אני – אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם ישלמו לי. למה לי להרוס את בריאותי, את עצבי, את רכושי ואת משפחתי רק כדי להוציא את נשמתי על איזו אניה מתנועעת, או להסתכל בפסלים גידמים במוזיאונים מאובקים? אשב לי במנוחה ובשלווה ובנחת בגינת בית־ההבראה, ובין ארוחה לארוחה אקרא לי בעתונים. היודעים אתם, מה זה להשיג עתון עברי בחוץ־לארץ? לא יסולא בפז. אם יש מזל תופסים אחד מלפני שבועיים, קוראים אותו מאל“ף עד ת”ו פעמיים, אפילו את מחירי עופות בשוק הסיטונאי ואת מאמר הראשי. ואם לא משיגים, לא נשאר אלא לקרוא “טיים” או שיעמום כזה.

לא, חביבי, אני לא אסע לחוץ־לארץ אפילו אם יבקשו אותי יפה־יפה. מה חסר לי בישראל? אשב לי על שפת הים, פיסת נייר־כסף על האף, ממחטה על הראש, הרגליים בתוך המים והגב על החול ואשמע מה שמדברים האנשים סביבי. היש לכם מושג, איזה יסורים אלה, לא להבין על מה מדברים השכנים באוטובוס? יכולה זאת להיות המעשיה הנפלאה ביותר על בעל שתפס את אשתו בפלאגראנטי, כמו שאומרים, ולא תיהנו ממנה. ראשית כל, לא תבינו, ושנית – לא תדעו במי המדובר.

לא, אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם יצווּ עלי. מה שסובלים עד שמגיעים לנסיעה כזו! ממשרד־הפנים למשרד־החוץ, ממס־הכנסה למס־יציאה, מהאוצר לבנק, מצירות לקונסוליה, ממכס לצנזורה, ממשרד־הבריאות לקופת־וזולים. עבודת סיפולוקס ממש, כמו בסיפור על איש תה"ל, שמילא מים לבריכה מחלחלת. לא, כשאני ארצה לצאת לחופשה, הכל שעלי לעשות, הוא לגשת למוטקה. מוטקה, אני אומר לו, תרשום אותי לאוגוסט לגבעת ברנר. לגבעת ברנר לא צריכים פספורט. עכשיו אפילו לא חולצה כחולה.

לא, אני לא אסע לחוץ־לארץ, אפילו אם ידחפו אותי. חסרות לי צרות? אני צריך למשוך את תשומת־הלב של מס־הכנסה? נכון, מורידים לי מהמשכורת כל חודש והכנסות מהצד אין לי, רק ממשחק הראֶמי אצל דושינסקי. מילא, מה שאני מרוויח כבר בקלפים, אפילו מס־הכנסה לא לוקח. ובכל זאת, אפילו כולנו צדיקים, כולנו למד־ווניקים, כולנו קדושים – בפני מס־הכנסה צפים חטאינו כשמן על פני מרק השעועית.

לא, אני לא אסע לחוץ־לארץ אפילו אם יעבירו אותי על כנפי נשרים. אתם יודעים כמה ישראלים בנכר רעבים ללחם וצמאים ליין? ישנים על ספסל בגן ציבורי ואוכלים במטבח לעניים. חיי כלב. אלא אם יש להם קרובים. ואתם חושבים שזה נעים כל כך להיות תלוי בחסדי אחרים? ותמיד קיימת סכנה, שאותו קרוב יופיע יום בהיר אחד עם נשים וטף בישראל, כדי לבלות אצלכם חופשה של חדשיים. מה תוכלו לעשות? – למלא את פיכם מים כבדים!

לא, אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם יטיסו אותי ב“בריטניה”. יש לכם מושג, איזה חוף רחצה עלוב יש להם על הריביירה הצרפתית? פס של חצי מטר אבנים, זה הפלאז' שלהם! אני לא מבין, מה כולם מחפשים שם, אפילו אנשים נבונים ומכובדים כמו וינסטון צ’רצ’יל או פרנסואז סאגאן. וההרים שלהם בשווייץ? עולים־עולים עד שהנשמה יוצאת וכשמגיעים למעלה, אין אפילו איפה להתיישב. הכל מלא שלג. והנהרות של הגויים? אפילו תהיו אלופי קליעה, לא תצליחו לירוק מגדה אל גדה. אני שואל אתכם – האם הנוף הישראלי לא יפה יותר?

לא, אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם ימשכו אותי בטרקטור. אתם מתארים לעצמכם כמה בלתי יעילות הרכבות שם? נוסעים יום ולילה ועוד יום ולא מגיעים למטרה. אצלנו אין דבר כזה. בחצי יום כל רכבת בתחנה הסופית שלה. ונהגי המוניות המפגרים שלהם. הכל שהם יודעים לקרוא זה הטקסומטר. על טקסי שירות אפילו לא שמעו.

