רקע
אהרן קמינקא
מבוא ל"שיחות פילוסופיות" (לוקיוס אנאוס סנקה): חַיֵי סֶנֶקָא וְדֵעוֹתָיו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר ומוסד ביאליק; תש"ג

א. נעוּרי סנקא ולימוּדיו

לוציוס אנאוס סנקא נולד בקורודובה, בספרד, בשנת 4 קודם סה“נ בימי הקיסר אבגוסטוס. אביו היה מליץ רומי מפורסם, חיבר ספרים על דרכי הויכוחים ודוגמאות לנאומים ואת חיבתו זאת למליצה הנחיל לבנו. אמו הלוויא (אשר אליה ערך את אגרת התנחומים מגלותו) היתה מצויינה בהשכלתה ובענותנותה ואין ספק כי גם היא השפיעה הרבה על בנה אשר העריץ אותה. שני אחים היוּ לו, הבכור נובאטוס, אשר אחרי מות אביהם כיבד אותו לוציוס כמו אב, ולו הקדיש את ספריו “על הכעס” ו”על החיים המאושרים". נובאטוס זה קיבל אחרי כן את השם גאליון ממשפחה אשר לקחה אותו לה לבן, ועלה למשרת שליט רומי במדינת אכיה, ובעיר מושבו קורינתּ היה השופט בדינו של השליח פאולוס כשהתלוננו היהודים על דרשותיו בבתי הכנסיות נגד התורה (מעשי השליחים, י"ח). אחיו השני, מאֶלא, הרויח כסף ונעשה פרש רומי.

האב, חובב הספרות, היה מעורר את בנו לוציוס, שהיה חלש בגופו, לשקוד בהתמדה על לימודים, ולו לעצמו היתה נטיה חזקה למליצה ולמחקר. רומא היתה המרכז הגדול לא רק לחיים המדיניים, כי אם גם לשאיפות רוחניות ושמה בא לוציוס בימי שלטון טיבריוס ולמד בתחילה אצל עורכי דין, אבל נמשך יותר אחרי מחקרי מוסר ומידות. הוא רכש לו בקיאות רבה בספרות היונית והרומית, ושירי הומירוס וּוירגיליוס ואובידיוס היו שגורים על פּיו. למורו המובהק, אשר השפיע עליו ביותר, נעשה הפילוסוף אַטלוס, שהוא מזכיר הרבה בהערצה (ביחוד במכתבים ק“ח וק”י). לשמוע שיעוריו היה נכנס ראשון ויוצא אחרון והיה מלווה אותו בטיוליו. ממנו למד לישון על מזרן קשה ולוותר על הנאות הגוּף בשביל בקשת החכמה (“כך דרכה של תורה”). הוא מספר כי כשדיבר מורו בשבח העניוּת והוכיח, כי מה שהוא יתר על הנחוץ הוּא עוול לאדם, “מתאַוה הייתי לצאת כעני ואביון מבית מדרשו”. וכשדיבר בחובת הפרישות מתענוגים אסורים “התעוררה בי התשוקה לסבול מחסור וסיגופים”. בגילוּי־לב הוּא מודה, כי משעה שנאחז אחרי כן בסבך החיים המעשיים נפגמוּ הרבה ממידותיו הטובות שרכש בנעוריו, אבל נשאר לו ההרגל לצמצם צרכיו. מורו אחר, סוטיון, נטע בו חיבה לשיטת הפילוסוף פיתגורס, אשר ממנה למד את הרעיון כי “כל היצוּרים קרובים זה לזה” וכי “אין נשמה אובדת”, ובהשפעתו חדל מאכילת בשר וכלכל עצמו בצמחים. ואיך נאלץ במשך הזמן להפסיק מנהגו זה? “ימי נעורי חלו בזמן ממשלת טיבריוס. האמונות הזרות היוּ אז חשודות ומוחרמות, ואף הפרישות מבשר בעלי חיים נחשבה לסימן אמונה טפלה”. (מטעם זה אין להתפלא שחשבו גם את היהודים, בהיותם מפרישים עצמם מכמה מאכלים, למחזיקים באמונה טפלה, superstitio) “אבי הפציר בי לחזור להרגל חיי הקודמים, לא בשביל שמאס בפילוסופיה, אלא מפחד המלשינות, ולא היה קשה עלי לשמוע בקולו וליזון בסעודות יותר דשנות ובריאות”.

