א. נעוּרי סנקא ולימוּדיו

לוציוס אנאוס סנקא נולד בקורודובה, בספרד, בשנת 4 קודם סה“נ בימי הקיסר אבגוסטוס. אביו היה מליץ רומי מפורסם, חיבר ספרים על דרכי הויכוחים ודוגמאות לנאומים ואת חיבתו זאת למליצה הנחיל לבנו. אמו הלוויא (אשר אליה ערך את אגרת התנחומים מגלותו) היתה מצויינה בהשכלתה ובענותנותה ואין ספק כי גם היא השפיעה הרבה על בנה אשר העריץ אותה. שני אחים היוּ לו, הבכור נובאטוס, אשר אחרי מות אביהם כיבד אותו לוציוס כמו אב, ולו הקדיש את ספריו “על הכעס” ו”על החיים המאושרים". נובאטוס זה קיבל אחרי כן את השם גאליון ממשפחה אשר לקחה אותו לה לבן, ועלה למשרת שליט רומי במדינת אכיה, ובעיר מושבו קורינתּ היה השופט בדינו של השליח פאולוס כשהתלוננו היהודים על דרשותיו בבתי הכנסיות נגד התורה (מעשי השליחים, י"ח). אחיו השני, מאֶלא, הרויח כסף ונעשה פרש רומי.

האב, חובב הספרות, היה מעורר את בנו לוציוס, שהיה חלש בגופו, לשקוד בהתמדה על לימודים, ולו לעצמו היתה נטיה חזקה למליצה ולמחקר. רומא היתה המרכז הגדול לא רק לחיים המדיניים, כי אם גם לשאיפות רוחניות ושמה בא לוציוס בימי שלטון טיבריוס ולמד בתחילה אצל עורכי דין, אבל נמשך יותר אחרי מחקרי מוסר ומידות. הוא רכש לו בקיאות רבה בספרות היונית והרומית, ושירי הומירוס וּוירגיליוס ואובידיוס היו שגורים על פּיו. למורו המובהק, אשר השפיע עליו ביותר, נעשה הפילוסוף אַטלוס, שהוא מזכיר הרבה בהערצה (ביחוד במכתבים ק“ח וק”י). לשמוע שיעוריו היה נכנס ראשון ויוצא אחרון והיה מלווה אותו בטיוליו. ממנו למד לישון על מזרן קשה ולוותר על הנאות הגוּף בשביל בקשת החכמה (“כך דרכה של תורה”). הוא מספר כי כשדיבר מורו בשבח העניוּת והוכיח, כי מה שהוא יתר על הנחוץ הוּא עוול לאדם, “מתאַוה הייתי לצאת כעני ואביון מבית מדרשו”. וכשדיבר בחובת הפרישות מתענוגים אסורים “התעוררה בי התשוקה לסבול מחסור וסיגופים”. בגילוּי־לב הוּא מודה, כי משעה שנאחז אחרי כן בסבך החיים המעשיים נפגמוּ הרבה ממידותיו הטובות שרכש בנעוריו, אבל נשאר לו ההרגל לצמצם צרכיו. מורו אחר, סוטיון, נטע בו חיבה לשיטת הפילוסוף פיתגורס, אשר ממנה למד את הרעיון כי “כל היצוּרים קרובים זה לזה” וכי “אין נשמה אובדת”, ובהשפעתו חדל מאכילת בשר וכלכל עצמו בצמחים. ואיך נאלץ במשך הזמן להפסיק מנהגו זה? “ימי נעורי חלו בזמן ממשלת טיבריוס. האמונות הזרות היוּ אז חשודות ומוחרמות, ואף הפרישות מבשר בעלי חיים נחשבה לסימן אמונה טפלה”. (מטעם זה אין להתפלא שחשבו גם את היהודים, בהיותם מפרישים עצמם מכמה מאכלים, למחזיקים באמונה טפלה, superstitio) “אבי הפציר בי לחזור להרגל חיי הקודמים, לא בשביל שמאס בפילוסופיה, אלא מפחד המלשינות, ולא היה קשה עלי לשמוע בקולו וליזון בסעודות יותר דשנות ובריאות”.

בתשוקה רבה כזו לספוג כל מידה טובה התהלך הצעיר, טהר־לב ולהוּט למדע והשכל, בכרך הגדול והסואן בהוללות ורדיפת בצע והנאות גסות. הזדמן לו גם לנסוע למרחקים למען הרחיב ידיעותיו. דודו היה פקיד גבוה רומי במדינת מצרים הכבוּשה מזמן יוליוס קיסר, וסנקא נסע שמה לבקר בביתו. בארץ הפלאים ההיא, אשר משם באו לרומא מפיצי אמוּנות ומיסדי כיתות, קלט הרבה מסורות עתיקות ודעות קדמוניות (הוא חיבר גם ספרים, אשר אבדו, על מצרים ועל הודו), אך צר להגיד, שלא נפגש שם (כמו גם ברומא) עם שום חכם מישראל, שהיה יכול לקבל ממנו אף קטע מהגיונות התורה והנביאים. היה אז כבר פילון מרומם תורת משה בחיבוריו הרבים ביונית, אבל כנראה לא נודעו לא הם, ולא תרגום השבעים בעצמו שהיה טמון בספריה האלכסנדרית, מחוץ לחוגי היהודים המתיוונים.

בחזרה לאירופה, בשנת 31, מת דודו בדרך. דודתו האלמנה, אשה חשובה מאד, השתדלה להשיג בשביל סנקא משרת קווסטור ברומא. בהשתתפו במועצות הסינאט עוררו נאומיו היפים את קנאת הקיסר קיוס קליגולא והתנקש בחייו; לא נהרג אז מפני שאמרו לקיסר כי אדם זה הוא חולה מסוכן ולא יאריך ימים (כך מפרשים את דבריו במכתב ע"ח: “יש אשר לטובתו של אדם הוא, אם חשבו אותו להולך למות; לא בעבור חלייך תמות, אלא בעבור שאתה חי!”), אבל אם ממיתה ניצל, עונש קשה של גלות צפה לו בקרוב ממקום אחר.

ב. הקנאה והשנאה ויסורי־הגלוּת

בזמן שלטון העריצות והתאוות הגסות בלי מצרים היו חיי כל אדם מתרומם בהשכלתו ובהשפעתו במדינה בסכנת־מות מצד התקיפים. אחרי שנרצח בשנת 41 הקיסר המטורף קליגולא, עלה על כסאו קלודיוס (לפי סווטוניוס: אדם טיפש, אשר אמו בעצמה העידה עליו שהיה מפלצת ולא איש, אבל ידוע גם שהתהלך בענוה והתאמץ למשול בצדק ויושר). החיים המיניים בסביבת כל הקיסרים בזמן ההוא היו מנוולים מאד, וביחוד רבו הפשעים של האשה הסוררת מסַלינא אשר שלטה בחיי קלודיוס, ואין לתמוה שרדפה בחימה את המליץ ומורה המוסר סנקא, אשר אפשר גם לא נזהר והגיד דברי אמת עליה בקהל. בהיות לו מקנאים רבים נקל היה להפיץ כנגדו שמועות מבאישות ולחייב את ראשו. אשה צעירה יפה היתה ממשפחת הקיסרים, יוליא ליווילא, אחות קליגולא, מתחרה בתזנותיה עם מסַלינא, וזו התאמצה להשפילה ולהבזותה ובסוף גם נמסרה להריגה, אבל יחד עם זה הפיצה שמועה כי סנקא הוא ממאהביה של יוליה, ואת זה חושבים לסיבת עונש המות (שלא נודע שום דבר ברור על טעמו) אשר הטילו עליו פתאום ורק בהשתדלות הקיסר קלודיוס הוּסר מעליו והוחלף בעונש גלות לארץ שוממה, לאי קורסיקה. די בקריאת אגרת־התנחומים שכתב לאמו, למען הכיר את נקייתו מעוון, ועדוּת על זה גם כי אחרי שמונה שנים לא רק הוּשב משם, אלא הועלה למשרה גבוהה ונמסר לידו מאת הקיסרית אגריפינא חינוך בנה הצעיר נירון שהיה עתיד להיות קיסר. אבל גם אחרי שחזר לגדולה וכבוד רב, לא חדל הלעז עליו מצד שונאיו והמקנאים בהצלחתו ובעשרו, וטאציטוס נותן ביטוּי לדבריהם (מבלי לקבל עליו אחריותם) בסיפורו על משפט הפקיד הזקן הפושע סוּאיליוס. אדם זה היה לפנים ממקורבי הקיסר קלודיוס, מפורסם בקטרוגיו בשער המשפט על אזרחים רבים מבני אצילים, אשר בהשפעת נאומיו נדונו למיתה. אחרי כן בימי נירון התגלה שקיבל שוחד ובשקרים וכזבים גרם למשפטי המות, וכי גם בהיותו פקיד באסיה גנב ושדד כספי המדינה. בסניגוריה על עצמו הטיל שקוּצים על סנקא, יועצו של נירון, באמרו כי הוא זה המתנקם בו עכשיו בשביל שהיה מידידי קלודיוס אשר שלח אותו לגולה, בתוך דבריו הטיח כנגדו: “האיש הזה (סנקא), העוסק בלימודים חסרי־תועלת ובהדרכת נערים חסרי נסיון, הוא רק מקנא במליצים מדברים בקהל. הכי עוון גדול יותר הוא לקבל משכורת בעד נאומים משפטיים מאשר להזנות נשים ממשפחת המלכות? ומה היא החכמה, ומה הם לקחי הפילוסופים, אשר הועילו לאיש הזה לקבץ במשך ארבע שנים הון עצוּם של מיליונים?” הגדופים הדמגוגיים הללו, שהוזכרו מאת טאציטוס רק בשמו של איש־בצע נבזה, נעשו למקור לסיפורו של דיו קסיוס על סנקא שהוא מציג בטעות את הדברים כמעשים שהיו¹, ומכאן כל דברי הלעז שהוציאו עליו סופרים מאוחרים. בהם השתמשו אלה שלא עיינו בספריו ורק נודע להם קצת מתוכחת המוסר שבהם. בעלי הנטיה הפחותה, לבטל ערכם של אנשים גדולים, מצאו נחת בשמעם שהיו בחייו דברים מתנגדים למה שהורה בכתביו. הוא הלל כל כך את העניות, ובעצמו היה עשיר מופלג (דבר מובן, כיון שמשנת 49 היה מזכירו ומדריכו של נירון קיסר, תלמידו לפנים במשך חמש שנים, מחבר את נאומיו לסינאט, ובחמש שנות מלכותו הראשונות, קודם שיצא הקיסר לתרבות רעה, היה סנקא בפועל בעל ההשפעה היותר רבה בכל מלכות רומא); הוא מרומם את הצניעות וכבישת היצר, ולפי כמה דברים שסיפרו לא היה תמיד נאה מקיים; הוא מבטל בדברים חריפים את משפט ההמון, ובליטוש סגנונו הוא מתגנדר בפני קהל השומעים או קוראים דבריו. אולם קיטרוג כזה הוא אות לתמימות יתרה ולתפיסה קלושה ממצבו של איש משכיל ובר לבב אשר הורם על להיות מנהיג המונים כקברניט מוליך ספינה בים סוער. התפיסה היא, כאילו משך זמן פעולת אדם מן הנוער עד זקנה ושיבה, אף בימי שלום ובלי עריצים־תליינים אורבים מאחוריו, יכול להיות קו ישר בלי שבר; כאילו חיים של שבעים שנה הם מוט ברזל אחד שאינו נכפף משום תקלה מבחוץ או מבפנים. אבל לא על כשלונות וליקויים יש לתמוה, אלא על הגבורה הנפשית המרפאת את השברים ועל השכל החזק של אדם יוצא מן הכלל המקיף את הסתירות שבין השאיפות וההישגים ויוצא מן העולם, אחרי כל ההרפתקאות באגדת חייו, בשלות נפש שאינה מכזיבה את תוחלת נעוריו הזכה. בספרי סנקא המרובים לא ימצא ההקורא, מלבד החרוזים המעטים הכתובים בנפש דוה ובקשת החנינה אשר השפיל עצמו לכתוב בשעת דכאון (ולא נמנע בה מן הסגנון שהיה נהוג בפני האדירים) שום רושם של הכנעה בפני הצד האפל שבמציאות והתרופפות מסירותו לחיים עדינים וטהורים. אבק הנסיונות המרים נמחה ואף ההאבקות אינה ניכרת; נראה רק ששון התבונה הצופה לערכים נצחיים.

ג. האמת בדעותיו ובחייו

משגה הוא ללקוט בספרות רחבה כזו של כתבי סנקא את המספר הגדול של רעיונות נפרדים, לפעמים לטושים ונוצצים ביותר ומשובצים לפי צורך הסגנון, ולאחוז בכל אחד כמו בשטר ההתחייבות להתנהגות המחבר. די לבחור ברעיונות מעטים עיקריים התופסים כמו בצבת את כל חייו ונותנים ערובה לאמת שבתוכם. כאלה הם המאמרים:

לענין הון ועושר: “אני לא בטחתי מעולם בהצלחה; את כל המתנות אשר אצלה לי הנחתי במקום אשר תוכל לקחת אותן בחזרה מבלי שאתרגש” (באגרת לאמו הלוויא, ה, וכעין זה במקומות רבים).

