אין בדידות גדולה מזו של אורח יחיד בבית־קפה שומם ואין דכאון כבד מזה של בית־קפה עזוב, בו שומעים רק את זמזום הזבובים ופיהוק המלצרים. אילו אני הייתי במקומו של בעל־עסק כזה, הייתי מעסיקה כמה מחממי כיסאות קבועים, שכל תפקידם לתת למקום מראית־עין תוססת חיים. הרי זה ייעודו העיקרי של בית־הקפה – לספק קהל ללקוחות.

רק לעתים רחוקות ביותר נכנסים לבית־קפה מתוך רצון לשתות אותו נוזל חום שעל שמו נקרא העסק. בדרך־כלל בא איש לבית־קפה כדי להרוג זמן, לשוחח עם ידיד, לטלפן, להחזיק כפות ידיה של עלמה נאה, למצוא מקלט מפני הגשם, לסור למקום מסוים, לקרוא עתון, להחליף דברי רכילות, לשחק שחמט, לראות את אפנת הלבוש האחרונה, לנהל עסקים, לשמוע בדיחות, ובעיקר – לא להיות לבד עם עצמו.

מי שיושב בדד בביתו יודע: הפעמון כבר לא יצלצל ואיש לא יבוא לביקור ומאומה לא יקרה, ועד הבוקר לא יישמע קול אנוש. אך כשבמקום לשבת בבית ניגשים אל בית־הקפה, משתנה הכל, אפילו אם יושבים לבד ליד השולחן, אפילו אם אין מכירים נפש חיה במקום. הרי בכל רגע עלול להיכנס ידיד, מכר, מישהו שמצפים לו כל החיים. בכל עת עלולה להתחיל ההרפתקה היפה ביותר. בעד תקווה זו משלמים, ולא בעד הקפה.

איש בלי בית קשה לו ובלי בית־קפה קשה לו כפליים. אדם רשאי לראות את בית־הקפה כשלו רק בתנאי שמחכה לו שם שולחן קבוע ומלצר המכיר את שמו ויודע, כי המלה “כרגיל', פירושה קפה הפוך, שתי פרוסות לחם קלוי לא שחומות מדי, ביצה רכה מאוד בכוס, עתון יומי ו”טיים*.

בבית־קפה מחפש מין את מינו. יש מקום, שאליו נמשכים קבלני־בנין ואחד מושך מתווכי־דירות, כאן מתכנסים קיבוצניקים בתפקיד ושם אנשי “חרות”, זה מפגש של החאַפּערים וזה של נוער־הזהב. ואם יש לבית־קפה מזל (ואף הוא, כאדם, זקוק לו עד מאד) בוחרת בו קבוצת סוחרים מבטיחים או שחקנים מבטיחים לא פחות. בעקבותיהם באים בעלי אמביציות אינטלקטואליות הלובשים סוודרים שחורים ומשקפי שמש באישון לילה, ואחר אלה נסחבים סתם אנשים הרוצים לנשום את עשן הסיגריות ולשים את שפתיהם על אותו ספל סדוק כבני הבוהמה.

כדי שבית־קפה ימשוך נשים ממה שקוראים החברה הטובה, חייב הוא להצטיין באפיית עוגות עם קצפת, מוכרח להיות בו מקום לעגלות ילדים, צריכה להגיע אליו השמש, כדי שהגבירות תוכלנה לשפר את גון עור הפנים ובעיקר – מן ההכרח שישכון במקום אסטרטגי, המרשה גם להיראות וגם לראות.

עם בית־קפה זה כמו עם בחורה – או אהבה ממבט ראשון או אנטיפטיה בו במקום, ולא קובע כאן הלבוש והאיפור. הכk תלוי בסאֶקס־אֶפּיל. וכל אחד מבין בכך משהו אחר. אבל דבר אחד ברור: קשרי קבע אפשריים רק במקרה שהמלצרים לעולם לא ישאלו את מי שמזמין רק תה: "אולי גם עוגה?* כל אחד יודע, כי בבית־קפה מוכרים גם עוגות, וכל אחד אוהב עוגה זו או אחרת, ואם אינו מזמין אותה, פירושו של דבר, כי אין לו כסף לכך. הזכרת המלה "עוגה* רק עלולה לזרוע מלח על הפצעים.

בתי־קפה הם כמו בני־אדם, לידתם מלוּוה תקוות גדולות, לרוב בלתי־מבוססות לחלוטין. כשמתבגרים משלימים עם המציאות ומעדיפים פרנסה קבועה על חלומות פז. מזדקנים ומתים וזהו זה. מעטים מתאבלים ולשאר לא איכפת. לפעמים מת בית־קפה מיתה חטופה, ללא־עת, ולפעמים מרגישים במשך שנים את המוות המתקרב, בריח העובש והשיריים, בספלים הסדוקים ובמפות המוכתמות. לפעמים אומרים אחרי הלוויה: מילא, שלא ימות צעיר ממנו. לפעמים חוזרים הביתה עם כאב לב: עוד ידיד הלך לעולמו.

