רקע
רות בונדי
מות הבית הישן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מהד' רביעית, תל אביב: יבנה; תשל"א 1971

נכון, כל אחד רוצה לגור, שר ושוטר, מומחה וסופר, פועל וסוחר, כל אחד רוצה דירה מרווחת עם חלונות הזזה ופינת־אוכל ושלושה כיווני אוויר. ובבתים הקטנים הישנים הצמוקים יש כה מעט מקום והבלטות הצבעוניות כבר שקועות באדמה וצבע התריסים התקלף מזמן ודלת הכניסה התעקמה והחלונות הצרים יצאו מהאפנה וכל סגנון הבניה מגוחך במקצת עתה, בתקופת הקווים הישרים והדרכים העקומות. הרי הבתים של אתמול מסורבלים ומקושקשים ומקושטים באותו סגנון מזרחי תמים, כפי שחלמו עליו בבוצ’אץ'. פה בליטה ושם כוך, כאן קימורים ושם מגדל. לא, מבחינה ארכיטקטונית לא שווים בתיה של תל־אביב הישנה אפילו פסוק אחד באנציקלופדיה הכללית.

ואף־על־פי־כן, כל פעם שאתה רואה אחד מהם בדרכו למוות, דוקר אותך משהו במקום שהיה פעם הלב. לא, אין צורך לרחם על בעל־הבית, ללא ספק עשה עסק טוב, יקבל דירה נאה בבית החדש, מעל העמודים עם שפע של ארונות־קיר, ועוד כמה וכמה אלפי לירות לחשבונו בבנק. ובכל זאת עצוב לך, כשאתה רואה בית קטן הולך למות.

הדחפור אוכל אותו על קרבו ועל כרעיו. הקירות עוד היו חזקים והדחפור עובד קשה, דחיפה ועוד דחיפה. תודה לאל, אומר הנהג לעצמו, סוף־כל־סוף מתחיל העסק להתמוטט. קשה להאמין, כמה כוח יש עוד בעצמות הזקנות. הלך הגג, הלכה החזית ואפשר להביט ישר לחדר המגורים, ודאי קראו לו סלון. לקירות צבע ירקרק ובפינה עמד המזנון הגדול. נשארה ממנו צללית של אבק.

אינני יודעת, מימי לא היה לי בית שלם משלי. עם דשא ועצים נותני פרי, אבל אילו היה לי – לא, אני לא הייתי מפנה אותו, אפילו אם היו באים להוציא אותי בדחפור. כיצד הייתי יכולה לעבור ברחוב ולהסתכל על בית־מידות עם תריסי אזבסט כחולים ושלט של רופא אף, אוזן וגרון ליד הכניסה. כאן, זה היה פעם הבית שלי.

לא ראיתי את לידתו וצר לי על מותו. מישהו בנה אותו בגאווה, חלם עליו, ציפה להשלמתו. היה מביט על עבודת הבנאים ומחייך: עוד מעט ואכנס לבית משלי. ולחנוכת הבית הזמין את כל ידידיו: לחיים ועד מאה ועשרים. נטע עצים וחשב על כך, שהם יישארו גם אחרי שילך. בנו יגור בבית ואחריו הנכד. והמחשבה על המוות היתה כאובה פחות.

כשיהיה לי כסף, אמר האיש, אבנה עוד גדר מאבן, ואוסיף מחסן בחצר. אבל הכסף לא היה, גם לא לסיוד ולא לתיקונים והילדים היו זקוקים לדירות משלהם. צריכים גישה מציאותית לחיים, אמר הבן. תמכור את המגרש, אמרה האשה, ותהיה דירה חדשה לכולנו.

את כולם בולע הכרך. רק פה ושם נשאר, בין הבתים המשותפים עם כניסה אל“ף, כניסה בי”ת וכניסה גימ“ל, עוד אחד צמוק עם כניסה אחת ויחידה וזו מובילה ישר לחדר המגורים. אחד שבעליו העקשן אמר: כל עוד אני בחיים, לא ייהרס הבית, אבל חיי אדם קצרים מחיי הבית. הולך האדם והולך ביתו. והעצים, אותם עצי ברוש ורימון, שנועדו לנצח, הדחפור מוציא אותם עם השרשים כשיניים רקובות. בגומה תקוע שלט: “לקנות דירות פאר אל”ף אל”ף בכל הגדלים, לפי דרישת הלקוח. נא לפנות למנהל עבודה במקום".

למה זה אצלנו מזדקנים הבתים מהר כל כך? אתה רואה שם, מעבר לים, בתים הזוכרים את נפוליאון ואת הקיסר רודולף השני, את ד’ישראלי ואת באך, ועדיין גרים בהם ואוהבים, מתקוטטים ומבשלים וכותבים בהם. וכאן, בן חמישים וכבר לא כדאי להכניס כסף לתיקונים. נראה, שאין לנו יחס לזקנה. מחפשים מנהל־חשבונות מוסמך עד גיל 35 בלבד. הלשכה אינה מטפלת בקשישים. רק לממשלה עוד מתקבלים עובדים מעל גיל שישים־וחמש. אבל שם המקומות מוגבלים. נא להזמין מראש.

אומרים – זה גידול האוכלוסיה. דרוש שטח מחיה. במקום משפחה אחת יגורו עשר ועוד אחת מתחת לעמודים. העיר מתפתחת. קרא בכל מדריך לתיירים, כתוב שם בפירוש: עיר קוסמופוליטית. היה זה בית מכוער ובלי טעם. לא מודרני, לא פונקציונלי, לא אסתטי, לא היגייני.

למה לא תבואו פעם לבקר אצלנו? יש לנו מרפסת סגורה וסלון מפואר, מכונת כביסה ושלושה שטיחים פרסיים.

המלצות קוראים
תגיות