לא, אותי לא יוציאו לחוץ־לארץ אפילו בכוח. אחם יודעים, איזה אוכל משמין מגישים באיטליה? מקרוני פעמיים ביום. חוזרים כמו שלושה בן־אמוצים בחתיכה אחת. ובצרפת? מה אתם חושבים מגישים שם לארוחת בוקר? דג מלוח, לבניה, צנון, בצל ירוק, עגבניה, ביצה רכה? איפה! קפה נוּאַר שחור לגמרי. ולחמגיה שאצלם קוראים קרואסון. לא פלא שהצרפתים לא מסוגלים לפתור את בעיית אלג’יריה, כשהם מתחילים את היום על קיבה ריקה. ובאנגליה? הכל מבושל במים, כמו אצלנו דייטה. לא חביבי, כאן בלינצ’קס, כאן הולובצ’יקס, כאן קניש’ס – כאן ביתי, כאן מולדתי.

לא, אני לא הייתי נוסע עוד פעם לחוץ־לארץ. לפחות לא השנה. הגעגועים הביתה אוכלים אותי. אבל אתם מבינים – שליחות. מה לא עושים למען האומה?

אישים נסעו לחוץ־לארץ ובני־אדם נשארו בבית, ולסוף השבוע הם נוסעים ברכבת עד לנהריה.

תאמרו אשר תאמרו, נסיעה ברכבת זה בכל זאת משהו שונה ממסע באוטובוס או במכונית. שלא תהיה כאן טעות, הגעתי למסקנה זו בכוחות עצמי, בלי לקבל שוחד כלשהו מהנהלת הרכבת, אם לא להביא בחשבון דיזל נחמד אחד שהועמד לרשותי הפרטית.

רכבת תמיד קשורה במרחקים, אפילו אם נוסעים מלוד לראש־העין. אמנם יש נוסעים מקצועיים כמו עסקנים וסוכני־ביטוח, הבאים לתחנה ברגע האחרון, קופצים לתוך הקרון בלי להביט שמאל וימין ומתנהגים בשעת הנסיעה בחוסר יראת־כבוד שאינו הולם את השעה. אבל נוסע חובב, היודע להעריך את חשיבות המאורע, מגיע לתחנה חצי שעה לפני יציאת הרכבת, קונה כרטיס תוך שיקול־דעת, בודק את לוח־הנסיעות, מצטייד בעתון ובסוכריות חמוצות ועוד נשאר לו זמן לקרוא את כל השלטים שבתחנה: לרשותך הקופאי י. וייס… טלפון ציבורי… דרך צלחה עם מיונית “תלמה”… מנהל התחנה… גברים… שתו “עסיס”…

כאשר מתקרבת הרכבת וצופרת במלוא כוחה, יש לערוך סקר על מי ומי ברציף, כי הגורל אמנם עיוור, אבל לפעמים אפשר לפקוח את עיניו על־ידי בחירה קפדנית של שכן(ה) לנסיעה. כי אף זה שייך ליתרונותיה של רכבת, שאפשר לבחור את מקום הישיבה בהתאם לדרישות החברתיות והטעם האישי, ואם המציאות איננה כפי שציפינו, אפשר לחפש מציאות אחרת. הרי כל נסיעה ברכבת קשורה בציפיה לפגישה גורלית, שתשנה את פני כל החיים. אמנם יש גם אנשים נשואים בעולם, אבל לצרכי נסיעה מוכן כל אחד לשכוח את העול המעיק עליו.

אלא אם כן הוא נוסע בליווי צאצאיו המרובים, שאינם נותנים לו לשכוח את עצמו. אבא, מסטיק… אבא, טמפו… לשבת ליד החלון… בוטנים… פיפי… לראות את נהג הקטר… למשוך במעצור. נוסע־רכבת הרואה את הנולד עוקף כל תא שיושבת בו משפחה מטופלת בילדים, כאילו היו הם חולי שפעת.

מאז שיש לנו רכבת מכובדת כזאת, עם פלסטיק באֶז' ובית־שימוש ירוק, עם דיזל ומקומות שמורים, הגשת קפה וסבלים במדים, נעשתה הנסיעה חגיגית יותר, מחייבת יותר. ממש כאילו יצאנו מניו־יורק לסאן־פראנציסקו. כבר לא מפצחים גרעינים או משליכים קליפות ביצים מתחת למושב, אלא אם באמת אף אחד אינו רואה.

רק התחנה בירושלים שומרת על קסם העבר. הקופאי עדיין עובד כפקיד תורכי בעשרים בישליקים לחודש; במזנון אין מכבידים על הלקוח במבחר מופרז של מאכלים; ליד התחנה לא מחכה לך לא אוטובוס ולא טקסי. ברוך השם, מי שיש לו כוח לנסוע לירושלים, יכול ללכת כמה מאות מטרים. בעבר היו עולים כל הדרך ברגל ועוד היו שרים שירי מולדת.

