גם הלב שלי אינו מאבן. ניגש אלי קבצן וכבר חצי גרוש בידו – בתנאי, כמובן, שהלז זקן, חולני, מוכה גורל, רצוי עיוור או גידם, שמראהו אינו דוחה מדי והוא אינו טרדני במיוחד. אבל אני שונאה ימי סרט, אני שונאת התנפלות צדקה מאורגנת, אני נגד כפייה וציד ברחובות העיר. ביום שאני פוגשת בחוץ את זוג הגבירות הראשון מקשקשות בקופסת הפח, יורד מצב רוחי כשער הלירה. לא בגלל כמה הפרוטות – לכסף אין אצלי שום חשיבות. אין לי שום דבר נגד בית הנערה הפוזלת מיסודם של האחים קרמזוב. זה מתוך פרינציפ. יש דמוקרטיה. לא יכריחו אותי.
ביום סרט נהפכת ההליכה ברחוב לסיוט לילה. זוג גבירות א' – עוברים לצד שני של הרחוב; זוג ב' – חוזרים לצד ראשון. זוג ג' – נכנסים לחנות לחמרי בנין וקונים מנוף מתקפל. זוג ט' – זוחלים על האדמה ונובחים כמו כלב. לא, עד כאן ותו לא. נעמוד בהתקפת האויב בחזה גלוי. זוג י“א – מצטערת, אין כסף קטן. זוג ל”ו – כבר קניתי. זה אצלי בכיס. זוג אלף – אני פדאיין, אפשר לתת גם לירות מצריות? הלאה הלאה – אתן רואות ידיים אלה? צרעת. מה שאני נוגעת בו זה אבוד.
לא, חביבי, ככה לא תגיע הביתה לעולם. הדרך זרועה גברות עם קופסאות פח. יש פתרון: לוקחים טקסי ספישל ונוסעים במנוחה. צדקה זה רק להולכים ברגל.
אם כבר מדברים בעניני כספים – יש אנשים מסודרים למופת, וגם סוחרים, עורכי־דין ובעלי בנקים, המכניסים את משכורתם והכנסותיהם בכלל על חשבון במוסד כספי מוסמך לכך, וכשבא אליהם גובה החשמל, הם אומרים ללא התרגשות: אתן לך צ’ק. אבל אנחנו, הרוב הדמוקרטי, מסתדרים עם המשכורת בצורה יעילה יותר: ראשית כל משלמים את החובות אצל בלטמן במכולת, סוגרים את החשבון הפתוח אצל הירקן הבוכרי ומסלקים את שאר החשבונות אצל ספקי המזונות; אחר כך משלמים שכר דירה, מים, חשמל, מס עיריה. מה שנשאר, אם הסכום עולה על חצי לירה, מחביאים בארון הלבנים, מצד שמאל, מתחת לערימת הגופיות מסוג אינטרלוֹק, או לתוך קופסת הפח האדומה במטבח, שעליה כתוב תה ומצויר דרקון (את התה תמצא בצנצנת הריבה וריבה אין לנו כרגע בבית) או למגירה בשולחן הכתיבה, אם יש כזה, לתוך הקרטון הריק שהכיל פעם בונבוני שוקולד תוצרת “עלית” או לתוך הארנק הישן של אמא, העשוי קטיפה שחורה והמונח בפינת הארון, ליד תולעת העש.
חובבי חשבון נוהגים לחלק את כספם המועט במעטפות ולרשום עליהם ‘בית’, ‘תרבות’, ‘מתנה לדוד אלימלך’, ‘ז’אקט קורדורוי בשבילי’. אולם במשך החודש נשבר הבוֹילר (טוב, לא נצא החודש לתיאטרון, זה עוד נשיג), עולה צריכת הגאז על המשוער (למה בעצם מתנה לדוד? מה הוא נתן לנו לבחינת בגרות?) והמעטפה של הז’אקט בשבילי נמצאה ריקה. כבר מלכתחילה לא נשאר מה להכניס לתוכה.
אכן, עכשיו באים ומכריחים אותנו לקבל העלאת שכר. יפה מצידם. אני יודעת רק דבר אחד; מה שלא נקבל, זה לא יספיק. זה טיבו של הכסף, או טבעו של האדם. אולי בכל זאת נצליח לחסוך בשביל הפטיפון – והפיז’אמות קרועות לגמרי. וצריכים שמיכות־צמר חדשות.
תמיד התכניות קצת למעלה מן היכולת, לא רק בעניני כספים. עוד היית רוצה לאסוף כל בולי ארגנטינה, עוד היית רוצה לבקר ביוון, בגלל העתיקות, עוד היית רוצה לשיר בלה סקאלה ולאכול צהריים אצל מלכת טונגה. וכשיבוא יום אחד שליח מבית דין אמת, נאמר לו; עוד רגע, עדיין לא גמרנו לזרוע את התירס, לא הספקנו עוד למיין את העצות, לא ראינו עוד את ניו־יורק. חכה עוד קצת. באמת, עוד לא הספקנו מאומה.