סיבת המוות? תאונת דרכים: נסגר רחוב, נסתם מעבר למכוניות. מחלה מידבקת: בתי־קפה נפתחים בסידרה ונסגרים בסידרה. ולרוב – חולשת זיקנה סתם. פעם היה זה בית־הקפה החדיש והמפואר בעיר, בכורסאות הקטיפה האדומות ישבו נכבדי הכרך. שמלות־משי הבהיקו באור נברשת־הבדולח ונעלי לכּה שיקפו את ברקן. העיר גדלה, הנכבדים עברו לרובע מודרני יותר. במקומם התיישבו בכורסאות הארגמן סוכנים ומתווכים. אחר־כך חדלו אף הם לבוא. נברשת הבדולח נתכסתה אבק, הקירות התקלפו, צבע הרהיטים נשחק. יום אחד הפך בית־הקפה לחנות רהיטים או סוכנות נסיעות, לסניף בנק או לבית־מסחר לנעליים. ובו ביום נולד בקצה העיר השני בית־קפה חדש, החדיש והמפואר שבמקום.

מהפכות מתחוללות אצלנו במנהגי שתיית הקפה: משלטון הקפה התורכי עברנו לשנות הקפה ההפוך, אחריהן הגיע זמן הנס־קפה ועתה החלה תקופת האספרסו האיטלקי. לפתע הופיעו בבתי־קפה במקום פרימוסים מפויחים מכונות מצוחצחות, את הקפה אין שותים עוד ליד שולחנות־שיש סדוקים אלא בעמידה, ולא מכוסות לוהטים, אלא מספלונים קרירים. חיפושים אחרי מקור האפנה האיטלקית הזאת הביאו אותי לבית־קפה קטן בעיר התחתית של חיפה בשם “איטליה”, בו הופעלה מכונת האספרסו הראשונה בארץ, עוד זמן רב לפני שהופיעה בטבורה של תל־אביב.

בעל בית־הקפה “איטליה” אינו בן הדרום עם שערות מתולתלות ושפם שחור – שפם אין לו בכלל ושערות במידה מעטה. הוא יליד פולין ודומה יותר למורה להיסטוריה מאשר לבעל־עסק. שמו יהושע פוזנינסקי ושם בית־הקפה באותם הימים הטובים, שהעיר התחתית של חיפה עוד היתה שוקקת חיים, היה “ריץ”. בינתיים עברה החברה הגבוהה מהעיר התחתית להדר ולהר ואת השם המפואר “ריץ” נתן מר פוזנינסקי במתנה לבעל בית־קפה בהדר הכרמל, שנפשו חשקה דווקא בשם זה, מפני שאביו המנוח היה נקרא מוריץ, ובפי ידידיו הקרובים – ריץ.

מאז נקרא העסק של משפחת פוזנינסקי “איטליה”, לפי בקשת שבויי המלחמה האיטלקיים, שמצאו כאן בזמן מלחמת־העולם השניה אווירה ביתית ורוח ידידותית, ולאות הוקרה הקדישו לג’וזפה פוזנינסקי שלט ניאון, עליו כתוב Café italia באדום, ירוק, לבן, כצבעי הרפובליקה האיטלקית ו“קפה איטליה” בתכלת־לבן, כצבעי הרפובליקה הישראלית.

מכונת האספרסו עומדת שם על הדוכן, מצוחצחת כנערה בשבת, שמה “אֶטאֶרנאֶל” ומר פוזנינסקי קנה אותה זמן קצר אחרי קום המדינה, כי התגעגע אל טעמו המריר של האספרסו, אליו התרגל בשלוש־עשרה שנות שהותו באיטליה לפני עלייתו לארץ. כמה שנים עמדה “אטארנאל” בלתי־מנוצלת ושוממה כבניני האומה – לא היה קפה בשבילה. אך מאז תום תקופת הצנע נותנת “אֶטאֶרנאֶל” את פריה. מר פוזנינסקי קם בחמש בבוקר כדי לחממה ולצחצחה והוא מביט על האיטלקיה שלו, כפי שנוהגים להסתכל בבנות איטליה מלאות החן מלפנים ומאחור. אהבתו אליה עזה כמימים־ימימה על אף העובדה, ש'“אֶטאֶרנאֶל” אינה יחידה עוד, לפני שנים מספר הביא סוחר תל־אביבי בעל יזמה עשר מכונות אספרסו לארץ ומאז הצטרפה ישראל לשורה ארוכה של מדינות, שנכבשו על־ידי איטליה בשתי החזיתות – על־ידי הבנות והקפה.

וזה היה סוף הסיפור על קפה “איטליה”, שקירותיו קלופי־טיח ומרצפותיו שקועות ושולחנותיו צבועים בירוק וכבד צמחוני בתוך המקרר שלו, לולא יצאה הגברת פוזנינסקי לשעה קלה מבית־הקפה. כי אז הותרה לשון בעלה ומעומקי ארון ישן הוציא אלבום קרוע, שמכריכתו מבצבצות חתיכות צמר־גפן אפור, הכריז כי לא היה מוֹכרו באלף לירות והרשה לדפדף באוצרו – ספר האורחים מימיה הטובים של מלחמת העולם. מאות הקדשות, רישומים, חתימות, כתובים בעפרון קהה ובדיו אדומה, בידיים כבדות שצירפו אות לאות, עם כתמי דיו, ציורים תמימים, שגיאות כתיב מזעזעות – מזכרת מחיילים אוסטרליים, אנגליים, דרום־אפריקאיים, משבויי מלחמה איטלקיים, מלחים שוודיים ונורווגיים, שכולם מצאו אצל “צ’ארלי וג’וזפה” פוזנינסקי מקום לפי רוחם.

