יום חול אחד צלצל בדלת, תיק־עור עבה בידו, ומראהו כגובה העיריה, גובה המס, גובה החשמל, גובה בית היתומים על שם דיסקין וכל שאר הגובים התובעים את דמינו על חטא שלא חטאנו. ‘אני בא מהאגודה לעזרת אלמנות’, אמר במיטב הנימוס האירופי, ‘אבקש תרומה’.
היו זמנים שעמד לי הכוח לנגב במקרים כאלה את ידי בשולי שמלתי ולומר בקול של ספּוֹנג’ה: ‘גברת לא בבית’. אך מכיון שתפס אותי בשעת אזלת־רוח, ואולי מפני שנראָה מתורבת ומטופח כל כך, אמרתי, ‘יכנס בבקשה’. כן, אפילו בבקשה. 'כמה אתה מבקש? אמר: ‘לירה אחת. כך נותנים כולם’. הלירות אמנם אינן מתגלגלות בכיסי אלא יומיים אחרי מתן המשכורת, אך מכיון שקשה להוציא מישהו, שאך זה עתה הזמנת אותו פנימה ומפני שמעולם לא לימדוני, כיצד להיפטר מאנשים בלי מבוכה ונקיפות מצפון, ומשום שהייתי חדשה בעיר ולא ידעתי את מנהגיה, נאנחתי חרש ונתתי לו את הלירה כמבוקשו.
אמר תודה, נתן קבלה, קיפל את ניירותיו ועמד לצאת. בין הדלת והמדרגות נעצר: “סליחה, ראיתי כתוב על השלט בוֹנדי. האם את מצ’כיה?”,כן‘, עניתי.,אף אני, מהסודטים’, הכריז. אם כך, הרי לא אשלח איש לדרכו בלי מלה טובה. שוחחנו על העולם של אתמול ועל הפרנסה של היום. סיפר לי, כי העבודה קשה, אבל ההכנסה לא רעה – שלושים אחוז עמילות מכל תרומה. ואשתו זבנית בחנות קונפקציה. נפרדנו במיטב הברכות והאיחולים והחיוכים כשני מכרים מבית־קפה פרגאי, שנפגשו ליד ספל קפה (כן, ספל ולא כוס) עם קצפת ועוגת־שמרים קלילה.
כעבור חודש הופיע שוב: ‘הגברת בונדי’, אמר, ‘במקרה עברתי ובאתי לדרוש בשלומך.’ הבנתי את הרמז והוצאתי לירה, אך העזתי לשאול, אם זה הסדר חדשי קבוע בינינו. ‘יש לי לקוחות חצי־שנתיים ותלת־חדשיים וחדשיים’, אמר בנימה של נזיפה קלה. ואני הבנתי, כי ארץ מוצאי מחייבת אותי להיות חדשית. שאל לבריאותי ולבריאות בני ביתי והלך לדרכו.
הביקור הבא עבר בלי דקדוקים של טקס ובשעת הפרידה שאל כבדרך־אגב: ‘אולי יש לך בולים משומשים? הרי את אשה משכילה וללא ספק את מתכתבת עם כל העולם’, מכיון שכה יפה דרש, ניגשתי לסלסלת המכתבים והוצאתי מתוכה קומץ בולים זרים השמורים שם בשביל צאצאי המכרים המרובים. היה ביניהם בול מגאנה ושלושה גדולים מסאן סאלבאַדור. אמר תודה והלך.
כעבור שבועיים הופיע שוב: 'האם יש בולים? לא הסתרתי את חוסר התלהבותי. אמנם האיש מצ’כיה, אבל זה עשרים שנה שיצא ממנה, והסודטים הם רק חבל־הגבול ולא פראג גופה. מה הטעם בטיפוח כל הלנדמנשפטים הללו? ‘אין לי’, אמרתי. ‘כיצד? הייתכן? חפשי היטב!’ ציווה כמורה קפדן. חיפשתי ומצאתי. הוספתי לירה, אך פרידתנו לא היתה עוד לבבית כמימים ימימה.
לא עבר חודש וביום שישי בשעה שלוש אחר הצהריים, אותה שעת מנוחה נפלאה שלפני השבת הארוכה־הארוכה, מצלצלים בדלת. בעיניים עצומות־למחצה ניגשתי לפתוח; ידידנו מהעזרה לאלמנות. בעצם, איזו עזרה זו? אילו אלמנות? מי עוזר להן? ‘אתה!’ אמרתי, ‘בשעה שלוש? הרי אתה יוצא־אירופה. אין זאת שעה יפה לביקורים’. הביט בי בחוסר סבלנות: ‘גם לי אין זמן לנוח בצהריים’, אמר בתקיפות, ‘ואני קצת מבוגר ממך’. לא מצאתי מענה, הוצאתי לירה הוספתי בולים, אך יחסינו נשארו קרירים.
הביקור הבא נדחה לשעה ארבע בדיוק. רצה הגורל ואני בעוונותי הייתי עדיין לבושה בחלוק. ‘מה זה?’ ביקש לדעת, ‘אצלכם נחים כל היום? אנשים אחרים מוציאים את נשמתם ואתם…’ לך והסבר, שבמקרה היום לא הרגשתי כל כך טוב ובכלל. ניסיתי לכפר על חטאי, נתתי לירה, נתתי בולים, הוספתי חיוך. לא עזר מאומה. הלך מרוגז.
השבוע הופיע שוב. ‘הגברת בונדי’, ביקש לדעת, ‘האם את יודעת, מה זה יוקר החיים?’ ‘יודעת’, עניתי.,היש לך מושג כמה עלו המחירים?' ‘יש’, הסכמתי. ‘האם את מוכנה להטריד איש מבוגר לקומה שלישית בגלל סכום כה פעוט כלירה?’ ‘באמת, אינני מוכנה’. ‘ובכן, אני רושם שתי לירות. בעצם, הייתי חייב להעלות את המחיר מזמן, אבל התחשבתי בך’. ‘תודה’, לחשתי, אבל הוא לא התרכך.
אינני נחה עוד בצהריים ואת הבולים אני אוספת רק למענו. הכנתי שני שטרות של לירה מן החדשים שמצאתי ואם ירצה שלוש יקבל אותן. אילו רק היה סולח לי, שעשיתי לו טובה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.