מהמרפסת רואים תמיד אותם הדברים: את אמא של דורית מגהצת במטבח ואת בעל המכבסה לבוש גופיה מטפל בעציצים ואת השלייפרים אוכלים ארוחת־ערב על מפת ניילון קרועה. הערב יש פנים חדשות למראה – באופק רוקדים אורות אדומים, קופצים מעלה ומשתחווים ארצה, עולים השמימה ונעלמים בחושך, מדורות ל"ג בעומר.
אומרת הגברת שלייפר לבעלה: שוב משחקים הילדים באש, לא פלא שיש שריפות רבות כל־כך. גם בלי להכיר אותה ואת מידות לבניה התלויים לייבוש אפשר להבין – אשה מזדקנת. על־פי יחסה אל האש נקבע גילה. אדם שאינו מסוגל עוד להתלהב מלהבות, שלא נמשך אל האש ולא נהנה ממנה, שמחת החיים עזבה אותו ובלבו לא נשאר אלא הפחד. פחד מפני שריפות. ליתר דיוק – אבדן הרכוש.
האדם נמשך אל האש. לא זאת המאולפת, המשועבדת שבתוך פיירסיידים ותנורי־גז, המחממת רק את הגוף, אלא אל הלהבה הפתוחה החפשית העולה מעצים, אל מה שנקרא נשמה. ככל שאתה רואה בכתב־עת אמריקאי צילום של חדר מגורים עם אח בוערת או בסרט צרפתי תמונת הנאהבים ליד האש (ולפי גובה להבותיה נמדדת חזקת הלהט), אתה נאנח: אהה, כאשר יהיה לנו כסף, נבנה לנו אח פתוחה בחדר. עוד מזל, שלעולם אין מגיעים לכסף: היית מקלל את יומך. אש פתוחה משחירה את הקירות, מקלקלת את הפוליטורה, מלכלכת אח השטיח וגורמת לטרדה בלי סוף. אבל מי חושב על נוחיות כשהמדובר ברומנטיקה? ידוע – השניים, פשוט, לא יכולים לחיות בכפיפה אחת.
בני־אדם אוהבים שריפות. כמובן, לא אצלם בבית, אבל אצל אחרים, במרחק בטוח. מביטים בלהבות מרשרשות ואוכלות את הקירות, בווילונות בוערים הדומים לציפרי־אש, שומעים צעקות, בכי, פעמוני מכבי־האש ומרגישים: אני חי. אני נמצא בתוך העניינים, מאורעות חשובים מתרחשים סביבי. יש מה לראות, יש מה לשמוע, יש מה להריח. ולמחרת בבוקר, כשמביא העתון רק ידיעה יבשה של שלוש שורות על דליקה שפרצה במחסן הבגדים של האחים לבונטין, אתה מאוכזב עד עומק נפשך. רימו אותך: להבות כאלה גבוהות, וידיעה כזאת קטנה.
הכל יודעים: מכבי־האש עושים שליחות חשובה למען האנושות בכלל ולמען המולדת בפרט. אבל יכול להיות, שלא שליחותם הנשגבת מושכת אותם אל עסקי כבאות: הם אוהבים את האש ואת ההתמודדות עמה. וכאשר יושבים מכבי־האש בתחנה תוך חוסר מעשה, משחקים קלפים ושותים תה עם לימון, מתפללים הם בסתר־לבם לאיזו שריפה בריאה – שיהיה שמח.
להיות צופה בקרב בין אש ומים, זה באילו היית נוכח בבריאת העולם: יש משהו קדמון, קמאי ממש, במאבק סילוני המים בלהבות. וכשאתה רואה שהמים יכולים לה, לאש היפה, אתה מתעצב במקצת: זה נצחון השכל על הרגש. יודעים – האש מזיקה והורסת ומשמידה ומסוכנת. אבל מה לעשות כשהיא נפלאה כל כך! ככה זה, אש ולהבה מעוררות תמיד מחשבות עמוקות על דברים גורליים – חיים ומוות, כסף ומחלות.
במרוצת השנים מוותרים על המיסטיקה שבאש ומעדיפים את הצד הקולינארי שבה, צלי, כבש, תרנגולת, תפוחי־אדמה, חצילים, טעמם משתנה להפליא אחרי שנגעה בהם האש. הנה האמריקאים, אנשים מתקדמים כאלה, יש להם טלוויזיה וצוללת אטומית, אך כשרצונם בארוחה מעודנת, הם יוצאים לגינה ומבשלים על אש פתוחה. ולמה, אתם חושבים, בנייני הכרך מואָרים כל כך בלילה? אורות הניאון הם רק תחליף עלוב לאש המכריעה את הלילה.
