יש הליקופטר ומטוסי־סילון ו“סוסיתא” וכל מיני כלי תחבורה חדישים, אבל מי שרוצה ליהנות מנסיעה של ממש, שיסע עם יוסקה, יוסקה המשופם, יוסקה הנהג ממנרה. תכירו את האוטובוס שלו לפי צנצנת הזכוכית הוורודה עם לוע־ארי שליד מושבו. ובכלל, לא יכולה לקרות כל טעות, יש רק אוטובוס אחד ביום מחיפה למנרה וממנרה לחיפה, ויש רק יוסקה אחד בכל הארץ.
בחמש וחצי בבוקר יוצא יוסקה עם הכלי שלו ממנרה למשגב־עם לקחת את החבר’ה משם, חוזר למנרה ומצפצף במלוא כוח הצופר: נוסעים! מופיעות כתריסר דמויות אפלוליות ומתיישבות בתוך האוטובוס – עובדי הפלחה, היוצאים לעבוד למטה, בשטח החולה. “איפה הכרטיסים, חבר’ה?”. “יבוא מוטקה ואצלו יש”. יוסקה מחכה למוטקה ומוטקה לא מופיע. “אז מה יהיה? ככה לא תסעו אתי”. תריסר הדמויות קמות ויוצאות מהאוטובוס. מופיע מוטקה. הדמויות חוזרות. המכונית זזה עד שער הקיבוץ. “חכה, יוסקה, צריכים להעמיס כלים לשטח”. יוסקה מחכה. נו, זזים? זזים למשק יפתח.
ושוב צפירה מרעידה הרים. “בוקר טוב, יוסקה”. “בוקר טוב, רוחל’ה! מה יש, נוסעים לתל־אביב? הרי היתה לך שבת ביום שלישי שעבר. ואיפה אלי? היום הוא צריך לנסוע לסוכנות”. יוסקה מכיר הכל, יוסקה יודע הכל, בפני יוסקה אין סודות ממשגב ועד מירון.
האוטובוס יורד מהכביש ונכנס לרמות נפתלי. “יוסקה לא נתת לי כרטיס”. “אמנם נתתי, אבל בשביל מה לך בכלל כרטיס?” “בשביל המזכיר”. “ואצלכם במושב לא מאמינים איש לרעהו? אני מבין, בסוכנות, במשרד צריכים להיות פתקים, אחרת יש מעילות. אבל במושב! האם גם אצלכם יש רמאים?”
חוזרים לכביש, יורדים לעמק החולה, לכביש ראש־פינה. פוגשים מכונית־משא. יוסקה מוריד את כובע הנהג. “בוקר אור, חבריקו!”. רוחל’ה ושאר הקיבוצניקים, שפניהם לתל־אביב, עוזבים את יוסקה ומחכים לישיר שבא ממטולה. יוסקה והכלי מחכים אתם. “ומה אם בישיר אין מקום? יצטרכו לנסוע אתי לחיפה”. ברוך השם, בא הישיר, כולם נכנסים. יוסקה חוזר באותה דרך שבא, למעלה להרים, אל רמות נפתלי וממשיך בדרכו למלכיה.
“יוסקה, אתה יכול לקחת את המוטור למסגריה?” “איזה מוטור? של טרקטור?” “לא, קטנצ’יק”. “נו, טוב, תשימו אותו מתחת לספסל. ותביאו איזה חוט או חבל שלא יסתובב מתחת למושבים. ובכלל, מי יקח את המוטור בחיפה?” “דני נוסע אתך, הוא ישים את המוטור לשמירת חפצים ובצהריים יבוא שוקה ויביא אותו לתיקון”. “ברור כשמש”, אומר יוסקה וזזים.
ליד יוסקה התיישב בחור ממושב מרגליות, תימני, אבל מודרני, במוקסינים ומכנסי שלושת־רבעי. גם יוסקה תימני ושניהם מתחילים לשוחח על עניני דיומא, כלומר על התנ"ך. על אמו של יפתח ועל רחב. “זונה זה לא מה שאתה חושב”, אומר יוסקה, “מכרה פשוט מזונות ולא יותר”.
האוטובוס עושה את דרכו לאורך הגבול, במרחק כמה מטרים חורשים הלבנונים. “אתם רואים איך שהם עובדים?”, פונה יוסקה אל נוסעיו, “תלמדו מהם”. בברעם נכנסת אשה זקנה. “שלום, אמא של חדווה, הארכת הפעם את החופש?” – “כן, קצת. מה שלום הילדים, יוסקה?” “ברוך השם, כולם בסדר”. – “כמה יש כעת?” – “עד היום שישה”, אומר יוסקה, “מחר נראה הלאה”.
בגוש־חלב מחכים כשלושים ערבים וממלאים את האוטובוס בשקים, סלים, צרורות. “אהלן, וסהלן, אחמד!” “אהלן, יוסקה, לא לפתוח את הדלת האחורית, יוסקה לא מרשה. כולם לצאת ולהיכנס בדלת הראשית”, מודיע אחמד למצטופפים בחוץ. אנשי גוש־חלב נשמעים לפקודה עליונה זו כילדים טובים. “הכל בסדר?” מבקש יוסקה לדעת. “בסדר, נזוז”, עונים החבר’ה מגוש־חלב.
בספסופה מצליח יוסקה להכניס לאוטובוס המלא כמה ילדים שנוסעים לבית־הספר, זקן עטוף מגבת ושתי נשים. בינתיים קרוב לשמונה. מגיעים למירון ויוסקה רעב. ניגש ישר מאחורי הדלפק במסעדה, חותך לעצמו כמה פרוסות לחם. “יוסקה, תוציא לי משם עוגה”. יוסקה מוציא. “זה עשרים גרוש, גברת”. יוסקה בבית בכל מקום.
יוסקה אכל ושתה, אפשר לזוז. כעבור כמה מאות מטרים נזכר אחד מגוש־חלב: “יאאא, סלים איננו. הלך ככה, מאחורי הבית, ועכשיו הפסיד את האוטובוס”. אם כך, חוזרים לתחנה במירון, ברוורס. סלים בא בריצה לקראתנו. מישהו מנצל את החניה ומכניס לתוך האוטובוס שלושה שקי לחם. “מה זה שם?”, מבקש יוסקה לדעת. “הוא כבר הלך”, מודיע אחד הנוסעים, “אמר שצריכים להוריד את הלחם בפרוד”. “בסדר”, מאשר יוסקה.
עולים, יורדים, מעלים שקים, מורידים חבילות. בעשר מגיע יוסקה עם הכלי לחיפה, בשתים־עשרה הוא יוצא בחזרה, בחמש וחצי הוא גומר במנרה.
“איך החיים, יוסקה?”
“ברוך השם”, אומר יוסקה, “החיים בדרך”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.