לענין משפט מעשיו: "אם עשית דבר מגונה, מה בכך שאין איש אחר יודע, כיון שאתה יודע? כמה גרוע אתה, אם העד הזה נקל בעיניך? (מכתב מ"ג). – בכל לילה עושה חשבון נפשו: “כשכבר הסירו את המנורה… אני בודק בטובו של היום כולו ושוקל את מעשי ואת דברי בו, אינני מסתיר שום דבר מעצמי. למה אירא מפני אחת משגגותי, אם יכול אני לומר לנפשי: היה זהיר שלא תוסיף לעשות כן” (על הכעס, ג, ל"ו)

לענין יציבוּת אמונתו בטוב העולם (רק מי שאינו מאמין בטוב יכול לעשות מעשים מגונים במזיד): “מי הוא האומלל ונעזב כל כך, מי הוא הנולד לפורענות במזל גרוע כל כך, שלא הכיר עדיין בנפשו חסדי אלהים המרובים? אפילו המתאוננים על גורלם, כשתחקור היטב תמצא שאינם עומדים מחוץ לחסדי שמים בכל דבר, כי אין לך אדם שאין טוב מושפע עליו ממקור החנינה ההוא” (על החסדים, ד, ד).

לענין תכלית כל הלימודים: אין צורך במדע אם אינו להושיע לבני אדם. “יסורי אנשים קוראים לך, עזרה אתה חייב להביא לטובעים בים צרה – – הם צופים שתציל אותם מן הגלים ההומים – זאת היא חובת מבקשי חכמה” (מכתב מ"ח).

לענין התגנדרות או ענוה: יודע את חולשותיו ומתאמץ “לרפא את מכותיו”. "אינך צריך לבוא אלי בתקוה שאהיה לך לתועלת. אם חושב אתה למצוא אצלי עזרה, אתה טועה. לא רופא כי אם חולה אני בעצמי (מכתב ס"ח). “חלי עצמו” הוא כאן קישוט סגנוני, כי החושב כך הוא בריא. על פי ענותנותו זאת, ועל פי תשוּקתו העזה להשתמש בידיעותיו המרובות בכל המקצועות למען הביא תועלת לבני אדם הטובעים בים צרה (“צריך אתה לחיות לטובת אחרים אם רצונך לחיות לטובת עצמך”, מכתב מ"ח), צריכים אנו לשפוט את מחבר מכתבי המוסר והשיחות הפילוסופיות ומחקרי הטבע. הוא אוהב את הבריות בלי הסתייגות, שואף לפשטות בחיים, לאמת, לטוהר ולצניעות, אינו מתייחס על שום כת של פילוסופים מקצועיים (אם גם רוב דעותיו הן מבית מדרשם של הסטואים) כי הוא יונק מכל הוד ויופי ומכל עדינות ורוממות אנושית שהוּא מוצא בעבר ובהווה, בהיסטוריה ובספרות ההגיונית והשירית, ושואף להנחיל את דעותיו לאנשים משכילים בכל הדורות (“הדורות הבאים יטו אלי חסד” – הוא אומר באחד ממכתביו). מטעם זה אינו פורש כאיש המדע לקרן זוית, אינו מתרחק מן הכוחות הגסים הפועלים במדינה, אלא מתפשר עם דרך ההמונים והמושלים בהם, ולכן הוא נוטל עליו שררה הניתנת לו, פועל לפי דרישת השעה וסובל כמה פשעים כדי למנוע פשעים יותר גרועים (כך סבל חטאים של נירון ולא מיחה כנגדם, כדי לעצור בעד מעשי־נבלה יותר מסוכנים, ולא פצה פה כנגד פקודת נירון לרצוח את אמו אגריפינה, כי פשעיה הנתעבים נעשו לסכנה לכל המדינה). לא נרתע מלקבל עליו אחריות של מנהיג רוחני, כעין “קנצלר” בצדו של מושל שהפך להיות פרא־אדם ולא היה מפלט ממנו, עד שבאה ההתקוממות כנגדו (ואז לפי מה שרומז יובנל² היו גם רבים שחשבו כי טוב היה לעשות את סנקא במקום נירון לקיסר) וכשלא הצליח המרד נחשב הוא בין הקושרים ונדרש ממנו שיאבד עצמו.

טאציטוס (קורות השנים, ט“ו, ס”א–ס"ב) מוסר לנו, איך קיבל את משפט המות במנוחה שלמה בשבתו עם אשתו פאולינה ואת ידידיו בבית הקיץ בקרבת רומא, ואיך כשביקש לכתוב צוואה לפני מותו, לא הניח הקנטוריון, אז אמר סנקא לידידיו: “כיון שמעכבים אותי מלבטא לכם בכתב את תודתי על שירותכם, אני מנחיל לכם רק דבר אחד חשוב: את תמונת חיי, זכרונה יהי שמור אצלכם בכבוד”. – כשזלגו עיניהם דמעות, אמר להם סנקא בתוכחה: “והיכן הם דברי החכמה, ואיפה הן מחשבות השכל אשר הוריתי תמיד להחזיק בהן כנגד כל פגע? הכי לא היתה ידועה לנו אכזריותו של נירון? ומה נשאר לו אחרי שרצח את אמו ואת אחיו מאשר להרוג גם את מדריכו ומורו?” אחרי כן חיבק את אשתו והשביע אותה להשתלט על אבלה ולמצוא בהסתכלות במידותיו ובדרכי חייו נוחם על מיתתו. היא ביקשה למות עמו יחד, וגמרו לאַבד עצמם שניהם, אך היא נפצעה רק קשה ולא נתנו לה למות ונשארה עוד איזה זמן בחיים. – הסיפור המזעזע משלים את התמונה המזהירה של החכם, אשר אמת אחת בלתי־מתמוטטת שלטה בדעותיו ובחייו, וזה מה שעושה אותו למופת.

ד. ספריו ומכתביו

אם כתב כבר בימי נעוריו שירים ומאמרי מחקר והגיון, לא נשמרו, וקטעי רשימות אפשר שנכנסו לתוך ספרים מאוחרים (כמו בודאי רשימות על הנילוס מזמן שבתו בארץ מצרים, שהשתמש בהן בספרו “מחקרי הטבע”). מטעם זה לא נכונה תמיד לפי דעתי דרך החוקרים לשפוט על פי מאמרים בודדים על מאורעות מסויימים בזמן חיבור הספרים. קוינטיליאנוס, המדריך השנון בדרכי המליצה (חי 100–35, היה גם כן יליד ספרד שבא לרומא) מזכיר, שחיבר סנקא נאומים, שירים מכתבים ושיחות. הוא מבקר קשה לסגנונו וגם לתוכן דעותיו, שאינן מתקבלות תמיד על דעת הבוחן אותן בהגיון והוא זועם על הנוער המחבב ביותר את ספריו, אבל הוא מכיר גם את יתרונותיהם המרוּבים, את הכשרון הנפלא והידיעות הרחבות של המחבר ופתגמיו הנעלים והתעסקותו כמעט בכל מקצועות המדע והתועלת מקריאת ספריו לידיעת המידות³. טאציטוס, בדברו על ההספד שנשא נירון על מות קלודיוס, אומר כי הנאום, אשר מחברו היה סנקא, הצטיין מאד ביפיו, כי היה למליץ הזה הכשרון להתחבב על שומעיו⁴.

מן החיבורים הקדומים בזמן היה ספר על חיי אביו (de vita patris שנשאר ממנו רק שריד קטן, וגם קטע אחד יותר גדול מחיבור “על הנישואין” de matrimonio) נחשב על נסיונותיו הראשונים בספרות. מהחיבורים ההגיוניים שנשארו כפי גודל ערכם והועתקו הרבה ונעשו למקורות חשובים ביותר ללימודי המוסר ולידיעת התרבוּת העתיקה, נתחברו:

בימי קליגולא:⁵ למרציה (נכתבה אחר שמת בנה בשנת 40); שני הספרים הראשונים “על הכעס” (כנגד כל היצרים הרעים; הספר עשה רושם כביר אף על הקיסר קלודיוס).

בימי קלודיוס: אגרת התנחומים מגלותו לאמו הלוויא וגם השירים הקטנים משם; המכתב לפוליביוס, המכיל גם בקשה שיחוננו אותו; חלק שלישי מספר “על הכעס”; “על קוצר החיים”, מוקדש לפולינוס.

בימי נירון: “משחק על מות קלודיוס”; “על החיים המאושרים” ו“על המרגוע”; “על מנוחת הנפש”; “על החסדים”, ספרים א–ו ומאוחר להם ספר ז; “מחקרי הטבע” (שעסק בהם כפי הנראה כבר בקורסיקה); “על ההשגחה”, מוקדש ללוציליוס; “מכתבי מוסר” שלוחים ללוציליוס המפקח המדיני בסיציליה (בתרגומנו העברי נספח לכל חיבור מבוא קצר על תכנו וזמנו).

את “מחקרי הטבע” כתב בסוף ימיו כשויתר על כל עסקים ועזב כל דאגה לרכושו למען שקוד יומם ולילה רק על בעיות העולם והחיים. את ארחות חייו בשנותיו האחרונות הוא מתאר בעצמו במכתב פ"ג.

מיחסים לו גם חיבורים דרמטיים. נמסרו בשמו טרגדיות, רובן על נושאים מהאגדות היוניות, הרקולס, אגממנון, אדיפוס, בנות טרויה, תיאסטס, פידרא – חומר שעסקו בו רוב המשוררים העתיקים. מבקר מומחה כההיסטוריון ראנקע (במאמר משנת 1888) מוצא בהן את הרעיונות המדיניים של סנקא, אבל יש גם שחשבו אותן למזוּיפות. ידוע כי נירון קיסר אהב לנסות כוחו בחיבורים שיריים. לפי טציטוס (קורות השנים, י“ד, ט”ו) קרא שיריו במסיבת ידידים, וכן מספר דיו קסיוס (ס“ב, כ”ט) וטציטוס מזכיר גם (שם, נ"ד) כי חיבת נירון לשירה השפיעה על מורו, לפי זה אולי סייע סנקא לנירון במליצה ורעיונות לטרגדיות ותיקן אותן, אבל אינן שלו. גם את הדרמה “אוקטביה” חזרו לחשוב כמזויפה⁶. יותר קרוב לקבל כחיבור סנקא בעצמו את הפארודיה “משחק על מות קלודיוס” (בחרוזי קינה נמצא חיקוי לקינת הקובה ולמקהלה בטרגדיה “הרקולס”).

בכל אופן אין המחבר בשירי־שעשועים אלה מורה נתיבות, והם מחוץ לכתבי ההגיון החשובים שלו ובעצמו אינו מזכיר אותם ואינם נכללים בהוצאות הרבות של כל ספריו. יש מוצאים את הטעמים כנגד הטרגדיות בלתי־מכריעים⁷. אבל לי נראה כמכריע דבר שלא השגיחו בו: אילו היו הטרגדיות יצור רוחו היה מרבה להזכיר אותם בכתביו המאוחרים, ביחוד במכתבים ובמחקרי הטבע.

כשרון מיוחד יש לו להסביר את הרעיונות. לתכלית זו הוא מרחיב את הדברים וחוזר עליהם הרבה ומשתמש בדוגמאות מן הנסיון הרווח ומספורי מעשיות, היסטוריים או אגדיים, ועל ידי זכרון מאורעות רבים השאיר חומר לידיעת דרכי השלטון והתנהגוּת ההמון. את סגנונו המלוטש והנוצץ בצמצומו בלשון רומית אי אפשר לחקות בתרגום עברי, אבל התאמצנו ליתן לו ביטוּי דומה ולהעיר בכל מקום שאפשר על דברים קרובים בספרותנו העתיקה, באופן שהקורא העברי אינו נמצא לעולם תועה בשדה אחר וניתק מנחלתו אלא תמיד בתחום השקפת עולם אחידה והגיונות שאינם זרים לו והוא מכיר ערכם האנושי העולמי.

ה. יחסו ליהדות וליהודים

אבות הכנסיה הנוצרית התפעלו כל כך מרעיונות סנקא על אלהים ועל רוממות הנפש ואהבת הבריות והמידות המוסריות, שראו אותו כמעט כבן האמוּנה החדשה. לקטנציוס (בראשית המאה הרביעית) אומר על דבריו שהם “כמעט ברוח הקודש”⁸ וטרטוליאנוס אומר תכופות “אחד משלנו”⁹. וכיון שכך, ושהיה גם בן דורו של פאולוס, המציאו חליפת מכתבי ידידות (י"ד במספר) בינו ובין השליח. אבל כוונת מעריציו הנוצרים לא יכלה להיות בקשר עם אמונתם המיוחדה החדשה, אשר אין אף אות אחת בכל ספרי סנקא מרשה להתבאר כמו רמז עליה, אלא בקשר עם רעיונות הנביאים ומשוררי תהלים, זאת אומרת: עם רעיונות היהדות העתיקה. לאבות הכנסיה נחשבה זאת לעומת העולם כנצרות. ואם אנחנו נאמר כי סנקא מדבר כאחד משלנו, ואין שום רושם שקלט דברים מתוך כה"ק (שלא היה נמנע מהזכיר, ושהיו בהכרח גם משפיעים על סגנון דבריו בהזכירו את האֵלים) הרי זאת רק עדות כי השכל האנושי הוא אחד וכי בדרכים שונות מגיעים לאותן הדעות המוסריות העליונות. בספרים שנותרו ממנו יש רק במקום אחד בעקיפין זכר ליהודים ברומא, כשהוא מביא בין דוגמאות למנהגים חיצוניים בעבודת האֵלים את הדלקת הנרות בלילי שבתות (במכתב צ"ה), ואין אצלו שום דבר ממקור יהודי נוגע בהבעיות על העולם והאדם וחובותיו המוסריות, שהוא מתלבט בהן כל כך. נושאי המסורה שלנו בסוף זמן בית שני ואחר החורבן היו נדהמים ונטולי רגש המציאות, הם קיימו בעצמם “מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני” (ירמיה ט“ו, י”ז) ונשארו סגורים ומכונסים לתוך עצמם, וכשהביא אותם המקרה במגע עם אנשים משכילים מן השליטים בעולם לא הבינו למצוא אוזן שומעת ולעורר כבוד ליסודי אמונתם. מאַלף הוא, בקשר עם סנקא, המאורע בפגישת יהודים עם אחיו הבכור גליון, אשר כבר הזכרנו, ואשר השקפותיו באמונות והדעות בודאי היו דומות לאלה של אחיו הפילוסוף. כאשר הביאו היהודים בקורינתּ אל כסא המשפט לפניו, בהיותו שר מדינת אכיה, את פאולוס, על שהוא “מפתה לעבוד את אלהים שלא כתורה” אמר להם גליון: “אילו היה זה ענין של פשע או נבלה הייתי שומע ודן כמשפט, אבל הרי ביניכם שאלה של מלים ושמות; את עניני הדת שלכם סדרו בעצמכם, אין רצוני להיות שופט על דברים כאלה – ויגרש אותם מלפני כסא המשפט” (מעשי השליחים, י“ח, י”ב–ט"ז). לא היתה היהדות אז מזויינה בדי השכלה, לדחות את התעמולה של פאולוס, ולא היה רגש לאומי די חזק, למנוע מהביא הקרע למשפט לפני השר הנכרי, שידון הוא בעניני אמונת ישראל, ולקבל ממנו סטירת לחי!