ולכן סגרו את הרדיו, הניחו לעתון, עזבו את הבית וצאו להביט מעט במדורה. אל תתביישו, תמיד תוכלו לומר, שבאתם להשגיח על הילדים שלא יעשו נזק. הסתכלו בלהבות הרוקדות ותיזכרו בזמנים שעברו, וכאשר תחזרו הביתה, תרגישו אחרת: ניצוץ קטן נאחז בלב.
מי שיטען, כי רוב אזרחי הארץ – ובמיוחד אנחנו, תושבי הכרך, אינם מסוגלים עוד למאמץ קיבוצי עליון, אם אין בצדו תמורה, הוא סתם שקרן ואכול מרה. כל אחד שהיה אי־פעם עד ליציאת ההמונים של שבת, הנקראת נסיעה לים, אינו יכול אלא להוריד את כובע הקש האיטלקי בפני העם העמל, שרק הודות לאידיאלים הנשגבים שלו מסוגל הוא להתגבר על המכשולים האדירים הנערמים בדרכו הארוכה אל המים המלוחים.
מה לא עושים למען הטבע? מפסיקים את שנת השבת המסורתית כשהיא מתוקה ביותר. מסתפקים בארוחת־בוקר על רגל אחת, מוותרים על שמיעת “המסך עולה”, אצים למונית עמוסים גלגלי הצלה, מחצלת, שמשיה, כיסא מתקפל, מעיל רחצה, בקבוק תה, קופסת סנדוויצ’ים, סוכריות חמוצות, בגדי־ים, עתונים, דלי מפלסטיקה, אשה וכמה ילדים. עוברים ממונית אחת לשניה, עומדים בתור ליד קופת חוף הרחצה, ובתור שני ליד המלתחה, מתפשטים תחת השגחתם של כמה מומחים לאנטומיה משווה, מוסרים את הבגדים האחרונים לידיים זרות בלי בטחון לראותם עוד אי־פעם. והנה הוא לפנינו, כחול, מלוח, רטוב ואינסופי.
רק שני סוגי אנשים נהנים מהים הנאה מלאה – בעלי קרסוליים נפוחים, יבלות ומיחושי רגליים אחרים, המוצאים מרפא במים המלוחים, וג’נטלמנים מטבעם המסכנים את עצמם ואת בטחונם על־ידי עמידה בתוך הגלים הסוערים רק כדי להושיט יד מסייעת – ואם אפשר, שתי ידיים – לבחורות תמירות־גזרה הנאבקות עם נחשולי הים הזועף. כל השאר מחזיקים טובה למצילים, המניפים מרבית ימי השנה, מתוך הרגל או לשם הגנה עצמית, דגל אדום או שחור, נושא הבשורה המשמחת, כי אסור בתכלית האיסור לעבור את גבול האיזור המפורז ולצאת לים הרחב. הודות לכך פטורים המתרחצים מעשיית רושם על בנות־זוגם ואינם חייבים לשחות למרחקים תוך פחד מתמיד שייסחפו לתוך מערבולת, ייחנקו על־ידי מדוזה, ייבלעו על־ידי לוויתן, ייאכלו על־ידי כריש ובכלל יגמרו את חייהם בלא עת ובצורה חסרת נוחיות כלשהי.
אם לבחור בין איתני־הטבע, הרי יש להעדיף את האדמה על המים, בעיקר כשהאדמה הזאת אינה אלא חול דק, רך, זך, וחם, המרפא כאבים רבמטיים, מכסה בעדינות רגליים עקומות, משמש כר ושמיכה, מיטה ליחיד וכפולה. מחול בונים בית בלי קושן, מפזרים אותו על זרועות בחיר־הלב הישן, מעסיקים בו ילדים מרדניים, קוברים בו קליפות ביצים וניירות חסרי־ערך, קובעים בו את היקף הרגל השטוחה, אוכלים אותו עם לחם וחמאה ובשעת חוסר תעסוקה סופרים את גרגריו כדי לעמוד על מידת הפוריות של בני אברהם, יצחק ויעקב.