באמת, למה לנו לדבר על כסף. יש דברים חשובים יותר בחיים. האשראי, למשל, כלומר האימון שנותנים הבריות בכסף שאיו לך. משום כך אסור לעשות חובות קטנים מדי. הם מעידים על הכנסות דלות, רמת־חיים ירודה והתמוטטות כלכלית. חוב גדול, לעומת זאת, הוא רק סימן לחוסר אמצעים זמני, שיבוא בהקדם על תיקנו.
מאד לא נעים לעבור ברחוב ולדעת: במכבסה אני חייב 12.50 ל"י, לירקן 5.30 ועוד שלושה תירסים, לסנדלר 65 גרוש, באטליז בעד הבשר הטחון מיום שישי ולחלבן שמונה־עשר בקבוקים. חוב של אלף לירות בבנק מעיק הרבה פחות מחמישה חובות של עשר לירות כל אחד. ראשית כל, לא פוגשים את מנהל הבנק כל בוקר. אבל את החלבן כן. שנית, נוהגים הבנקים לשלוח את התראותיהם באמצעות הדואר, שעה שבעלי החנויות מופיעים באופן אישי בשבע וחצי בבוקר. ונסה נא להשליך את בעל המכולת לפח אשפה כפי שעשית במכתב הבנק!
חובות קטנים יכולים להרשות לעצמם רק אנשים בעלי כליות בריאות: מי שסובל ממוסר, מוטב שישדוד בנק. בכל אופן, במגע יומיומי עם בעל החוב יש לשמור על כמה כללי ברזל: אסור בהחלט להתחמק מפגישה עמו, לקפוץ לתוך אוטובוס דוהר או להיעלם בפתח של בית ברגע שדמותו מופיעה באופק. אסור לחכות עד שישים לך מארב כדי לומר לך: אדון קלוצקין, אתה עוד חייב לי עשרים לירות מהשנה שעברה. להיפך – עליך לגשת אליו בקו ישר, בפנים זוהרות ובחיוך כובש לבבות, לברך אותו לשלום במיטב הקסם שלך, ולפני שיספיק להוציא את הקיטור מפיו, לומר לו: אתה ודאי שכחת, אבל אני עוד חייב לך עשרים לירות! אני זוכר. רק חבל, שכרגע אין אצלי כסף קטן. מחר אקפוץ אליך. אתה בבית אחרי שבע וחצי? בכל אופן מאד שמחתי לראות אותך. ואחר־כך אתה מתרחק בצעדים קלים של איש חסר דאגות. עשית מצווה: חיזקת לבו של איש אשר איבד את אמונו באדם.
בכלל: אל תמהר בפרעון החובות. הזמן פועל לטובתך. יכול לשחק לך המזל ובעל החוב ימות מיתה חטופה בלי להשאיר אחריו רשימת הנכסים שלו. או הוא עלול להסתבך בעסק פלילי, ולא יהיה בו עוד הכוח המוסרי לדרוש כסף מאיש חף מפשע. ואם יש לו עצבים רעועים, הוא עלול גם להתייאש. בכל אופן, לעולם לא כדאי לאבד את התקווה ולשלם. ובעיקר: אל תיבהל מהתראות. המלווים כסף, ובעיקר בריבית הבנקאית המקובלת (+ קומיסיה + דמי שירות + הוצאות משרדיות + תשלום ביטוח + דמי נסיעה + מס שעשועים) אינם ששים להגיש תביעה משפטית. ואפילו אם מלווה אחד ברוב תמימות־נעוריו יפנה לבית־הדין – עד שהעסק יגיע לבירור, יעברו שנתיים, אחר־כך אפשר לחלות והבירור יידחה. עד למתן פסק־הדין עוברות שלוש שנים. בינתיים יורד ערך הלירה – ואפילו הפסדת במשפט, הרווח הוא שלך.
דע לך, כל עוד אתה זקוק לכסף, ידו של בעל הנכסים על העליונה: הוא הנותן לך לחכות בחדר־ההמתנה או בבית־קפה, הוא הקובע את התנאים והוא המדבר אתך מלמעלה. אבל אתה עוד תתנקם בו – רק שיתן את הכסף. אחר־כך הוא ירוץ ויחפש אותך ויחכה ויבקש ויתחנן. אולי עשה לך טובה כשנתן לך את ההלוואה, אבל אם אתה מחזירה לו, אתה עושה לו טובה גדולה כפליים.
דומה ההלוואה לחכמה גנובה: כל שאתה מחזיק בה יותר זמן, כן אתה משתכנע שהיא שלך. כעבור כמה שנים היא הופכת לחלק בלתי־נפרד של אישיותך. מה זה, בעצם, שלי־שלך? אוצרות הטבע קניין האנושות הם. וממה עושים כסף? מהטבע. בעיקר מטבע רע. ובכלל, אם יש למישהו כה הרבה כסף, שהוא יכול להרשות לעצמו להלוות לאחרים, פירושו של דבר, כי אינו זקוק לו. ויש עוד מאה טעמים נגד פרעון החובות ורק אחד בעד: כדי שתוכל לעשות חובות גדולים יותר.