רק באחד מהקטעים מספרי סנקא שאבדו ונזכרו מאת אבגוסטינוס (עיר האלהים, ו, י"א) נמצא, שבדבריו נגד האמונות הטפלות הוא אומר כי “היהודים על ידי שמירת השבת מאבדים את החלק השביעי מחייהם בעצלות והזנחת מעשים נחוצים” (הוא לא היה שופט כך אילו ראה את היהודים ברומא בששת ימי המעשה עובדים ברוב מרץ ואינם מפסידים על ידי השבת, ואילו הכיר את יום המנוחה כמו שמתאר אותו פילון, כיום מוקדש להרמת הדעת). ועוד פסוק מביא אבגוסטינוס מתוך הספר האבוד: “כה הצליחוּ מעשי האומה הפושעת ההיא, שהתקבלה בכל העולם והמנוצחים כפו את חוקיהם על המנצחים”. על סמך מאמר זה כבר חשבו את סנקא לשונא ישראל¹⁰, אך לפי דעתי אין אבגוסטינוס מביא המאמר מלה במלה ואת הכינוּי sceleratissimae “הפושעת” הוסיף מדעתו, כי זאת היתה ההשקפה הנוצרית הרגילה, אבל ממאמר סנקא ברור שכוונתו לשבח היהודים באמרו כי המנוצחים כפו חוקיהם על המנצחים, ואין בהמשך זה מקום לכינוי של גנאי, גם הוא מוסיף שם לתהלת היהודים: “אולם אלה יודעים את טעמי מנהגיהם ורוב בני העם אינם יודעים טעם למעשיהם”.

* * *

ספרי סנקא הפילוסופיים ומכתבי־המוסר נדפסו במהדורות רבות ביסודם הלטיני, תיכף אחרי המצאת הדפוס במאה הט“ו וכמה פעמים במאה הט”ז, ואחר כך במהדורת אנטוורפן 1605 עם הערות יוסטוס ליפסיוס החשובות ובתרגומים ברוב הלשונות החדשות. מחקרים רבים עוסקים בהערכת חייו וספריו בכלל ובאחדים מהם ביחוד. מהדורה שלמה לטינית בבקורת על יסוד כ“י ובצרוף קטעי הספרים שאבדו ומפתח מועיל מאד לתוכן כל הספרים היא זו של טייבנר, ליפסיאה 1887, ע”י פרופ. פ. האאזע (בה השתמשנו, עם צירוף תיקונים על פי נוסחאות אחרים). מן המחקרים המפיצים אור על הספרים וזמנם יצוינוּ פה אחדים:

Jonas, De ordine librorum Senecae, Diss 1879

Hochart, Etudes sur la vie de Seneque, 1885

Diepenbrock, L. A. Senecae viat, Amsterd. 1888

Alfred Gerke, Seneca-Studien, 1895

(בקורת רחבה, מקיפה ביחוד את כתבי היד המרוּבים למחקרי הטבע אבל גם פרטים מחיי סנקא).

Karl Muenscher, Senecas Werke, 1922

(הרבה השערות נכונות על זמני החיבורים).

התרגוּמים העבריים נעשו בזמנים שונים במשך עשרים שנה שעברו.

א. ק.

תל־אביב, תמוז תש"ג.

מפני מה יסורים באים על הצדיקים, אם ישנה השגחה¹

מבוא

החיבוּר נשלח לפקיד רומי לוּציליוּס הצעיר, מדינאי משכיל ממשפחה מיוּחסת שנתמנה לשליט בסיציליה והקדיש כל זמנו החפשי לשירה ולמחקרים בפילוסופיה. הוא ידידו החביב של סנקא, אשר לו שלח גם את “מכתבי־המוּסר” (במכתב ע"ט מדוּבר על נסיונו לחבר שיר על ההר אֶטנה) ואת “מחקרי הטבע”. זמן כתיבת החיבוּר הוא אחרי שוּבו מגלוּתו בקורסיקה, בימי הקיסר קלודיוּס (לפי זה מאוחר הרבה ל“אגרת לאמו הלוויא”) ונראה כי מפני שהענין – בירור שאלת “צדיק ורע לו” – היה קרוב ללב אנשי הדת וביותר לאבות הכנסיה הנוצרית, אשר שמחו למצוא בספרו של הפילוסוף רעיונות תנ"כיים, הציגו אותו המעתיקים בראש ספרי סנקא. החיבוּר מצטיין במליצתו הרמה וברעיונותיו הנעלים.

מציאוּת השגחה אלוהית בכלל ברוּרה למחבר מתוך הסתכלוּת בטבע (כמו שהסתכלוּת זו בסוף ספר איוב באה כדי להעלות מעל לכל ספק את ההשגחה העליונה), ואף הרעות הרבות לצדיקים הוא מכיר כמתאימות לטבע, בהיותן חינוך קשה להם, כדרך שנותן אב לבנים ולא לעבדים; היסוּרים הם של אהבה ולחיזוּק כוח האדם (א–ב). הוא מוסיף לבאר אותם בהוכיחו שאינן רעות כלל וכי לפעמים הן תרוּפות וחסד וכבוד לסובלים. “האושר הוא נחלת ההמון הגס והנפשות הנמוּכות; חלק אדם גדול הוא להכריע הפגעים” (ג–ד). מה שאנו מפסידים בחיינו לא היה מעולם קניננו המוחלט. אין האלהוּת מטילה על האדם לסבול דברים רעים באמת, ז"א שהם לחרפּה לנפשו ומשפּילים כבודו; כל היסוּרים האחרים יכול המשכיל לקבל בהכנעה בפני הגורל, והוא צריך גם להבין שהוא נעשה בזה למופת לרבים. דוגמה נפלאה מאת החכם דמטריוּס למסירות נפש מאהבה לרצון אלהים (ה–ו).

עַל הַהַשְׁגָּחָה הָאֱלֹהִית

א

שאלת אותי, לוציליוס, מפני מה, אם העולם מתנהג בהשגחה, רעות רבות מתרחשות לאנשים טובים. אמנם יותר נקל היה להשיב על שאלה זו בחבוּר ספר שלם, להוכיח בו ממשלת ההשגחה בעולם וכי האלהים שמים לב למה שעובר עלינו. אבל כיון שגמרתי אומר לקחת פרט אחד מן הכלל ולפתור כעת את הקושיה האחת, מבלי להאחז בסבך הויכוח הכללי, לא תכבד עלי העבודה שאני נגש אליה, להיות מליץ יושר לאלהים.

כדבר מותר הוא לענין זה להראות, כי מפעל כה גדול לא יוכל להתקיים בלי שומר, וכי מרוצת הכוכבים במסילותם לא תוכל להיות תולדת דחיפה מקרית, וכי מה שסדר המקרה לבדו על נקלה שב ומתבלבל ונתקל; כי הסבוב הזה, שאינו נפסק, ושממשיך את פעולתו על־פי חוק נצחי ומושל בדברים כה מרובים בים וביבשה ומפיץ נגוהות בזיו גדול כל־כך מתוך האור הצפון, אי־אפשר שיהיה מוצאו מחומר תועה בלי סדר; וכי מה שהתלכד בלי כוונה, לא יעמוד ולא ירחף באמנות רבה כזאת, שישאר כובד מרחבי הארצות תלוי במנוחה מתחת לשמים המתנועעים מסביב, ושיוסיפו מי הים לנזול בבקעות בגבולותיהם להרוות ארץ ולא יעברו הגבול גם כשיגאו הנהרות, ושתוציא האדמה את פריה האדיר מן הזרעים היותר קטנים. אפילו מה שנראה כאילו הוא בא בערבוביה בבלי קביעות, כמו הגשמים והעננים, החזיזים והברקים והתבערה המתחוללת בהתפוצצות ראשי הרים ורעש אדמה מתמוטטת, וכל תנועה שמעוררים במרחבי ארץ חלקי הטבע המזדעזעים, אינו בא בלי שיטה, הגם שהוא בא פתאום. כי יש יסוד לכל אלה הדברים לא פחות ממה שיש לכל הדברים הנפלאים אשר אנחנו מוצאים במקומות שונים, כמו מעינות חמים בתוך הנהרות או שטחי איים חדשים המתנשאים בלב ימים. אם יסתכל איש, למשל, בגדות הים ויראה איך הן מתרוקנות כשהזרם נסוג אחור, ובמשך זמן קצר הן חוזרות ומתכסות, על נקלה יאמין, כי תנועה סנוורית היא הצוברת את הגלים ודוחפת אותם לתוך הים, ותיכף דוחפת אותם להתפרץ מחדש לבקש את המקומות שהניחו. ובכל זאת הן לגידולם ניתן חוק, ולפי השעה והיום הם מתעצמים או מתמעטים, הכל לפי פעולות הירח, אשר את פקודיו שומרים זרמי אוקינוס. אבל על אלה עוד אדבר בשעה אחרת, ביחוד כיון שאין אתה מטיל ספק בהשגחה, רק מציע שאלה על אודותיה.

חפצי שתשוב ותתפייס לאלהים, אשר כה מרבים להיטיב לעושי טוב. הן גם כנגד הטבע הוא שיזיקו הטובים לטובים. בין בני־אדם עושי טוב ובין האלהים יש כמין קשר ידידות, והקושר אותו הוא הצדק. אני אומר: ידידות – אבל באמת היא קרבת אחוה ורעות. כי האדם הטוב רק בקוצר ימיו הוא שונה מאלהים, ובכלל הוא תלמידו² ההולך בעקבותיו ונחשב כבן לאביו זה הנעלה, המייסד ומחנך אותו בדרכי הצדק, כמו שהאבות הותיקים מגדלים את ילידיהם. לכן, כשהנך רואה אנשים טובים ורצויים לאלהים שרויים בצער או עמלים בזיעת אפם לעלות במעלות, בעת אשר הרשעים רוויים מתענוגות החיים וחמודותיהם, זכור, כי גם לנו רצויה אצל בנינו הענוה, ואצל עבדינו המשובה; את אלה אנחנו מדריכים בחנוך קשה, ואלה רשאים להרבות בחוצפה. כן תשכיל לדעת במעשה אלהים: את האדם הטוב איננו מניח בחיי תענוגים, כי אם מנסה הוא אותו ומחזק אותו ומכין אותו לקרבהו אליו.