מעל הים והחול וכל השורץ בו פרושים שמי תכלת, שלא נועדו אלא לשמש רקע לכדור הלוהט, שתפקידו העיקרי לחמם מים בדודים ולטגן בשר אדם. מידת הטיגון קשורה, כמו אצל כל צלי בקר אחר, בכמות ובטיב של השמן. יש הנוהגים לטגן את עצמם בשמן זית זך בלבד, אך אפשר להשתמש גם בשמן קוקוס, שמן אגוזים, שמן קיק, שמן פרפין ושמן משחת קודש. שלא לדבר על סאַן־ספריי.
וכל זאת מפני שפייטני ימינו חדלו להתלהב מעור לבן כשלג, חלב, יונה, חבצלת השרון, דגל השלום וסוכר מתוצרת־חוץ, והחלו לשיר לעור שחום כמוֹקה, שוקולד, קאַראַמל, עץ מהגוני, אדמת חימר וסירופ לילדים. איש ההולך עם רוח־הזמן מתייסר בביקורו הראשון על שפת הים בעונה השוטפת בגלל צבעו הלבן המביש ולכן יש להמליץ על אימוני השתזפות בסיסיים על מרפסת הדירה או על גג הבית הרחק מעיני העולם האכזר.
בינינו לבין עצמנו: מה רע לדתיים ושומרי מסורת? היה נעים למדי להתרחץ בשמלה ובגרביים, כפי שעשו הבריות לפני שניטלה מן העולם שארית הבושה. נכון, יש בעולם יצורים מושלמים – אסתר ויליאַמס, זיוה שפיר, רפאל הלפרין – נאים למראה מכל צד וכיוון, שמותר להם לחסוך בבד לבגד־ים בלי שיאשימו אותם בקמצנות. אך אנחנו, עמך, אלהים ברא אותנו במצב רוח רע, בלי השראה וכלאחר־יד: כאן כרס ושם שקיות שומן, כאן עצמות ושם קפלי עור, רגליים שמנות וחזה שטוח, גב עקום וידיים שעירות. בחליפה, בשמלה – כאן מהדקים, כאן מוסיפים – וכבר יש לנו צורה אחרת, אבל בבגד־ים, לאור השמש חסר הרחמים טועמים טעם של יום־הדין ורק נחמה אחת לצערנו: כמה שלא נהיה שמנים או רזים, על שפת הים תמיד אפשר לפגוש מישהו שמן או רזה עוד יותר.
עצלנות… אההה… עצלנוווווווות. דבר נפלא. אחת התכונות הנעלות ביותר. רק עצלנים מסוגלים להחזיר את העולם לאיתנו. רק הם יכולים להציל את האנושות מכליה. מי ממציא פצצות? מי זומם מלחמות? מי משלח טילים? אגשים חרוצים, העושים לילות כימים, לא יודעים מנוחה ושקט, עובדים, עמלים, טורחים, מתאמצים. ומכאן כל הצרות – הם עובדים יתר על המידה. אילו היו ישנים מעשר בערב עד שמונה בבוקר, נחים בצהריים, לא מתאמצים בשעות היום ואוגרים כוחות בערב, היו פני העולם אחרים. ואנו היינו עוד מאושרים כמו קופים בין עצי הקוקוס על שפת האורינוקו.
עצלן הוא מטבעו מתון, שקול, מיושב בדעתו, אינו אוהב מהפכות, מלחמות, מהומות. העיקר שיהיה שקט. אילו היו העצלנים שולטים בעולם, היה המקום נוח לאין שיעור. רק שאין להם כוח להגיע לכך. כל הנזק בא מקנאים שלא יודעים מנוח, שהם משוגעים לדבר, מסורים לעניין. איש עצל רוצה רק דבר אחד: מנוחה, שלא יטרידו אותו, שיתנו לו לחיות ולבזבז את הזמן כאוות נפשו.
לבזבז? זה בזבוז זה, לשבת על שפת הים מול הגלים העולים ויורדים, העולים ויורדים, שעות על שעות, עד שהאזניים אטומות משאון הים והעיניים מסונוורות מרוב אור? סרטן עשה לו חור בחול. מקל אלמוני צייר קו בחול שאינו מוביל לשום מקום.