הדבר פשוט לא נותן לי מנוח: מה פתאום עולים המחירים? האוצר אומר שאין כל סיבה סבירה לכך, והאוצר חייב לדעת. נכון, הועלו כמה היטלים ומסים, אבל מה הקשר בינם ובין המחירים של שוקולד, אגוזים או שולחן פורמאיקה? ובכן, מה קרה כאן? מי העלה ראשון? מי נתן את ההוראה?
ביום שני בשבוע שעבר, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים (ויש לזכור שעה גורלית זאת היטב), ניגש שמואליק הקטן אל אמו הטובה, גברת זלוטניק, ואמר בלשון ציווי: אמא, שני גרושים בשביל טופי! מה פתאום שני גרוש, תמהה האשה הצדקנית, הרי טופי עולה רק גרוש? זה כשהיית צעירה, קבע הילד הפיקח, אבל הגרושים החדשים קטנים נורא והטופי גדול. הגברת זלוטניק הוציאה מכיס סינורה הפרחוני שתי אגורות, מסרה אותן לידיו השמנמנות של בנה החמוד והמשיכה בגיהוץ חולצותיו של האדון זולמן, הגר בקומה שלישית, מצד שמאל.
לפנות ערב בא האדון זולמן לקבל את חולצותיו המגוהצות. כמה זה, גברת זלוטניק? לירה וחמישה גרוש, קבעה האשה החסודה בלי להניע עפעף. למה? ביקש לדעת האדון זולמן בחומרה, תמיד שילמתי לך לירה. נכון, הסכימה עמו גברת זלוטניק, אבל הכסף החדש קטן מאד. חמישה גרושים קטנים כמו צימוק. אז מה יש לדבר?
האדון זולמן לבש אחת החולצות הנקיות וחליפת המלצר השחורה שלו ויצא למסעדתו של מסעוד, זו החדשה ברחוב אלנבי, עם פורמאיקה וצבעים אמנותיים. הגיש חומוס, הגיש ששליק, הגיש מעורב, וכאשר הגיעה שעת החשבון טעה בעשרים גרוש לטובתו. מה פתאום עשרים, ביקש לדעת ברגר השרברב, זה שהוא לקוח קבוע אצל מסעוד, תמיד אתה טועה רק בעשרה? כן, ענה זולמן באנחה, אבל הכסף כבר לא שווה. מהיום אני מעלה את הטעות. ברגר הלך הביתה שקוע במחשבות.
למחרת הבוקר קראה גברת כוכבי, אשת שמריהו כוכבי, בית חרושת לנקניק יבוא הונגרי, לאינסטלטור: הברז באמבטיה מטפטף. ברגר הופיע עם ארגז כלים, נתן פאקונג חדש, הוציא פקעת שערות מהכיור, ניגב את ידיו במגבת הרחצה הכחולה של האדון כוכבי ואמר לבעלת הבית: הכל בסדר, גברת, יחזיק עד מאה ועשרים. כמה מגיע לך? ביקשה לדעת מרת כוכבי. שש לירות, אמר ברגר. שש? תמיד היית לוקח בעד תיקון כזה חמש. נכון, גברת, אמר ברגר, אבל אז היו זמנים. צריכים להתקדם בחיים, כן או לא? אם אני אמשיך לקחת חמש, אמות עני כמו פרופסור.
בצהריים, בין מרק קרעפלאך וכבד צלוי, אמרה גברת כוכבי לבעלה שמריהו, בעל בית החרושת לנקניקי יבוא: מותק, אני צריכה מאה לירות בשביל נעלי בית. מאה לירות? התפלא החרושתן, ואני עוד זוכר כשהיית קונה נעלי שבת בחמש, אַת זוכרת, אצל גוירץ הזקן? מה שהיה היה, שיסעה אותו הגברת כוכבי, עכשיו הכל עלה. רק היום לקח ממני האינסטלטור שש לירות.
אדון כוכבי הלך למפעלו, אשר באיזור התעשיה של רמת־גן, ישר למחלקת המכירות. יוסי, אמר למנהלו, אנחנו נצטרך להעלות את המחירים. למה? שאל יוסי. הרי בשר חתולים לא עלה? נכון, הסכים עמו כוכבי, אבל רמת החיים עולה. תכתבו: בגלל עליה בהוצאות הייצור תוספת מחיר של עשרים אחוז.
אשת השר סידרה את הפרחים על שולחן האורחים, העיפה מבט אחרון לראי, סקרה את השולחן הערוך לכבוד שר ההיגיינה הציבורית של שבט אשנטי. יקירי, אמרה לבעלה השר שנכנס ברגע זה לחדר האורחים, אתה יודע ששילמתי היום בעד הנקניק ההונגרי פי שניים מהרגיל? כל המחירים עולים. אמר בעל האטליז.
