רקע
רות בונדי
תשוקה ושמה רכבת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

אישים נסעו לחוץ־לארץ ובני־אדם נשארו בבית, ולסוף השבוע הם נוסעים ברכבת עד לנהריה.

תאמרו אשר תאמרו, נסיעה ברכבת זה בכל זאת משהו שונה ממסע באוטובוס או במכונית. שלא תהיה כאן טעות, הגעתי למסקנה זו בכוחות עצמי, בלי לקבל שוחד כלשהו מהנהלת הרכבת, אם לא להביא בחשבון דיזל נחמד אחד שהועמד לרשותי הפרטית.

רכבת תמיד קשורה במרחקים, אפילו אם נוסעים מלוד לראש־העין. אמנם יש נוסעים מקצועיים כמו עסקנים וסוכני־ביטוח, הבאים לתחנה ברגע האחרון, קופצים לתוך הקרון בלי להביט שמאל וימין ומתנהגים בשעת הנסיעה בחוסר יראת־כבוד שאינו הולם את השעה. אבל נוסע חובב, היודע להעריך את חשיבות המאורע, מגיע לתחנה חצי שעה לפני יציאת הרכבת, קונה כרטיס תוך שיקול־דעת, בודק את לוח־הנסיעות, מצטייד בעתון ובסוכריות חמוצות ועוד נשאר לו זמן לקרוא את כל השלטים שבתחנה: לרשותך הקופאי י. וייס… טלפון ציבורי… דרך צלחה עם מיונית “תלמה”… מנהל התחנה… גברים… שתו “עסיס”…

כאשר מתקרבת הרכבת וצופרת במלוא כוחה, יש לערוך סקר על מי ומי ברציף, כי הגורל אמנם עיוור, אבל לפעמים אפשר לפקוח את עיניו על־ידי בחירה קפדנית של שכן(ה) לנסיעה. כי אף זה שייך ליתרונותיה של רכבת, שאפשר לבחור את מקום הישיבה בהתאם לדרישות החברתיות והטעם האישי, ואם המציאות איננה כפי שציפינו, אפשר לחפש מציאות אחרת. הרי כל נסיעה ברכבת קשורה בציפיה לפגישה גורלית, שתשנה את פני כל החיים. אמנם יש גם אנשים נשואים בעולם, אבל לצרכי נסיעה מוכן כל אחד לשכוח את העול המעיק עליו.

אלא אם כן הוא נוסע בליווי צאצאיו המרובים, שאינם נותנים לו לשכוח את עצמו. אבא, מסטיק… אבא, טמפו… לשבת ליד החלון… בוטנים… פיפי… לראות את נהג הקטר… למשוך במעצור. נוסע־רכבת הרואה את הנולד עוקף כל תא שיושבת בו משפחה מטופלת בילדים, כאילו היו הם חולי שפעת.

מאז שיש לנו רכבת מכובדת כזאת, עם פלסטיק באֶז' ובית־שימוש ירוק, עם דיזל ומקומות שמורים, הגשת קפה וסבלים במדים, נעשתה הנסיעה חגיגית יותר, מחייבת יותר. ממש כאילו יצאנו מניו־יורק לסאן־פראנציסקו. כבר לא מפצחים גרעינים או משליכים קליפות ביצים מתחת למושב, אלא אם באמת אף אחד אינו רואה.

רק התחנה בירושלים שומרת על קסם העבר. הקופאי עדיין עובד כפקיד תורכי בעשרים בישליקים לחודש; במזנון אין מכבידים על הלקוח במבחר מופרז של מאכלים; ליד התחנה לא מחכה לך לא אוטובוס ולא טקסי. ברוך השם, מי שיש לו כוח לנסוע לירושלים, יכול ללכת כמה מאות מטרים. בעבר היו עולים כל הדרך ברגל ועוד היו שרים שירי מולדת.

תחנת־רכבת כזאת היא הוכחה חותכת לטענה, כי הכל עובר בחיים, חביבי. הנה, כעת היא מלאה מקצה אל קצה, חיילות עם זנבות־סוס, בחורים משופמים וגברות משופמות, ילדים מחונכים ומחנכים ילדותיים, זקנים רעננים וצעירים עייפים. מגיעה הרכבת, עולים, זזים, נדחפים, צועקים, מנפנפים – והתחנה נשארת ריקה, עזובה ובודדת. עד לרכבת הבאה, בכל אופן.

הנסיעה הרחוקה ביותר היא המסע הארוך אל הלילה ברכבת האחרונה של הערב. אורות התחנה נאבקים באומץ עם החושך ואינם יכולים לו. הכל עייפים, הקטר, הנוסעים, התחנה, כולם זקוקים למקלחת ולשינה. דרך חלונות הרכבת מביטים הנוסעים אל החושך, רואים בית מואר ליד המסילה, אנשים יושבים בתוכו ואוכלים ארוחת־ערב. להם טוב שם, כזה אור ביתי יש להם. ואנחנו, בדרך ארוכה, בין אנשים זרים, מי יודע מתי נגיע ולאן. ואלה היושבים בתוך הבית, מביטים ברכבת העוברת, רואים את הנוסעים יושבים בניחותא וקוראים עתון, משוחחים ומנמנמים וחושבים לעצמם: להם טוב שם, ברכבת הנוסעת, רואים אנשים זרים, מקומות חדשים. ואנחנו רק יושבים בבית, כל הזמן בבית.

לפני שמגיעים לסוף המסע מסתרקים ומיישרים את הקפלים, מוסיפים פודרה ומהדקים את העניבה. מי יודע, אולי מחכה לנו מישהו ברציף, מישהו עם חיוך ונשיקה. הרי זהו בית, עוגן ומקלט; מישהו המחכה לך בתחנה ושמח שחזרת.

המלצות קוראים
תגיות