שירי הודיה על עמוד ועמודיים, לו, לאשתו ולשלוש בנותיו. ציונים כ“נקודת אור בחיי חייל בודד”, “הקפה הטוב במזרח התיכון כולל מצרים וארץ ישראל”, “הבירה טובה. האוכל גם כן”, “חיפשתי מקום שיזכיר לי פונדק אוסטרלי ומצאתי אותו אצל צ’ארלי”. ציור של חייל רכוב על גמל בלב מדבר עם הכתובת “אני חולם על קפה ריץ”. “המידה נכונה ולא מרמים”. ואם כבר החזיקו החיילים את העט ביד, כתבו מה שהיה על לבם, על געגועים לבית, על אימת המוות, על בחורות באשר הן שם ודברי פיוט, כפי שזכרו אותם מימי בית־הספר:

ו. ויליס שמי

אנגליה מולדתי

קינגסבורג עירי

וישו גאולתי

אלוהים ישמור על כולכם

חתום: אני הקטן

מעבר מרחקי הים

שלוש הבנות הצעירות של משפחת פוזנינסקי (עתה כבר כולן נשואות ולכולן ילדים) שימשו מקור לא־אכזב של השראה למשוררי קפה “ריץ”, ואם כי כמה מהם מציינים בצער, כי אסור לנשקן, הרי לא מנע מהם האיסור לכתוב שירים ארוכים לתהילתן. מר פוזנינסקי אומר, כי אסור היה לדבר בקפה בלשון גסה, אולם איסור זה, כנראה, לא חל על הכתיבה, ומרבית החרוזים לא היו עוברים¹ את הצנזורה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות. תחת אחד השירים מסוג זה, הדן בפרשת חוה אמנו, רשם מי שרשם “נפל בשדה הקרב בפברואר 1944”.

כולם היו בני, אומר יהושע פוזנינסקי, לכולם היה² אצלי בית. ואם לאחד מהם לא היה כסף, ראיתי זאת מיד לפי המבט העצוב בו הביט פנימה בעד חלון־הראווה, נתתי לו בחוץ כמה שילינגים, שיוכל לשלם לאשתי. כשהתחתנה אחת הבנות שלי, קנו לה החיילים שלי מערכת כלי אוכל, רוזנטאל אמיתי. וצ’ארלי מחייך לתוך האולם הריק. “בואֶנה סאֶרה”, הוא אומר ללקוח הבודד שנכנס, «בּוּאֶנה סאֶרה סיניורה", וידיו מפעילות את מכונת האספרסו ששמה “אֶטאֶרנאֶל”.

מישהו טרח וסיווג את המסעדות הישראליות לפי אותיות, יש סוג אל“ף ובי”ת וגימ“ל, וכך הלאה עד הסוף המר של האל”ף־בי"ת. אבל למעשה יש רק שני סוגי מסעדות, עם חזון ובלעדיו – ולא חשוב מה גובה המחירים ומראה המלצרים.

יש מסעדות אידישאיות מסוג “תנובה” עם שולחנות־עץ מתנועעים, שתפריטן לא נשתנה מאז פתחו יענקל או מוישה את העסק לפני עשרים שנה: מרק ירקות סמיך, שבתוכו המון גרעיני קישואים, מה שקרוי מרק־עוף, ובתוכו כמה איטריות בודדות כסירת־מפרש בים הגדול (כמות המים שווה בערך). מה יש לך עוד? – אתה יכול לקבל עוף מבושל (הבשר נופל מהעצמות), תפוחי אדמה (מעוכים למחצה עם חתיכות קשות בתוכם), מרק פירות (עם קוביות אבטיח צפות בתוכו) ולפתן תאנים מקופסאות. יש וריאציות שונות על נושא מרכזי זה, אבל המקום תמיד משרה אותה האווירה, שיכולה להביא אדם להתאבדות או לנישואין.

אפשר למצוא גם אותה מידת דכאון בגוון מזרחי. אז הקירות צבועים בלכּה ירוקה. מה אפשר לקבל? – חומוס. פעם היינו משתגעים אחריו. אבל עכשיו יודעת לעשות אותו כל ווּס־ווסניקית. מרק שעועית (עם שכבה בלתי־חדירה של שמן למעלה), קבאַב (לפחות יש מה לעשות בכל הלחם היבש), ששליק, צ’יפּס (מחוממים מאתמול). הבירה חמה, המלפפונים מהשנה שעברה. אין מלח בתוך המלחיה. הפיתה יבשה. שתי לירות וחצי, בבקשה.

בדרג גבוה יותר של ייאוש לובשים המלצרים ז’קטים לבנים ולמאכלים יש שמות צרפתיים. פּטי פואַ ואֶר, למשל, זו אפונה חסרת צבע, שהיתה מונחת בקופסה מאז תקופת הצנע, כאשר המסעדות אגרו מלאי של מזונות. אֶסקלופ מילאנז, זה חתיכת בשר־בקר דקה כמו אודרי האפברן עם שכבה עבה של פירורים. פרוּאי אַסורטאֶ, זה רבע אשכול ענבים ושני שזיפים חמוצים. שש לירות והעודף על מגש.

לעתים רחוקות בלבד אפשר לשמוע בתוך קאקפוניה זו צליל בלתי־מזויף. לפעמים זו בעלת־מסעדה, שבמקרה היא גם אוהבת לבשל. בדרך־כלל מייעצת היא בכבודה ובעצמה לאורחיה הנאמנים מה לאכול. קח היום כיסונים, הם נפלאים, כדאי לך לאכול הפעם דג מבושל. מזמן לא היה כזה. למסעדה זו כל היתרונות של אוכל ביתי. ונוסף על כך אפשר לשלם וללכת. יש רק צרה אחת: אסור להשאיר משהו על הצלחת. מה? לא גמרת את החמיצה? משהו לא בסדר אתה? אולי אתה לא מרגיש טוב? לעשות לך חביתה? אתה לא מסוגל לצער את לב בעלת המסעדה המסורה ואוכל את הכל, אפילו אם זה עולה לך בבריאות.