המחירים עולים? צעק השר ותפס את ראשו, כיצד לא ידעתי? בצעדים מהירים ניגש לטלפון: תני לי את קצין העתונות, זהבה, אמר למזכירתו, אבל דחוף. שייקה? ברגע שתגמור לכתוב את הנאום שלי למחר, תכין הודעה לעתונות: מעלים את המסים ואת ההיטלים ואת הבלו ואת המכס עקב העליה הכללית במחירים.
למחרת הבוקר קראו אזרחי המדינה בעתונות את הידיעה על העליה בהיטלים ומסים ומכס ובלו והיו עצובים מאד. אותו יום ניגש שמואליק הקטן אל אמו הטובה, גברת זלוטניק: תני לי גרוש אחד בשביל טופי! גרוש אחד? תמהה האשה החסודה, והרי שלשום אמרת, כי הכסף החדש לא שווה. טעיתי, קבע הילד החמוד, אז מה?
פּיס בכפר, פּיס בעיר, פּיס הופך עני לעשיר. פּיס מוביל לעושר וגיל מזל האיגרת לאדון ולגברת. דרך הגורל מי ידע, אולי המזל הוא שלך. היום תקנה מחר תזכה. אם אתה אוהד הטיס, תקנה לך מפעל הפּיס. מחר, היום, מזלך ממרום. רק יום אחד נותר להגרלה. אל תשכחו… מחר…
לא, אני לא זקוקה לכל הפרסומת, לי אין צורך לספר, כי מכספי הפיס בונים בתי־חולים ומוסדות תרבות, שיבנו כלובים לדובונים או אניות־פאר לשלושה בסירה אחת, לי לא איכפת. אני אינני קונה איגרת כדי לעשות מצווה, אני קונה בשתי לירות תקווה.
מחר הגרלה. והיום עוד אפשר ליהנות. בחושך, במיטה, נמים לא נמים, מתחילים לחלום. אולי הפעם. לא, לא בפרס ראשון. לא בשלושים אלף. לזה אין לי האופי. המזל שלי אינו עשוי לכך. לי יש שם למעלה רק כוכב קטן, לא נוצץ ביותר. הטלסקופים לא יגלוהו לעולם. אבל אלף לירות הוא עוד מסוגל להביא.
אם אלפיים, נוסיף עוד חדר. באלף נעשה ארונות־קיר. בחמש מאות נקנה ספה. במאתיים גאז. בארבעים שמלה חדשה. ואם רק בעשר?מילא, גם זה כסף. נלך למועדון התיאטרון. ושתיים? נחליף אותן באיגרת חדשה. שבועיים של תקווה חינם – גם זה רווח.
היו ימים שעדיין התביישתי. ניגשתי לדוכן עם רדת החשכה, כמי שמצפונו אינו נקי. הבריות אינם צריכים לדעת. אחר־כך ראיתי – כך עושים כולם, אפילו אנשים אינטליגנטיים, בעלי השכלה אקדמאית, מכובדים ומיושבים, אפילו אנשי הקידמה, שלימדו אותם עוד בימי נעוריהם, כי כל ענין ההגרלות פסול הוא. אדם עמל חייב להשתכר די למילוי כל צרכיו.
לא, זה לא ענין של גובה המשכורת. עוד עשר ועוד עשרים לירות. מה היינו עושים בלי כל משאלה, שמתהלכים עמה חדשים ושנים כפילה בהריונה? על מה היינו חושבים בשעת הנסיעה באוטובוס? מסכנים אלה, שיכולים לקנות לעצמם כל העולה על לבם בן־רגע, מיד, מה נשאר להם עוד בחיים?
יש כל מיני שיטות, כיצד אפשר לתפוס את המזל. שיטת המתמיד, המרכיב לעצמו, אחרי מאמץ מתמטי כביר, מספר מתאריך לידתו, יום שיחרורו מהצבא, כפול גיל אשתו, מינוס משכורת ברוטו, ועליו הוא שם את כל קלפיו, בו הוא נותן את כל אמונתו, עליו הוא נרשם מראש, אליו הוא חוזר בכל הגרלה, עשר פעמים ועשרים פעם.
אפשר גם לגשת לענין בשכל קר, בהגיון. לא כדאי לקחת מספר, שזכה באחת ההגרלות הקודמות בפרס גדול. המזל אינו חוזר על עצמו פעמיים. אסור שיהיה זה מספר בולט לעין, גאוותני, מלאכותי, כ־555555, למשל. ברור, שהמזל יבעט בו. לא רצוי שהמספר יתחיל באפס. דבר המתחיל בלא כלום, איך יכול הוא להביא למשהו גדול? שלוש־עשרה בסוף אינו יכול להזיק. גם פעמיים שבע זה טוב. שבע שנים על לאה ושבע על רחל, וזוכים במציאה.
יש הסומכים על השראה, ניגשים אל דוכן המוכר בצעדים מהירים ומוציאים מערימת האיגרות שעל שולחנו את הראשונה שבאה ליד. אסור להסס אף רגע. אפשר לנסות גם התקפת־מצח. במקום איגרת עלובה אחת קונים עשר. שיעז המזל להתאכזר גם הפעם!
