רקע
רות בונדי
בית הקפה שלך
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

אין בדידות גדולה מזו של אורח יחיד בבית־קפה שומם ואין דכאון כבד מזה של בית־קפה עזוב, בו שומעים רק את זמזום הזבובים ופיהוק המלצרים. אילו אני הייתי במקומו של בעל־עסק כזה, הייתי מעסיקה כמה מחממי כיסאות קבועים, שכל תפקידם לתת למקום מראית־עין תוססת חיים. הרי זה ייעודו העיקרי של בית־הקפה – לספק קהל ללקוחות.

רק לעתים רחוקות ביותר נכנסים לבית־קפה מתוך רצון לשתות אותו נוזל חום שעל שמו נקרא העסק. בדרך־כלל בא איש לבית־קפה כדי להרוג זמן, לשוחח עם ידיד, לטלפן, להחזיק כפות ידיה של עלמה נאה, למצוא מקלט מפני הגשם, לסור למקום מסוים, לקרוא עתון, להחליף דברי רכילות, לשחק שחמט, לראות את אפנת הלבוש האחרונה, לנהל עסקים, לשמוע בדיחות, ובעיקר – לא להיות לבד עם עצמו.

מי שיושב בדד בביתו יודע: הפעמון כבר לא יצלצל ואיש לא יבוא לביקור ומאומה לא יקרה, ועד הבוקר לא יישמע קול אנוש. אך כשבמקום לשבת בבית ניגשים אל בית־הקפה, משתנה הכל, אפילו אם יושבים לבד ליד השולחן, אפילו אם אין מכירים נפש חיה במקום. הרי בכל רגע עלול להיכנס ידיד, מכר, מישהו שמצפים לו כל החיים. בכל עת עלולה להתחיל ההרפתקה היפה ביותר. בעד תקווה זו משלמים, ולא בעד הקפה.

איש בלי בית קשה לו ובלי בית־קפה קשה לו כפליים. אדם רשאי לראות את בית־הקפה כשלו רק בתנאי שמחכה לו שם שולחן קבוע ומלצר המכיר את שמו ויודע, כי המלה “כרגיל', פירושה קפה הפוך, שתי פרוסות לחם קלוי לא שחומות מדי, ביצה רכה מאוד בכוס, עתון יומי ו”טיים*.

בבית־קפה מחפש מין את מינו. יש מקום, שאליו נמשכים קבלני־בנין ואחד מושך מתווכי־דירות, כאן מתכנסים קיבוצניקים בתפקיד ושם אנשי “חרות”, זה מפגש של החאַפּערים וזה של נוער־הזהב. ואם יש לבית־קפה מזל (ואף הוא, כאדם, זקוק לו עד מאד) בוחרת בו קבוצת סוחרים מבטיחים או שחקנים מבטיחים לא פחות. בעקבותיהם באים בעלי אמביציות אינטלקטואליות הלובשים סוודרים שחורים ומשקפי שמש באישון לילה, ואחר אלה נסחבים סתם אנשים הרוצים לנשום את עשן הסיגריות ולשים את שפתיהם על אותו ספל סדוק כבני הבוהמה.

כדי שבית־קפה ימשוך נשים ממה שקוראים החברה הטובה, חייב הוא להצטיין באפיית עוגות עם קצפת, מוכרח להיות בו מקום לעגלות ילדים, צריכה להגיע אליו השמש, כדי שהגבירות תוכלנה לשפר את גון עור הפנים ובעיקר – מן ההכרח שישכון במקום אסטרטגי, המרשה גם להיראות וגם לראות.

עם בית־קפה זה כמו עם בחורה – או אהבה ממבט ראשון או אנטיפטיה בו במקום, ולא קובע כאן הלבוש והאיפור. הכk תלוי בסאֶקס־אֶפּיל. וכל אחד מבין בכך משהו אחר. אבל דבר אחד ברור: קשרי קבע אפשריים רק במקרה שהמלצרים לעולם לא ישאלו את מי שמזמין רק תה: "אולי גם עוגה?* כל אחד יודע, כי בבית־קפה מוכרים גם עוגות, וכל אחד אוהב עוגה זו או אחרת, ואם אינו מזמין אותה, פירושו של דבר, כי אין לו כסף לכך. הזכרת המלה "עוגה* רק עלולה לזרוע מלח על הפצעים.

בתי־קפה הם כמו בני־אדם, לידתם מלוּוה תקוות גדולות, לרוב בלתי־מבוססות לחלוטין. כשמתבגרים משלימים עם המציאות ומעדיפים פרנסה קבועה על חלומות פז. מזדקנים ומתים וזהו זה. מעטים מתאבלים ולשאר לא איכפת. לפעמים מת בית־קפה מיתה חטופה, ללא־עת, ולפעמים מרגישים במשך שנים את המוות המתקרב, בריח העובש והשיריים, בספלים הסדוקים ובמפות המוכתמות. לפעמים אומרים אחרי הלוויה: מילא, שלא ימות צעיר ממנו. לפעמים חוזרים הביתה עם כאב לב: עוד ידיד הלך לעולמו.

סיבת המוות? תאונת דרכים: נסגר רחוב, נסתם מעבר למכוניות. מחלה מידבקת: בתי־קפה נפתחים בסידרה ונסגרים בסידרה. ולרוב – חולשת זיקנה סתם. פעם היה זה בית־הקפה החדיש והמפואר בעיר, בכורסאות הקטיפה האדומות ישבו נכבדי הכרך. שמלות־משי הבהיקו באור נברשת־הבדולח ונעלי לכּה שיקפו את ברקן. העיר גדלה, הנכבדים עברו לרובע מודרני יותר. במקומם התיישבו בכורסאות הארגמן סוכנים ומתווכים. אחר־כך חדלו אף הם לבוא. נברשת הבדולח נתכסתה אבק, הקירות התקלפו, צבע הרהיטים נשחק. יום אחד הפך בית־הקפה לחנות רהיטים או סוכנות נסיעות, לסניף בנק או לבית־מסחר לנעליים. ובו ביום נולד בקצה העיר השני בית־קפה חדש, החדיש והמפואר שבמקום.

המלצות קוראים
תגיות