קורה גם פעם אחת במאה שנה, שנולד בעל־מסעדה שיש לו דמיון, בדרך־כלל הוא בולגרי, או יווני, או הונגרי. שם, בבלקנים, הם כנראה עוד יודעים להעריך את תענוגות החיים. מה אתם רוצים, עמים פרימיטיביים. הוא מגיש לאורחים מאכלי עמים שונים, טעימים, מנות גדולות, לא ביוקר. אם מצאת מסעדה כזו – קודם כל אל תספר אף לאחד עליה. ברגע שבעל המסעדה יריח כסף והעסק ילך, ואנשים יחכו בתור למקומות, הוא בטח יתקלקל. יקטין את המנות, יעלה את המחירים, יוסיף ציור אבסטרקטי על הקיר. חלאס, גמרנו. המקום אכסקלוסיבי.

באמת, אני לא מבינה, מה יש לתיירים נגד המסעדות שלנו? איך הם בכלל מעיזים לפתוח את הפה? כמה זמן הם כבר יושבים בארץ? שבועיים? שלושה שבועות? זה הקרבן הקטן שבקטנים שהם יכולים להביא למען מדינה נבנית. אבל אנחנו, הישראלים, מפריחי השממה, הסוללים והבונים, מה אנחנו צריכים לומר? מתי יבוא הקץ לסבלנו?

מילא, לרווקים יש פתרון – הם יכולים להתחתן. אבל מה יעשו הנשואים, שכבר טעמו מעץ הדעת?

בית חדש זה תמיד פרק חיים חדשים ואפילו נשבעים אמונים לסביבה הישנה – לשכנים, לבעל המכולת, לחשמלאי, למוכרת הפרחים. תחילה באים, פעם, פעמיים, נכנסים לכל מכר. – נו, איך זה בדירה החדשה? – ככה, ככה, מניעים אנו בראש, לא מה שהיה כאן. ומה נשמע אצלכם, בשכונה? – לגברת כצמן נולד בן וברוך נוסע לאמריקה והפסטרנקים מכרו את הדירה בעשרים אלף לירות. תבואו לבקר אצלנו, אומרים לשכנה, עשינו רהיטים חדשים. השכנה באה פעם, וייתכן שלא באה בכלל. הביקורים לבית הישן נעשים נדירים יותר, וכעבור חודש, חדשיים כאילו מעולם לא גרת שם.

עיר חדשה, זה כבר דבר אחר. אפילו הכרת את העיר שנים על שנים כעובר־אורח, ואפילו היה לך בה ידידים ובית־קפה שלך, כאשר אתה עובר לגור בה, אתה כעולה חדש. ועד שתיהפך לבן־בית, יעברו עליך יסורים רבים. בעיית הספר, למשל. לאיזה ספר לגשת? לא ייתכן להיכנס ככה סתם למספרה, בלי המלצה, בלי ידיעה מוקדמת, בלי לדעת, אם את מבקשת להסתפר אצל רוז’י או רותי או מירי. ורופא־שיניים? רופא־שיניים חדש, הרי זה כמעט כמסע ארוך אל תוך הלילה. אפילו המליצו עליו וסיפרו עליו פלאי־פלאים, כיצד לדעת, אם יהיה לפי טעמך? אם לא ידבר יותר מדיי אם לא יעצבן אותך ריח ידיו? אם לא יכאיב לך למעלה ממידת המקובל? ומתקן הרדיו, שיהיה ישר, שיהיה דייקן, שלא ירמה – איך תדע?

ואתה מתהלך ברחובות השכונה ומחליט: אכנס לכאן. גרבר זה שם סימפטי. יהיה בסדר.

אבל את כל הבדידות של עיר חדשה מרגישים רק בשעת ביקור בקולנוע. אצלנו, שם בבית הישן, הכרנו כל איש ואיש שבאו לסינמה בשכונה. וגם אם לא ידעת את השמות, הפנים היו מוכרות לך, מהאוטובוס, מהחנות, מהמרפאה. זה עם המקטרת הוא עורך דין ויש לו אשה אנגליה. זה שם נהג אש"ד, היה עכשיו חולה. וכאן בעל המכבסה. שלום, שלום, נפגשים, מה? ואחר בא המשבר – הקולנוע החדש. אינך מכיר את המקומות, את הכניסות, את טיב חדרי השירות, ואינך מכיר את האנשים, אף אחד מהם. נכון, אתה יכול לנחש, זה ודאי חבר קיבוץ לשעבר ואלה שתי זבניות וזה אשתו נמאסה עליו כצנון, אבל להכיר – לא, אינך מכיר נפש חיה. לא שלום ולא חיוך ולא רכילות. עיר זרה, קולנוע זר, אגשים זרים. זה יעבור לאט־לאט. תכיר את בעל הגננת ואת אשת הסנדלר, יהיה לך למי לומר שלום. אבל זה יקח זמן.