כה מעט מספיק כדי לעודד אותנו, המכורים לפיס, אפילו זכייה אחת קטנה מחזקת את האמונה. הרי פירושה שהמזל כבר יודע את הכתובת. אחריה חייבת לבוא הזכיה הגדולה. ואם זכה בפרס הגדול מספר הדומה לשלנו – גם זו לטובה. הרי אפשר לומר: היום כמעט וזכיתי.
וכאשר כל המאמצים העל־אנושיים לא נשאו גם הפעם פרי, מחליטים חגיגית: די, גמרנו, ממני כבר לא יתעשרו סוכני מפעל הפיס. בהתקרב מועד ההגרלה הבאה מתחילים להתעורר ספקות. אולי הפעם? עוד פעם אחת צריך לתת למזל את השַאנס.
יהיה לבכם סמוך ובטוח: אלה שניגשים אל הדוכן כדי לבדוק, אם איגרתם זכתה, כבר בדקו את הדבר בעצמם בבית. אך מי האיש שיסמוך בענין כה רציני רק על מה שעיניו רואות? כולנו רק בשר ודם. וטעות לעולם חוזרת. וכאשר גם הסוכן אומר לא, עוד מהססים לקבל את פסק־הדין. גם בהגרלה הנוספת לא? האם הסתכלת היטב? גם בהגרלת שיכונים שום דבר? אתה בטוח?
יש אנשים המבקשים למשוך את המזל למלכודת. בשעת קניית האיגרת אומרים כלאחר־יד: בין כה וכה לא אזכה. אבל למה לא לתרום משהו להקמת בתי־ספר? את האיגרת שמים לאיזו פינה נידחת ולא מביטים בה עד אחרי ההגרלה. אל הדוכן ניגשים בפנים אדישות לחלוטין: “לא צריך לבדוק. בין כה וכה לא זכיתי. אבקש רק להחליף*. לא, את המזל לא תרמה. הוא יודע, כמה לבך רועד וקיבתך מתכווצת. אל תתבייש להודות: קיוויתי”
עיגלו את מחירי הנסיעות באוטובוסים ולא יהיו עוד כרטיסים בחצאי גרושים, סליחה, חצאי אגורות. רבותי, התופסים אתם את משמעותם העמוקה של הדברים? הרי בכך באה לסיומה תקופה בתולדות הישוב, שתהיה ידועה לדורות הבאים כתקופת תווי־מגן־דוד־אדום. צר לי על כך לא מעט, ולא בגלל ענין מיוחד בתקציבו של אותו ארגון רב־תועלת, אלא מפני שקשה לי להיפרד מאותם הפתקים הקטנים, המלוכלכים, המקומטים, הקרועים, שערכם הנומינאלי היה חמש פרוטות, אך ערכם הממשי גדול לאין שיעור.
תווים אלה נתנו לך, לפחות, פעם ביום הרגשה, כי אכן עושה אתה מעשה טוב, מצווה ממש וגם אתה נדבן, אולי לא ידוע כל כך כרוטשילד, אך לא קטן ממנו. נהג האוטובוס מסר לידך, יחד עם הכרטיס והעודף, תו של חצי גרוש, ואתה זרקת אותו, את התו, בג’סטה גרנדיוזית לתוך פח האשפה או על רצפת כלי התחבורה. בזה הראית לכל הרואה, כי אתה יכול להרשות לעצמך לבזבז כסף, כי לבך פתוח לצרות הזולת וידוע לך, כי תמורת כל תו שזרקת מקבל מגן־דוד־אדום חמש פרוטות טבין ותקילין.
נכון, לא כל האנשים נתברכו באותו רוחב־לב, והיו נוסעי אוטובוסים ובעיקר נשים, שאצלם זה שייך למסגרת שגעון הסדר והנקיון, שאספו את התווים בארנק הכסף עד שהספיקו כדי תשלום נסיעה שלמה, דבר שנתן להם הרגשה של חסכנות וחוש פיננסי מפותח. אמנם, היו נהגים חסרי נימוס בסיסי, שסירבו לקבל יותר משניים־שלושה תווים בבת־אחת, ועל־ידי כך מנעו בזדון מאוספי תווים את הסיפוק האמיתי ליצר חסכנותם.
ברור לי, כי לקבצנים יביא חיסולם של תווי מגן־דוד־אדום הקלה ניכרת. באמת אל תחשדו בי, אני מעולם לא הייתי עושה זאת, אבל היו עד עצם היום הזה אנשים שנהגו לתת את תווי חמש הפרוטות במקום נדבה. איש כזה, כמובן, קיפח את כל כבודו בעיני פושט היד, ואם זה לא זרק לו את הפתק בחזרה לפרצוף, הרי רק מפני שהוא ג’נטלמן, הקבצן.
