תנו לי את ימי הצנע הטובים ואתן לכם גרוש עם חור. אההה, אלה היו זמנים, הידקנו חגורה וחגרנו עוז, הצנענו לכת והשכמנו קום, הקרבנו את עצמנו והיינו מבסוטים עד הגג: יבוא יום ויהיה טוב לכולנו. בימים קשים קל כל כך להיות מאושר: הראש מלא צרות, הבטן מלאה מרק והלב מלא תקווה.
עכשיו באו הימים הטובים ואני מודאג. מה פתאום שפע כזה? מעצבן אותי. אנחנו איננו דור העשוי לגאות. יהיו צרות, תשמעו מה שאני אומר, כל זמן שיש מחסור, מסתננים, משברים ומלחמות, אני יודע שהכל כשורה. השקט הזה פשוט חשוד בעיני. אני מנבא שחורות.
האם אנחנו עכשיו, בימים הטובים מאושרים יותר? איפה! עשרים שנה חיממנו את החדר באותו התנור הגבוה, השחור המתנועע, הוא לא נכנס לאופנה ולא יצא ממנה, ואיש לא שבר לעצמו את הראש, אם צבעו מותאם לרהיטים ואם רגליו עשויות בסגנון הבארוק או הרנסאנס. פתאום נוכחו לדעת: פיירסייד, נוח יותר, יעיל יותר, חם יותר, בטוח יותר, חסכוני יותר, נאה יותר. שישים לירות זה הרבה, אמרנו, אבל מילא – זו השקעה לשנים. קנינו פיירסייד. שנים?! עוד לא עברו שנתיים ואפשר לזרוק אותו. למה? לא, הוא לא התקלקל, לא מסריח ולא מעלה עשן. הוא מחמם מצוין, אבל זה כבר לא זה. עכשיו יש קאמינים עם ויסות אוטומטי ורפלקטור בלתי מחליד וציפוי בכל צבעי הקשת. כבר לא נעים להתחמם ליד פיירסייד ישן כאשר כל חלונות הראווה מלאים קאמינים. הרגליים אמנם חמות, אבל בלב קר.
או הדירה. כמה שמחים היינו כשנכנסנו לשיכון! תמימים היינו. זהו זה. יד אליהו! מי עוד רוצה לגור בשיכון עממי ביד אליהו? שתי מרפסות, כניסה אחת, בלי תריזז ובלי מעלית. תקראו, בבקשה, מה שבונים עכשיו: דירות פאר, מים חמים והסקה מרכזית, ארבע מרפסות, מעלית לכל שתי דירות ושתי כניסות לכל דירה, אחת לאורחים ואחת לשירותים. זה משהו. אלה חיים.
בעצם, מסכנים אלה שייכנסו לדירה כזאת. כל כך הרבה כסף וכל כך מעט הנאה. כמה זמן יהיה להם נחת ממנה? שנה, לכל היותר שנתיים. אחר־כך יבנו במקום אחר בתים חדישים יותר, עם מעלית לכל דירה וחמש מרפסות וארבע כניסות, אחת לאורחים ואחת למשרתים, אחת לאורחים של המשרתים ואחת למשרתים של האורחים. מי ירצה עוד לשבת בטראנטה ישנה דגם 1960?
פשוט מפחדים לקנות משהו חדש. לא כדאי. בעוד שנה יצא לשוק משהו חדש וטוב יותר. עוד לפני שאתה מספיק לסלק את כל התשלומים בעד המיקסר ברור לך שעשית משגה. היית צריך לחכות עוד שנה. עכשיו תצטרך שוב להחליף.
הרי אדם לא יכול לפגר אחרי כל ידידיו. מוכרח להיות גם לנו אותו הדבר, רק עוד יותר. אותו מעיל עור כמו למרים, רק ארוך יותר: אותו מזנון מורכב כמו לשמוקלרים, רק מורכב עוד יותר: אותו היי־פי כמו למרטין, רק היי־פי עוד יותר; אותה המכונית כמו לאיציק, רק חדישה עוד יותר.
איך אתה מרגיש אחרי הצגת בכורה ב“הבימה”, כשכל אחד נכנס למכונית הפרטית שלו ורק אתה רץ לאוטובוס? כמו עלוב החיים. אני יודע, יש עוד אחרים שנוסעים באוטובוס, אבל זה משהו אחר. או שהם לא מהיישוב, אתם מבינים, או שגם הם היו רוצים אוטו, ורק מחכים לרגע שיהיה להם מספיק קרדיט כדי לעשות חובות. בגלל זה אני אומר: תנו קצת ימי משבר. אז נוסעים באוטובוס למען המולדת.
גם לא חינכו אותנו כהלכה. אנחנו עוד גדלנו באווירה של משפטים קדומים, שלפיהם יש ערך לחפצים. לא השליכו שום דבר סתם כך. לבשו מכנסיים עד שהישבן נקרע, הלכו בנעליים עד שהתפרקו, אכלו מצלחת עד שנשברה. עכשיו זה מתנקם. לא נעים לך להשליך זוג נעליים רק מפני שהן לא שפיץ, או לקנות מעיל חדש רק בגלל הצבע, או להחליף את הכלים רק מפני שיש פלסטיק חדיש עוד יותר. אבל מה לא עושים למען הזולת? מתגברים גם על כך. הבן שלי כבר יהיה אחר. הוא ידע להשליך בלי נקיפות מצפון. כבר חינכתי אותו כמו שצריך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.