רקע
רות בונדי
עם מכונית עד הסוף המר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

בתל־אביב רבתי ובכפרי הסביבה מרמת־גן ועד נס־ציונה יש רק שני סוגי אנשים: אומללים שאין להם מכונית פרטית ואומללים שיש להם. מובן, שמצב הראשונים טוב לאין שיעור: הם לא טעמו עוד מעץ־הדעת. יש להם עוד למה לצפות בחיים.

כל בוקר, כאשר אתה מגיע בריצה קלה לתחנת האוטובוסים רק כדי לשמוע את קולו הערב של הנהג לאמר “לא לעלות יותר”, כל פעם שאתה נאלץ לפנות את מקום הישיבה לאשה שרואה לנכון להגדיל את אוכלוסיית העולם הצפוף בלאו־הכי; כל פעם שאתה עומד חצי שעה תלוי על יד אחת, דחוס בין פקיד שומה מזיע ועלמה המעלה ריחות של כל מספרות דמשק, כל פעם שהאינטליגגט היושב מאחוריך מדגדג אותך בצוואר בעתונו הפתוח, ו“הבוקר” נוסף לכל; כל פעם שיושבת לידך מי שהיתה פעם אשה מכוסה סלים וילדים; כל פעם שפורץ סביבך ויכוח פומבי על נימוסים וחינוך הנוער; בכל שעת סבל בצוותא אתה אומר לעצמך: אילו רק היתה לי מכונית משלי! לא להיות תלוי בטובות של אש"ד, לא בנהגי שירות והזמנות ספישל, לצאת עם הילדים להתרחץ בים מתי שמתחשק, לחזור הביתה בלילה מתי שרוצים – אההה, אלה חיים מתוקים מפאֶליני.

אבל איך מגיעים למכונית? מתחילים לחסוך כל אגורה, שלא לדבר על לירות, מעשנים “לטיף” במקום וירג’יניה, הולכים לראות אביונים במקום רוזנים, שולחים את האשה לעבוד אצל עורך־דין ואת הילדים למכור עתונים ברחוב, קונים ארבע איגרות לכל הגרלה של מפעל הפיס, עוקבים בתמידות אחרי הודעות המדור לחיפוש קרובים (עשירים), לוקחים הלוואה בריבית קצוצה, מועלים באמון ואוספים בדלי סיגריות מפחי אשפה, מבקשים העלאה במשכורת מתוך ידיעה ברורה שלא שווים אותה, עובדים שעות נוספות ומרמים את מס־הכנסה, עד שיום בהיר מגיעים באפיסת כוחות לסוכן מכוניות.

תרשו לי לעבור בשתיקה על השלבים המרובים של סולם יעקב המוביל לשמים – לימוד נהגות ובחינות, בחירת מכונית והמיקוח עליה, טפסים, רשיונות, אישורים, שטרות, חובות, דאגות ורוגז. אני לא מוסמכת לכך. מעולם לא דרכתי על ברייקס. באמת, לכל אחד יש כבר מכונית. שולה קנתה לה טופולינו בשמונת אלפים לירות ולישראל יש ווֹקסהוֹל, העמירים קנו פוֹלקסוואַגן ותמר נוסעת בקאטר־שווֹ. תראו אצלנו במשרד – מכונית אחת ליד השניה. עוד לפני שמונה שנים הלכו בחולצות כחולות. מאיפה רק לוקחים האנשים את הכסף? שלא יספרו לי כי מהמשכורת.

אני? אני לא הייתי רוצה מכונית אפילו ישלמו לי. אתם יודעים מה זה לנסוע בשבע וחצי בבוקר מחולון לתל־אביב? פקקים כמו אחרי נשף פורים. ברגל אתה מגיע מהר יותר. וכמה עצבים הולכים! באוטובוס אתה נוסע כמו לורד, קורא עתון ומשאיר את כל הדאגות לנהג.

היש לכם מושג כמה עולה החזקת מכונית? תיקונים בלי סוף. פעם קלאץ' ופעם שאסי, פעם טייר ופעם שלייף צופפים. שלא לדבר על בנזין. 33 אגורות לכל ליטר. כבר חלב יותר בזול, וביטוח ודמי רשיון ורפורטים, להחזיק שתי נשים ותריסר ילדים עולה פחות.

ברגע שיש לך מכונית חושב כל אחד שאתה נהגו הפרטי. אולי אתה במקרה נוסע בכיוון דיזנגוף? לך ותאמר לשכנה שלך שלא! תתחיל לנער שטיחים בשש בבוקר. באים אליך אורחים בערב ובאחת עשרה הם מתחילים להמהם: נצטרך ללכת. לא נספיק לאוטובוס. אפילו אתה חייב להבין את הרמז הדק: הישארו, הישארו, אני כבר אביא אתכם הביתה.

וחניה. אתם יודעים מה זה למצוא בתל־אביב מקום חניה? מסתובבים באיזור כמו שוטר עד שמוצאים שני מטרים פנויים. עוד מעט ויתחילו לשלם על מקום חניה דמי מפתח. או שיצטרכו להגיע לעבודה בחמש בבוקר כדי לתפוס עוד מקום פנוי. שלא לדבר על תאונות הדרכים. יותר מתים מאשר במלחמת השחרור. כמה שנוסעים יותר, הסכנה גדולה יותר.

והנסיעה בשבת לים? שיירת מכוניות כמו בלוויה. חמישה קילומטרים לשעה. אתה מגיע לים ונדמה לך שאתה בלילינבלום. מקום חניה תמצא רק מתחת לפני המים. זה לא נוח יותר לנסוע ב“דן” ולהגיע לחוף רענן כמו לוריא? ומנוחת השבת? כשאין מכונית אפשר לנוח. יש – מוכרחים לנסוע, המכונית מחייבת. בשביל מה מחזיקים אותה? נוסעים לטבחא, לטנטורה, לשפיים רק כדי לראות בדיוק אותם הפרצופים שאינך רוצה לראות במשך כל השבוע.

אתה נהפך לעבד. עובד כדי שתוכל להחזיק מכונית ומחזיק מכונית כדי שתוכל לעבוד יותר. וכמה הנסיעה התמידית מזיקה לבריאות! שאלו כל רופא, יאמר לכם, תמורת שכר סמלי של עשר לירות: הרגליים מזיעות, משמינים מחוסר תנועה, דרכי העיכול סובלות. לך לטיולים ברגל ותשמור על נעוריך.

אתם יודעים איך זה באמריקה? רק עמך מחזיק מכונית. אנשים מכובדים הולכים ברגל. הם יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס. אני לא הייתי רוצה מכונית מתוך עיקרון. אלא אם כן היה לי כסף לקנות אותה.

המלצות קוראים
תגיות