מי שיטען, כי רוב אזרחי הארץ – ובמיוחד אנחנו, תושבי הכרך, אינם מסוגלים עוד למאמץ קיבוצי עליון, אם אין בצדו תמורה, הוא סתם שקרן ואכול מרה. כל אחד שהיה אי־פעם עד ליציאת ההמונים של שבת, הנקראת נסיעה לים, אינו יכול אלא להוריד את כובע הקש האיטלקי בפני העם העמל, שרק הודות לאידיאלים הנשגבים שלו מסוגל הוא להתגבר על המכשולים האדירים הנערמים בדרכו הארוכה אל המים המלוחים.

מה לא עושים למען הטבע? מפסיקים את שנת השבת המסורתית כשהיא מתוקה ביותר. מסתפקים בארוחת־בוקר על רגל אחת, מוותרים על שמיעת “המסך עולה”, אצים למונית עמוסים גלגלי הצלה, מחצלת, שמשיה, כיסא מתקפל, מעיל רחצה, בקבוק תה, קופסת סנדוויצ’ים, סוכריות חמוצות, בגדי־ים, עתונים, דלי מפלסטיקה, אשה וכמה ילדים. עוברים ממונית אחת לשניה, עומדים בתור ליד קופת חוף הרחצה, ובתור שני ליד המלתחה, מתפשטים תחת השגחתם של כמה מומחים לאנטומיה משווה, מוסרים את הבגדים האחרונים לידיים זרות בלי בטחון לראותם עוד אי־פעם. והנה הוא לפנינו, כחול, מלוח, רטוב ואינסופי.

רק שני סוגי אנשים נהנים מהים הנאה מלאה – בעלי קרסוליים נפוחים, יבלות ומיחושי רגליים אחרים, המוצאים מרפא במים המלוחים, וג’נטלמנים מטבעם המסכנים את עצמם ואת בטחונם על־ידי עמידה בתוך הגלים הסוערים רק כדי להושיט יד מסייעת – ואם אפשר, שתי ידיים – לבחורות תמירות־גזרה הנאבקות עם נחשולי הים הזועף. כל השאר מחזיקים טובה למצילים, המניפים מרבית ימי השנה, מתוך הרגל או לשם הגנה עצמית, דגל אדום או שחור, נושא הבשורה המשמחת, כי אסור בתכלית האיסור לעבור את גבול האיזור המפורז ולצאת לים הרחב. הודות לכך פטורים המתרחצים מעשיית רושם על בנות־זוגם ואינם חייבים לשחות למרחקים תוך פחד מתמיד שייסחפו לתוך מערבולת, ייחנקו על־ידי מדוזה, ייבלעו על־ידי לוויתן, ייאכלו על־ידי כריש ובכלל יגמרו את חייהם בלא עת ובצורה חסרת נוחיות כלשהי.

אם לבחור בין איתני־הטבע, הרי יש להעדיף את האדמה על המים, בעיקר כשהאדמה הזאת אינה אלא חול דק, רך, זך, וחם, המרפא כאבים רבמטיים, מכסה בעדינות רגליים עקומות, משמש כר ושמיכה, מיטה ליחיד וכפולה. מחול בונים בית בלי קושן, מפזרים אותו על זרועות בחיר־הלב הישן, מעסיקים בו ילדים מרדניים, קוברים בו קליפות ביצים וניירות חסרי־ערך, קובעים בו את היקף הרגל השטוחה, אוכלים אותו עם לחם וחמאה ובשעת חוסר תעסוקה סופרים את גרגריו כדי לעמוד על מידת הפוריות של בני אברהם, יצחק ויעקב.

מעל הים והחול וכל השורץ בו פרושים שמי תכלת, שלא נועדו אלא לשמש רקע לכדור הלוהט, שתפקידו העיקרי לחמם מים בדודים ולטגן בשר אדם. מידת הטיגון קשורה, כמו אצל כל צלי בקר אחר, בכמות ובטיב של השמן. יש הנוהגים לטגן את עצמם בשמן זית זך בלבד, אך אפשר להשתמש גם בשמן קוקוס, שמן אגוזים, שמן קיק, שמן פרפין ושמן משחת קודש. שלא לדבר על סאַן־ספריי.

וכל זאת מפני שפייטני ימינו חדלו להתלהב מעור לבן כשלג, חלב, יונה, חבצלת השרון, דגל השלום וסוכר מתוצרת־חוץ, והחלו לשיר לעור שחום כמוֹקה, שוקולד, קאַראַמל, עץ מהגוני, אדמת חימר וסירופ לילדים. איש ההולך עם רוח־הזמן מתייסר בביקורו הראשון על שפת הים בעונה השוטפת בגלל צבעו הלבן המביש ולכן יש להמליץ על אימוני השתזפות בסיסיים על מרפסת הדירה או על גג הבית הרחק מעיני העולם האכזר.

בינינו לבין עצמנו: מה רע לדתיים ושומרי מסורת? היה נעים למדי להתרחץ בשמלה ובגרביים, כפי שעשו הבריות לפני שניטלה מן העולם שארית הבושה. נכון, יש בעולם יצורים מושלמים – אסתר ויליאַמס, זיוה שפיר, רפאל הלפרין – נאים למראה מכל צד וכיוון, שמותר להם לחסוך בבד לבגד־ים בלי שיאשימו אותם בקמצנות. אך אנחנו, עמך, אלהים ברא אותנו במצב רוח רע, בלי השראה וכלאחר־יד: כאן כרס ושם שקיות שומן, כאן עצמות ושם קפלי עור, רגליים שמנות וחזה שטוח, גב עקום וידיים שעירות. בחליפה, בשמלה – כאן מהדקים, כאן מוסיפים – וכבר יש לנו צורה אחרת, אבל בבגד־ים, לאור השמש חסר הרחמים טועמים טעם של יום־הדין ורק נחמה אחת לצערנו: כמה שלא נהיה שמנים או רזים, על שפת הים תמיד אפשר לפגוש מישהו שמן או רזה עוד יותר.