ואולי זה בזבוז זמן לשכב על הגב, להשעין את הראש על הכר ולהביט בתקרה? לא הייתם מאמינים, כמה דברים אפשר לראות על התקרה החלקה, הלבנה הזאת. עכביש מתרוצץ חסר־מנוחה כעקרת־בית עם בוא האורחים. זבוב אלמן, שאשתו מתה עליו בפצצת הדידיטי האחרונה, מתנמנם לו בפינה. כתם של אור נע עם הרוח. לפעמים הוא נראה כים כינרת ביום חמסין ולפעמים כצלחת מרק פירות בקיבוץ. ויש גם סדק בתקרה, הדומה לווריד בידה הרועדת של זקנה. ובקיר תקוע מסמר, בודד כעץ בחולות. מי שׂם אותו? לאיזו תמונה נועד? אולי היתה תלויה עליו נערה יפה שהזקינה מזמן, או היגרה לאוסטרליה.
בחצר קמה מהומה גדולה. קול אשה צועק: אני אהרוג אותך. נראה שדורית שוב מסרבת לאכול. הגברת קושניר מתערבת. הייתי יכולה לקום ולראות מה העניינים, לולא הייתי עייפה מדי. התקרה עדיין לא נחקרה עד תומה.
כמה דברים אפשר היה לעשות, אך אין זמן כשלא עושים דבר. רק האנשים העסוקים הטרודים האלה, תמיד שעתם פנויה למבצעים חדשים. הם עובדים עשר שעות ומתעמלים שעה, קוראים ספרים רבי־עניין ושומעים סימפוניות של ברטוק, הולכים למספרה ולרופא־עיניים, נפגשים עם ידידים בבית־קפה, רואים הצגה, אוספים בולים, עונים על מכתבים ועוד יש להם זמן לחיות.
אבל לנו, לעצלנים, קשה לאין שיעור. ברגע שהתחלת להידרדר במדרון חוסר־המעש אין לך עוד זמן למאומה. בטלנות דורשת את האיש בשלמותו. כל תנועה מסובכת כל כך. שיחה בטלפון, רחיצת פנים, אכילת פרוסת לחם. כל אלת הם מבצעים הדורשים מאמץ שאינו עומד בשום יחס לתוצאה המושגת. עד שמרימים את הראש ומורידים את הרגל מהספה ומכניסים אותה לנעל־בית. בעצם, לא צריך נעל. לא כדאי לקום בכלל. אתה מחזיר את הראש על הכר. אחר־כך. מחר. פעם אחרת.
שתו ילדים, שיהיה לכם לבריאות! עוד כמה קולות, פּאֶפּים וקריסטלים, עוד קצת סודה, גזוז ועסיס, עוד טיפת בירה, שפריץ ומיץ. יאמרו מחרחרי הקידמה אשר יאמרו, האמת היא, כי מעולם לא היה לנו טוב כל כך. הרי מעולם לא היה לנו עוד מבחר עשיר כל כך של משקאות קלים ותוססים, קרים ורעננים.
ולא עוד: מעולם לא שתינו ברשותם המפורשת של המומחים לבריאות, מחלות וכל השאר. שנים התהלכנו עם הלשון בחוץ, שנים עצמנו עין ליד כל ברז מטפטף, שנים סחבו אותנו לטיולים על מימיה אחת ליום. אמרו לנו: צופה חייב להיות נכון, לקשור קשרים ולא לשתות. זה מזיק לצופיות. שנים שיננו באזנינו: אסור להרבות בשתיה, זה מזיק לכבד וללב, גורם למוסר כליות, מעלה את לחץ הדם ומוריד את הכושר הגופני, זה משמין, זה מתיש. פשוט – זה פוּיה.
ועכשיו התהפכה הכוס על פיה: שתו, אומרים לנו, שתו! באקלים שלנו מוכרחים לשתות! בגלל המלח. שתו, לעזאזל, אפילו עם זה עולה לכם בבריאות! שתו כשיבש לכם בגרון, שתו כשרטוב לכם בבטן, אבל שתו, שתו, שתו!
ויש מה לשתות, רבותי. בגן־עדן של שותים לא היה יכול להיות מבחר עשיר יותר. קודם כל יש לנו סודה, עם אוויר או בלעדיו, זה תלוי בנדיבות בעל הקיוסק. הכוס שלוש אגורות בלבד. אלא שמאוד לא נעים לבקש אותה בנפרד. יחד עם קופסת סיגריות או סוכריות מנתה, מילא, עוד מוכנים לסלוח לנו. אבל ככה סתם – כוס סודה? התבייש לך! בשביל שלושת גרוש אפילו כלב לא נובח.
