מהמרפסת רואים תמיד אותם הדברים: את אמא של דורית מגהצת במטבח ואת בעל המכבסה לבוש גופיה מטפל בעציצים ואת השלייפרים אוכלים ארוחת־ערב על מפת ניילון קרועה. הערב יש פנים חדשות למראה – באופק רוקדים אורות אדומים, קופצים מעלה ומשתחווים ארצה, עולים השמימה ונעלמים בחושך, מדורות ל"ג בעומר.
אומרת הגברת שלייפר לבעלה: שוב משחקים הילדים באש, לא פלא שיש שריפות רבות כל־כך. גם בלי להכיר אותה ואת מידות לבניה התלויים לייבוש אפשר להבין – אשה מזדקנת. על־פי יחסה אל האש נקבע גילה. אדם שאינו מסוגל עוד להתלהב מלהבות, שלא נמשך אל האש ולא נהנה ממנה, שמחת החיים עזבה אותו ובלבו לא נשאר אלא הפחד. פחד מפני שריפות. ליתר דיוק – אבדן הרכוש.
האדם נמשך אל האש. לא זאת המאולפת, המשועבדת שבתוך פיירסיידים ותנורי־גז, המחממת רק את הגוף, אלא אל הלהבה הפתוחה החפשית העולה מעצים, אל מה שנקרא נשמה. ככל שאתה רואה בכתב־עת אמריקאי צילום של חדר מגורים עם אח בוערת או בסרט צרפתי תמונת הנאהבים ליד האש (ולפי גובה להבותיה נמדדת חזקת הלהט), אתה נאנח: אהה, כאשר יהיה לנו כסף, נבנה לנו אח פתוחה בחדר. עוד מזל, שלעולם אין מגיעים לכסף: היית מקלל את יומך. אש פתוחה משחירה את הקירות, מקלקלת את הפוליטורה, מלכלכת אח השטיח וגורמת לטרדה בלי סוף. אבל מי חושב על נוחיות כשהמדובר ברומנטיקה? ידוע – השניים, פשוט, לא יכולים לחיות בכפיפה אחת.
בני־אדם אוהבים שריפות. כמובן, לא אצלם בבית, אבל אצל אחרים, במרחק בטוח. מביטים בלהבות מרשרשות ואוכלות את הקירות, בווילונות בוערים הדומים לציפרי־אש, שומעים צעקות, בכי, פעמוני מכבי־האש ומרגישים: אני חי. אני נמצא בתוך העניינים, מאורעות חשובים מתרחשים סביבי. יש מה לראות, יש מה לשמוע, יש מה להריח. ולמחרת בבוקר, כשמביא העתון רק ידיעה יבשה של שלוש שורות על דליקה שפרצה במחסן הבגדים של האחים לבונטין, אתה מאוכזב עד עומק נפשך. רימו אותך: להבות כאלה גבוהות, וידיעה כזאת קטנה.
הכל יודעים: מכבי־האש עושים שליחות חשובה למען האנושות בכלל ולמען המולדת בפרט. אבל יכול להיות, שלא שליחותם הנשגבת מושכת אותם אל עסקי כבאות: הם אוהבים את האש ואת ההתמודדות עמה. וכאשר יושבים מכבי־האש בתחנה תוך חוסר מעשה, משחקים קלפים ושותים תה עם לימון, מתפללים הם בסתר־לבם לאיזו שריפה בריאה – שיהיה שמח.
להיות צופה בקרב בין אש ומים, זה באילו היית נוכח בבריאת העולם: יש משהו קדמון, קמאי ממש, במאבק סילוני המים בלהבות. וכשאתה רואה שהמים יכולים לה, לאש היפה, אתה מתעצב במקצת: זה נצחון השכל על הרגש. יודעים – האש מזיקה והורסת ומשמידה ומסוכנת. אבל מה לעשות כשהיא נפלאה כל כך! ככה זה, אש ולהבה מעוררות תמיד מחשבות עמוקות על דברים גורליים – חיים ומוות, כסף ומחלות.
במרוצת השנים מוותרים על המיסטיקה שבאש ומעדיפים את הצד הקולינארי שבה, צלי, כבש, תרנגולת, תפוחי־אדמה, חצילים, טעמם משתנה להפליא אחרי שנגעה בהם האש. הנה האמריקאים, אנשים מתקדמים כאלה, יש להם טלוויזיה וצוללת אטומית, אך כשרצונם בארוחה מעודנת, הם יוצאים לגינה ומבשלים על אש פתוחה. ולמה, אתם חושבים, בנייני הכרך מואָרים כל כך בלילה? אורות הניאון הם רק תחליף עלוב לאש המכריעה את הלילה.
ולכן סגרו את הרדיו, הניחו לעתון, עזבו את הבית וצאו להביט מעט במדורה. אל תתביישו, תמיד תוכלו לומר, שבאתם להשגיח על הילדים שלא יעשו נזק. הסתכלו בלהבות הרוקדות ותיזכרו בזמנים שעברו, וכאשר תחזרו הביתה, תרגישו אחרת: ניצוץ קטן נאחז בלב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.