תחנת־רכבת כזאת היא הוכחה חותכת לטענה, כי הכל עובר בחיים, חביבי. הנה, כעת היא מלאה מקצה אל קצה, חיילות עם זנבות־סוס, בחורים משופמים וגברות משופמות, ילדים מחונכים ומחנכים ילדותיים, זקנים רעננים וצעירים עייפים. מגיעה הרכבת, עולים, זזים, נדחפים, צועקים, מנפנפים – והתחנה נשארת ריקה, עזובה ובודדת. עד לרכבת הבאה, בכל אופן.

הנסיעה הרחוקה ביותר היא המסע הארוך אל הלילה ברכבת האחרונה של הערב. אורות התחנה נאבקים באומץ עם החושך ואינם יכולים לו. הכל עייפים, הקטר, הנוסעים, התחנה, כולם זקוקים למקלחת ולשינה. דרך חלונות הרכבת מביטים הנוסעים אל החושך, רואים בית מואר ליד המסילה, אנשים יושבים בתוכו ואוכלים ארוחת־ערב. להם טוב שם, כזה אור ביתי יש להם. ואנחנו, בדרך ארוכה, בין אנשים זרים, מי יודע מתי נגיע ולאן. ואלה היושבים בתוך הבית, מביטים ברכבת העוברת, רואים את הנוסעים יושבים בניחותא וקוראים עתון, משוחחים ומנמנמים וחושבים לעצמם: להם טוב שם, ברכבת הנוסעת, רואים אנשים זרים, מקומות חדשים. ואנחנו רק יושבים בבית, כל הזמן בבית.

לפני שמגיעים לסוף המסע מסתרקים ומיישרים את הקפלים, מוסיפים פודרה ומהדקים את העניבה. מי יודע, אולי מחכה לנו מישהו ברציף, מישהו עם חיוך ונשיקה. הרי זהו בית, עוגן ומקלט; מישהו המחכה לך בתחנה ושמח שחזרת.

מי שלא דאג לדרכון עד עתה, כבר הפסיד את העונה. מי שלא הכין את מזוודותיו עד היום, כבר לא יסע השנה מעבר לים. נסיעה לחוץ־לארץ דומה ללידה: דרושים לפחות שבעה חדשים עד שמגיעים אליה. ואז זה רק פג, או הילד או תוקף אשרת הכניסה. בקיצור, מי שלא טרח בחורף, לא יסע בקיץ, ישב לו על שפת הים ויביט במטוסים העוברים מעל ראשו אל פלאי־הפלאים של העולם הגדול.

בשם כל אלה הנשארים בבית, ועדיין אנו הרוב בארץ, ואם גם קטן, אני משביעה אתכם: אל תקנאו ביוצאים. מי שלא יודע ליהנות מבגוניה הצומחת על מרפסתו, לא יהנה גם משחלבים ביערי־עד; מי שלא מוצא דברים נפלאים בדרך מפתח־תקוה לכפר־סבא, לא ימצא אותם גם על פסגת הפופוקאטפטל.

אותם הדברים בכל העולם: אנשים נולדים, חיים, מתים ומפחדים מפצצת מימן. אלא שכאן בבית אתם מתהלכים בעיניים עצומות ומעבר לים הן פקוחות; כאן אזניכם אטומות ושם אתם שומעים את העשׂב צומח; שם אתם יושבים ליד תלון הרכבת בפה פעור וכאן אתם מנמנמים בשעת הנסיעה, או אוכלים בוטנים או גרוע מכל – קוראים עתון.

נסה פעם לנסוע ברכבת הראשונה מתל־אביב לירושלים, כאילו היית תייר צמא לחוויות ולפסלי ונוס קטועי־ידיים. תשכים קום – השמש מקדימה עכשיו הודות לעובדה, שלא גזלו מאתנו את שעון הטבע. בחמש כבר אור בחוץ, ואיזה אור! רך כפלומת אפרוח ועדין כמכשיר גייגר, בהיר כעיני ילד ומרגיע כשאון הים. תחנת הרכבת עדיין ישנה שנת ישרים – מול מטה המשטרה לא ייתכן אחרת – והאנשים נראים כאילו רק זה הרגע קמו מהמיטה. הגברים בלתי־מגולחים, לבושים כותנות של יום אתמזל וקצות הצווארון כבר מתחילים להשחיר, על נעליהם עוד אבק השבת ובעיניהם שארית חלום הלילה. נשים כמעט ואין, בכל אופן לא אחת שראוי להביט עליה. מוכרי הכעכים עדיין לא הגיעו וחסרה עוד חצי שעה עד שב“קול ישראל” ינגנו את מה טובו אהליך יעקב.