ערב אחד מתחשק לך לבקר אצל מישהו, ככה סתם, לקפוץ לשיחה קצרה, לשתות כוס תה, לשפר את מצב הרוח. ופתאום אתה נוכח לדעת – אין לך אל מי ללכת. אין. נכון, יש מכירים, יש אפילו חברים, אבל אין אל מי לבוא לפתע־פתאום, בלי הודעה מוקדמת ובלי סיבה מתקבלת על הדעת. גם זה יעבור. אולי כעבור שלוש־ארבע שנים תאמר: באמת, צריך קצת להפסיק עם הביקורים. בכלל אין מגיעים לקריאה. אבל לעת־עתה בא הערב ובאה השבת ואף אחד לא ניגש אליך ואינך הולך לאיש. נכון, יכולת ללכת לבת־דודה, ולחברה מבית־הספר, הנמצאת עכשיו בקורס, וגם למורה לעברית מימים עברו הבטחת ביקור, אבל זו רק בריחה מיום השבת הארוך. ולכן אתה יושב בבית ואומר: הכי טוב זה רדיו, ספר, קצת שקט. שמעתי צעדים בחדר המדרגות – אולי מישהו אלינו?

עד שמתרגלים לאוטובוסים. איזה קו נוסע לאן. ואיפה תחנת מוניות השירות. וכמה משלמים בעד נסיעה מדיזנגוף לאלנבי. ומה הדרך הקצרה לעבודה ומתי עובר האוטובוס בתחנה שלך ומתי הוא כבר מלא, ואיזה נהג נוסע לאט ועומד הרבה זמן בתחנות. גם זאת תדע באחד הימים – אם לא תעבור עד אז למקום חדש.

וגם את החנויות תכיר וגם את חלונות הראווה תזכור, כי בסך־הכל לא משתנה בהם הרבה – פעם סחורה קיצית ופעם חרפית, אבל האופי, האופי נשאר. כשאתה נזכר בעיר בה נולדת, אינך רואה לפניך לא את בניני הפאר שלה ולא את המוזיאונים, לא את הארמון ולא את התיאטראות. אתה רואה את הרחובות שדרכם הלכת לבית־הספר, שנה אחרי שנה, ואת חלונות הראווה בהם, של הצלם שטאַמינגר עם הצילומים עתיקי־היומין, וחנות המחלבות המאוחדות עם ריח הגבינה והחמאה הטריה, וחנות המעדנים עם שתי חביות הזיתים בכניסה. זיתים, היית תמיד שואל, מי אוכל זיתים? איטלקים, היה אומר אבא, איטלקים אוהבים זיתים. האטליז של שופק, ובחלונו ראש חזיר עם לימון בפה ולידו עציץ עם אספרגוס. ויותר קרוב למרכז העיר – בוש, חנות הבגדים הגדולה, עם הסטין המבהיק בחלון. ושילר של הקונפקציה. אבל שם קנו רק עשירים. וחנות הספרים של אנדרה, עבד שם מכיר של אבא ותמיד קיבלנו הנחה.

מתי תהיה העיר לביתך? כשתוכל לעצום את העיניים ולעבור ברחובותיה, בית אחרי בית, חנות אחרי חנות, ותרגיש ריח כל חנות בנחיריך. אצל מיינל זה היה תמיד ריח של קפה והיה להם כושי בחלון שהניע את ראשו. מי יודע, אולי עומד אותו כושי באותו החלון עד היום הזה ומניע את ראשו, ככה ככה, אלא שאני עוברת ברחובות אחרים וליד חנויות אחרות. ואתמול, אתמול ראיתי כושי מניע ראש אצל בלטמן שמוכר קפה.

יום־יום בדרך לעבודה אתה עובר ליד הגן, יום־יום אתה מביט מחלון האוטובוס הדחוס אל עבר הספסלים המוצלים, ערוגות הפרחים, הדשא הירוק. יום־יום אתה אומר לעצמך: פעם גם אני אשב לי בשקט ואתן לזמן לזרום בין אצבעוחי. פעם גם אני אקרא ספר בצל שיטה פורחת ואחשוב לי מחשבות על החיים ועל האדם, מאין הוא בא ולאן הוא נחפז.

אלה יושבים על ספסלי הגן, בוקר־בוקר, יום־יום, וחוץ מאשר בזמן אין להם עודף במאומה, מביטים אל הרחוב, לעבר האוטובוסים הדוהרים והמכוניות העוברות ביעף, על האנשים הממהרים, שיש להם מטרה, תפקיד ותעסוקה, ואומרים לעצמם: פעם אולי גם אני אמהר למקום שמחכים לי, פעם גם אני אביט בחוסר־סבלנות בשעון, וזמני יהיה יקר מכסף.

הגנים הציבוריים אינם מה שהיו בעבר, כשהיינו עוברים בהם להקות־להקות ואחר־כך שניים־שניים. אז ישבו הזקנים על הספסלים הירוקים ודיברו, התווכחו, החליפו דעות, השמיעו נאומים על דברים שברומו של עולם, כאילו היתה להם חשיבות כלשהי. כיום יושבים הזקנים ומאזינים, לא לציוץ צפרים ולא לזמזום הדבורים, לא לפטפוט הילדים ולא לרשרוש העלים. יש להם רדיו טרנזיסטור והם מאזינים למוסיקה ולחדשות, לפינת האשה ולהודעות המדור לחיפושי קרובים. בכל גן יש רק יחידי־סגולה, שיש להם אותו מכשיר פלאים (הבן הביא אותו מאיטליה), והדבר מקנה להם זכויות־יתר בסולם המעמדות של יושבי הגנים. להם הספסלים בצל, להם המקום בפינה, להם הכיסא מול המזרקה חסרת התנופה.

