אני – אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם ישלמו לי. למה לי להרוס את בריאותי, את עצבי, את רכושי ואת משפחתי רק כדי להוציא את נשמתי על איזו אניה מתנועעת, או להסתכל בפסלים גידמים במוזיאונים מאובקים? אשב לי במנוחה ובשלווה ובנחת בגינת בית־ההבראה, ובין ארוחה לארוחה אקרא לי בעתונים. היודעים אתם, מה זה להשיג עתון עברי בחוץ־לארץ? לא יסולא בפז. אם יש מזל תופסים אחד מלפני שבועיים, קוראים אותו מאל“ף עד ת”ו פעמיים, אפילו את מחירי עופות בשוק הסיטונאי ואת מאמר הראשי. ואם לא משיגים, לא נשאר אלא לקרוא “טיים” או שיעמום כזה.
לא, חביבי, אני לא אסע לחוץ־לארץ אפילו אם יבקשו אותי יפה־יפה. מה חסר לי בישראל? אשב לי על שפת הים, פיסת נייר־כסף על האף, ממחטה על הראש, הרגליים בתוך המים והגב על החול ואשמע מה שמדברים האנשים סביבי. היש לכם מושג, איזה יסורים אלה, לא להבין על מה מדברים השכנים באוטובוס? יכולה זאת להיות המעשיה הנפלאה ביותר על בעל שתפס את אשתו בפלאגראנטי, כמו שאומרים, ולא תיהנו ממנה. ראשית כל, לא תבינו, ושנית – לא תדעו במי המדובר.
לא, אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם יצווּ עלי. מה שסובלים עד שמגיעים לנסיעה כזו! ממשרד־הפנים למשרד־החוץ, ממס־הכנסה למס־יציאה, מהאוצר לבנק, מצירות לקונסוליה, ממכס לצנזורה, ממשרד־הבריאות לקופת־וזולים. עבודת סיפולוקס ממש, כמו בסיפור על איש תה"ל, שמילא מים לבריכה מחלחלת. לא, כשאני ארצה לצאת לחופשה, הכל שעלי לעשות, הוא לגשת למוטקה. מוטקה, אני אומר לו, תרשום אותי לאוגוסט לגבעת ברנר. לגבעת ברנר לא צריכים פספורט. עכשיו אפילו לא חולצה כחולה.
לא, אני לא אסע לחוץ־לארץ, אפילו אם ידחפו אותי. חסרות לי צרות? אני צריך למשוך את תשומת־הלב של מס־הכנסה? נכון, מורידים לי מהמשכורת כל חודש והכנסות מהצד אין לי, רק ממשחק הראֶמי אצל דושינסקי. מילא, מה שאני מרוויח כבר בקלפים, אפילו מס־הכנסה לא לוקח. ובכל זאת, אפילו כולנו צדיקים, כולנו למד־ווניקים, כולנו קדושים – בפני מס־הכנסה צפים חטאינו כשמן על פני מרק השעועית.
לא, אני לא אסע לחוץ־לארץ אפילו אם יעבירו אותי על כנפי נשרים. אתם יודעים כמה ישראלים בנכר רעבים ללחם וצמאים ליין? ישנים על ספסל בגן ציבורי ואוכלים במטבח לעניים. חיי כלב. אלא אם יש להם קרובים. ואתם חושבים שזה נעים כל כך להיות תלוי בחסדי אחרים? ותמיד קיימת סכנה, שאותו קרוב יופיע יום בהיר אחד עם נשים וטף בישראל, כדי לבלות אצלכם חופשה של חדשיים. מה תוכלו לעשות? – למלא את פיכם מים כבדים!
לא, אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם יטיסו אותי ב“בריטניה”. יש לכם מושג, איזה חוף רחצה עלוב יש להם על הריביירה הצרפתית? פס של חצי מטר אבנים, זה הפלאז' שלהם! אני לא מבין, מה כולם מחפשים שם, אפילו אנשים נבונים ומכובדים כמו וינסטון צ’רצ’יל או פרנסואז סאגאן. וההרים שלהם בשווייץ? עולים־עולים עד שהנשמה יוצאת וכשמגיעים למעלה, אין אפילו איפה להתיישב. הכל מלא שלג. והנהרות של הגויים? אפילו תהיו אלופי קליעה, לא תצליחו לירוק מגדה אל גדה. אני שואל אתכם – האם הנוף הישראלי לא יפה יותר?
לא, אני לא הייתי נוסע לחוץ־לארץ אפילו אם ימשכו אותי בטרקטור. אתם מתארים לעצמכם כמה בלתי יעילות הרכבות שם? נוסעים יום ולילה ועוד יום ולא מגיעים למטרה. אצלנו אין דבר כזה. בחצי יום כל רכבת בתחנה הסופית שלה. ונהגי המוניות המפגרים שלהם. הכל שהם יודעים לקרוא זה הטקסומטר. על טקסי שירות אפילו לא שמעו.
לא, אותי לא יוציאו לחוץ־לארץ אפילו בכוח. אחם יודעים, איזה אוכל משמין מגישים באיטליה? מקרוני פעמיים ביום. חוזרים כמו שלושה בן־אמוצים בחתיכה אחת. ובצרפת? מה אתם חושבים מגישים שם לארוחת בוקר? דג מלוח, לבניה, צנון, בצל ירוק, עגבניה, ביצה רכה? איפה! קפה נוּאַר שחור לגמרי. ולחמגיה שאצלם קוראים קרואסון. לא פלא שהצרפתים לא מסוגלים לפתור את בעיית אלג’יריה, כשהם מתחילים את היום על קיבה ריקה. ובאנגליה? הכל מבושל במים, כמו אצלנו דייטה. לא חביבי, כאן בלינצ’קס, כאן הולובצ’יקס, כאן קניש’ס – כאן ביתי, כאן מולדתי.
לא, אני לא הייתי נוסע עוד פעם לחוץ־לארץ. לפחות לא השנה. הגעגועים הביתה אוכלים אותי. אבל אתם מבינים – שליחות. מה לא עושים למען האומה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.