בתשוקה רבה כזו לספוג כל מידה טובה התהלך הצעיר, טהר־לב ולהוּט למדע והשכל, בכרך הגדול והסואן בהוללות ורדיפת בצע והנאות גסות. הזדמן לו גם לנסוע למרחקים למען הרחיב ידיעותיו. דודו היה פקיד גבוה רומי במדינת מצרים הכבוּשה מזמן יוליוס קיסר, וסנקא נסע שמה לבקר בביתו. בארץ הפלאים ההיא, אשר משם באו לרומא מפיצי אמוּנות ומיסדי כיתות, קלט הרבה מסורות עתיקות ודעות קדמוניות (הוא חיבר גם ספרים, אשר אבדו, על מצרים ועל הודו), אך צר להגיד, שלא נפגש שם (כמו גם ברומא) עם שום חכם מישראל, שהיה יכול לקבל ממנו אף קטע מהגיונות התורה והנביאים. היה אז כבר פילון מרומם תורת משה בחיבוריו הרבים ביונית, אבל כנראה לא נודעו לא הם, ולא תרגום השבעים בעצמו שהיה טמון בספריה האלכסנדרית, מחוץ לחוגי היהודים המתיוונים.

בחזרה לאירופה, בשנת 31, מת דודו בדרך. דודתו האלמנה, אשה חשובה מאד, השתדלה להשיג בשביל סנקא משרת קווסטור ברומא. בהשתתפו במועצות הסינאט עוררו נאומיו היפים את קנאת הקיסר קיוס קליגולא והתנקש בחייו; לא נהרג אז מפני שאמרו לקיסר כי אדם זה הוא חולה מסוכן ולא יאריך ימים (כך מפרשים את דבריו במכתב ע"ח: “יש אשר לטובתו של אדם הוא, אם חשבו אותו להולך למות; לא בעבור חלייך תמות, אלא בעבור שאתה חי!”), אבל אם ממיתה ניצל, עונש קשה של גלות צפה לו בקרוב ממקום אחר.