היו זמנים, שהפתקים היו בגדר מטבע לפחות אצל הילדים. הפעוט התחנן: אבא, תן לי כסף – והאב נדיב־הלב הוציא מכיסו שני תווים של חמש פרוטות. אם היתה לילד פרוטקציה אצל בעל הקיוסק, קיבל בעדם סוכריית מנתה או טופי אחד. אבל עיני צאצאינו החמודים נפקחו זה מכבר וחצאי הגרושים חדלו להיות דבר של ערך אפילו בעיני ילדים. אין מודד טוב יותר לאינפלציה מאשר קבצנים וילדים. אילו הייתי במקומו של אשכול, לא הייתי מתייעצת לא עם כלכלנים ולא עם מומחים פיננסיים, אלא הייתי, פשוט, שואלת ילד: “כמה עולה הדבר הזול ביותר בקיוסק?” ואת הקבצן: “איזה מטבע נותנים לך עכשיו בנדבה?”
כן, רבותי, פעם בזמנים הטובים ההם, עוד לפגי שמונה־תשע שנים, היו נותנים לפושט־יד מטבע של מיל והוא עוד אמר תודה רבה. אחר כך עברו לחמישה מילים. ברגע שהרגשת, כי הקבצנים מתחילים להביט בך בזלזול ולא מתייחסים אליך ביראת־הכבוד הראויה לך, ידעת, כי הגיע הזמן לתת גרוש שלם, הלא הן עשר פרוטות ז"ל. לפתע, לפני שנתיים־שלוש הרגשת – גרוש זאת לא סחורה. מה עוד אפשר לקנות בגרוש אחד? שום דבר, לא מסטיק ולא גזוז, לא בייגלה ולא גרעינים. גרוש אחד בודד לא שווה פרוטה.
עכשיו תעברו ליד פושט־יד בקרן הרחוב ותביטו לתוך הכובע שלי מה תראו בו? רק שילינגים. אני יודעת – יש טריק כזה, את הגרושים מכניסים לכיס כאשר אף אחד לא מסתכל, ואת המטבעות הגדולים יותר משאירים לראווה, אבל גם זה סימן. בעבר לא היה קבצן מעז להשאיר מטבע של שילינג בתוך קופסתו, שמא יחשבו הבריות, כי ליום אחד כבר קיבל די.
תסלחו לי על הביטויים הלועזיים, על השילינגים והגרושים, אבל זה ענין של הרגל. עוד לא התרגלנו לפרוטות וכבר מחסלים אותן. ועד שנאמר סתם ככה, בתור לאוטובוס או בדואר “אולי יש לך אגורה?”, יעבור עוד זמן רב. לעת־עתה הייתי מתביישת לדבר בקול רם על אגורות, שלא יחשבו אותי לחברת האקדמיה ללשון העברית. לומר אגורה, זה איכשהו לא טבעי, כמו לאכול פלאפל במזלג.
אם חושב מישהו שם למעלה באוצר, שאנחנו, עמך, להוטים אחרי מטבעות חדשים, אינו אלא טועה. אנחנו אוהבים את הישנים, אלה שאנו מכירים גם בחושך, שאפשר להוציאם מהארנק בלי להביט. ברגע שאתה חייב להסתכל במטבע לפני שאתה מוציא אותו אינך בן־בית, אלא תייר בארץ שלך. אגורה, זה אולי שם יפה מאד ולפי כל המקורות המוסמכים, אבל עד שנתרגל אליה, כבר יהיה לנו ודאי שם מטבע אחר.
יום חול אחד צלצל בדלת, תיק־עור עבה בידו, ומראהו כגובה העיריה, גובה המס, גובה החשמל, גובה בית היתומים על שם דיסקין וכל שאר הגובים התובעים את דמינו על חטא שלא חטאנו. ‘אני בא מהאגודה לעזרת אלמנות’, אמר במיטב הנימוס האירופי, ‘אבקש תרומה’.
היו זמנים שעמד לי הכוח לנגב במקרים כאלה את ידי בשולי שמלתי ולומר בקול של ספּוֹנג’ה: ‘גברת לא בבית’. אך מכיון שתפס אותי בשעת אזלת־רוח, ואולי מפני שנראָה מתורבת ומטופח כל כך, אמרתי, ‘יכנס בבקשה’. כן, אפילו בבקשה. 'כמה אתה מבקש? אמר: ‘לירה אחת. כך נותנים כולם’. הלירות אמנם אינן מתגלגלות בכיסי אלא יומיים אחרי מתן המשכורת, אך מכיון שקשה להוציא מישהו, שאך זה עתה הזמנת אותו פנימה ומפני שמעולם לא לימדוני, כיצד להיפטר מאנשים בלי מבוכה ונקיפות מצפון, ומשום שהייתי חדשה בעיר ולא ידעתי את מנהגיה, נאנחתי חרש ונתתי לו את הלירה כמבוקשו.