הכל מחכים בשקט כאילו ציפו לנס גדול. ואחר־כך זאת רק רכבת קצרה ומושבי קרונותיה קרירים מטל הלילה. יש מקום לכל אחד, לו ולרגליו ולחבילותיו. בעל המגבעת תופס את מקומו בחפזון, מוציא מתיקו טלית ושם אותה על אפודת הצמר האפורה (קר בבוקר, אמרה אשתו, אתה זוכר, איזה צרות היו לך עם הגב בשנה שעברה?), מוציא תפילין ומניח אותם לראשו ולזרועו, וכאשר זזה הרכבת, הוא אומר תפילת שחרית לקצב שאון הגלגלים.

מולו יושבת אשה בהירת־שיער, לבושה חליפת־שבת נוסח נשי פולין וארנק־קש גדול על ברכיה. לידה ילד בהיר עוד יותר, שקוראים לו יונה. יונה, אל תתכופף מהחלון. יונה, אל תלכלך את המכנסיים. מביט הוא באיש המתפלל ועיניו רק חמהון. מה הוא עושה? שואל הוא את אמו בפולנית. אסור לשאול, לוחשת האם, כאילו הצביע יונה על מומו של בעל חטוטרת.

איש רזה בחולצה כהה המעידה על אמביציות אינטלקטואליות מסתכל במודעה, המבשרת לכל קורא, כי כוס בירה שווה 180 קלוריות, שהן שתי ביצים או שלושה תפוזים או מאה גרם בשר. איזה גועל, אומר האיש בסלידה. זה לא הולם את הוד הרי ירושלים. כן, אומר הכרטיסן שהתיישב מולו לאחר שניקב מה שהיה עליו לנקב, זו שטות. שתי ביצים תמיד טובות יותר מכוס בירה. האיש הרזה מביט מהחלון. כל אבן אומרת תהילת הארץ, הוא קובע.

מוזר, יש אנשים המסוגלים להשתמש במלים כאלה ביום חול על קיבה ריקה.

אפשר לקחת את העתון? שואל הכרטיסן. מזל טוב, יש לנו מפלגה חדשה. הכביש החדש, אומר הרזה, זה מעשה בראשית ממש. לערבים בגבול יש שזיפים נפלאים, עונה הכרטיסן, גם ענבים. אבל עכשיו עוד לא החלה העונה.

בהרטוב נכנסו שני תימנים ועכשיו הם שרים, כזה מין לאלאלא, אבל טוב לשמוע פעם שניים השרים בדרך לעבודה. בעל־התפילה עבר לזמירות בנוסח אשכנז. יונה הילד נרדם עם פרוסת עוגה ביד. הכרטיסן הלך לשוחח עם נהג הקטר על המפלגה החדשה. בעל הפיוטים הוציא מתיקו שקית ניילון עם ביצה קשה, שתי פרוסות לחם, עגבניה אחת ושלושה מישמשים. הוד הרי ירושלים מגביר את התיאבון. להקת חסידות מתרוממת מעל הוואדי. חסידות! קוראת האשה בפולנית, גם כאן יש חסידות! ובעיניה געגועים לגגות הרעפים של כפר מולדתה.

האור השתנה. הוא אינו מלטף עוד ואינו רך עוד. האישים נראים בו קשוחים יותר וקמטי פניהם עמוקים יותר. מיכלי הנפט מבשרים את סוף המסע. הגענו בלי איחור, אומר האיש הרזה. יונה התעורר. בעל המגבעת כבר עומד ליד הדלת. עוד דקה והקרון ריק וכל מושבי הפלסטיק שלו פנויים. אלא שעכשיו הם אינם עוד קרירים ויש עליהם פירורים מעוגתו של יונה.

איזה מזל, בחיי. רבע שעה מחכים בכיכר הראשית של דלית אל־כרמל לתחבורה לחיפה וכבר יש טקסי. כחול, זה של זעיד. קיבל מספר ירוק, מפני שהוא חייל משוחרר. מיד אני נוסע העירה, אומר זעיד, אני רק קופץ לאחותי, זה כאן, בפינה. שתי דקות ואני בחזרה.

מילא, זה יקח ודאי חמש דקות ולא שתיים, אומרת אני למודת־נסיון, אבל אין דבר, העיקר שניסע. מחכים בסבלנות ואתנו שתי פרות רזות, ילד יחף עם ארגז של בוזה, בעל חנות־מכולת היושב על שרפרף בפתח עסקו וחצי תריסר תרנגולות צבועות ירוק. למה צבועות? כדי שלא יתבוללו בין עופות השכנים. ולמה ירוק? עמר צבע את הבית שלו בירוק, וזה מה שנשאר לו. אנחנו מחכים לזעיד. והם לגוֹדוֹ. לזמן שיעבור.