ב. הקנאה והשנאה ויסורי־הגלוּת

בזמן שלטון העריצות והתאוות הגסות בלי מצרים היו חיי כל אדם מתרומם בהשכלתו ובהשפעתו במדינה בסכנת־מות מצד התקיפים. אחרי שנרצח בשנת 41 הקיסר המטורף קליגולא, עלה על כסאו קלודיוס (לפי סווטוניוס: אדם טיפש, אשר אמו בעצמה העידה עליו שהיה מפלצת ולא איש, אבל ידוע גם שהתהלך בענוה והתאמץ למשול בצדק ויושר). החיים המיניים בסביבת כל הקיסרים בזמן ההוא היו מנוולים מאד, וביחוד רבו הפשעים של האשה הסוררת מסַלינא אשר שלטה בחיי קלודיוס, ואין לתמוה שרדפה בחימה את המליץ ומורה המוסר סנקא, אשר אפשר גם לא נזהר והגיד דברי אמת עליה בקהל. בהיות לו מקנאים רבים נקל היה להפיץ כנגדו שמועות מבאישות ולחייב את ראשו. אשה צעירה יפה היתה ממשפחת הקיסרים, יוליא ליווילא, אחות קליגולא, מתחרה בתזנותיה עם מסַלינא, וזו התאמצה להשפילה ולהבזותה ובסוף גם נמסרה להריגה, אבל יחד עם זה הפיצה שמועה כי סנקא הוא ממאהביה של יוליה, ואת זה חושבים לסיבת עונש המות (שלא נודע שום דבר ברור על טעמו) אשר הטילו עליו פתאום ורק בהשתדלות הקיסר קלודיוס הוּסר מעליו והוחלף בעונש גלות לארץ שוממה, לאי קורסיקה. די בקריאת אגרת־התנחומים שכתב לאמו, למען הכיר את נקייתו מעוון, ועדוּת על זה גם כי אחרי שמונה שנים לא רק הוּשב משם, אלא הועלה למשרה גבוהה ונמסר לידו מאת הקיסרית אגריפינא חינוך בנה הצעיר נירון שהיה עתיד להיות קיסר. אבל גם אחרי שחזר לגדולה וכבוד רב, לא חדל הלעז עליו מצד שונאיו והמקנאים בהצלחתו ובעשרו, וטאציטוס נותן ביטוּי לדבריהם (מבלי לקבל עליו אחריותם) בסיפורו על משפט הפקיד הזקן הפושע סוּאיליוס. אדם זה היה לפנים ממקורבי הקיסר קלודיוס, מפורסם בקטרוגיו בשער המשפט על אזרחים רבים מבני אצילים, אשר בהשפעת נאומיו נדונו למיתה. אחרי כן בימי נירון התגלה שקיבל שוחד ובשקרים וכזבים גרם למשפטי המות, וכי גם בהיותו פקיד באסיה גנב ושדד כספי המדינה. בסניגוריה על עצמו הטיל שקוּצים על סנקא, יועצו של נירון, באמרו כי הוא זה המתנקם בו עכשיו בשביל שהיה מידידי קלודיוס אשר שלח אותו לגולה, בתוך דבריו הטיח כנגדו: “האיש הזה (סנקא), העוסק בלימודים חסרי־תועלת ובהדרכת נערים חסרי נסיון, הוא רק מקנא במליצים מדברים בקהל. הכי עוון גדול יותר הוא לקבל משכורת בעד נאומים משפטיים מאשר להזנות נשים ממשפחת המלכות? ומה היא החכמה, ומה הם לקחי הפילוסופים, אשר הועילו לאיש הזה לקבץ במשך ארבע שנים הון עצוּם של מיליונים?” הגדופים הדמגוגיים הללו, שהוזכרו מאת טאציטוס רק בשמו של איש־בצע נבזה, נעשו למקור לסיפורו של דיו קסיוס על סנקא שהוא מציג בטעות את הדברים כמעשים שהיו1, ומכאן כל דברי הלעז שהוציאו עליו סופרים מאוחרים. בהם השתמשו אלה שלא עיינו בספריו ורק נודע להם קצת מתוכחת המוסר שבהם. בעלי הנטיה הפחותה, לבטל ערכם של אנשים גדולים, מצאו נחת בשמעם שהיו בחייו דברים מתנגדים למה שהורה בכתביו. הוא הלל כל כך את העניות, ובעצמו היה עשיר מופלג (דבר מובן, כיון שמשנת 49 היה מזכירו ומדריכו של נירון קיסר, תלמידו לפנים במשך חמש שנים, מחבר את נאומיו לסינאט, ובחמש שנות מלכותו הראשונות, קודם שיצא הקיסר לתרבות רעה, היה סנקא בפועל בעל ההשפעה היותר רבה בכל מלכות רומא); הוא מרומם את הצניעות וכבישת היצר, ולפי כמה דברים שסיפרו לא היה תמיד נאה מקיים; הוא מבטל בדברים חריפים את משפט ההמון, ובליטוש סגנונו הוא מתגנדר בפני קהל השומעים או קוראים דבריו. אולם קיטרוג כזה הוא אות לתמימות יתרה ולתפיסה קלושה ממצבו של איש משכיל ובר לבב אשר הורם על להיות מנהיג המונים כקברניט מוליך ספינה בים סוער. התפיסה היא, כאילו משך זמן פעולת אדם מן הנוער עד זקנה ושיבה, אף בימי שלום ובלי עריצים־תליינים אורבים מאחוריו, יכול להיות קו ישר בלי שבר; כאילו חיים של שבעים שנה הם מוט ברזל אחד שאינו נכפף משום תקלה מבחוץ או מבפנים. אבל לא על כשלונות וליקויים יש לתמוה, אלא על הגבורה הנפשית המרפאת את השברים ועל השכל החזק של אדם יוצא מן הכלל המקיף את הסתירות שבין השאיפות וההישגים ויוצא מן העולם, אחרי כל ההרפתקאות באגדת חייו, בשלות נפש שאינה מכזיבה את תוחלת נעוריו הזכה. בספרי סנקא המרובים לא ימצא ההקורא, מלבד החרוזים המעטים הכתובים בנפש דוה ובקשת החנינה אשר השפיל עצמו לכתוב בשעת דכאון (ולא נמנע בה מן הסגנון שהיה נהוג בפני האדירים) שום רושם של הכנעה בפני הצד האפל שבמציאות והתרופפות מסירותו לחיים עדינים וטהורים. אבק הנסיונות המרים נמחה ואף ההאבקות אינה ניכרת; נראה רק ששון התבונה הצופה לערכים נצחיים.