אמר תודה, נתן קבלה, קיפל את ניירותיו ועמד לצאת. בין הדלת והמדרגות נעצר: “סליחה, ראיתי כתוב על השלט בוֹנדי. האם את מצ’כיה?”,כן‘, עניתי.,אף אני, מהסודטים’, הכריז. אם כך, הרי לא אשלח איש לדרכו בלי מלה טובה. שוחחנו על העולם של אתמול ועל הפרנסה של היום. סיפר לי, כי העבודה קשה, אבל ההכנסה לא רעה – שלושים אחוז עמילות מכל תרומה. ואשתו זבנית בחנות קונפקציה. נפרדנו במיטב הברכות והאיחולים והחיוכים כשני מכרים מבית־קפה פרגאי, שנפגשו ליד ספל קפה (כן, ספל ולא כוס) עם קצפת ועוגת־שמרים קלילה.
כעבור חודש הופיע שוב: ‘הגברת בונדי’, אמר, ‘במקרה עברתי ובאתי לדרוש בשלומך.’ הבנתי את הרמז והוצאתי לירה, אך העזתי לשאול, אם זה הסדר חדשי קבוע בינינו. ‘יש לי לקוחות חצי־שנתיים ותלת־חדשיים וחדשיים’, אמר בנימה של נזיפה קלה. ואני הבנתי, כי ארץ מוצאי מחייבת אותי להיות חדשית. שאל לבריאותי ולבריאות בני ביתי והלך לדרכו.
הביקור הבא עבר בלי דקדוקים של טקס ובשעת הפרידה שאל כבדרך־אגב: ‘אולי יש לך בולים משומשים? הרי את אשה משכילה וללא ספק את מתכתבת עם כל העולם’, מכיון שכה יפה דרש, ניגשתי לסלסלת המכתבים והוצאתי מתוכה קומץ בולים זרים השמורים שם בשביל צאצאי המכרים המרובים. היה ביניהם בול מגאנה ושלושה גדולים מסאן סאלבאַדור. אמר תודה והלך.
כעבור שבועיים הופיע שוב: 'האם יש בולים? לא הסתרתי את חוסר התלהבותי. אמנם האיש מצ’כיה, אבל זה עשרים שנה שיצא ממנה, והסודטים הם רק חבל־הגבול ולא פראג גופה. מה הטעם בטיפוח כל הלנדמנשפטים הללו? ‘אין לי’, אמרתי. ‘כיצד? הייתכן? חפשי היטב!’ ציווה כמורה קפדן. חיפשתי ומצאתי. הוספתי לירה, אך פרידתנו לא היתה עוד לבבית כמימים ימימה.
לא עבר חודש וביום שישי בשעה שלוש אחר הצהריים, אותה שעת מנוחה נפלאה שלפני השבת הארוכה־הארוכה, מצלצלים בדלת. בעיניים עצומות־למחצה ניגשתי לפתוח; ידידנו מהעזרה לאלמנות. בעצם, איזו עזרה זו? אילו אלמנות? מי עוזר להן? ‘אתה!’ אמרתי, ‘בשעה שלוש? הרי אתה יוצא־אירופה. אין זאת שעה יפה לביקורים’. הביט בי בחוסר סבלנות: ‘גם לי אין זמן לנוח בצהריים’, אמר בתקיפות, ‘ואני קצת מבוגר ממך’. לא מצאתי מענה, הוצאתי לירה הוספתי בולים, אך יחסינו נשארו קרירים.
הביקור הבא נדחה לשעה ארבע בדיוק. רצה הגורל ואני בעוונותי הייתי עדיין לבושה בחלוק. ‘מה זה?’ ביקש לדעת, ‘אצלכם נחים כל היום? אנשים אחרים מוציאים את נשמתם ואתם…’ לך והסבר, שבמקרה היום לא הרגשתי כל כך טוב ובכלל. ניסיתי לכפר על חטאי, נתתי לירה, נתתי בולים, הוספתי חיוך. לא עזר מאומה. הלך מרוגז.
השבוע הופיע שוב. ‘הגברת בונדי’, ביקש לדעת, ‘האם את יודעת, מה זה יוקר החיים?’ ‘יודעת’, עניתי.,היש לך מושג כמה עלו המחירים?' ‘יש’, הסכמתי. ‘האם את מוכנה להטריד איש מבוגר לקומה שלישית בגלל סכום כה פעוט כלירה?’ ‘באמת, אינני מוכנה’. ‘ובכן, אני רושם שתי לירות. בעצם, הייתי חייב להעלות את המחיר מזמן, אבל התחשבתי בך’. ‘תודה’, לחשתי, אבל הוא לא התרכך.
אינני נחה עוד בצהריים ואת הבולים אני אוספת רק למענו. הכנתי שני שטרות של לירה מן החדשים שמצאתי ואם ירצה שלוש יקבל אותן. אילו רק היה סולח לי, שעשיתי לו טובה.
תנו לי את ימי הצנע הטובים ואתן לכם גרוש עם חור. אההה, אלה היו זמנים, הידקנו חגורה וחגרנו עוז, הצנענו לכת והשכמנו קום, הקרבנו את עצמנו והיינו מבסוטים עד הגג: יבוא יום ויהיה טוב לכולנו. בימים קשים קל כל כך להיות מאושר: הראש מלא צרות, הבטן מלאה מרק והלב מלא תקווה.