ב

מפני מה צרות רבות באות על הצדיקים? באמת לא תאונה לצדיק רעה לעולם, כי שני הפכים הם שאינם מתאחדים³. כמו שכל הנהרות וכל זרמי הגשמים היורדים ממרום, עם המעינות בעלי סגולות רפוּאה הנובעים מתחת בעזוז כוח, אינם משנים אף במקצת את טעם מי הים, כן לא תוכלנה הצרות האופפות על גבר אמיץ־לב לשנות את תכונת רוחו. הוא נשאר נצב ולוחם ומושך את כל המעשים שיסייעו לחפצו⁴, כי כוחו גדול מכל מה שסובב אותו. אין זאת אומרת, שאיננו מרגיש ביסורים; אבל הוא גובר עליהם. הוא נשאר שאנן ושליו ומתנשא על המקרים. הצרות הן לו כעבודות חנוּך ותרגילים. הן כל גבר ובעל רוח נדיבה שואף לעבודות הגונות ונכון למפעלים כבירים, אפילו אם סכנה כרוכה בהם. לכל שוקד על עבודה, הבטלה היא כעונש. אנחנו רואים את המתגוששים, החפצים להרבות את גבורתם, שהם מתאבקים ככל האפשר בגבורים מצויינים, ודורשים ממתנגדיהם שהם מתכוונים להתחרות עמהם, שישתמשו בכוחם היותר גדול. רצוי להם שהם מוכים ונפצעים, ואם אינם מוצאים יחידים שוים להאבק עמהם, הם מתחרים בלוחמים מרובים. מעלת איש נחלשה, כשאינה באה לידי נסיון⁵. את כוחה וגבורתה היא מראה במה שהיא יכולה לסבול. דע לך, כי ממש כן צריכים להתנהג הטובים והישרים, למען לא יפחדו מגורל קשה ולא יתאוננו על גזרה רעה. יגיע עליהם מה שיגיע – את הכל יחשבו לטובה⁶, וגם יהפכו לטובה. אין גם השאלה: מה אתה סובל? כי אם איך אתה סובל? הלא תראה, כי הבדל יש בין החיבה של האבות ובין החיבה של האמהות לילדיהם, הללו חפצים שיתרגלו בניהם לעבודה באביב ימיהם, אין מניחים אותם לשבת בטלים אפילו בימי חופש, ומכריחים אותם לעבוד בזיעת אפם וכשדמעות נושרות מעיניהם, בעת אשר האמהות חפצות לשאת את ילדיהן בחיקן, להחביא אותם בצל, להציל אותם מדמעה, מיגון ומעבודה קשה. והנה הדעה האלהית ביחס לטובים ולישרים היא ברוח האבות. חובב אותם אלהים מאד ואומר: יעמלו נא ויסבלו צרות ומכאובים, למען ירכשו להם גבורה! המפוטם נעשה רפה־כוח וחולה לא רק בכל עבודה, כי אם בתנועה לבד ולבסוף גם מכובד משא גופו עצמו. האושר שלא חובל מעולם לא יוכל נשוא פגע, אבל במקום שאדם רב ריב תמידי בפגעים רעים, הוא מתחזק על־ידי תלאותיו ולא יסוג עוד אחור מפני כל צרה שתבוא; ואפילו אם נפל, יוסיף להלחם כשהוא כורע על ברכיו. אתה מתפלא על אשר האלהים, באהבתו הרבה לטובים ובחפצו שיעלו במעלות ויתרוממו ככל האפשר, חולק להם גורל, שצריכים הם להתחנך לשאת אותו? בעיני לא יפלא. יש אשר עולה הרצון לפניו והוא צופה ורואה אנשים גדולים נאבקים בצרה שבאה עליהם. הן גם אנחנו מוצאים עונג לפעמים בראותנו עלם מלא רוח־עז פוגע בחניתו בחיה רעה שהתנפלה עליו, או עומד לבלי־חת בשעה אשר אריה מזנק לקראתו, והמחזה הוא יותר נעים במדה שהעושה זאת הוא יותר נכבד לנו. אין חפצי לאמר, כי אלה הם מעשים היכולים למשוך עליהם מבטי־אל; הן ילדותיים הם וראויים רק כשעשועים לאנשים קלי דעת. אבל זה הוא מחזה נכבד וראוי שישקיף עליו אלהים בהיותו עוסק בפעלו, וזה הוא זוג כדאי לרצון אלהים: אדם חזק נלחם בגורלו הקשה, אפילו אם בעצמו גרם לזה. אני אומר, כי לא יוכל אל־עליון למצוא דבר יותר יפה בעולם, אם רק חפץ הוא לשים לב לזה, ממחזה אדם כמו קאטו העומד הכן אף אחרי אשר בני סיעתו נפלו כמה פעמים, ומרים ראש בגאון בתוך משואות המדינה⁷. “אפילו אם יכרעו הכל תחת עול מושל יחיד, – הוא אומר, – אפילו אם הלגיונות סובבים כל הארץ והאניות שומרות נתיבות הימים וחיל ציזאר סוגר כל השערים – לקאטו יש מוצא! בידו האחת יעשה לו נתיבה רחבה לחופש; החרב הזאת, אשר נשארה טהורה ובלי כתם גם בימי מלחמת האזרחים, היא תפעל עתה פעולה טובה ונדיבה; את החופש אשר לא יכלה לרכוש למולדת – אותו תרכוש למען קאטו! קרבי, נפשי, למפעל הזה אשר כבר רבות בו הגית, והחלצי מכל הענינים האנושיים. הנה כבר גם פטריוס ויובּא התחרו זה בזה ויפלו חללים איש ביד רעהו⁸. ברית נעלה היא שנאלצו לכרות, ברית גבורים; אבל אין גם כמוה ראויה למעלתו. לא לכבוד הוא לקאטו לבקש מאיש אחר את המות, כמו שלא יבקש ממי שיהיה את החיים כמתנת חסד”. ברור הדבר, כי בששון השקיפו האלהים, איך אדם זה הנוקם נקמת עצמו בעודו דואג להצלת אחרים, המורה את הדרך לנמלטים ועוסק בלמודיו עוד באישון לילה, תקע פתאום את חרבו לתוך לבו הנבר⁹ ויבחר להוציא בידו את בני מעיו ולשלח מקרבו לחפשי את כוח־החיים הטהור, לבל יחלל אותו מגע הברזל. מטעם זה אני חושב גם, שלא היה הפצע נאמן ומספיק בתחילה: לאלהים החיים והקיימים לא היה די לראות פעם אחת את קאטו¹⁰. עוד עכבו את צדקתו, קראו אותה לחזרה, למען תתראה כתפקיד יותר קשה. כי אין הגבורה רבה כל־כך למסור נפשו למות, כמו לחזור ולבקש אותו. למה לא יביטו אלהים בחניכם היוצא והולך לו באופן כה ראוי לכבוד ולזכרון? המות מרומם את האנשים, אשר את אחריתם מהללים גם המתיראים מפניו.

ג

ועתה אני חפץ להוכיח בהמשך דברי, כי מה שנראה כדבר רע אינו כן באמת. בתחילה אני אומר, כי מה שאתה קורא פגע קשה וגזרה רעה אשר אתה קץ מפניה, דבר זה הוא לטובת האדם אשר התרחש לו, וגם לטובת הכלל, אשר לו דואגים האלהים יותר מאשר ליחידים. ועל זה אוסיף, כי הפגעים באים על בני־אדם לרצונם, וכי אף אם אינם רוצים בהם, ראויים הם לפגעים. עם זה אבאר גם, כי מאורעות כאלה הם תוצאות גזרה הבאה בצדק על אנשים ישרים, על־פי אותו החוק בעצמו שהאנשים ההם ישרים. ולבסוף אוכיח, שאין צורך כלל להמלא רחמים על גורל אדם כשר; כי אמנם יכול הוא להחשב כאומלל, אבל לא יוכל להיות אומלל.

מכל מה שאני טוען, נראה כיותר חמור המאמר הראשון, כי הפגעים שאנחנו מתיראים ומפחדים מפניהם הם באמת לטובתנו. על זה תשיבני: “וכי לטובתך הוא לסבול עונש גלות, לבוא לידי עניות, לידי שכול ואלמון ולחרפות וחרם?” – אבל אם יפלא בעיניך, כי צרות כאלה יכולות להיות לטובה, תצטרך גם להתפלא על כי לפעמים ברזל ואש, ואפילו גם רעב וצמא מביאים מרפא לאדם. וכאשר תורינה אותך מחשבותיך, כי לצורך רפוּאה יש אשר חותכים עצמות או מוציאים אותן מן הגויה וחולצים ממנה גידים וחותכים אברים, אם אי־אפשר להם להתקיים מבלי שיאבד כל הגוף, אז תסכים גם, כי נכוחים דברי, כי יש פגעים רעים מתרחשים לטובה – בודאי כמו שיש גם מקרים רצויים ומשובחים, אשר הם לאסונם של האנשים אשר שמחו עליהם, ודומים למלוא בטנם של הזוללים והסובאים ושאר התענוגים המחישים את המות. בין הדברים הנעלים אשר אמר החכם דמטריוס¹¹ עוד חדש בזכרוני ומצלצל באזני המאמר: “אין דבר נראה לי יותר אומלל מן האדם אשר לא באה עליו צרה מימיו”. לאדם כזה לא ניתנה האפשרות להתגלות. אף אם את הכל מצא כפי תשוקתו, ועוד קודם אשר הביע את תשוקתו, בכל זאת משפט קשה חרצו עליו האלהים: הוא לא נראה להם כדאי שיגבר אף פעם אחת על מזלו, על היסורים הללו, אשר דוקא לאדם נבזה מוג־לב אינם קרבים, כאילו רוצים לאמר: למה לנו להתחרות במתנגד כזה? הן מהרה יפול כלי־זינו מידו. אין צורך להראות גבורתנו נגד אדם כזה; כאשר רק נאיים עליו קצת, יברח. הוא ילאה, כאשר אך נשים פנים בו. עלינו לבקש מתנגד אחר למען האבק בו, כי חרפה היא להלחם באדם נכון להיות מנוצח. לבזיון חושב לו בעל־הסייף¹², שילחם עם חלש ממנו, כי יודע הוא, שאין תפארת בנצחון אם רוכשים אותו בלי סכנה. כן עושה גם המזל¹³. הוא מבקש לו את היותר חזקים וראויים לו, עובר על אחרים בגועל נפש, מתגרה רק במי שהוא קשה־עורף ועומד זקוף וכנגדו הוא מנסה את כוחו. הוא מנסה באש את מוציוס¹⁴, בעניות את פבריציוס, בגלות את רוטיליוס, ברעל את סוקרטס, ובמות את קאטו. אין אדם נעשה למופת זולתי על־ידי פגע רע. האם אומלל הוא מוציוס, כשיד־ימינו שלוחה אל האש אשר לאויביו והוא סובל ברצונו את עונש שגיאתו? האם בעבור אשר בידו השרופה באש הוא מגרש את המלך, אחרי אשר ביד חזקה לא הצליח לעשות זאת? או אפשר יעלה על דעתך, כי אשרו היה יותר גדול, לוא היה מחמם את ידו בחיק אהובתו?

האם אומלל הוא פבריציוס בעבור שהוא עודר את שדהו בשעה שהוא חפשי מעבודת המדינה? בעבור אשר מלחמה לו עם פירהוס וגם עם העושר? הכי הזקן הגבור הזה אומלל בעבור שהוא אוכל על שולחנו את אותם הירקות והשרשים אשר עקר בעצמו מחבל אדמתו? מה דעתך, האם אשרו היה גדול יותר, לוא היה ממלא את בטנו דגים שנצודו בחוף רחוק ועופות מארצות נכריות? לוא היה מעורר בעזרת שבלולים מן הים העליון והים התחתון¹⁵ את האצטומכא העצלה העמוסה עד כדי הקאה? לוא היה מכין לו ציד יפה ביותר, שעלה בשפיכת דמים לרוב, ומעטר אותו בעטרה של פירות מיובשים?

או אומלל הוא רוטיליוס, בעבור שהשופטים אותו עתידים ליתן דין וחשבון עד סוף כל הדורות? בעבור שבחר לסבול בשלות נפש יתירה שיעקרו אותו ממולדתו, משיפטרוהו מעונש גלות? בעבור כי לבדו הרהיב בנפשו להתנגד לסוללא המושל יחידי, וכאשר קראוהו לשוב, לא רק צעד לאחוריו, כי אם הרחיק נדוד? “יראו נא את המראה הזה – כה אמר בלכתו – כל אלה אשר אתה באשרך הרב עוד תמצא בעיר רומא! יראו נא המה את זרמי הדם ברחובות ועל־יד הים הסרוילי¹⁶ – גיא־ההרגה לזעומי נפש סוללא – את ראשי היועצים הזקנים, ואת גדודי הרוצחים הסובבים בעיר, ואת אלפי האזרחים הרומיים אשר נשפך דמם במקום אחד אחרי הבטחת־השלום, יותר נכון לאמר: בעקבות הבטחת־השלום שניתנה להם! יראו נא את המראה הזה, אלה שאינם יכולים ללכת בגולה!” – מה דעתך, איפוא, הכי מאושר הוא סוללא, בעבור כי בלכתו ברחוב העיר מפנים לו דרך בחרב; בעבור שהוא נותן להראות בפומבי ראשי הקונסולים המדוקרים ולשלם על־ידי הגזברים לפי חשבון מאוצר המדינה את מחיר הרציחות? ואת כל אלה עושה איש, אשר בעצמו יצר את החוק הקורנלי¹⁷.

נעיין נא בחיי רגולוס¹⁸. מה הזיק לו מזלו, כשעשה אותו לסמל אדם נאמן ולמופת בתור סובל יסורים? במסמרות דקרו את עורו, ובכל מקום שהניח את גופו המעונה, שכב על פצעיו ושנה נדדה מעיניו הפקוחות בלי הרף – כל יותר שסבל, כן תגדל תהלתו¹⁹! רצונך לדעת, איך אין הוא מתחרט על המחיר הזה אשר שלם בעד צדקתו? השיבה נא אותו לאיתנו ושלח אותו אל הסינאט! אז תראה, כי בדעתו יוסיף להחזיק. או אפשר שאתה חושב את מצנאס ליותר מאושר, בעבור שסבל יסורי אהבה ונעצב יום־יום על האשה העקשנית אשר סרבה לו ויבקש שנה לעיניו לקול מנגינות רחוקות²⁰? הן גם הוא, בהיותו שכור מיין ומשתעשע לקול אשדות מים ומרמה באלפי תענוגים את נפשו הנענה, שוקד חסר־שנה על יצועו, כמו הלז על מקום ענוייו. אבל אם לזה יש נחמה, כי בעד דבר נעלה הוא סובל צרותיו והוא צופה מתוכן אל תועלת הדברים²¹, הרי את האדם אין־אונים מרוב תענוגים וחולה מחיי הוללות מדכאה עוד יותר מהיסורים עצמם השאלה על אודות תועלת הדברים. העוונות לא הגיעו עוד באותה מידה לממשלה בקרב המין האנושי, עד שיהיה ספק בדבר אם – לוא ינתן החופש לבחור – ירבו החפצים להולד כרגולוס על החפצים להיות כמצנאס. ואם ימצא אדם שירהב בנפשו לאמר, כי בוחר הוא להיות כמצנאס, הוא בודאי, אף אם איננו אומר זאת בפירוש, יבחר להולד בתור טרנציא²².