ג. האמת בדעותיו ובחייו

משגה הוא ללקוט בספרות רחבה כזו של כתבי סנקא את המספר הגדול של רעיונות נפרדים, לפעמים לטושים ונוצצים ביותר ומשובצים לפי צורך הסגנון, ולאחוז בכל אחד כמו בשטר ההתחייבות להתנהגות המחבר. די לבחור ברעיונות מעטים עיקריים התופסים כמו בצבת את כל חייו ונותנים ערובה לאמת שבתוכם. כאלה הם המאמרים:

לענין הון ועושר: “אני לא בטחתי מעולם בהצלחה; את כל המתנות אשר אצלה לי הנחתי במקום אשר תוכל לקחת אותן בחזרה מבלי שאתרגש” (באגרת לאמו הלוויא, ה, וכעין זה במקומות רבים).

לענין משפט מעשיו: "אם עשית דבר מגונה, מה בכך שאין איש אחר יודע, כיון שאתה יודע? כמה גרוע אתה, אם העד הזה נקל בעיניך? (מכתב מ"ג). – בכל לילה עושה חשבון נפשו: “כשכבר הסירו את המנורה… אני בודק בטובו של היום כולו ושוקל את מעשי ואת דברי בו, אינני מסתיר שום דבר מעצמי. למה אירא מפני אחת משגגותי, אם יכול אני לומר לנפשי: היה זהיר שלא תוסיף לעשות כן” (על הכעס, ג, ל"ו)

לענין יציבוּת אמונתו בטוב העולם (רק מי שאינו מאמין בטוב יכול לעשות מעשים מגונים במזיד): “מי הוא האומלל ונעזב כל כך, מי הוא הנולד לפורענות במזל גרוע כל כך, שלא הכיר עדיין בנפשו חסדי אלהים המרובים? אפילו המתאוננים על גורלם, כשתחקור היטב תמצא שאינם עומדים מחוץ לחסדי שמים בכל דבר, כי אין לך אדם שאין טוב מושפע עליו ממקור החנינה ההוא” (על החסדים, ד, ד).

לענין תכלית כל הלימודים: אין צורך במדע אם אינו להושיע לבני אדם. “יסורי אנשים קוראים לך, עזרה אתה חייב להביא לטובעים בים צרה – – הם צופים שתציל אותם מן הגלים ההומים – זאת היא חובת מבקשי חכמה” (מכתב מ"ח).

לענין התגנדרות או ענוה: יודע את חולשותיו ומתאמץ “לרפא את מכותיו”. "אינך צריך לבוא אלי בתקוה שאהיה לך לתועלת. אם חושב אתה למצוא אצלי עזרה, אתה טועה. לא רופא כי אם חולה אני בעצמי (מכתב ס"ח). “חלי עצמו” הוא כאן קישוט סגנוני, כי החושב כך הוא בריא. על פי ענותנותו זאת, ועל פי תשוּקתו העזה להשתמש בידיעותיו המרובות בכל המקצועות למען הביא תועלת לבני אדם הטובעים בים צרה (“צריך אתה לחיות לטובת אחרים אם רצונך לחיות לטובת עצמך”, מכתב מ"ח), צריכים אנו לשפוט את מחבר מכתבי המוסר והשיחות הפילוסופיות ומחקרי הטבע. הוא אוהב את הבריות בלי הסתייגות, שואף לפשטות בחיים, לאמת, לטוהר ולצניעות, אינו מתייחס על שום כת של פילוסופים מקצועיים (אם גם רוב דעותיו הן מבית מדרשם של הסטואים) כי הוא יונק מכל הוד ויופי ומכל עדינות ורוממות אנושית שהוּא מוצא בעבר ובהווה, בהיסטוריה ובספרות ההגיונית והשירית, ושואף להנחיל את דעותיו לאנשים משכילים בכל הדורות (“הדורות הבאים יטו אלי חסד” – הוא אומר באחד ממכתביו). מטעם זה אינו פורש כאיש המדע לקרן זוית, אינו מתרחק מן הכוחות הגסים הפועלים במדינה, אלא מתפשר עם דרך ההמונים והמושלים בהם, ולכן הוא נוטל עליו שררה הניתנת לו, פועל לפי דרישת השעה וסובל כמה פשעים כדי למנוע פשעים יותר גרועים (כך סבל חטאים של נירון ולא מיחה כנגדם, כדי לעצור בעד מעשי־נבלה יותר מסוכנים, ולא פצה פה כנגד פקודת נירון לרצוח את אמו אגריפינה, כי פשעיה הנתעבים נעשו לסכנה לכל המדינה). לא נרתע מלקבל עליו אחריות של מנהיג רוחני, כעין “קנצלר” בצדו של מושל שהפך להיות פרא־אדם ולא היה מפלט ממנו, עד שבאה ההתקוממות כנגדו (ואז לפי מה שרומז יובנל2 היו גם רבים שחשבו כי טוב היה לעשות את סנקא במקום נירון לקיסר) וכשלא הצליח המרד נחשב הוא בין הקושרים ונדרש ממנו שיאבד עצמו.