הזמן עובר. חצי שעה. זעיד מגיע נושם כקטר. בחיי, מיהרתי נורא, הוא אומר. ביקשו ממני, שתה קפה, תאכל משהו. מה זה? לא תכבד אותנו בשתיית קפה? אבל אני אמרתי להם. מאפיש, אני זז. מחכים לי במרכז. אני משוגע אני, מחכה לי נוסע, אני רץ. יאללה. נזוז. לאן? לחיפה, כמובן.

לא. טעות. פונים בכוון הפוך. זה כלום, אומר זעיד, רק קפיצה. בן־דוד שלי מחכה לי, הבטחתי לקחת אותו לעוספיה. זה כאן בסוף השביל. קצת אבנים, אבל לא נורא. עלי, צועק זעיד, יאללה, נסענו. יוצא איש חובש תרבוש ומביא סל. חוזר ומביא חבילה. חוזר ומביא אשה. האשה מביאה תינוק. ברכות הדדיות. מתיישבים, נשענים אחורה. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.

סליחה, טעות. חחרים לכיכר. אולי יש עוד נוסע. יש, השבח לאללה, איש אבו־סנאן, מה שלום סעיד? מה שלום עמל? מה שלום מוסטפה? שבח לאללה, כולם בקו הבריאות. אפשר לנסוע. עכשיו ישר לחיפה. עם תחנת־ביניים בעוספיה רק להביא את הבן־דוד לבית שלו. עם האשה התינוק, הסל והחבילה. באמצע הדרך נעצר זעיד. מקלל כמו מלח רוסי. זה הילדים. שמים אבנים בכביש. זעיד מסלק את האבנים, מסלק את הילדים, הדרך פנויה.

ליד ביתו של הבן־דוד מתחיל ויכוח. זה דוחף לו לירה וזעיד לא רוצה. על חשבוני, הוא אומר, בקשיש. אבל לבן־דוד יש גם כן כבוד. קח, קח, הוא אומר. לא אצלי, אומר זעיד. אחרי חמש דקות מתייאש הבן־דוד. זזים. זה, אצלו אני לא לוקח כסף, אומר זעיד, למה שהוצאתי לאבא שלו עין. היתה קטטה, ואלה, מלחמה, כל המשפחה שלו נגדי. זה בגלל מגרש של אבא שלי. לדוד אחד הוצאתי עין, בצד שמאל, ולשני שברתי יד, בצד ימין. שלושת אלפים שילמתי במשפט. אז מה, עכשיו אני אקח לירה?

תחנה במרכז עוספיה. נכנס זקן עם שתי תרנגולות ואשה עם תינוקת. אותה אני רק מביא הביתה, זה כאן בכפר, למעלה, על ההר, הבאתי לה בטריה. אני לא יכול לתת לה אותה כשהיא לא בבית, נכון? נכון. בשבילי שבילים מגיעים לבית האשה. זעיד יוצא, מביא לה את הארגז עם הבטריה לבית. מחליף כמה דברי נימוס. חוזר. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.

לא, עוד לא. יש עוד בטריה, כולם רוצים טובות ממני, אומר זעיד. אני אומר להם, אין לי זמן, אולי יש נסיעה, אבל הם: מה איכפת לך, כשאתה בין כה וכה נוסע לעיר? מגיעים לבית בעל הבטריה מספר שתיים. הוא לא בבית. קוראים לו. מגיע כעבור חמש דקות, מביט בבטריה ופורץ בצעקה. זאת לא הבטריה שלו, החליפו אותה בחנות. חילופי דברים עם זעיד. מכניסים את הבטריה בחזרה לארגז. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.

איפה, חיפה. יש עוד חבר, גם כן חייל משוחרר. אשתו ביקשה לקנות חוטי תפירה. מחכה לתינוק. אז מה, אפשר להגיד לא? זה כאן, בכפר, למטה בבקעה. מוסרים את החוטים לחבר. דורשים בשלומו, שלום אשתו והרך העומד להיוולד. זזים. לאן? לחיפה, כמובן.

לא חיפה לא בטיח. הזקן עם התרנגולות התחרט. כשנכנס לטקסי הוא מיהר, אבל עכשיו הוא כבר לא ממהר. עכשיו הוא יכול גם לחכות לאוטובוס. זה יש לי מהטובות, אומר זעיד, עכשיו אני מפסיד שבעים גרוש. מביאים את הזקן בחזרה למרכז עוספיה. עם התרנגולות. שם מחכה לנו דודתו של זעיד. לוקחים אותה בקשיש עד לסף ביתה. זה בדרך. למה לא לעשות טובה לאדם?