אפשר לשתות גזוז. אומרים שזה המשקה הלאומי שלנו. לכן איש אינו שותה אותו עוד, רק ילדים ותמימי־לב. גם עסיס זה טוב. קוראים למשקה “עסיס”, מפני ששמים לתוכו סירופ של “יפ־אורה”. יש לנו גם אורנז’אַד. צבע יפה מאוד. מתאים במיוחד לבלונדיניות. שתו טמפו, שתו קריסטל! זה בערך אותו הדבר, רק שהשותפים הסתכסכו.
תעשו טובה, שתו חלב! מזין, בריא, מלא קלוריות. נטרפה עליכם דעתכם? קלוריות! מי רוצה בהן? שתו משקה פירות קל, מים, צבע, סכרין, אף לא קלוריה אחת, באחריות. מי שימצא אחת בבקבוק, שישלח אותה לבית־החרושת ויקבל את כספו בחזרה. מוכרים גם מיץ הדר בבקבוקים, אם תסלחו לי על הביטוי. זה הנעלם הגדול. יש שם, יש תווית, אבל אין לא הוד ולא הדר. אמנם מישהו טען, כי ראה במו עיניו, כיצד שמו בבית־חרושת לתוך דוד של מים מיץ של תפוז שלם אחד, אבל אין לסמוך על דבריו. יש לו דמיון פורה מדי.
גברים שותים בירה. יש “אביר” ויש “נשר”, אבל זה לא משנה, שניהם באותה הספינה ועל אותם המים. יש גם פּילזן, זה כמו בירה, רק טוב. ומה שותה הגברת? אולי בירה שחורה? חלילה! ברגע שיצור ממין נקבה מגיל חמש־עשרה עד מאה וחמישים יזמין בקבוק בירה שחורה, יביט בה המלצר בחיוך מסוים מאוד: באמת, כמעט ולא רואים כלום. לא יותר מחודש רביעי. משום כך המציאו פּפּ. זו, בעצם, בירה שחורה, רק שלא צריכים להתבייש לשתות אותה בפרהסיה. פּפּ דומה לצוף. רק שצוף זה ירחמיאלי ופּפּ זה שיק.
המומחיות החמודות שלנו לעניני בית ואשה ממליצות על תה קר. אבל למה דווקא בקיץ? תה קר יש לנו במשרד כל החורף.
קפה קר גם זה טוב. רק לא בבית־קפה. שם מייצרים אותו בשיטה: אחת – אחת. כוס מים אחת לטיפת קפה אחת. טוב שנזכרנו: חמש – חמש. זו שמה של התכנית הפופולרית ב'"קול ישראל*. זה שמו של המשקה האהוב על הכל. עם טעם קקאו, קפה, תפוזים, פטל ומנתה. מיוצר על־ידי מתלבות טנא־נוגה. לא רע. רק החלב מפריע.
שתה יוגורט טרי ותמיד תהיה בריא. הבולגרים שותים יוגורט וחיים עד מאה ועשרים, בתנאי שמחזיקים מעמד עד אז. מקובלים גם תרכיזי פטל, אננס, אגסים ודובדבנים. ההבדלים אינם גדולים. במיץ דובדבנים אין אננס ובמיץ אננס עוד פחות. אפשר לשתות גם בורשט קר. הכל אפשרי. גם ליזול אפשר לשתות.
ועתה בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה: קוֹלה. לא קוֹקה־קוֹלה ולא פפסי־קוֹלה, אלא פרימה־קולה וקריסטל קולה וטמפו־קולה. קולה קורא במדבר: קולה קולה. אצלנו דמוקרטיה, כל הקולות שוות. קיים גם משקה הנקרא פיקולי. כמו יין עם סודה. טוב מאוד, אבל עולה חצי לירה. גם כן קונץ לייצר משהו הגון בהרבה כסף! כל האמנות היא לעשות הרבה כסף ממשהו זיפתי.
רגע, עדיין לא גמרנו את הרשימה. יש סולו, תסס, פרימה. יש לימון־סקווש, זה מיץ לימון וסודה עם טעם של לירה אחת. יש מיץ עגבניות, מיץ גזר, מיץ… סליחה, נפסיק לכמה דקות. עוד מעט זה יעבור.