טאציטוס (קורות השנים, ט“ו, ס”א–ס"ב) מוסר לנו, איך קיבל את משפט המות במנוחה שלמה בשבתו עם אשתו פאולינה ואת ידידיו בבית הקיץ בקרבת רומא, ואיך כשביקש לכתוב צוואה לפני מותו, לא הניח הקנטוריון, אז אמר סנקא לידידיו: “כיון שמעכבים אותי מלבטא לכם בכתב את תודתי על שירותכם, אני מנחיל לכם רק דבר אחד חשוב: את תמונת חיי, זכרונה יהי שמור אצלכם בכבוד”. – כשזלגו עיניהם דמעות, אמר להם סנקא בתוכחה: “והיכן הם דברי החכמה, ואיפה הן מחשבות השכל אשר הוריתי תמיד להחזיק בהן כנגד כל פגע? הכי לא היתה ידועה לנו אכזריותו של נירון? ומה נשאר לו אחרי שרצח את אמו ואת אחיו מאשר להרוג גם את מדריכו ומורו?” אחרי כן חיבק את אשתו והשביע אותה להשתלט על אבלה ולמצוא בהסתכלות במידותיו ובדרכי חייו נוחם על מיתתו. היא ביקשה למות עמו יחד, וגמרו לאַבד עצמם שניהם, אך היא נפצעה רק קשה ולא נתנו לה למות ונשארה עוד איזה זמן בחיים. – הסיפור המזעזע משלים את התמונה המזהירה של החכם, אשר אמת אחת בלתי־מתמוטטת שלטה בדעותיו ובחייו, וזה מה שעושה אותו למופת.


ד. ספריו ומכתביו

אם כתב כבר בימי נעוריו שירים ומאמרי מחקר והגיון, לא נשמרו, וקטעי רשימות אפשר שנכנסו לתוך ספרים מאוחרים (כמו בודאי רשימות על הנילוס מזמן שבתו בארץ מצרים, שהשתמש בהן בספרו “מחקרי הטבע”). מטעם זה לא נכונה תמיד לפי דעתי דרך החוקרים לשפוט על פי מאמרים בודדים על מאורעות מסויימים בזמן חיבור הספרים. קוינטיליאנוס, המדריך השנון בדרכי המליצה (חי 100–35, היה גם כן יליד ספרד שבא לרומא) מזכיר, שחיבר סנקא נאומים, שירים מכתבים ושיחות. הוא מבקר קשה לסגנונו וגם לתוכן דעותיו, שאינן מתקבלות תמיד על דעת הבוחן אותן בהגיון והוא זועם על הנוער המחבב ביותר את ספריו, אבל הוא מכיר גם את יתרונותיהם המרוּבים, את הכשרון הנפלא והידיעות הרחבות של המחבר ופתגמיו הנעלים והתעסקותו כמעט בכל מקצועות המדע והתועלת מקריאת ספריו לידיעת המידות3. טאציטוס, בדברו על ההספד שנשא נירון על מות קלודיוס, אומר כי הנאום, אשר מחברו היה סנקא, הצטיין מאד ביפיו, כי היה למליץ הזה הכשרון להתחבב על שומעיו4.

