לי: ודאי לא קל היה לה בזמן הראשון לבואה ארצה. זה הביט עליה מהצד וזה לחש מאחורי גבה. ונחור הזקן, שוטרה של בית לחם, היה נוהג לאמר: בחורה טובה, רות זאת, אבל מה לעשות שהיא שיקסה. השד יודע איזה אלילים היה עובד אביה. אם כבר אלימלך, נשמתו עדן, היה נאלץ להגר מהארץ – ומה שנכון נכון, היו אז זמנים קשים אצלנו – הרי כציוני טוב היה יכול לדאוג לכך שבניו ישאו בנות ישראל. מה יש, הוא היה היורד הישראלי היחידי במואב?

ואם תשאלו אותי, במה זכתה רות להיזכר באריכות כזאת בספר הספרים, אומר לכם: משום שהצליחה לחיות בשלום עם חמותה. לא, אין לי מאומה נגד נעמי, אפילו לא הכרתי אותה, ודאי היתה אשה טובה, רק ממורמרת במקצת אחרי כל האסונות שפקדו אותה, והיתה שופכת לעתים את לבה הכואב על רות. הרי לא היה לה איש קרוב ממנה. “הפיתה שוב שרופה”, היתה נאנחת, “וגם החומוס דליל מדי היום. כנראה ששמת יותר מדי מים. מה שאני לא עושה בעצמי”."

אינני רוצה להיכנס לבעיות המוסר דאז. ודאי היו הבנות צנועות יותר ולא התהלכו בחוצות העיר במכנסיים קצרים כשהיו להן רגליים שמנות. אבל אילו כיום היתה שולחת איזו חמות את כלתה בחצות לילה אל הגורן – לבטח היתה המשטרה מתערבת.

מה יש לומר, לרות זו היתה סבלנות. גם אחרי שנישאה לבועז היא לא אמרה לנעמי: “ראי, אמא, אנחנו זוג צעיר, ואת יודעת איך זה, רוצים להתבודד. וגם השיכון לא גדול כל כך, ובכלל, אף בשבילך יהיה נוח יותר אם נשכור לך חדר בסביבה”. מטרידה אותי רק שאלה אחת: האם גם לבועז היתה אמא? האם גם היא חיה עם הזוג הצעיר תחת קורת גג אחת? כי אם כן הדבר, ורות ידעה להסתדר עם שתי חמות בבת אחת, הרי מגיעה לה לא מגילה אחת אלא מגילותיים. ורישום בספר הזהב של הקרן הקיימת בתוספת.