הכי חושב אתה את סוקרטס לחסר־מזל בעבור ששתה, כידוע, את כוס־התרעלה כאילו היה סם־מרפא להגיע לחיי־נצח, והתווכח על אודות המות עד רגע מותו? הכי רעה נעשתה לו כשקפא דמו וכוח החיים אשר בגידיו התקרר לאט? האין לקנא בו יותר מאשר בהוללים הסובאים מתוך כלים יקרים, ורע רגיל בכל תועבה, אשר כבר אבדה כל זכרותו או חשוד הוא על זה, מנסך לפניהם יין על גבי שלג? הללו מקיאים ברוב צער אשר סבאו ואת מררתם הם מרגישים, וזה שתה את סם־המות ברצון ובשמחה.

בנוגע לקאטו, הרבה כבר נאמר עליו. הכל מסכימים, כי האושר היותר גדול נפל בחבלו. בו בחר הטבע בתור מתנגד נורא לערוך עמו קרב [ויגזור עליו]: אם דבר קשה הוא להיות שנוא־נפש אדירי העם – יתיצב הוא נגד פּומפּיוס, ציזאר, קראסוס! ואם דבר קשה הוא להדחות מפני אנשים פחותים – יעבירו אותו מפני וואטיניוס²³! ואם כבד הוא להשתתף במלחמת אזרחים – ילחם הוא בעד היושר בכל מרחבי עולם בעקשנות מתמידה ובלי תוצאות טובות. ואם קשה הוא לשלוח יד בנפשו – הוא יעשה זאת! ומה יוצא מכל אלה? שידעו הכל, כי אין המקרים הללו רעים, אם אדם כמו קאטו כדאי להם.

ד

האושר הוא נחלת ההמון הגס והנפשות הנמוכות, אבל חלק אדם גדול הוא להכריע תחת רגליו את הפגעים והבהלות המתרחשים בחיי בני תמותה. באמת, מי שחי כל ימיו בטובה בלי שום צער מכאיב את לבבו, הוא נשאר בחוסר כל ידיעה מן הצד השני של החיים.

אדם גדול אתה? מהיכן אני יודע זאת אם לא אינה לך המקרה להראות את גבורתך? הרי זה כאילו ירדת לבדך למשחקים האולימפיים, ואין איש בלעדיך; תוכל לקבל את הנזר, אבל את הנצחון לא השגת. לא אוכל להללך ולברכך כאיש גבור, כי אם רק כמי שנבחר לקונסול או לפרטור: בזה רק כבוד רכשת. כן אני אומר גם לאיש טוב, אם לא הזדמנה לו על־ידי מקרה קשה בחיים האפשרות היחידה להראות את כוח נפשו: “לאדם אומלל אני חושב אותך, בעבור שלא היית אומלל! עברת בדרכי החיים בלי כל מתנגד! לא ידע איש, מה שהיית יכול, וגם אתה בעצמך לא תדע זאת!” כי גם למען הכיר את עצמו צריך אדם לנסיון. מעולם לא התגלה לאיש, מה שהוא יכול, אם לא על־ידי בחינה. מטעם זה היו אנשים אשר נשאו את נפשם לצרות אשר נמנעו מהם, ויבקשו למען גבורתם, שהיתה בסכנה להכחד בערפל, שעת הכושר להתנוסס. אני אומר, כי אנשים גדולים שמחים הם ביסוריהם, ממש כמו גבורים שמחים לקראת מלחמה²⁴. שמעתי, שהתאונן בעל־סייף אחד טריומפוס בימי הקיסר טבריוס על שאין עבודה מצויה. “הנה כה חולפת לריק העת היפה!” – הגבורה מתאווה לסכנות והיא חושבת רק על המטרה, לא על מה שהיא צריכה לסבול בדרך; כי מה שהיא עומדת לסבול, הוא חלק מתהלתה. אנשי חיל מתהללים בפצעיהם, ששים ומתפארים שהזדמן להם המקרה הנעים לשפוך את דמם. אפשר שעשה כמוהם גדולות גם מי שחזר שלם מן המלחמה, אבל נכבד יותר מי שבא בפצעיו. אני אומר, כי דוקא באותה שעה עושה אֵל חסד עם האנשים אשר הוא חפץ בכבודם, כשהוא מזמין להם את המקרה לעשות דבר באומץ־רוח וכשהוא מצרף מכשולים לדבר זה. את קברניטה של הספינה אפשר להכיר בשעת הסערה, את איש־החיל ביום קרב. מאַיִן אוכל לדעת, אם רב כוחך לשאת את העניות, כל זמן שאתה מסובל בעושר ונכסים? מאין אוכל לדעת, מה רב כוחך הנפשי לסבול חרפות וגדופים ושנאת הבריות, אם עד זקנה רכשת לך רק תהלת ההמון; אם מלווה אותך על דרכיך רק חבה יתירה ושאינה פוסקת מצד כל הלבבות? מאין אדע, איך היית נושא צער חוסר־בנים, אם רואה אתה מסביב לך כל ילדיך? שמעתי אותך מנחם אחרים – אבל חפץ הייתי לראותך כשאתה מנחם את עצמך ועוצר בעדך מלהתעצב על המכאובים. במטותא מכם, אל תפחדו מפני מה שהאלהים החיים והקיימים נותנים כדבר מעורר את הנפש! התלאה היא הזדמנות מוצלחת לרחוש מעלה יתירה. בצדק נאמר: אוי להם לאנשים שתשש כוחם מרוב טובה והם נעצרים, כמו בים שקט, בעצלות ושלוה. כל מה שיקרה להם, יתרחש כדבר חדש. מאורעות קשים דוחקים ביותר את הבלתי־מנוסים. כבד העול לצוארות רכים. בחזון פצע מתפלץ לוחם־צעיר, בעת אשר איש־צבא זקן רואה במנוחה את דמו שותת, בידעו כי כמה פעמים נצח אחרי שנפצע. הנה כי כן מחזק אלהים את אשר מצא חן בעיניו ואת אשר הוא אוהב, הוא מנסה אותו ומחנך אותו! ואת האנשים אשר אנו חושבים שהוא מראה להם פּנים שוחקות, הוא חושף כחדלי־אונים ליום רעה. כי טועים אתם, אם תאמרו: יש אשר אליו לא יגיע. גם מי שהאריך לראות טובה, סופו שיורש את גורלו. מי שנראה כאילו יצא נקי, באמת רק נדחה זמנו.

מפני מה מיסר אל דוקא את הטובים במחלה ובאבל ובכל צרה? הן גם במלחמה הפקודות אשר סכנות כרוכות בהן ניתנות לגבורים. את בחיריו שולח שר־הצבא שיארבו בלילה, שיתגרו בחיל האויב, או שיתורו נתיבה, או שיגרשו משמרות. ולא יאמר היוצא לפעלו זה: המפקד לא עשה עמי חסד! כי אם: יפה דן עלי! כן יאמרו נא כל אלה אשר נטל עליהם לסבול מה שגורם בכיה לפחדנים ורכי־לב: אותנו זכה אל בנסיונות כדי להראות בנו כוח הטבע האנושי²⁵. ברחו מן התענוגים! ברחו מרוב הטובה המתשת כוח ומחלישה את הרוח, עד אשר, אלמלא דבר מתרחש שמזכיר אותו גורל האדם, הוא נרדם בשכרון שאינו פוסק. מי שפוקקים לו החלונות כדי לשמרו מנשיבת האויר, מי שמניחים ומחליפים כסויים ומעטפות על רגליו מפני הצנה, ואשר חום סמוי מן העין מתפשט בצנורות בכתלי חדר סעודתו – אותו תביא כל רוח מצויה בסכנה.

אם כל דבר נפרז הוא מזיק, הנזק היותר גדול יוצא מתוך אושר נפרז. הוא מטריד את המוח בעוררו בנפש משאות שוא ובהפיצו בתוכה ערפל תועה בין האמת והשקר. הכי לא טוב יותר לשאת עמל בתמידות ולהתרומם על־ידי זה לגבורה, מלהיות אובד מתוך אושר נפרז שאין לו קצבה? טוב יותר גם המות בעקבות סגופים, משתתבקע הכרס המלאה וגדושה.

מטעם זה נוהגים האלהים באנשים טובים וישרים גם כמנהג המורים בתלמידיהם, שדורשים עבודה יתירה מאת אלה, אשר תקוה יותר רבה יש לעתידותיהם. החושב אתה, שהלקדמונים שונאים את ילדיהם, בעבור שהם מכים אותם בפרהסיא למען הגיע לדעת מה טיבם? האבות הללו מדברים על לב בניהם, שישאו באומץ את מכת השוטים, וכשבשרם כבר קרוע והם נוטים להתעלף, דורשים מהם שיוסיפו להושיט גוום הפצוע לקבל פצעים חדשים. ולמה נתפלא, אם את הרוחות הנדיבות מנסה אלהים ביסורים קשים? המופת לגבורה איננו דבר רך ונוח. אם מכה אותנו המזל ודש את בשרנו – נשא ונסבול. אין כאן אכזריות; התגוששות היא, וכל אשר נוסיף להאבק, כן יגדל כוחנו. בתוך אברי הגוף היותר חזקים הם אלה שמרבים להשתמש בהם. עלינו למסור נפשנו למקרי הזמן, למען ירגילו אותנו בעצמם להתחזק כנגדם. לאט־לאט נהיה שוים להם בכוחנו. על־ידי התמדת מקרים מסוכנים, נלמוד לבוז לסכנות. כן גופם של אנשי האניות מתחזק כדי לסבול תלאות הים, ידי עובדי־האדמה נעשות מעוכות ורגילות עמל, זרועות אנשי החיל מסתגלות לזרוק אבני קלע, אברי הרצים נעשים קלי־התנועה. בכל אחד היותר חזק הוא הכוח שהרגיל בעבודה. לבוז לתוקף התלאות מגיעה הנפש על־ידי סבלנות. מה שיכולה מדה זו לפעול בתוכנו, זאת תוכל להכיר, כשתראה איך לאומים חסרי־כל וחזקים רק בדלותם מתרוממים על־ידי עבודה.

הסתכל נא בכל האומות הללו אשר אליהן לא הגיע עוד שלום הממשלה הרומית:²⁶ בגרמנים ובעמים הנודדים סביב נהר דאנובא²⁷. צוררים להם החורף התמידי והרקיע הקודר והמתוח על ראשם. אדמה עקרה מחיה אותם בדוחק, בדירות־תבן וצריפים הם מבקשים מחסה ממטר, על שטחי קרח המתבצרים הם סוללים להם דרך, ולצוד חיות הם נאלצים כדי למצוא מזונם. הנראים הם לכך כצריכים לרחמנות? אין דבר צריך לרחמנות, אם ההרגל עשה אותו לדבר שבטבע. מה שבתחילה נעשה מתוך הכרח, במשך הזמן נעשה לעונג. אין להם בתים ודירות קבע, זולתי מה שהם בונים להם יום־יום כשהם יגעים; מחיה דלה להם וגם אותה משיגים רק בקושי. רוחות²⁸ נוראים ואכזרים סביבם ואין כסות לעורם. אבל מה שנראה לך כמו אסון, דרך החיים הוא לעמים רבים.

לפלא בעיניך, כי אנשים ישרים סובלים מכות, למען יגבר כוחם בצרתם? הרי אין עץ נעשה חזק ואדיר, אם לא הרבו הרוחות לנשוב סביביו; וכאשר יצערו אותו, כן יתעצם וכן ידבקו באדמה שרשיו. עצים רכים וקלושים הם אלה שגדלו בבקעה רק לאור השמש. הנה כן גם לטובתם של האנשים הישרים הוא, אם מאורעות איומים עוברים עליהם בתכיפות, ובזה ילמדו לחיות בלי פחד ולשאת במנוחת הנפש מה שאינו רע מצד עצמו, כי אם נראה רע למי שאינו מביין לסבול אותו.

ה

על זה יש עוד להוסיף, כי גם תועלת יש בזה לכל העולם, אם האדם הטוב והישר עומד על משמרתו כאיש צבא ומשלים את פעלו. כוונת האלהים היא – הלא זה גם חפץ כל איש חכם – להורות, כי מה שההמון מבקש, אינו הטוב, ומה שהוא מפחד ממנו אינו הרע; אבל כדבר טוב יוכר, מה שנתן לנחלה רק לאנשים טובים, וכדבר רע מה שגרם שיתרחש רק לרשעים. הסנורים היו נחשבים לקללה, לוא היה אדם אובד מאור עיניו רק אם נקרו אותן; לכן שמו את אפּיוס ואת מטלוס לעורים²⁹. העושר איננו נחשב לדבר טוב – לכן ניתן לעושי זמה כמו אליוס: יביטו ויראו בני־אדם, כי אמנם יש כסף נקדש במקדשי־אל, אבל נמצא הוא גם בבתי זונות. לא מצא אל דרך יותר נאותה להוריד מעלת הדברים שבני־אדם להוטים אחריהם, זולתי במה שנתן אותם נחלה לנבלים וימנע אותם מאנשים ישרים.

תאמר, כי אין זה לפי מדת הצדק, שיהיה איש טוב מוכה ומעונה ונאסר, בעת אשר הרשעים מתהלכים קוממיות בריאים ושבעי נחת? – מה בכך? הרי אינו כלל נגד הצדק, אם אנשים גבורים לוקחים כלי־זינם ולנים במחנה ומגינים על המבצר בעוד פצעיהם חבושים, ובאותה שעה סריסים נבזים יושבים בשלוה בתוך העיר ומתמכרים לבושת³⁰? והרי גם זאת איננה בעיניו כנגד הצדק: בתולות צדקניות נעורות בלילה בהיכלי־אל לעבודת הקודש, ובאותה שעה הטמאות והמזוהמות ישנות על מטתן?