מן החיבורים הקדומים בזמן היה ספר על חיי אביו (de vita patris שנשאר ממנו רק שריד קטן, וגם קטע אחד יותר גדול מחיבור “על הנישואין” de matrimonio) נחשב על נסיונותיו הראשונים בספרות. מהחיבורים ההגיוניים שנשארו כפי גודל ערכם והועתקו הרבה ונעשו למקורות חשובים ביותר ללימודי המוסר ולידיעת התרבוּת העתיקה, נתחברו:

בימי קליגולא:5 למרציה (נכתבה אחר שמת בנה בשנת 40); שני הספרים הראשונים “על הכעס” (כנגד כל היצרים הרעים; הספר עשה רושם כביר אף על הקיסר קלודיוס).

בימי קלודיוס: אגרת התנחומים מגלותו לאמו הלוויא וגם השירים הקטנים משם; המכתב לפוליביוס, המכיל גם בקשה שיחוננו אותו; חלק שלישי מספר “על הכעס”; “על קוצר החיים”, מוקדש לפולינוס.

בימי נירון: “משחק על מות קלודיוס”; “על החיים המאושרים” ו“על המרגוע”; “על מנוחת הנפש”; “על החסדים”, ספרים א–ו ומאוחר להם ספר ז; “מחקרי הטבע” (שעסק בהם כפי הנראה כבר בקורסיקה); “על ההשגחה”, מוקדש ללוציליוס; “מכתבי מוסר” שלוחים ללוציליוס המפקח המדיני בסיציליה (בתרגומנו העברי נספח לכל חיבור מבוא קצר על תכנו וזמנו).

את “מחקרי הטבע” כתב בסוף ימיו כשויתר על כל עסקים ועזב כל דאגה לרכושו למען שקוד יומם ולילה רק על בעיות העולם והחיים. את ארחות חייו בשנותיו האחרונות הוא מתאר בעצמו במכתב פ"ג.

מיחסים לו גם חיבורים דרמטיים. נמסרו בשמו טרגדיות, רובן על נושאים מהאגדות היוניות, הרקולס, אגממנון, אדיפוס, בנות טרויה, תיאסטס, פידרא – חומר שעסקו בו רוב המשוררים העתיקים. מבקר מומחה כההיסטוריון ראנקע (במאמר משנת 1888) מוצא בהן את הרעיונות המדיניים של סנקא, אבל יש גם שחשבו אותן למזוּיפות. ידוע כי נירון קיסר אהב לנסות כוחו בחיבורים שיריים. לפי טציטוס (קורות השנים, י“ד, ט”ו) קרא שיריו במסיבת ידידים, וכן מספר דיו קסיוס (ס“ב, כ”ט) וטציטוס מזכיר גם (שם, נ"ד) כי חיבת נירון לשירה השפיעה על מורו, לפי זה אולי סייע סנקא לנירון במליצה ורעיונות לטרגדיות ותיקן אותן, אבל אינן שלו. גם את הדרמה “אוקטביה” חזרו לחשוב כמזויפה6. יותר קרוב לקבל כחיבור סנקא בעצמו את הפארודיה “משחק על מות קלודיוס” (בחרוזי קינה נמצא חיקוי לקינת הקובה ולמקהלה בטרגדיה “הרקולס”).

בכל אופן אין המחבר בשירי־שעשועים אלה מורה נתיבות, והם מחוץ לכתבי ההגיון החשובים שלו ובעצמו אינו מזכיר אותם ואינם נכללים בהוצאות הרבות של כל ספריו. יש מוצאים את הטעמים כנגד הטרגדיות בלתי־מכריעים7. אבל לי נראה כמכריע דבר שלא השגיחו בו: אילו היו הטרגדיות יצור רוחו היה מרבה להזכיר אותם בכתביו המאוחרים, ביחוד במכתבים ובמחקרי הטבע.

כשרון מיוחד יש לו להסביר את הרעיונות. לתכלית זו הוא מרחיב את הדברים וחוזר עליהם הרבה ומשתמש בדוגמאות מן הנסיון הרווח ומספורי מעשיות, היסטוריים או אגדיים, ועל ידי זכרון מאורעות רבים השאיר חומר לידיעת דרכי השלטון והתנהגוּת ההמון. את סגנונו המלוטש והנוצץ בצמצומו בלשון רומית אי אפשר לחקות בתרגום עברי, אבל התאמצנו ליתן לו ביטוּי דומה ולהעיר בכל מקום שאפשר על דברים קרובים בספרותנו העתיקה, באופן שהקורא העברי אינו נמצא לעולם תועה בשדה אחר וניתק מנחלתו אלא תמיד בתחום השקפת עולם אחידה והגיונות שאינם זרים לו והוא מכיר ערכם האנושי העולמי.


