מה יש כאן לכתוב, תמה שומר בית הקברות הישן של תל־אביב, הכל מת כאן. אין זאת הפתעה בשבילי, אמרתי, כך דרכו של בית עלמין. לא, כאן, בבית הקברות הישן, אין חיים, ענה הוא. עבדתי עשר שנים בגבעת שאול. כמה לוויות! איזו תנועה! והאנשים הרבים! לכאן כמעט לא באה נפש היה, רק אחד בא כל יום לרשום מה שכתוב על המצבות. מי יודע מה שיוצא לו מזה. אפילו קבצנים אין. לפעמים באים לראות את הסופרים, יש לנו דווקא אנשים חשובים. – ועוד קוברים? – לפעמים. יש אנשים שיש להם מקום שמור כאן, כמו אבא נאמן זה, שמת בשבוע שעבר, היתה לוויה גדולה. או שמשלמים הרבה. רק עכשיו שילם אחד חמשת אלפים בעד מגרש אצלנו. השומר הכפוף קמעה פנה לעסקיו ואני הלכתי לי אל הסופרים.
בעצם, גם חמשת אלפים זה לא הרבה כל כך. בעד שיכון עלי אדמות משלמים יותר והוא רק זמני. וכאן זה ענין של קבע. שלא לדבר על החברה. בכל זאת נעים יותר בין אנשים אינטליגנטיים. ד"ר שליט, איש הקונגרס הראשון, ז. י. אנוכי, יעקב שטיינברג, דב הוז, אליהו גולומב, דוד שמעוני, וכך הלאה לאורך תולדות הישוב בארץ. לאחד העם יש שיש ורוד, ואת המצבה הגדולה ביותר, מבנה קודר עם חלונות כמו של כלא, בנו לנורדאו. לא, אם כבר אז עדיף קברו של ביאליק, שיש בהיר, עץ מוריק וספסל לידו; פשוט נעים לשבת כאן. בשכנותו הקרובה של ביאליק תל אדמה, שלט עץ קשור למוט ברזל וסל קלוע, שהיו בו פעם שושנים, עתה לא נשארו אלא גבעולים שחומים ונייר שקוף, שהצהיב מרוב שמש. זלמן שניאור עודנו מחכה למצבה.
רבים כל כך שנאמר עליהם, כי היו סופרים ואנשי עט, ואתה מימיך לא שמעת ולא קראת. מי היה היינריק אלחנן יורק־שטיינר, שמצבתו מעידה עליו, כי היה סופר, לוחם נאמן לציון, לאהבת אדם, לאחוות עמים? מלון הספרות אינו מספר עליו מאומה.
בית הקברות מוקף בתי מגורים גבוהים, עם תריסי הזזה ודודי שמש וכבסים מתבדרים ברוח. נערה שחומה מנערת שטיח פרסי, אמיתי בהחלט, ומישהו השליך בקבוק בושם ריק “ז’א רביאן” על קברה הקטן של הילדה חסודה בת אליעזר טריינין. בפינה מחלידה גיגית של כביסה, ועל אחד הקברים עומד דלי מלא סיד כחול, הוא שייך לאינוונטר של בית הקברות, סיידו את קברו של רחמים חארה מדמשק בתכלת בהיר. ועתה העביר הצבע את כליו ללקוח אחר. אצלנו, מחוץ לחומה, מסיידים באביב, כאן יש להם, כנראה, מנהגים אחרים.
ביתי כאן, באור השמש הסתווית, נעים ושקט. כמעט אין פרחים חיים, אבל יש הרבה צמחיה של בית קברות, קקטוסים למיניהם, אספרגוס, שרכים. מישהו נטע לפני שנים הרבה תמר ליד קבר יקירו ועתה אכל העץ את הקבר, גבה עליו וכיסה אותו. אך אין זה משנה; בחלק זה של בית הקברות, מימין החומה, אין עוד באים לשים אבן ביום המוות. שלושים וארבעים שנה הן תקופה ארוכה, לפחות לגבינו, החיים. הרבה עבר על המתאבלים, והם שכחו וחדלו להתאבל.