האמהות המסכנות הללו, הבאות יום־יום לגן (חוץ מיום שישי, כי אז הן אופות את עוגת השבת), כדי לברוח משיעמום כתלי הבית. התינוק זקוק לאוויר, הן אומרות, אבל הן זקוקות לו יותר. קשה להן, לאמהות הצעירות, עם עגלות־התינוק שלהן. עוד לפני שנתיים, אולי שלוש, ישבו על אותם הספסלים, אלא שזה היה בערב וזרועות הבחור נראו להן כמקלט ומגן מפני כל רע. אז לא העזו לשבת לבדן על ספסלי הגנים מפחד שיבוא אחד גס־רוח וייטפל אליהן ויאמר להן, מה יפות עיניהן וכמה גזרתן דקה. והנה העיניים אותן העיניים והגזרה כמעט אותה הגזרה, אבל הגברים כבר לא נטפלים. אין דבר המגן בפני גסי־רוח כאלה כעגלת־תינוק. והן צמאות כל כך למבטי פליאה. לא, אל תבינו אותן לרעה, הנישואים בסדר, הבעל מרוויח טוב, דירה נחמדה של שני חדרים וחצי, תנור גז וספת גומאוויר בסלון, אבל מבט גבר זה משהו אחר, משהו חיוני ליופי כתספורת או קרם לידיים.

וכך הן יושבות קבוצות קבוצות, האמהות הצעירות, ומשוחחות על “אלדון” ועל מוצצים, על יתרונות אבקות הכביסה למיניהן ועל תפריטי קיץ, וכשעוברת לידן בחורה שהליכתה המתנועעת מבשרת לגברים, כי ההתעניינות רצויה, מביטות הן עליה ספק בקנאה ספק בבוז. גם אנחנו… אוי, כבר עשר. הילד צריך לשתות!

אשה היושבת לבדה בגן – לא, איש לא יאמין, כי היא באה לכאן כדי לברוח מחום החדר, לתת לרגליים לנוח, או כדי לקרוא עתון בהפסקת הצהריים של המשרד. כל הדרכים פתוחות לפני אשה בת ימינו, היא יכולה להיות שר בממשלה ושוערת בקבוצת כדורגל, טייסת במטוס־סילון ומפקדת בצבא, אבל לבדה על ספסל בגן לא תוכל לשבת כל עוד היא אשה. ביום שתשבי על ספסל בשדרה ואיש לא יטריד אותך עוד, אז תדעי בוודאות: נגמרו שנות חיינו הטובות.

נכון, כל אחד רוצה לגור, שר ושוטר, מומחה וסופר, פועל וסוחר, כל אחד רוצה דירה מרווחת עם חלונות הזזה ופינת־אוכל ושלושה כיווני אוויר. ובבתים הקטנים הישנים הצמוקים יש כה מעט מקום והבלטות הצבעוניות כבר שקועות באדמה וצבע התריסים התקלף מזמן ודלת הכניסה התעקמה והחלונות הצרים יצאו מהאפנה וכל סגנון הבניה מגוחך במקצת עתה, בתקופת הקווים הישרים והדרכים העקומות. הרי הבתים של אתמול מסורבלים ומקושקשים ומקושטים באותו סגנון מזרחי תמים, כפי שחלמו עליו בבוצ’אץ'. פה בליטה ושם כוך, כאן קימורים ושם מגדל. לא, מבחינה ארכיטקטונית לא שווים בתיה של תל־אביב הישנה אפילו פסוק אחד באנציקלופדיה הכללית.

ואף־על־פי־כן, כל פעם שאתה רואה אחד מהם בדרכו למוות, דוקר אותך משהו במקום שהיה פעם הלב. לא, אין צורך לרחם על בעל־הבית, ללא ספק עשה עסק טוב, יקבל דירה נאה בבית החדש, מעל העמודים עם שפע של ארונות־קיר, ועוד כמה וכמה אלפי לירות לחשבונו בבנק. ובכל זאת עצוב לך, כשאתה רואה בית קטן הולך למות.

הדחפור אוכל אותו על קרבו ועל כרעיו. הקירות עוד היו חזקים והדחפור עובד קשה, דחיפה ועוד דחיפה. תודה לאל, אומר הנהג לעצמו, סוף־כל־סוף מתחיל העסק להתמוטט. קשה להאמין, כמה כוח יש עוד בעצמות הזקנות. הלך הגג, הלכה החזית ואפשר להביט ישר לחדר המגורים, ודאי קראו לו סלון. לקירות צבע ירקרק ובפינה עמד המזנון הגדול. נשארה ממנו צללית של אבק.

אינני יודעת, מימי לא היה לי בית שלם משלי. עם דשא ועצים נותני פרי, אבל אילו היה לי – לא, אני לא הייתי מפנה אותו, אפילו אם היו באים להוציא אותי בדחפור. כיצד הייתי יכולה לעבור ברחוב ולהסתכל על בית־מידות עם תריסי אזבסט כחולים ושלט של רופא אף, אוזן וגרון ליד הכניסה. כאן, זה היה פעם הבית שלי.

לא ראיתי את לידתו וצר לי על מותו. מישהו בנה אותו בגאווה, חלם עליו, ציפה להשלמתו. היה מביט על עבודת הבנאים ומחייך: עוד מעט ואכנס לבית משלי. ולחנוכת הבית הזמין את כל ידידיו: לחיים ועד מאה ועשרים. נטע עצים וחשב על כך, שהם יישארו גם אחרי שילך. בנו יגור בבית ואחריו הנכד. והמחשבה על המוות היתה כאובה פחות.