ה. יחסו ליהדות וליהודים

אבות הכנסיה הנוצרית התפעלו כל כך מרעיונות סנקא על אלהים ועל רוממות הנפש ואהבת הבריות והמידות המוסריות, שראו אותו כמעט כבן האמוּנה החדשה. לקטנציוס (בראשית המאה הרביעית) אומר על דבריו שהם “כמעט ברוח הקודש”8 וטרטוליאנוס אומר תכופות “אחד משלנו”9. וכיון שכך, ושהיה גם בן דורו של פאולוס, המציאו חליפת מכתבי ידידות (י"ד במספר) בינו ובין השליח. אבל כוונת מעריציו הנוצרים לא יכלה להיות בקשר עם אמונתם המיוחדה החדשה, אשר אין אף אות אחת בכל ספרי סנקא מרשה להתבאר כמו רמז עליה, אלא בקשר עם רעיונות הנביאים ומשוררי תהלים, זאת אומרת: עם רעיונות היהדות העתיקה. לאבות הכנסיה נחשבה זאת לעומת העולם כנצרות. ואם אנחנו נאמר כי סנקא מדבר כאחד משלנו, ואין שום רושם שקלט דברים מתוך כה"ק (שלא היה נמנע מהזכיר, ושהיו בהכרח גם משפיעים על סגנון דבריו בהזכירו את האֵלים) הרי זאת רק עדות כי השכל האנושי הוא אחד וכי בדרכים שונות מגיעים לאותן הדעות המוסריות העליונות. בספרים שנותרו ממנו יש רק במקום אחד בעקיפין זכר ליהודים ברומא, כשהוא מביא בין דוגמאות למנהגים חיצוניים בעבודת האֵלים את הדלקת הנרות בלילי שבתות (במכתב צ"ה), ואין אצלו שום דבר ממקור יהודי נוגע בהבעיות על העולם והאדם וחובותיו המוסריות, שהוא מתלבט בהן כל כך. נושאי המסורה שלנו בסוף זמן בית שני ואחר החורבן היו נדהמים ונטולי רגש המציאות, הם קיימו בעצמם “מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני” (ירמיה ט“ו, י”ז) ונשארו סגורים ומכונסים לתוך עצמם, וכשהביא אותם המקרה במגע עם אנשים משכילים מן השליטים בעולם לא הבינו למצוא אוזן שומעת ולעורר כבוד ליסודי אמונתם. מאַלף הוא, בקשר עם סנקא, המאורע בפגישת יהודים עם אחיו הבכור גליון, אשר כבר הזכרנו, ואשר השקפותיו באמונות והדעות בודאי היו דומות לאלה של אחיו הפילוסוף. כאשר הביאו היהודים בקורינתּ אל כסא המשפט לפניו, בהיותו שר מדינת אכיה, את פאולוס, על שהוא “מפתה לעבוד את אלהים שלא כתורה” אמר להם גליון: “אילו היה זה ענין של פשע או נבלה הייתי שומע ודן כמשפט, אבל הרי ביניכם שאלה של מלים ושמות; את עניני הדת שלכם סדרו בעצמכם, אין רצוני להיות שופט על דברים כאלה – ויגרש אותם מלפני כסא המשפט” (מעשי השליחים, י“ח, י”ב–ט"ז). לא היתה היהדות אז מזויינה בדי השכלה, לדחות את התעמולה של פאולוס, ולא היה רגש לאומי די חזק, למנוע מהביא הקרע למשפט לפני השר הנכרי, שידון הוא בעניני אמונת ישראל, ולקבל ממנו סטירת לחי!