עכשיו באו הימים הטובים ואני מודאג. מה פתאום שפע כזה? מעצבן אותי. אנחנו איננו דור העשוי לגאות. יהיו צרות, תשמעו מה שאני אומר, כל זמן שיש מחסור, מסתננים, משברים ומלחמות, אני יודע שהכל כשורה. השקט הזה פשוט חשוד בעיני. אני מנבא שחורות.
האם אנחנו עכשיו, בימים הטובים מאושרים יותר? איפה! עשרים שנה חיממנו את החדר באותו התנור הגבוה, השחור המתנועע, הוא לא נכנס לאופנה ולא יצא ממנה, ואיש לא שבר לעצמו את הראש, אם צבעו מותאם לרהיטים ואם רגליו עשויות בסגנון הבארוק או הרנסאנס. פתאום נוכחו לדעת: פיירסייד, נוח יותר, יעיל יותר, חם יותר, בטוח יותר, חסכוני יותר, נאה יותר. שישים לירות זה הרבה, אמרנו, אבל מילא – זו השקעה לשנים. קנינו פיירסייד. שנים?! עוד לא עברו שנתיים ואפשר לזרוק אותו. למה? לא, הוא לא התקלקל, לא מסריח ולא מעלה עשן. הוא מחמם מצוין, אבל זה כבר לא זה. עכשיו יש קאמינים עם ויסות אוטומטי ורפלקטור בלתי מחליד וציפוי בכל צבעי הקשת. כבר לא נעים להתחמם ליד פיירסייד ישן כאשר כל חלונות הראווה מלאים קאמינים. הרגליים אמנם חמות, אבל בלב קר.
או הדירה. כמה שמחים היינו כשנכנסנו לשיכון! תמימים היינו. זהו זה. יד אליהו! מי עוד רוצה לגור בשיכון עממי ביד אליהו? שתי מרפסות, כניסה אחת, בלי תריזז ובלי מעלית. תקראו, בבקשה, מה שבונים עכשיו: דירות פאר, מים חמים והסקה מרכזית, ארבע מרפסות, מעלית לכל שתי דירות ושתי כניסות לכל דירה, אחת לאורחים ואחת לשירותים. זה משהו. אלה חיים.
בעצם, מסכנים אלה שייכנסו לדירה כזאת. כל כך הרבה כסף וכל כך מעט הנאה. כמה זמן יהיה להם נחת ממנה? שנה, לכל היותר שנתיים. אחר־כך יבנו במקום אחר בתים חדישים יותר, עם מעלית לכל דירה וחמש מרפסות וארבע כניסות, אחת לאורחים ואחת למשרתים, אחת לאורחים של המשרתים ואחת למשרתים של האורחים. מי ירצה עוד לשבת בטראנטה ישנה דגם 1960?
פשוט מפחדים לקנות משהו חדש. לא כדאי. בעוד שנה יצא לשוק משהו חדש וטוב יותר. עוד לפני שאתה מספיק לסלק את כל התשלומים בעד המיקסר ברור לך שעשית משגה. היית צריך לחכות עוד שנה. עכשיו תצטרך שוב להחליף.
הרי אדם לא יכול לפגר אחרי כל ידידיו. מוכרח להיות גם לנו אותו הדבר, רק עוד יותר. אותו מעיל עור כמו למרים, רק ארוך יותר: אותו מזנון מורכב כמו לשמוקלרים, רק מורכב עוד יותר: אותו היי־פי כמו למרטין, רק היי־פי עוד יותר; אותה המכונית כמו לאיציק, רק חדישה עוד יותר.
איך אתה מרגיש אחרי הצגת בכורה ב“הבימה”, כשכל אחד נכנס למכונית הפרטית שלו ורק אתה רץ לאוטובוס? כמו עלוב החיים. אני יודע, יש עוד אחרים שנוסעים באוטובוס, אבל זה משהו אחר. או שהם לא מהיישוב, אתם מבינים, או שגם הם היו רוצים אוטו, ורק מחכים לרגע שיהיה להם מספיק קרדיט כדי לעשות חובות. בגלל זה אני אומר: תנו קצת ימי משבר. אז נוסעים באוטובוס למען המולדת.
גם לא חינכו אותנו כהלכה. אנחנו עוד גדלנו באווירה של משפטים קדומים, שלפיהם יש ערך לחפצים. לא השליכו שום דבר סתם כך. לבשו מכנסיים עד שהישבן נקרע, הלכו בנעליים עד שהתפרקו, אכלו מצלחת עד שנשברה. עכשיו זה מתנקם. לא נעים לך להשליך זוג נעליים רק מפני שהן לא שפיץ, או לקנות מעיל חדש רק בגלל הצבע, או להחליף את הכלים רק מפני שיש פלסטיק חדיש עוד יותר. אבל מה לא עושים למען הזולת? מתגברים גם על כך. הבן שלי כבר יהיה אחר. הוא ידע להשליך בלי נקיפות מצפון. כבר חינכתי אותו כמו שצריך.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.