מהפכות מתחוללות אצלנו במנהגי שתיית הקפה: משלטון הקפה התורכי עברנו לשנות הקפה ההפוך, אחריהן הגיע זמן הנס־קפה ועתה החלה תקופת האספרסו האיטלקי. לפתע הופיעו בבתי־קפה במקום פרימוסים מפויחים מכונות מצוחצחות, את הקפה אין שותים עוד ליד שולחנות־שיש סדוקים אלא בעמידה, ולא מכוסות לוהטים, אלא מספלונים קרירים. חיפושים אחרי מקור האפנה האיטלקית הזאת הביאו אותי לבית־קפה קטן בעיר התחתית של חיפה בשם “איטליה”, בו הופעלה מכונת האספרסו הראשונה בארץ, עוד זמן רב לפני שהופיעה בטבורה של תל־אביב.

בעל בית־הקפה “איטליה” אינו בן הדרום עם שערות מתולתלות ושפם שחור – שפם אין לו בכלל ושערות במידה מעטה. הוא יליד פולין ודומה יותר למורה להיסטוריה מאשר לבעל־עסק. שמו יהושע פוזנינסקי ושם בית־הקפה באותם הימים הטובים, שהעיר התחתית של חיפה עוד היתה שוקקת חיים, היה “ריץ”. בינתיים עברה החברה הגבוהה מהעיר התחתית להדר ולהר ואת השם המפואר “ריץ” נתן מר פוזנינסקי במתנה לבעל בית־קפה בהדר הכרמל, שנפשו חשקה דווקא בשם זה, מפני שאביו המנוח היה נקרא מוריץ, ובפי ידידיו הקרובים – ריץ.

מאז נקרא העסק של משפחת פוזנינסקי “איטליה”, לפי בקשת שבויי המלחמה האיטלקיים, שמצאו כאן בזמן מלחמת־העולם השניה אווירה ביתית ורוח ידידותית, ולאות הוקרה הקדישו לג’וזפה פוזנינסקי שלט ניאון, עליו כתוב Café italia באדום, ירוק, לבן, כצבעי הרפובליקה האיטלקית ו“קפה איטליה” בתכלת־לבן, כצבעי הרפובליקה הישראלית.

מכונת האספרסו עומדת שם על הדוכן, מצוחצחת כנערה בשבת, שמה “אֶטאֶרנאֶל” ומר פוזנינסקי קנה אותה זמן קצר אחרי קום המדינה, כי התגעגע אל טעמו המריר של האספרסו, אליו התרגל בשלוש־עשרה שנות שהותו באיטליה לפני עלייתו לארץ. כמה שנים עמדה “אטארנאל” בלתי־מנוצלת ושוממה כבניני האומה – לא היה קפה בשבילה. אך מאז תום תקופת הצנע נותנת “אֶטאֶרנאֶל” את פריה. מר פוזנינסקי קם בחמש בבוקר כדי לחממה ולצחצחה והוא מביט על האיטלקיה שלו, כפי שנוהגים להסתכל בבנות איטליה מלאות החן מלפנים ומאחור. אהבתו אליה עזה כמימים־ימימה על אף העובדה, ש'“אֶטאֶרנאֶל” אינה יחידה עוד, לפני שנים מספר הביא סוחר תל־אביבי בעל יזמה עשר מכונות אספרסו לארץ ומאז הצטרפה ישראל לשורה ארוכה של מדינות, שנכבשו על־ידי איטליה בשתי החזיתות – על־ידי הבנות והקפה.

וזה היה סוף הסיפור על קפה “איטליה”, שקירותיו קלופי־טיח ומרצפותיו שקועות ושולחנותיו צבועים בירוק וכבד צמחוני בתוך המקרר שלו, לולא יצאה הגברת פוזנינסקי לשעה קלה מבית־הקפה. כי אז הותרה לשון בעלה ומעומקי ארון ישן הוציא אלבום קרוע, שמכריכתו מבצבצות חתיכות צמר־גפן אפור, הכריז כי לא היה מוֹכרו באלף לירות והרשה לדפדף באוצרו – ספר האורחים מימיה הטובים של מלחמת העולם. מאות הקדשות, רישומים, חתימות, כתובים בעפרון קהה ובדיו אדומה, בידיים כבדות שצירפו אות לאות, עם כתמי דיו, ציורים תמימים, שגיאות כתיב מזעזעות – מזכרת מחיילים אוסטרליים, אנגליים, דרום־אפריקאיים, משבויי מלחמה איטלקיים, מלחים שוודיים ונורווגיים, שכולם מצאו אצל “צ’ארלי וג’וזפה” פוזנינסקי מקום לפי רוחם.

שירי הודיה על עמוד ועמודיים, לו, לאשתו ולשלוש בנותיו. ציונים כ“נקודת אור בחיי חייל בודד”, “הקפה הטוב במזרח התיכון כולל מצרים וארץ ישראל”, “הבירה טובה. האוכל גם כן”, “חיפשתי מקום שיזכיר לי פונדק אוסטרלי ומצאתי אותו אצל צ’ארלי”. ציור של חייל רכוב על גמל בלב מדבר עם הכתובת “אני חולם על קפה ריץ”. “המידה נכונה ולא מרמים”. ואם כבר החזיקו החיילים את העט ביד, כתבו מה שהיה על לבם, על געגועים לבית, על אימת המוות, על בחורות באשר הן שם ודברי פיוט, כפי שזכרו אותם מימי בית־הספר:

ו. ויליס שמי

אנגליה מולדתי

קינגסבורג עירי

וישו גאולתי

אלוהים ישמור על כולכם

חתום: אני הקטן

מעבר מרחקי הים

שלוש הבנות הצעירות של משפחת פוזנינסקי (עתה כבר כולן נשואות ולכולן ילדים) שימשו מקור לא־אכזב של השראה למשוררי קפה “ריץ”, ואם כי כמה מהם מציינים בצער, כי אסור לנשקן, הרי לא מנע מהם האיסור לכתוב שירים ארוכים לתהילתן. מר פוזנינסקי אומר, כי אסור היה לדבר בקפה בלשון גסה, אולם איסור זה, כנראה, לא חל על הכתיבה, ומרבית החרוזים לא היו עוברים¹ את הצנזורה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות. תחת אחד השירים מסוג זה, הדן בפרשת חוה אמנו, רשם מי שרשם “נפל בשדה הקרב בפברואר 1944”.

כולם היו בני, אומר יהושע פוזנינסקי, לכולם היה² אצלי בית. ואם לאחד מהם לא היה כסף, ראיתי זאת מיד לפי המבט העצוב בו הביט פנימה בעד חלון־הראווה, נתתי לו בחוץ כמה שילינגים, שיוכל לשלם לאשתי. כשהתחתנה אחת הבנות שלי, קנו לה החיילים שלי מערכת כלי אוכל, רוזנטאל אמיתי. וצ’ארלי מחייך לתוך האולם הריק. “בואֶנה סאֶרה”, הוא אומר ללקוח הבודד שנכנס, «בּוּאֶנה סאֶרה סיניורה", וידיו מפעילות את מכונת האספרסו ששמה “אֶטאֶרנאֶל”.