לעבודה נקראים היותר מוכרים שבבני־אדם. זקני העיר יושבים לפעמים כל היום במועצה, בעת אשר כל ריק והולך־בטל מבלה זמנו ברחוב או מתענג בבית־מרזח ובמושב לצים. כן הדבר ממש גם במדינה זאת הגדולה:³¹ הטובים והישרים הם העובדים, העמלים ומקריבים נפשם קרבן, והם עושים זאת מחפץ לב, לא בעבור כי גזרה מושכת אותם; הם הולכים אחריה צעד אחר צעד, והיו נכונים אף להקדים אותה, לוא ידעו את הדרך. גם בענין זה אני זוכר דבר נלבב שאמר החכם הותיק דמטריוס: “רק על זאת יכול אני להתאונן, אלהים חיים וקיימים! על שלא הקדמתם להודיעני את רצונכם. כי אז הייתי ממהר להגיע ראשון אל המקום אשר שמה דרשתם שאבוא ואשר שמה גם באתי עתה. את ילדי חפצתם לקחת ממני? – רק למענכם הולדתים. – בחלק מגויתי אתם חפצים? – קחו אותו! הרי אין זה דבר גדול; בקרוב אחזיר לכם את כולו. – את נשמתי אתם דורשים? – למה לא? לא אעכב אתכם אף רגע מלקחת, מה שאתם בעצמכם נתתם לי. כל מה שתדרשו ממני אני נותן לכם בנפש חפצה. אבל הייתי בוחר להקריב הכל נדבה, תחת לקבל על־פי דרישתכם. הכי צורך היה לקחת בחזקה? יכולים הייתם לקבל מרצוני. אבל גם עתה אינכם לוקחים ממני; כי אין דבר נגזל זולתי ממי שמחזיק בו ועוצר אותו. אצלי אין שום אונס; אין אני סובל דבר שהוא כנגד רצוני, ואינני כעבד נכנע לאל³², כי אם מסכים לו בכל, וביותר עוד אחרי שאני יודע, כי הכל נעשה על־פי חוק קבוע ודבר אשר צוה לעולמים”.

גזרה מושלת בנו, ומן השעה הראשונה בהולד איש נחתכה קצבה לשנותיו. כל סבה תלויה בסבה אחרת, ובסדר ארוך נמשכים כל מעשי הפרט והכלל. מפני זה צריכים לסבול הכל באומץ לב; הן המקרים אינם מתרחשים לפתע־פתאום, כי אם באים כדרכם. מראש ומקדם נועד לך מה שתשמח עליו ומה שתבכה עליו, ואם חיי האנשים נראים שונים מאד במה שנטל עליהם, הן סך־הכל יוצא לענין אחד: יצורים חולפים אנחנו והמקרים המוטלים עלינו חולפים. למה נרגז כך? למה נתאונן? מוכנים היינו לגורלנו זה. ישתמש הטבע כחפצו בגוף אשר הוא קנינו; אנחנו לא נחדל מהיות שמחים בכל העובר עלינו ובאומץ לב נחשוב, כי אין דבר אובד משלנו³³. מה יעשה אדם טוב? יכין עצמו לסבול המקרים³⁴. נחמה רבה היא להסחף בזרם הכללי. יהיה איך שיהיה מקור הגזרה על אופן חיינו ומותנו, לגזרה העולמית נכנעים גם האלהים. עניני האלהים ובני־האדם נמשכים בשוה במסילה שאין לשנותה. אמנם יוצר ומנהג הכל הוא בעצמו המחוקק לגזרה זאת, אבל הוא גם נכנע לה: פעם אחת צוה – ותמיד הוא מקשיב.

“אבל למה פעל אלוה עולה בחלקו את גורלות החיים ובתתו לישרים עניות ומכאובים ומקרי אבל כבד?” – אין האומן יכול לשנות את החומר; הוא צריך לקחת אותו כמו שהוא. יש דברים שאינם יכולים להפרד מהסגוּלות הקשורות בהם ותלויים בעצמותם, כי ענין אחד הם אשר לא ניתן להתחלק. יש יצורים בעלי טבע חלש ונוטים להיות נרדמים או מתנמנמים, עשויים מיסודות כבדי תנועה; אבל מי שחפץ להיות גבר ראוי לשם זה, צריך להתרגל בסבל גורל קשה. לא תמיד בדרך סלולה יתהלך, כי אם יעלה הרים וירד בקעות, על פני גלים יטולטל, ובסערה יוליך אניתו; למרות כל הפגעים הוא צריך להחזיק בנתיבתו. צרות רבות ותלאות תבואנה עליו, אבל הוא יסיר המכשולים ויפנה הדרך. באש יצורף הזהב, ובצרה נעשה אדם חזק.

ראה איך מעלת האדם צריכה להתרומם והתבונן, כי בדרך פשוטה ובטוחה לא תגיע אליה.

תְּלוּלָה הַמְּסִלָּה מְאֹד וְקָשֶׁה לַסּוּסִים בַּשַּׁחַר

לַעֲלוֹת, גַּם הוֹלֵךְ וָרַב יְגִיעָם עַד אֶמְצַע רָקִיעַ.

פַּחַד יֹאחֵז אַף אוֹתִי בְּהַבִּיטִי שָׁם מִגָּבוֹהַּ

עַל פְּנֵי אֲרָצוֹת וְיַמִּים, וּלְבָבִי מִתְפַּלֵּץ מֵרַעַד.

נוֹחָה הַיְרִידָה בְּסוֹף, אַךְ בִּזְהִירוּת יְתֵרָה יֵשׁ צֹרֶךְ:

תֶּטִיס עַצְמָהּ בַּת גַּלִּים, הַמְחַכָּה עָלַי, מְפַחֶדֶת

פֶּן אֲטֻלְטַל בְּחָפְזָה בְּרִדְתִּי, וּתְהוֹמוֹת אֶפּוֹלָה³⁵.

כשמוע זאת העלם הנדיב, אמר: “הדרך טובה בעיני ובה אתעלה; כדאי ללכת בה אפילו בסכנה שאפול לארץ”. לא חדל אז הדובר בו להבהיל את רוחו המהיר:

גַּם כִּי תִּזָּהֵר מְאֹד וְלֹא תִּשְׁגֶה וְתִתְעֶה מִדֶּרֶךְ,

נָתִיב תְּפַלֵס וּלְקַרְנֵי הַשּׁוֹר הַנּוֹרָאוֹת תַּגִּיעַ,

וְקֶשֶׁת תֶּסַלְיָה תַּעֲבוֹר וּבְלוֹעַ הָאֲרִי הַפָּתוּחַ³⁶.

על זה הוא משיב רק: אסור נא לי את הרכב שהבטחת לתת לי! מה שאתה מאיים עלי, מעורר ביותר את תשוקתי. אני חפץ לעמוד שם, במקום אשר גם השמש רועד ממגור. השפל והעצל מבקש לו נתיבות מבטחים; הגבורה שואפת למרום.

ו

“אף־על־פי־כן, מדוע נותן אלוה מקרים רעים להתרחש בחיי אנשים טובים וישרים?” אבל הרי איננו נותן כלל! כל רע באמת הוא מרחיק מהם, עוונות ופשעים והרהורים רעים ועצת־בצע וקנאת אחרים – מפני כל יצר כזה הוא מגין עליהם. היתכן שיבקש איש עוד גם זאת מאלוה, שיגן אף על מה שהוא למשא ולטורח לאנשים ישרים? הם בעצמם מוותרים על שמירה כזאת, כי בוזים הם לדברים חיצונים כאלה.

דמוקריטוס הפקיר את כל רכושו, כי חשב אותו לטורח לרוחו הנדיבה. הגע בעצמך, היש להתפלא אם נותן אלוה להתרחש לאדם ישר, מה שאדם ישר מבקש לפעמים בעצמו שיתרחש לו? – “יש אשר אנשים טובים קוברים את ילדיהם!” ומה בכך, כיון שלפעמים הם בוחרים להמית אותם בעצמם³⁷? – “הם נאלצים ללכת בגולה!” ומה בכך, אם לפעמים בעצמם הם עוזבים את מולדתם על מנת שלא לחזור? – “הם נהרגים!” ומה בכך, אם לפעמים הם גם שולחים יד בנפשם? – ולמה הוטל ביחוד עליהם לסבול יסורים? כדי שיורו לאחרים איך לסבול. הם נוצרו להיות מופת לרבים. דמה בנפשך, כי כך אומר אלוה: “מה יש לכם להתאונן עלי, אתם אשר בטוב ובישר בחרתם? לאחרים הרביתי מתנות שוא, ואת נפשותיהם הרודפות אחרי ההבל רמיתי בחלום ארוך וכוזב. הענקתי להם זהב וכסף וכלי־שן מחוץ, ותוכם אין דבר טוב. לוא ראיתם את האנשים ההם, שאתם חושבים למאושרים, מגואלים, מכוערים, וכמו כתלי בתיהם הם טוחים רק לעין רואים. אין זה אושר אמתי וברור, הוא רק כאין כסוי. וגם דק מאד. לכן, כל זמן שהורשה להם להתקיים ולהתראות לפני דמיונם, הם נוצצים ומפליאים. אבל אם רק יקרה דבר המפריע שלותם ומגלה הלוט, אז יתראה פתאום לעין כל כמה מן הכיעור והתועבה היה צפון מאחורי ההוד המדומה. לכם נתתי קנינים טובים באמת, עומדים לעד, מתרוממים ומתגדלים כל יותר שתתעסקו בהם ותבחנו אותם מכל צדדיהם; הכשרתי אתכם לבוז לכל דבר מעורר פחד, לתעב מאויי היצר; אין אתם נוצצים כלפי חוץ, כי הטוב שבכם הוא בקרב נפשכם. פנימה. הלא כה תבל כולה בוזה לכל אשר סביב לה ודי לה במחזה עצמה. את כל טוב באמת בתוככם נטעתי. שלא להצטרך לאושר – זה הוא אשרכם!” – “אבל יש מקרי יגון, ודברים נוראים מתרחשים אשר קשה לסבול אותם?” – “יען לא יכולתי למנוע אותם מכם, זיינתי את רוחכם וחזקתיכם על כל. סבלו באומץ לב, בזה אתם מתעלים על אלוה: הוא קיים מחוץ לאפשרות היסורים, ואתם למעלה מהם. אל תשימו לב לעניות; אין אדם עני בחייו יותר מבשעה שנולד. אל תשימו לב למכאובים; הם יִכלוּ או יכלוּ. אל תשימו לב למות; הוא רק ישים קץ או יעתיק אתכם³⁸. אל תשימו לב לפגעי הזמן; לקלוע לתוך נשמתכם³⁹ לא נתתי להם אבני בליסטראות. וקודם כל דאגתי לטובתכם, שלא תעצרו כנגד רצונכם. המוצא פתוח לפניכם! אם אינכם חפצים להלחם, יכולים אתם לברוח. לתכלית זאת עשיתי לכם את המות לדבר היותר נקל מכל הדברים הנחוצים אשר היה ברצוני להכין לפניכם. במקום פתוח לרוחה השכנתי את נשמת החיים, ועל נקלה היא נדחפת ויוצאת. כשתתבוננו תראו, מה קצרה וסלולה הדרך המובילה אל החופש. לא עשיתי לכם עכובים ארוכים בשעת יציאה כמו בכניסה, כדי שלא יהיה לפגעי הזמן שלטון רב עליכם, אם תהיה המיתה כה ממושכה כמו הלידה. כל זמן וכל מקום יורה אתכם, מה נקל להשתמט מיד הטבע ולהחזיר לו את המתנה אשר אצל. גם בעמדכם על־יד המזבח ובהקריבכם זבחי־חגיגה והכל מתפללים לאריכות ימי החיים, תוכלו ללמוד דרכי המות. הנה שור עבה ושמן כורע ונופל עקב פצע קטן, ומכה אחת מיד אדם גוברת על בהמות רבות־כוח ועצמה. בסכין דק נחתכת צומת הגידין אצל העורף, וכמעט שנפסק החבור בין הראש והגרגרת, והנה כל כובד משאה של הבהמה צונח לארץ. אין רוח החיים נעוץ בעמקי הגוף ואין צורך לעקור אותו בחרב. אין צורך בפצע חודר לקרב ולב; קרוב מאד הוא המות. לא זמנתי מקום מיוחד שיהיה לבדו מסוּגל למכת מות. הרבה דרכים יש. המעשה עצמו, שקורין מיתה, פרידת הרוח מן הגוף, מתרחש במהירות יתירה משאפשר להכיר בה. אחת היא, אם חבל מחניק את הצואר או מים סוגרים בעד הנשימה או אדם מנפץ את גולגלתו בנפלו מגבוה על קרקע קשה או אש להבה מלהטת ומפסיקה את הנשימה – איך שיהיה, הדבר נעשה במהירות, ואיך לא תתבוששו, כי מפני מעשה כה קצר פחדכם כה ארוך?”