החום הזה עלול להרוג פיל בשחר ימיו. שתיתי אספרסו, בלי חלב ובלי סוכר, והתכוננתי לכתוב על להט הקיץ, משהו מדכא נורא, כולו ספוג זיעה. ופתאום שמעתי בתוך בית־הקפה השומם של תשע בבוקר שירה קולנית, ולא מן הרמקול. קול חי ולא משומר. בחור בעל שפם בהיר עמד ליד הדלפק, סידר עוגות שמרים ממולאות שזיפים בשלשות ושר לו בהנאה ובנחת על מוֹן אַמוּר כאילו לא היה לא חם ולא אביך, לא מס ולא אטום. מבסוט, חלאס.
מה פתאום שר לו אדם שפוי בדעתו לאור היום באזני הציבור. בימינו לא שרים עוד. רק זמרים מקצועיים עושים זאת מתוך אידיאולוגיה ולצרכי פרנסה. וילדים בט“ו בשבט. וחסידים בל”ג בעומר. וצופים בטיול. אבל אזרח מבוסס, בעל דעה שקולה? אפילו יתחשק לו פעם לשיר, שעה שלמטה בחצר מנגנים פזמון מאותם הימים הטובים כי עברו, הוא יתבייש. הבריות עלולים להביט בו בעיניים תמהות ולשאול: השתגעת? למי יש עצבים לשיר? ולמי יש סבלנות לשמוע?
לפנים היו שרים לפחות את “התקוה”, “תחזקנה” ושירי לאום אחרים בפה מלא. אבל עכשיו יש בשעת כל טקס גם תזמורת, ולקול אנוש אין ערך עוד. ואפילו אתה מחליט להצטרף למנגנים, אתה עושה זאת בסתר, מתוך היסוס, במצפון לא נקי של מי שמשחק כדורגל בקופסת־פח ריקה או עושה מעשה־שטות אחר, שאינו הולם את מעמדו.
למה חדלו האנשים לשיר? אולי אשם בכל הרדיו, התרגלנו לשמוע בקולו ולא לפצות פה. אבל אל תאמרו, כי השירה קשורה במידת האושר. מי היה שר? ספני הוֹולגה, קוטפי הכותנה, דייגי הסרדינים – אנשים עניים, רעבים, מדוכאים, מנוצלים. ואולי יש קשר בין השירה ומידת ההשכלה? ככל שהאדם תם יותר, כן קל לו יותר לפצוח בשירה. בימינו כולנו חכמים, כולנו משכילים, כולנו מצופים שכבה דקיקה של תרבות מדומה. לא, לא זאת הסיבה. עובדה: החלוצים האמיצים, הסוללים והבונים, היו שרים במלוא הפה וההשכלה לא הפריעה להם. ואולי זה ענין של גיל? צעיר יכול לשיר. מה חסר לו? בשבילו כל העולם דובשן. אבל בימינו גם הצעירים חדלו לשיר בפומבי. יש פטיפון וטרנזיסטור.
אולי מעיד העדר השירה על כך, כי טעמנו מעץ־הדעת ואיננו תמימים עוד כפי שהיינו, כי לשיר יכולים רק אנשים המאמינים במשהו, לא חשוב במה – בעתיד טוב יותר, באהבה, באלוהים, בנצחון הצדק. הגרמנים, שיש להם פתגם לכל דבר, טוענים כי אנשים רעים אינם יודעים לשיר. אבל גם זה לא נכון. הרי הם עצמם שרו כה הרבה. וי איינסטמאל די מארלן.
דבר אחד ברור: זמרה אינה קשורה לא בקול ולא בשמיעה ולא בכשרון. העוזרות של ימי ילדותנו, אף אחת לא למדה לשיר אצל אדיס דה פיליפ, אבל הן שרו מבוקר עד ערב, ליד קרש הגיהוץ ומעל גיגית הכביסה.
זה כבר צריך להיות יום בהיר מאד, כדי שאדם בימינו יזמזם לו לפחות בשעת ההליכה לעבודה, לא בקול, רק ככה, להלהלהלה. לפעמים זה הפזמון האחרון, “לולה לולה” או "אהבה בפורטופינו*. אך לעתים אתה קם ממיטתך ובראשך מנגינה שאינך יודע מניין צצה. מי יודע, איפה היית בחלומך ועם מי נפגשת ומה ראית. יתכן, כי אתה קם בבוקר עם מנגינה בלתי־מוכּרת מפני ששרת אותה בלילה, בפה מלא, יחד עם כל החבורה, ולא התביישת וגם לא היית שתוי ולא רצית להציג. סתם, היה לך טוב על עלב. אבל זה היה בחלום.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.