הדודה יורדת. ועכשיו באמת ישר לעיר. אך לא – עוד לא הגיע הזמן! מולנו בכביש מגיח אוטו־משא עמוס חצץ. ברגע האחרון סובב זעיד את הטקסי הצידה. פשפש לא היה עובר בין שתי המכוניות. כולנו מחכים למטר של קללות. אך לא, זעיד מראה סימני שביעות־רצון. זה החבר שלי, הוא אומר, ככה הוא עושה לי תמיד. קיף חאלק, שאריף? מבסוט? השבח לאללה, ואפשר להמשיך. לאן? לחיפה, כמובן.

אולי זה מפתיע, אבל באמת הגענו לחיפה. לא־נורא, בסך־הכל נסענו שעה יותר מהאוטובוס. אבל מה זאת שעה לעומת הנצח? ומה שווים החיים, אם אין לך זמן לעשות טובה לאדם?

יש הליקופטר ומטוסי־סילון ו“סוסיתא” וכל מיני כלי תחבורה חדישים, אבל מי שרוצה ליהנות מנסיעה של ממש, שיסע עם יוסקה, יוסקה המשופם, יוסקה הנהג ממנרה. תכירו את האוטובוס שלו לפי צנצנת הזכוכית הוורודה עם לוע־ארי שליד מושבו. ובכלל, לא יכולה לקרות כל טעות, יש רק אוטובוס אחד ביום מחיפה למנרה וממנרה לחיפה, ויש רק יוסקה אחד בכל הארץ.

בחמש וחצי בבוקר יוצא יוסקה עם הכלי שלו ממנרה למשגב־עם לקחת את החבר’ה משם, חוזר למנרה ומצפצף במלוא כוח הצופר: נוסעים! מופיעות כתריסר דמויות אפלוליות ומתיישבות בתוך האוטובוס – עובדי הפלחה, היוצאים לעבוד למטה, בשטח החולה. “איפה הכרטיסים, חבר’ה?”. “יבוא מוטקה ואצלו יש”. יוסקה מחכה למוטקה ומוטקה לא מופיע. “אז מה יהיה? ככה לא תסעו אתי”. תריסר הדמויות קמות ויוצאות מהאוטובוס. מופיע מוטקה. הדמויות חוזרות. המכונית זזה עד שער הקיבוץ. “חכה, יוסקה, צריכים להעמיס כלים לשטח”. יוסקה מחכה. נו, זזים? זזים למשק יפתח.

ושוב צפירה מרעידה הרים. “בוקר טוב, יוסקה”. “בוקר טוב, רוחל’ה! מה יש, נוסעים לתל־אביב? הרי היתה לך שבת ביום שלישי שעבר. ואיפה אלי? היום הוא צריך לנסוע לסוכנות”. יוסקה מכיר הכל, יוסקה יודע הכל, בפני יוסקה אין סודות ממשגב ועד מירון.

האוטובוס יורד מהכביש ונכנס לרמות נפתלי. “יוסקה לא נתת לי כרטיס”. “אמנם נתתי, אבל בשביל מה לך בכלל כרטיס?” “בשביל המזכיר”. “ואצלכם במושב לא מאמינים איש לרעהו? אני מבין, בסוכנות, במשרד צריכים להיות פתקים, אחרת יש מעילות. אבל במושב! האם גם אצלכם יש רמאים?”

חוזרים לכביש, יורדים לעמק החולה, לכביש ראש־פינה. פוגשים מכונית־משא. יוסקה מוריד את כובע הנהג. “בוקר אור, חבריקו!”. רוחל’ה ושאר הקיבוצניקים, שפניהם לתל־אביב, עוזבים את יוסקה ומחכים לישיר שבא ממטולה. יוסקה והכלי מחכים אתם. “ומה אם בישיר אין מקום? יצטרכו לנסוע אתי לחיפה”. ברוך השם, בא הישיר, כולם נכנסים. יוסקה חוזר באותה דרך שבא, למעלה להרים, אל רמות נפתלי וממשיך בדרכו למלכיה.

“יוסקה, אתה יכול לקחת את המוטור למסגריה?” “איזה מוטור? של טרקטור?” “לא, קטנצ’יק”. “נו, טוב, תשימו אותו מתחת לספסל. ותביאו איזה חוט או חבל שלא יסתובב מתחת למושבים. ובכלל, מי יקח את המוטור בחיפה?” “דני נוסע אתך, הוא ישים את המוטור לשמירת חפצים ובצהריים יבוא שוקה ויביא אותו לתיקון”. “ברור כשמש”, אומר יוסקה וזזים.

ליד יוסקה התיישב בחור ממושב מרגליות, תימני, אבל מודרני, במוקסינים ומכנסי שלושת־רבעי. גם יוסקה תימני ושניהם מתחילים לשוחח על עניני דיומא, כלומר על התנ"ך. על אמו של יפתח ועל רחב. “זונה זה לא מה שאתה חושב”, אומר יוסקה, “מכרה פשוט מזונות ולא יותר”.