כשיהיה לי כסף, אמר האיש, אבנה עוד גדר מאבן, ואוסיף מחסן בחצר. אבל הכסף לא היה, גם לא לסיוד ולא לתיקונים והילדים היו זקוקים לדירות משלהם. צריכים גישה מציאותית לחיים, אמר הבן. תמכור את המגרש, אמרה האשה, ותהיה דירה חדשה לכולנו.

את כולם בולע הכרך. רק פה ושם נשאר, בין הבתים המשותפים עם כניסה אל“ף, כניסה בי”ת וכניסה גימ“ל, עוד אחד צמוק עם כניסה אחת ויחידה וזו מובילה ישר לחדר המגורים. אחד שבעליו העקשן אמר: כל עוד אני בחיים, לא ייהרס הבית, אבל חיי אדם קצרים מחיי הבית. הולך האדם והולך ביתו. והעצים, אותם עצי ברוש ורימון, שנועדו לנצח, הדחפור מוציא אותם עם השרשים כשיניים רקובות. בגומה תקוע שלט: “לקנות דירות פאר אל”ף אל”ף בכל הגדלים, לפי דרישת הלקוח. נא לפנות למנהל עבודה במקום".

למה זה אצלנו מזדקנים הבתים מהר כל כך? אתה רואה שם, מעבר לים, בתים הזוכרים את נפוליאון ואת הקיסר רודולף השני, את ד’ישראלי ואת באך, ועדיין גרים בהם ואוהבים, מתקוטטים ומבשלים וכותבים בהם. וכאן, בן חמישים וכבר לא כדאי להכניס כסף לתיקונים. נראה, שאין לנו יחס לזקנה. מחפשים מנהל־חשבונות מוסמך עד גיל 35 בלבד. הלשכה אינה מטפלת בקשישים. רק לממשלה עוד מתקבלים עובדים מעל גיל שישים־וחמש. אבל שם המקומות מוגבלים. נא להזמין מראש.

אומרים – זה גידול האוכלוסיה. דרוש שטח מחיה. במקום משפחה אחת יגורו עשר ועוד אחת מתחת לעמודים. העיר מתפתחת. קרא בכל מדריך לתיירים, כתוב שם בפירוש: עיר קוסמופוליטית. היה זה בית מכוער ובלי טעם. לא מודרני, לא פונקציונלי, לא אסתטי, לא היגייני.

למה לא תבואו פעם לבקר אצלנו? יש לנו מרפסת סגורה וסלון מפואר, מכונת כביסה ושלושה שטיחים פרסיים.

מה יש כאן לכתוב, תמה שומר בית הקברות הישן של תל־אביב, הכל מת כאן. אין זאת הפתעה בשבילי, אמרתי, כך דרכו של בית עלמין. לא, כאן, בבית הקברות הישן, אין חיים, ענה הוא. עבדתי עשר שנים בגבעת שאול. כמה לוויות! איזו תנועה! והאנשים הרבים! לכאן כמעט לא באה נפש היה, רק אחד בא כל יום לרשום מה שכתוב על המצבות. מי יודע מה שיוצא לו מזה. אפילו קבצנים אין. לפעמים באים לראות את הסופרים, יש לנו דווקא אנשים חשובים. – ועוד קוברים? – לפעמים. יש אנשים שיש להם מקום שמור כאן, כמו אבא נאמן זה, שמת בשבוע שעבר, היתה לוויה גדולה. או שמשלמים הרבה. רק עכשיו שילם אחד חמשת אלפים בעד מגרש אצלנו. השומר הכפוף קמעה פנה לעסקיו ואני הלכתי לי אל הסופרים.

בעצם, גם חמשת אלפים זה לא הרבה כל כך. בעד שיכון עלי אדמות משלמים יותר והוא רק זמני. וכאן זה ענין של קבע. שלא לדבר על החברה. בכל זאת נעים יותר בין אנשים אינטליגנטיים. ד"ר שליט, איש הקונגרס הראשון, ז. י. אנוכי, יעקב שטיינברג, דב הוז, אליהו גולומב, דוד שמעוני, וכך הלאה לאורך תולדות הישוב בארץ. לאחד העם יש שיש ורוד, ואת המצבה הגדולה ביותר, מבנה קודר עם חלונות כמו של כלא, בנו לנורדאו. לא, אם כבר אז עדיף קברו של ביאליק, שיש בהיר, עץ מוריק וספסל לידו; פשוט נעים לשבת כאן. בשכנותו הקרובה של ביאליק תל אדמה, שלט עץ קשור למוט ברזל וסל קלוע, שהיו בו פעם שושנים, עתה לא נשארו אלא גבעולים שחומים ונייר שקוף, שהצהיב מרוב שמש. זלמן שניאור עודנו מחכה למצבה.

רבים כל כך שנאמר עליהם, כי היו סופרים ואנשי עט, ואתה מימיך לא שמעת ולא קראת. מי היה היינריק אלחנן יורק־שטיינר, שמצבתו מעידה עליו, כי היה סופר, לוחם נאמן לציון, לאהבת אדם, לאחוות עמים? מלון הספרות אינו מספר עליו מאומה.