[תרפ"ג)

מבוא

איש תועה בדרכי החיים מבקש סם מרפּא למצב נפשו הרופף. מקרב לב הוּא נוטה לחיים הפשוּטים והטבעיים ואל האמת והיושר, אבל הוא מתפעל גם ממחזה התפארת שבהבלי החיים החברתיים ומכיר את התועלת שבהם למרות פחיתות ערכם. הוא כותב, ומתכוון לכתוב בדיוּק מה שהוא חושב באמת, אבל הוא נמשך גם אחרי מליצות יפות. החכם היוני דמוקריטוס כבר כתב ספר על צורך “ההתחזקות במידות טובות” – סנקא קורא לזה: מנוּחת הנפש. הוא מתאר את תכוּנת האנשים הנעים ונדים ברוּחם ומפני שאינם מצליחים הם זועפים על הנהגת העולם (א–ב). עצה כנגד זה, לעבוד לטובת הכלל, ואין צורך לזה בעבודה פומבית, כי יכולים להיות לתועלת גם בעבודה צנועה, וגם בלימוּדים, אוּלם גם לפעולה ציבורית העולם די גדול, ומי שנדחף אחור במקום אחד יוּכל למצוא דרך אחרת להיות לתועלת. דוגמה לזה סוקרטס (ג–ה). צריך אדם לבחון את כוחו לעוּמת המשא שהוא נוטל עליו ולבחור את האנשים הראויים להתחבר אליהם (ו–ז). רוכשים שאננות, כשמוותרים על הון ועושר, יש להתרגל בהסתפּקוּת, ואף בלימוּדים אין תועלת בהמון ספרים לאין קץ, אשר יש מקבצים אותם רק לקישוּט קירות הבית (ח–ט). כוּלנו קשוּרים בשלשלת המקרים והתשוּקות ואין לנו להתאונן. החכם רואה את כל הקנינים שבידו כמתנת חסד לפי שעה, ורואה עצמו מוּכן מראש לכל הפגעים הבאים על אחרים (י–יא). להמעיט את המרוּצה המבוהלה בלי מטרה, את “הבטלה העסקנית”. לא לעסוק בדברים רבים יחד ולא להתרגש על ידי נזקים חיצוניים (יב–יד). לשחוק על הבלי בני אדם ומעשיהם המגונים, כמו שעשה דמוקריטוס, ולא לבכות על כל אלה, כמו הרקליטוס. להשתמש חליפות בהתבודדות ובדבוּק חברים, ולתת לפעמים שביתה לנפש (טו–יז).

עַל מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ

א. מכתב לסנקא מאת סרנוס¹

כשאני חוקר ודורש בחדרי לבי, אני מוצא בי כמה חסרונות; קצתם גלויים וניכרים עד כדי לתפשם בכף, וקצתם נסתרים וטמונים, מהם גם שאינם תמידיים, כי אם חוזרים לפרקים, ואלה הם היותר קשים לפי דעתי, כי דומים הם לאויבים הנודדים ומתנפלים רק מזמן לזמן, עד שאינך יודע אם צריך אתה להיות מזומן למלחמה כנגדם או תוכל להשאר בבטחה כמו בעת שלום לעומתם. חבל, כי מידה כזאת אני מוצא בקרבי (למה לא אודה בפניך על האמת כמו בפני רופא נאמן?): שאין אני משוחרר בתום־לב ולחלוטין ממה שאני מתעב ושונא, אבל אינני גם כפוף לו. אינני נמצא במצב היותר גרוע, בכל זאת רבות יש לי גם לרגוז ולהתאונן. אין אני לא חולה ולא בריא.

אל תאמר, כי כל המעלות צומחות לאט מתוך התחלות קטנות ורק במשך הזמן הן מגיעות לתמידיות ולחיזוק הקיום. מאד אני יודע, כי כל מה שחותר להגיע להוד ותפארה, כמו השררה ותהלת המליצים, וכל מה שתלוי במשפט אחרים, מוסיף אומץ ברוב ימים. אחת היא, אם בנוגע לדברים אשר מהם מוצא לכוחות אמתיים או בנוגע לדברים המתיפים רק בפרכוס חיצוני למען מצוא כן; כולם צריכים לרוב שנים, ואורך הזמן נותן להם לאט את הצבע הדרוש. אבל אני ירא, פן יוסיף ההרגל, המחזק את קיומם של כל הדברים, להשריש בי יותר את המדה הגרועה. ההתנהגות הממושכה נוטעת חיבה בלב למידות רעות כמו למידות טובות. לא אוכל לבאר לך במלה אחת את תכונת המחלה הנפשית המאלצת אותי לנוע לכאן ולכאן בלי כוח להחזיק בטוב או ברע. נקל לי יותר לברר לך זאת בדוגמאות. אגיד לך מה שמתרחש לי, ואתה תקרא שם למחלה שאני סובל.

הנה אני מתודה, כי נטיה יתירה מושלת בי לקמץ בצרכי. אינני חובב לשכב במטת תפארה וללבוש בגדי הוד לקוחים מן המלתחה, כבושים במכבש משקלים כבדים ומעונים בכל מיני מלאכות כדי שיצאו מגוהצים; בוחר אני במלבוש ביתי פשוט שאינו צריך לשמירה יתירה ולא לזהירות בלבישתו. לי נעים המאכל, כשאין עבדים עמלים להכינו ולשרת בשעת המזון; כשלא זמנו אותו מראש לפני כמה ימים ולא התעסקו בו ידים רבות, רק כשהוא פשוט וקל ואין בו שום דבר דורש הוצאה רבה; מאכל מצוי בכל מקום ושאינו מכביד על הכיס ולא על הקיבה עד שיצא ממקום שנכנס. מוצאים חן בעיני עבד בן־בית שאינו מקושט ומפונק; כלי־כסף כבדים ירושת אב כפרי, לא מעשה חרש נקוב שם; שולחן שאינו מפואר בציורי־רקמה שונים ולא הגיע לתהלה בעיר על־ידי שהחליף כמה פעמים את בעליו היהירים, כי אם עשוי רק להסב עליו ולא למשוך עיני האורחים לתאוה ולהצית בהם אש קנאה. ואף כי כל אלה מוצאים חן בעיני, בכל זאת נפשי מתפעלת בראותי בית־חנוּך נערים־משרתים, המון עבדים לבושי מכלול ומקושטים בזהב יותר מבימי החגים, גדוד שמשים נהדרים, בית מלא יקר בכל מקום שתפנה, ועושר מפוזר בו בכל קרן־זוית, ואף גגו נוצץ, והמון מתכנס וסובב ירושה כזאת אשר סופה לירד לטמיון. ומה אומר על נחלי מים זכים, המשתקפים עד היסוד, זורמים סביב השולחנות, והמשתאות הראויים למסבה כזאת²? כן סובב אותי מכל צד, בבואי ממרחקי מושבי הדל, מחזה התפנוקים בכל הדרם ושאונם. מתמוטטת לאט שיטת חיי. נקל לעורר רוחי כנגד המחזה מלעמוד ולהתבונן בו. אני נסוג אחור; לא נכשל, אבל נעצב, ובדכדוך־נפשי זה אינני הולך עוד בקומה זקופה, כי כרקב הוא בקרבי במסתרים, והספק מנקר במוחי: אם לא טוב יותר חלקם של האנשים הללו? אין דעותי משתנות בעבור זה, אבל בודאי הן באות במבוכה.

אני מוצא לנכון ללכת בדרכי מורי ולהתעסק בצרכי המדינה. אני מוצא לנכון לקבל שררה ולהתעלות לכהונה, לא בעבור בגדי־השרד ואותות־הכבוד, כי אם למען היות נכון יותר להביא תועלת למיודעי וקרובי, לכל בני מדינתי ולבני־האדם בכלל. ואני חוזר ומתעורר להקשיב לעצת החכמים זנון, קליאנטס, כריזפוס³, אשר התרחקו מעסוק בעצמם בעניני המדינה, אף כי הביאו אחרים לעסוק בהם. היוצא מזה הוא, כי אם איזה מאורע חיצוני פוגע בנפשי, שאינה רגילה לסבול דחיפות ונגיחות, ואם רק מתרחש איזה דבר – כמו בחיי כל אדם – שאיני מוצא אותו לפי כבוד ואינו מרצוני, או אם דברים קלי־ערך בעיני דורשים זמני במידה יתירה – מיד אני עוזב את העסקים הצבוריים ושב לחופש. וכמו החיות, אשר אף אם יגעות הן, הן קופצות להגיע למקום רבצן, כן אני ממהר לסגור את חיי בתוך קירות ביתי. “אל יעוז איש לגזול ממני יום מימי חיי, כי אין ביכלתו לתת לי דבר תמורת ערכו הרב! בעצמיותה תדבק הנפש, בעניני עצמה תעסוק, לשום דבר אחר לא תשים לב, ביחוד לא לדבר הצריך לבוא לפני השופט; תבקש נא לה רק את המנוחה השלמה, שאין לה עסק לא בצרכי הכלל ולא בצרכים פרטיים!” – אבל בפעם אחרת, כשהגיון רב בספרים עורר את רוחי, וזכרון אנשי־מופת נדיבי־לב דפק בי בכוח, אני משתוקק לקפוץ אל שער העיר⁴ להחיש עזרה למי שאפשר בדברי, ולמי שאפשר בפעלי – אשר אף אם לא יצליח, די לו בכוונה להביא תועלת – או לעצור בתוך קהל ועדה בעד עזות אדם מתגאה בעשרו.

וכן גם בעניני השכּל ודעת. בחיי ראשי, יש אשר אני חושב, כי צריכים לשים לב רק אל הענינים בעצמם ולדבר אודותם, או יותר נכון: לתת מלים בפיהם ולהמשך אחרי המלים האלה, למען יצא שלא במתכוון מאמר שלם. “הכי צורך יש לגבּב דברים שיעמדו לדורות? הלא רק זאת כוונתך, שלא יעברו עליך הדורות הבאים בשתיקה. אבל הולך למות אתה, ואין כדאי בכל העמל לאנוש מת, שמלוים בדומיה לקברות, על כן טוב שתכתוב רק לצורך עצמך, לבלות את הזמן הנתון לך, ובסגנון פשוט, לא כמבקש תהלה ותשבחות. אין צורך ביגיעה רבה לעבודה אשר תכליתה יום עובר”. – אבל בפעם אחרת, כשרוחי מתנשא מתוך מחשבות נשגבות, הוא שואף למלים ושש להתרומם למעלה גם באומר ודברים, ולפי הענין הנשגב מתרקמת המליצה. בשעה כזאת אני שוכח את החוק והמשפּט העוצר בעדי, ואני מרקיע לשחקים וּמדבר כמי שאינו מושל בלשונו.

למה ארבה בפרטים? די להגיד, כי כן בכל דבר חולשת נפשי הולכת ונטפלת אצלי לכוונתי הרצויה. אני מפחד במצבי זה שלא אהיה נגר כמים במורד או – מה שהוא עוד יותר קשה – שלא אשאר מרחף באויר כמתנפל מגבוה, או שלא יתרחש דבר עוד יותר נורא ממה שאפשר לי לחזות מראש. הן על כל מה שנוגע לעצמנו אנחנו שופטים מתוך ההרגל, ונטית הלב מעכבת בעד משפּט וצדק. לפי דעתי, רבים היו יכולים למצוא חכמה, לולא חשבו, כי כבר מצאו אותה, לולא כחדו מעצמם כמה דברים ולולא עברו בעינים פקוחות על כמה דברים. נקל להוכיח, כי יותר ממה שחונף של אנשים זרים מזיק לנו, בחונף מצד עצמנו אנחנו אובדים. מי מעיז להגיד האמת לעצמו? ומי האיש אשר בעמדו בקרב מחנות מהלליו וחונפיו לא יעלה על כולם בשביעות נחת מעצמו? על כן איפוא זאת בקשתי: אם יש לך סם־מרפא לשים קץ למצבי הרופף, הואל נא לחשוב אותי כדאי להשיג על ידך את מנוחתי. אמנם ידעתי, כי חסרון הקביעות בנפש אינו דבר מסוכן כל־כך ואינו גורם דבר שיהיה כעין סערה בחיים. על מצבי הנפשי, שאני מתאונן עליו, אוכל לאמר בדמיון נכון, כי לא סערה, כי אם כעין מחלת־הים מציקה לי. בוא נא לעזרה והצל ממחלה זו – תהיה איך שתהיה – אדם סובל ממנה, אם גם עיניו רואות מרחוק את הארץ.

ב. תשובת סנקא

באמת הנה כבר, סרנוס יקירי, חפשתי בדומיה, אל מה אמשיל מצב נפשי כזה? ולא מצאתי לו דמיון יותר קרוב ממשל אנשים, אשר קמו ממחלה נאמנה וממושכה, אבל עוד רפיונות חוזרים להם, וחולשות מתרחשות, ואחרי שכבר יצאו מכלל סכנה עוד דאגה שולטת בהם; וגם אחרי שכבר שבו לאיתנים עודם פושטים יד לרופא⁵ ומוציאים דיבה על קצת חום שהם מרגישים בבשרם. על האנשים האלה, סרנוס, אין לאמר, כי גופם איננו בריא, אבל כי עוד לא הרגילו בבריאותם. כן כשהים שוקט מן הסערה אשר עברה עליו, עוד קצת רעדה מורגשת. אין צורך, איפוא, כלל בסמי־מרפא מובהקים, וגם נוכל לעבור על כגון אלה. אין צורך לאמר לך, שתתגבר על עצמך במקום זה, שתרגוז על עצמך במקום אחר, שתצא למלחמה על מידותיך. די בדבר אחד, אשר הוא תכלית הכל: שתבטח בעצמך ותאמין, כי בדרך טובה אתה הולך, ולא תמשך לנטות לנתיבות מסובכות של אנשים אחרים, אשר מהם גם תועים ואובדי דרך.