האוטובוס עושה את דרכו לאורך הגבול, במרחק כמה מטרים חורשים הלבנונים. “אתם רואים איך שהם עובדים?”, פונה יוסקה אל נוסעיו, “תלמדו מהם”. בברעם נכנסת אשה זקנה. “שלום, אמא של חדווה, הארכת הפעם את החופש?” – “כן, קצת. מה שלום הילדים, יוסקה?” “ברוך השם, כולם בסדר”. – “כמה יש כעת?” – “עד היום שישה”, אומר יוסקה, “מחר נראה הלאה”.

בגוש־חלב מחכים כשלושים ערבים וממלאים את האוטובוס בשקים, סלים, צרורות. “אהלן, וסהלן, אחמד!” “אהלן, יוסקה, לא לפתוח את הדלת האחורית, יוסקה לא מרשה. כולם לצאת ולהיכנס בדלת הראשית”, מודיע אחמד למצטופפים בחוץ. אנשי גוש־חלב נשמעים לפקודה עליונה זו כילדים טובים. “הכל בסדר?” מבקש יוסקה לדעת. “בסדר, נזוז”, עונים החבר’ה מגוש־חלב.

בספסופה מצליח יוסקה להכניס לאוטובוס המלא כמה ילדים שנוסעים לבית־הספר, זקן עטוף מגבת ושתי נשים. בינתיים קרוב לשמונה. מגיעים למירון ויוסקה רעב. ניגש ישר מאחורי הדלפק במסעדה, חותך לעצמו כמה פרוסות לחם. “יוסקה, תוציא לי משם עוגה”. יוסקה מוציא. “זה עשרים גרוש, גברת”. יוסקה בבית בכל מקום.

יוסקה אכל ושתה, אפשר לזוז. כעבור כמה מאות מטרים נזכר אחד מגוש־חלב: “יאאא, סלים איננו. הלך ככה, מאחורי הבית, ועכשיו הפסיד את האוטובוס”. אם כך, חוזרים לתחנה במירון, ברוורס. סלים בא בריצה לקראתנו. מישהו מנצל את החניה ומכניס לתוך האוטובוס שלושה שקי לחם. “מה זה שם?”, מבקש יוסקה לדעת. “הוא כבר הלך”, מודיע אחד הנוסעים, “אמר שצריכים להוריד את הלחם בפרוד”. “בסדר”, מאשר יוסקה.

עולים, יורדים, מעלים שקים, מורידים חבילות. בעשר מגיע יוסקה עם הכלי לחיפה, בשתים־עשרה הוא יוצא בחזרה, בחמש וחצי הוא גומר במנרה.

“איך החיים, יוסקה?”

“ברוך השם”, אומר יוסקה, “החיים בדרך”.

בתל־אביב רבתי ובכפרי הסביבה מרמת־גן ועד נס־ציונה יש רק שני סוגי אנשים: אומללים שאין להם מכונית פרטית ואומללים שיש להם. מובן, שמצב הראשונים טוב לאין שיעור: הם לא טעמו עוד מעץ־הדעת. יש להם עוד למה לצפות בחיים.

כל בוקר, כאשר אתה מגיע בריצה קלה לתחנת האוטובוסים רק כדי לשמוע את קולו הערב של הנהג לאמר “לא לעלות יותר”, כל פעם שאתה נאלץ לפנות את מקום הישיבה לאשה שרואה לנכון להגדיל את אוכלוסיית העולם הצפוף בלאו־הכי; כל פעם שאתה עומד חצי שעה תלוי על יד אחת, דחוס בין פקיד שומה מזיע ועלמה המעלה ריחות של כל מספרות דמשק, כל פעם שהאינטליגגט היושב מאחוריך מדגדג אותך בצוואר בעתונו הפתוח, ו“הבוקר” נוסף לכל; כל פעם שיושבת לידך מי שהיתה פעם אשה מכוסה סלים וילדים; כל פעם שפורץ סביבך ויכוח פומבי על נימוסים וחינוך הנוער; בכל שעת סבל בצוותא אתה אומר לעצמך: אילו רק היתה לי מכונית משלי! לא להיות תלוי בטובות של אש"ד, לא בנהגי שירות והזמנות ספישל, לצאת עם הילדים להתרחץ בים מתי שמתחשק, לחזור הביתה בלילה מתי שרוצים – אההה, אלה חיים מתוקים מפאֶליני.