בית הקברות מוקף בתי מגורים גבוהים, עם תריסי הזזה ודודי שמש וכבסים מתבדרים ברוח. נערה שחומה מנערת שטיח פרסי, אמיתי בהחלט, ומישהו השליך בקבוק בושם ריק “ז’א רביאן” על קברה הקטן של הילדה חסודה בת אליעזר טריינין. בפינה מחלידה גיגית של כביסה, ועל אחד הקברים עומד דלי מלא סיד כחול, הוא שייך לאינוונטר של בית הקברות, סיידו את קברו של רחמים חארה מדמשק בתכלת בהיר. ועתה העביר הצבע את כליו ללקוח אחר. אצלנו, מחוץ לחומה, מסיידים באביב, כאן יש להם, כנראה, מנהגים אחרים.

ביתי כאן, באור השמש הסתווית, נעים ושקט. כמעט אין פרחים חיים, אבל יש הרבה צמחיה של בית קברות, קקטוסים למיניהם, אספרגוס, שרכים. מישהו נטע לפני שנים הרבה תמר ליד קבר יקירו ועתה אכל העץ את הקבר, גבה עליו וכיסה אותו. אך אין זה משנה; בחלק זה של בית הקברות, מימין החומה, אין עוד באים לשים אבן ביום המוות. שלושים וארבעים שנה הן תקופה ארוכה, לפחות לגבינו, החיים. הרבה עבר על המתאבלים, והם שכחו וחדלו להתאבל.

ויש שנשכחו סמוך למותם ולא נמצא מי שיציב מצבה על קברם. רק מוט עץ או שבריר רעף מעידים: כאן היה פעם אדם. אפילו בפנקסו של השומר לא נרשמו, אצלו רשומים רק המיוחסים, בעלי המצבות. השאר, רק במשרד החברה אולי יודעים, אבל אין איש בא לשאול. לוח עץ תקוע באדמה "זה מקומה של חנה בת שלמה רוהיל*. לא יותר. רק כדי לשמור על זכויות. הרי גם כאן צפיפות הדיור גדולה מאוד.

תוכל לקבוע גילה של מצבה לא רק לפי צבעה וסדקיה ואותיותיה הדהויות, אלא גם לפי הכתובת שעליה. פעם נהגו לכתוב באריכות רבה ולא חסכו מלים: "טהורת לב ואצילת רוח, עסקנית ציבורית פעילה באודיסה ופטרבורג, הקריבה מיטב כוחותיה לחינוך לאומי באודיסה, בת נאמנה ומסורה לתחיית עמנו בארץ המולדת. ת' נ' צ' ב' ה' ". עכשיו – השם ויום הפטירה ולא יותר. רחל דנין. היודע יודע.

אז, בתרפ“ד ותרפ”ו ותרצ"ב, התייחסו לענין המוות ביסודיות. הנה לשמואל בן פרץ קויפמן חקקו נוטריקון ארוך:

שביל נהדר היה שבילך בחיים

מדריכנו, אבינו, רענו, מורנו

ואם אלף דורות יקומו לך אחריך

וכך הלאה עד לנו"ן הסופית.

לשמעון רוקח רשמו, כי נסע לווינה להתרפא ושם מת. מנוס מרדכי מקס קסלר היה ציר בוועידה ציונית בלונדון, בא לביקור בארץ ומת ביפו. משה דב ברגר היה זקן נכבד, נהנה מיגיע כפיו וירא אלוהים. יצחק גינזבורג היה איש חשוב ומשכיל, ושמעון זקר היה עסקן חשוב, שבהשתדלותו ועמלו נרכש מגרש זה לכל המשפחה.

יש קברים משפחתיים רבים, הורים, ילדים ונכדים, אחים ואחיות, זה ליד זה. כמו משפחת שינברג, יוסף ובר וליאון ולאה ומקס. כולם תחת לוח אבן אחד. אתה כמעט מקנא בהם. אין ספק, בצוותא נעים יותר. הנה, שמעון מזרחי מת ב־1927 ושש עשרה שנים חיכה לאשתו. ב־1943 היא באה אליו, למקום שהוכן לה מראש. אולי זה טוב לדעת: כאן מחכים לי.

אנשי תל־אביב הקטנה נהגו להצמיד תצלום למצבות, וביום המוות באו לקבר ונאנחו: הנהו, כמו חי, חברנו צבי זאב לעוינטאץ – פנים עגולות ומשקפיים במסגרת של מתכת, מבט רציני של חלוץ. הבחור מנחם שלר בחליפת שבח ועניבה עם פסים. בת שבע מזרחי בשמלה עם מחשוף ושורה ארוכה של חרוזים על צווארה. פנינה חקלאי בת העשרים וחמש, בעלת עיניים חומות גדולות ותסרוקת מתולתלת, בעוד שנים מספר יטשטש הגשם את קווי פניה כפי שעשה כבר לרבים, ואיש לא ידע עוד מה היה מראיה של פנינה היפה.

תחילה קברו את הילדים לאורך החומה, אחר כך הקצו להם מקום בקצה בית העלמין, אבל תמצא אותם גם בין הגדולים, בקברים קטנים לעתים מוקפים גדר ברזל או חומת אבן, כאילו ביקשו הוריהם להגן עליהם לפחות כאן מכל רע, מגשם ומקור. הילד עובד בחולצת חאקי ומטפחת צופים, שטבע בים בשנת 1930, אילו חי היה כבר בן ארבעים. הילדה רחל בשמלה ונעליים לבנות מחזיקה דובון קטיפה כבר שלושים שנה, והוא לא נשמט מידה, והילד משה נוסע על קורקינט, נוסע דור שלם ועוד לא הגיע לתחנה הסופית.