ויש שנשכחו סמוך למותם ולא נמצא מי שיציב מצבה על קברם. רק מוט עץ או שבריר רעף מעידים: כאן היה פעם אדם. אפילו בפנקסו של השומר לא נרשמו, אצלו רשומים רק המיוחסים, בעלי המצבות. השאר, רק במשרד החברה אולי יודעים, אבל אין איש בא לשאול. לוח עץ תקוע באדמה "זה מקומה של חנה בת שלמה רוהיל*. לא יותר. רק כדי לשמור על זכויות. הרי גם כאן צפיפות הדיור גדולה מאוד.
תוכל לקבוע גילה של מצבה לא רק לפי צבעה וסדקיה ואותיותיה הדהויות, אלא גם לפי הכתובת שעליה. פעם נהגו לכתוב באריכות רבה ולא חסכו מלים: "טהורת לב ואצילת רוח, עסקנית ציבורית פעילה באודיסה ופטרבורג, הקריבה מיטב כוחותיה לחינוך לאומי באודיסה, בת נאמנה ומסורה לתחיית עמנו בארץ המולדת. ת' נ' צ' ב' ה' ". עכשיו – השם ויום הפטירה ולא יותר. רחל דנין. היודע יודע.
אז, בתרפ“ד ותרפ”ו ותרצ"ב, התייחסו לענין המוות ביסודיות. הנה לשמואל בן פרץ קויפמן חקקו נוטריקון ארוך:
שביל נהדר היה שבילך בחיים
מדריכנו, אבינו, רענו, מורנו
ואם אלף דורות יקומו לך אחריך
וכך הלאה עד לנו"ן הסופית.
לשמעון רוקח רשמו, כי נסע לווינה להתרפא ושם מת. מנוס מרדכי מקס קסלר היה ציר בוועידה ציונית בלונדון, בא לביקור בארץ ומת ביפו. משה דב ברגר היה זקן נכבד, נהנה מיגיע כפיו וירא אלוהים. יצחק גינזבורג היה איש חשוב ומשכיל, ושמעון זקר היה עסקן חשוב, שבהשתדלותו ועמלו נרכש מגרש זה לכל המשפחה.
יש קברים משפחתיים רבים, הורים, ילדים ונכדים, אחים ואחיות, זה ליד זה. כמו משפחת שינברג, יוסף ובר וליאון ולאה ומקס. כולם תחת לוח אבן אחד. אתה כמעט מקנא בהם. אין ספק, בצוותא נעים יותר. הנה, שמעון מזרחי מת ב־1927 ושש עשרה שנים חיכה לאשתו. ב־1943 היא באה אליו, למקום שהוכן לה מראש. אולי זה טוב לדעת: כאן מחכים לי.
אנשי תל־אביב הקטנה נהגו להצמיד תצלום למצבות, וביום המוות באו לקבר ונאנחו: הנהו, כמו חי, חברנו צבי זאב לעוינטאץ – פנים עגולות ומשקפיים במסגרת של מתכת, מבט רציני של חלוץ. הבחור מנחם שלר בחליפת שבח ועניבה עם פסים. בת שבע מזרחי בשמלה עם מחשוף ושורה ארוכה של חרוזים על צווארה. פנינה חקלאי בת העשרים וחמש, בעלת עיניים חומות גדולות ותסרוקת מתולתלת, בעוד שנים מספר יטשטש הגשם את קווי פניה כפי שעשה כבר לרבים, ואיש לא ידע עוד מה היה מראיה של פנינה היפה.
תחילה קברו את הילדים לאורך החומה, אחר כך הקצו להם מקום בקצה בית העלמין, אבל תמצא אותם גם בין הגדולים, בקברים קטנים לעתים מוקפים גדר ברזל או חומת אבן, כאילו ביקשו הוריהם להגן עליהם לפחות כאן מכל רע, מגשם ומקור. הילד עובד בחולצת חאקי ומטפחת צופים, שטבע בים בשנת 1930, אילו חי היה כבר בן ארבעים. הילדה רחל בשמלה ונעליים לבנות מחזיקה דובון קטיפה כבר שלושים שנה, והוא לא נשמט מידה, והילד משה נוסע על קורקינט, נוסע דור שלם ועוד לא הגיע לתחנה הסופית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.