אבל איך מגיעים למכונית? מתחילים לחסוך כל אגורה, שלא לדבר על לירות, מעשנים “לטיף” במקום וירג’יניה, הולכים לראות אביונים במקום רוזנים, שולחים את האשה לעבוד אצל עורך־דין ואת הילדים למכור עתונים ברחוב, קונים ארבע איגרות לכל הגרלה של מפעל הפיס, עוקבים בתמידות אחרי הודעות המדור לחיפוש קרובים (עשירים), לוקחים הלוואה בריבית קצוצה, מועלים באמון ואוספים בדלי סיגריות מפחי אשפה, מבקשים העלאה במשכורת מתוך ידיעה ברורה שלא שווים אותה, עובדים שעות נוספות ומרמים את מס־הכנסה, עד שיום בהיר מגיעים באפיסת כוחות לסוכן מכוניות.

תרשו לי לעבור בשתיקה על השלבים המרובים של סולם יעקב המוביל לשמים – לימוד נהגות ובחינות, בחירת מכונית והמיקוח עליה, טפסים, רשיונות, אישורים, שטרות, חובות, דאגות ורוגז. אני לא מוסמכת לכך. מעולם לא דרכתי על ברייקס. באמת, לכל אחד יש כבר מכונית. שולה קנתה לה טופולינו בשמונת אלפים לירות ולישראל יש ווֹקסהוֹל, העמירים קנו פוֹלקסוואַגן ותמר נוסעת בקאטר־שווֹ. תראו אצלנו במשרד – מכונית אחת ליד השניה. עוד לפני שמונה שנים הלכו בחולצות כחולות. מאיפה רק לוקחים האנשים את הכסף? שלא יספרו לי כי מהמשכורת.

אני? אני לא הייתי רוצה מכונית אפילו ישלמו לי. אתם יודעים מה זה לנסוע בשבע וחצי בבוקר מחולון לתל־אביב? פקקים כמו אחרי נשף פורים. ברגל אתה מגיע מהר יותר. וכמה עצבים הולכים! באוטובוס אתה נוסע כמו לורד, קורא עתון ומשאיר את כל הדאגות לנהג.

היש לכם מושג כמה עולה החזקת מכונית? תיקונים בלי סוף. פעם קלאץ' ופעם שאסי, פעם טייר ופעם שלייף צופפים. שלא לדבר על בנזין. 33 אגורות לכל ליטר. כבר חלב יותר בזול, וביטוח ודמי רשיון ורפורטים, להחזיק שתי נשים ותריסר ילדים עולה פחות.

ברגע שיש לך מכונית חושב כל אחד שאתה נהגו הפרטי. אולי אתה במקרה נוסע בכיוון דיזנגוף? לך ותאמר לשכנה שלך שלא! תתחיל לנער שטיחים בשש בבוקר. באים אליך אורחים בערב ובאחת עשרה הם מתחילים להמהם: נצטרך ללכת. לא נספיק לאוטובוס. אפילו אתה חייב להבין את הרמז הדק: הישארו, הישארו, אני כבר אביא אתכם הביתה.

וחניה. אתם יודעים מה זה למצוא בתל־אביב מקום חניה? מסתובבים באיזור כמו שוטר עד שמוצאים שני מטרים פנויים. עוד מעט ויתחילו לשלם על מקום חניה דמי מפתח. או שיצטרכו להגיע לעבודה בחמש בבוקר כדי לתפוס עוד מקום פנוי. שלא לדבר על תאונות הדרכים. יותר מתים מאשר במלחמת השחרור. כמה שנוסעים יותר, הסכנה גדולה יותר.

והנסיעה בשבת לים? שיירת מכוניות כמו בלוויה. חמישה קילומטרים לשעה. אתה מגיע לים ונדמה לך שאתה בלילינבלום. מקום חניה תמצא רק מתחת לפני המים. זה לא נוח יותר לנסוע ב“דן” ולהגיע לחוף רענן כמו לוריא? ומנוחת השבת? כשאין מכונית אפשר לנוח. יש – מוכרחים לנסוע, המכונית מחייבת. בשביל מה מחזיקים אותה? נוסעים לטבחא, לטנטורה, לשפיים רק כדי לראות בדיוק אותם הפרצופים שאינך רוצה לראות במשך כל השבוע.

אתה נהפך לעבד. עובד כדי שתוכל להחזיק מכונית ומחזיק מכונית כדי שתוכל לעבוד יותר. וכמה הנסיעה התמידית מזיקה לבריאות! שאלו כל רופא, יאמר לכם, תמורת שכר סמלי של עשר לירות: הרגליים מזיעות, משמינים מחוסר תנועה, דרכי העיכול סובלות. לך לטיולים ברגל ותשמור על נעוריך.

אתם יודעים איך זה באמריקה? רק עמך מחזיק מכונית. אנשים מכובדים הולכים ברגל. הם יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס. אני לא הייתי רוצה מכונית מתוך עיקרון. אלא אם כן היה לי כסף לקנות אותה.