רק באחד מהקטעים מספרי סנקא שאבדו ונזכרו מאת אבגוסטינוס (עיר האלהים, ו, י"א) נמצא, שבדבריו נגד האמונות הטפלות הוא אומר כי “היהודים על ידי שמירת השבת מאבדים את החלק השביעי מחייהם בעצלות והזנחת מעשים נחוצים” (הוא לא היה שופט כך אילו ראה את היהודים ברומא בששת ימי המעשה עובדים ברוב מרץ ואינם מפסידים על ידי השבת, ואילו הכיר את יום המנוחה כמו שמתאר אותו פילון, כיום מוקדש להרמת הדעת). ועוד פסוק מביא אבגוסטינוס מתוך הספר האבוד: “כה הצליחוּ מעשי האומה הפושעת ההיא, שהתקבלה בכל העולם והמנוצחים כפו את חוקיהם על המנצחים”. על סמך מאמר זה כבר חשבו את סנקא לשונא ישראל10, אך לפי דעתי אין אבגוסטינוס מביא המאמר מלה במלה ואת הכינוּי sceleratissimae “הפושעת” הוסיף מדעתו, כי זאת היתה ההשקפה הנוצרית הרגילה, אבל ממאמר סנקא ברור שכוונתו לשבח היהודים באמרו כי המנוצחים כפו חוקיהם על המנצחים, ואין בהמשך זה מקום לכינוי של גנאי, גם הוא מוסיף שם לתהלת היהודים: “אולם אלה יודעים את טעמי מנהגיהם ורוב בני העם אינם יודעים טעם למעשיהם”.


* * *

ספרי סנקא הפילוסופיים ומכתבי־המוסר נדפסו במהדורות רבות ביסודם הלטיני, תיכף אחרי המצאת הדפוס במאה הט“ו וכמה פעמים במאה הט”ז, ואחר כך במהדורת אנטוורפן 1605 עם הערות יוסטוס ליפסיוס החשובות ובתרגומים ברוב הלשונות החדשות. מחקרים רבים עוסקים בהערכת חייו וספריו בכלל ובאחדים מהם ביחוד. מהדורה שלמה לטינית בבקורת על יסוד כ“י ובצרוף קטעי הספרים שאבדו ומפתח מועיל מאד לתוכן כל הספרים היא זו של טייבנר, ליפסיאה 1887, ע”י פרופ. פ. האאזע (בה השתמשנו, עם צירוף תיקונים על פי נוסחאות אחרים). מן המחקרים המפיצים אור על הספרים וזמנם יצוינוּ פה אחדים:

Jonas, De ordine librorum Senecae, Diss 1879

Hochart, Etudes sur la vie de Seneque, 1885

Diepenbrock, L. A. Senecae viat, Amsterd. 1888

Alfred Gerke, Seneca-Studien, 1895

(בקורת רחבה, מקיפה ביחוד את כתבי היד המרוּבים למחקרי הטבע אבל גם פרטים מחיי סנקא).

Karl Muenscher, Senecas Werke, 1922

(הרבה השערות נכונות על זמני החיבורים).

התרגוּמים העבריים נעשו בזמנים שונים במשך עשרים שנה שעברו.


א. ק.

תל־אביב, תמוז תש"ג.


  1. על זה: A. Gercke במחקריו (1895) עמ' 160.  ↩

  2. Libera si dentur populo suffragia, quis tam / Perditus, tu dubitet Senecam praeferre Neroni? (Juvenalis, VIII, 211–212)  ↩

  3. Quintilianus, De Institutione oratoria, X, 1, 128–129; ingenium facile et copiosum – multa rerum cognitio – multae claraeque sententiae – multa etiam morum gratia legenda.  ↩

  4. קורות השנים, י"ג, ג'.  ↩

  5. זמן שלטון קליגולא: 37–41, קלודיוס 41–54, נירון 54–68 אחר סה"נ.  ↩

  6. L. Lucas, Class. Review, xxxv, 91  ↩

  7. ק. מינשר בספרו משנת 1922 במחקר מקיף עמ' 84–142.  ↩

  8. “paene divinitus” (Lactantius, Divinarum Institutionum libri, V, 22, 12)  ↩

  9. “saepe noster” (Terullianus, De anima, 20)  ↩

  10. אף תיאודור ריינק מדבר (Textes d'auteurs Grecs et Romains, 263) על hostilite de Seneque שכפי ההערה למעלה הוא משפט שטחי, אבל יש יהודים שהם מתוך רגש נחיתות נרגזים על כל מלה לגנאי מפי נכרי; מי שמושרש בעמו ומתגאה בו, שוחק למשפט מעוקל. מן הדברים המחוכמים של סנקא הוא גם “אין אדם נבזה מאת אחרים אא"כ בז לעצמו תחילה” (אגרת להלויא, י"ג).  ↩

המלצות קוראים
תגיות