הנה מה שאתה מבקש הוא דבר גדול ונעלה ומן המידות האלהיות: שלא להתמוטט. את המצב הקבוע הזה שבנפש קראו היונים בשם “רוח טובה”, אוטומיה, ευθυμὶαν ⁶ והחכם דמוקריטוס כתב על מידה זו את ספרו הנפלא. אני קורא לה בשם: מנוחת הנפש. הלא אין העיקר לחקות מלים ולהעתיק השמות כפי צורתם; עלינו רק לכנות את הדבר אשר אנחנו עוסקים בו בשם נאות אשר יתאים לתכנו, אם לא לתמונתו, לשם הדבר בלשון יונית.

השאלה היא לפי זה: איך יתנהג אדם כדי שיהיה תמיד שוה ושלו ברוחו, מוצא נחת בעצמו ושמח לקראת מצבו, וכדי ששמחתו זאת לא תפסק, כי אם תשאר במדרגת נעימותה, מבלי להתנשא למעלה ומבלי להלחץ למטה; הן זאת היא מנוחת הנפש. הנני לחקור בדרך כלל, איך מגיעים למטרה זו, ואתה תבחר לך מתוצאות מחקרי הכללי את אשר יכשר לך. כשנפיץ אור על פני כל הנגע, שאנו מטפלים בו, יכיר כל איש את חלקו. אז תמצא גם אתה, כי מה שנפשך קצה במצבה, אינו ענין קשה כל־כך, כענין הרגש הזה בעצמו אצל אותם האנשים הקשורים לאומנות נהדרה בחוץ ונושאים סבל כנויים נשגבים, ובכל זאת הם נשארים במקומם רק בכחש, לא מרצונם, כי אם מפני הבושה. בכלל זה נמצאים הם כולם: האנשים קלי־הדעת, ואשר גורלם היה להם לזרא, ואשר תיאבון לשנויים תוקף אותם ותמיד יישר בעיניהם מה שכבר עזבו מאחוריהם, וכן גם הנמושות והבטלנים. על אלה יש להוסיף את האנשים אשר, כמי שנודדת שינה מעיניהם והם מתהפכים על משכבם לכאן ולכאן עד שהם נחים מרוב עיפות, כן הם הופכים ומשנים תמיד את סדרי חייהם, וכשדעתם נחה בסוף עם מה שבידם, אין זה מפני שנאת השנויים, כי אם מפני שבינתים תקפה עליהם זקנתם וקשה להם לבקש עוד חדשות. וגם אלה בכלל, אשר לא מחוזק רצונם הם ממעטים בשנויים, כי אם מתוך עצלה, והם חיים לא כמו שהם מבקשים, כי אם כמו שבמקרה כבר החלו.

אין מספר לסוגי האנשים הנכנסים בכלל זה, ואם טבעם שונה, הרי דבר זה משותף לכולם: שהם מואסים בנפשם. מוצא רגש זה הוא מחסרון ממשלה ברוחם, ומן התאוות אשר הפחד עוצר בפניהן או שאינן מצליחות. בני־אדם הללו לא מצאו עוז לעשות מה שהם נכספים או לא הגיעו למטרתם ונשארו בצפּיתם, נעים ונדים ברוחם, כדרך הנוטים אחר תאות לבם. אין להם מעמד בחיים. הם כופים עצמם לפעמים לפעולות קשות ושאינן לפי כבודם, וכשאין פרי לעבודתם, עוקץ אותם הרגש של פחיתות מעלתם אשר גרמו לעצמם ללא צורך, אבל אינם מתעצבים על שהיו עקשים בדרכים, כי אם על שלא הגיעו בעקשות זו לחפצם. אז תתקפם החרטה על מה שהתחילו ולא גמרו, והיראה מפני כל התחלה חדשה, ונפשם נטרדה ומטלטלת באין מוצא, כי אין בה הכוח לא לכבוש את התאוות ולא להתמכר להן, והיא קופאת בשהייה וחכוי של חיים בלתי־ברורים, ונדהמה באין מעשים למראה תקוותיה הנכזבות. מצב אנשים כאלה נעשה עוד יותר גרוע, אם מתוך גועל נפשם בעסקנות חסרת־הצלחה הם מבקשים מנוס בחיק הבטלה מכל עסק והגיון של התבודדות, ואי־אפשר להם למצוא בזה קורת־רוח, כי מתגעגעים הם לעניני הצבור, ונכספים לפעולות, ואינם מוצאים מנוחה ולא נחומים בחייהם כשהם לעצמם. משעה שחדלו למענם השעשועים שהם מוצאים בעסקנות ובמשא ומתן בצרכי הכלל, לא יוכלו נשוא את הישיבה בביתם ביחידות בין קירות חדרם, והם רואים עצמם נעזבים ככלי אין חפץ. מכאן המיאוס והבוז שהם מרגישים לחיי עצמם: התנודדות נפש חסרת־שלוה, אשר יגונה מתרבה בעתות הפנאי הקשה עליה. אנשים כאלה בושים להתודות על סכנת יגונם, והם נמקים ברגשי בשתם, והתשוקות הסגורות בחותם צר באין מוצא גוועות בחניקה. כה יתמוגג האומלל באלפי חליפות הזורמות על בינתו הקלושה, מחכה בכליון עינים למוצא כל התחלה, אבל גם מתאבל על סוף כל דבר, עד שהוא מתעב את שעות הפנאי וזועק על שאין לו מה לעשות, ומביט בקנאה ואיבה על הצלחת אחרים. כי הקנאה מתפרנסת מן הבטלה הארורה. אדם משתוקק לראות את כל האחרים נכשלים, בעבור שלא מצא הוא עוז בנפש להתקדם. ומתוך כעס זה על התעלות אחרים ויאוש מתקות עצמה, הנפש מתלוננת על מזלה וזועפה על הנהגת העולם, וחוזרת ומסתתרת בקרן־זוית עם העונש אשר הוטל עליה, וקצה בחייה. כי הטבע עשה את נפש האדם ערה ועסקנית, נעים לה כל מה שגורם לה להקיץ מתרדמה ולהחלץ מתוך עצמה ונעים זה אפילו לנפשות פחותות. גם הן מתאוות להטרד בעמלים ויגיעות. כמו שספחת נכספה ליד גורדת בה וכמהה לנגיעתה, וכמו שבשר המצורע מוצא נחת בכל מה שממרק ומזעזע אותו, כן ממש, לפי דעתי, הנפשות, אשר התאוה דבקה בהן כספחת, מוצאות עונג בפעולה מיגעת הבשר. הן יש דברים גורמים קצת עונג גם לגוף כואב, כמו להתהפך על משכבו ולנוח על הצד שאינו דוה, לשנות את מצבו כפעם בפעם כמו שעושה אכילס אצל הומירוס⁷, מטה עצמו לפנים וחוזר ומפשיל גופו לאחוריו ומשנה כמה פעמים את מושבו, כי כן דרך החולים שאינם סובלים זמן רב את מנוחתם ומתאמצים להקל מכאובם בשנוי מצבם. זה גם שורש דבר הנסיעות למקומות שונים. בני־אדם מבקשים שעשועים בחוף הים, מואסים במה שנמצא בקרוב ונודדים לקצוי ארץ ואיים רחוקים. “נסעה ונלכה למדינת קמפּניא!” אבל חיש מה הנפש קצה בארץ חמדה זאת. “לא, כי ליערות נעזבים⁸ נרים פעמינו, בודאי נמצא בתוך שוממותיהם מה שישעשע אותנו ויענג את עינינו במחזות מקומות נוראים, אחרי שהרגילו במחזות הוד ותפארה!” – “ועתה נעבור לטארנט, כי שם חוף מהולל ואויר טוב ביחוד להתגורר שם בחורף, ורחבת ידים שם לעם רב!” – “ועתה נשוב ונכנס לעיר, לרומא! כבר אָרך הזמן שלא שמענו את שאונה והמונה. כדאי להשתעשע עוד הפעם במחזה דם אדם!”⁹. כן נודדים מנסיעה לנסיעה וממחזה למחזה, כדברי לוקרציוס:

“כֵּן מִפְּני עַצְמוֹ בּוֹרֵחַ כָּל אֶחָד”.

אבל לשוא! כי להמלט מעצמו לא יוכל אדם. הן רודף ומלווה האדם את עצמו, ולהפטר מבן־לויתו זה הוא דבר שאי־אפשר.

לכן עלינו לדעת, כי לא במקום נמצא שורש הרעה, כי אם בנו בעצמנו. כשיש צורך לסבול קצת, אנו חסרי־אונים. אין בנו די חוזק לא לעבודה ממושכה ולא לשעשועים ארוכים קצת, וכל התמדה, אם בשלנו או בשל אחרים, למורת רוח היא לנו. דבר זה עינה כמה אנשים עד מות, כי בחליפות תשוקותיהם חזרו תמיד אל הראשונות ולא נשאר להם כל מקום לחדשות, ויהיו להם החיים והעולם לזרא. הלא זאת היא קינת ההוללים שהשתגעו מרוב תאוות: “עד מתי יהיה הכל אחד?”

ג

ועתה הנך שואל, במה אפשר לעזור לך, כדי שלא תקוץ בחיים? לפי דברי אתינודורוס:¹⁰ “העצה היותר טובה היא, להטרד בעסקים, בעניני המדינה ועבודת האזרחים. כי כמו שיש אנשים מבלים את יומם בחום השמש בחלוץ עצמות ותנועות הגוף, וכמו שהוא לתועלת המתגוששים, אם הם מתעסקים זמן רב בחזוק זרועותיהם ובגדול כוחותיהם, בהיות זאת משאת נפשם היחידה, הלא כן גם לכם, המתכוננים להשתתף במלחמת התושבים בקרב המדינה, טוב ויפה להיות רגילים בעסקים. מי שגמר בנפשו להשתלם, למען היות לתועלת לבני המדינה ולכל בני דורו, הרי הוא מתחנך ומתקדם כשהוא תופס מיד את העבודות בכל תוקף ומנהל צרכי הכלל וענינים פרטיים לפי כשרונותיו. אבל מפני שגדול כוח הקנאה בקרב בני־אדם ורבים הם מוציאי דיבה המעקשים את הישרה, עד שאין דרך תמימים בטוחה תמיד, ומרובים הם המכשולים מן העזרה שהם מוצאים בדרכם, לכן טוב יותר להתרחק מצרכי המדינה ועסקי שער העיר. בעל נפש ימצא גם בקרב ביתו די מקום לפתח את כשרונותיו. לא ככפירים וחיות רעות הוא האדם, אשר בהיותם בסוגר יבצר מהם להראות גבורתם; כי יש שגדולים מעשי אדם אף בהיותו כלוא ומתחבא, ובלבד שיסתתר בכוונה כדי שבכל מקום ובכל פנאי שיהא לו יתאמץ להביא תועלת ליחידים ולכל העולם בכשרונו, בדברו ובעצתו. הן לא רק אלה מביאים תועלת למדינה, התומכים בידי מבקשי משרה או נעשים סניגורים לאדם בדינו או מחוים דעות בענין מלחמה ושלום¹¹, כי אם גם אלה, המורים מוסר לבני הנעורים, ואשר – בהיות המחסור כה גדול במלמדים הגונים – הם מחנכים הנפשות למידות טובות, תופסים כל רודף ממון ותענוגים ומשיבים אותו אחור, או לכל הפחות עוצרים בעדו קצת: כל אלה במעשיהם ליחידים הם מזכים את הרבים. הכי עולה הוא במעלה הדיין המגיד חוק ומשפט לאזרח ולגר, או שר־העיר המבאר גזרות לבאים לפניו, על איש מלמד להבין מה הוא הצדק, מה היא החסידות, מה היא הסבלנות, מה הגבורה, איך בוזים למות, איך מכירים את האלהים, ומה טוב לאדם שנפשו זכה מעוון? לכן אם ללמודים כאלה אתה מקדיש זמנך ונפנה בשבילם מן העסקים, אל תראה עצמך כאילו בטלת ממעשים מועילים וחדלת ממלא את תפקידך. גם במערכות הצבא יחשב בין הנלחמים לא רק העומד בשורה להגן על האגף הימני או השמאלי, כי אם גם השומר שערי העיר והעומד על משמרתו במקום לא מסוכן כל־כך, אבל כדאי להגן עליו, או המשגיח על אוצר כלי המלחמה. אף כי אין סכנת נפשות בתפקידים כאלה, שנות העבודה בהם נחשבות לעבודת הצבא. אם תתן נפשך ללמודים, אז תחדל לקוץ בחיים ולא תאמר עוד: מי יתן ערב! מפני גועל נפשך באור היום, לא תהיה עוד למשא על עצמך ולא אבר מדולדל לאחרים. רבים תמשוך אחריך בחבלי ידידות וכזרם יבואו אליך הטובים והישרים. לעולם אין “זכות”¹² נשארה במסתרים, אף אם היא צפונה מעין רואה; רושם עקבותיה ניכר והראוי לזה ימצאן. אמנם אם נתרחק מכל משא ומתן בחברת בני אדם ונהפוך פנינו רק לחיי עצמנו, על נקלה נגיע לשעמום, לא יהיה לנו כל חפץ ולא נדע מה לעשות. אז נתחיל לבנות בנינים במקום אחד ולהרוס במקום אחר, ננסה להעתיק ים ממקומו מצד זה ולמשוך את המים לצד אחר, למרות קשי המפעל, ונבזבז בקלות דעת את הזמן אשר קצב הטבע לחיינו. יש משתמשים בזמנם כקמצנים ויש מפזרים אותו לריק. יש מוציאים אותו באופן שיכולים לתת דין וחשבון ממנו, ויש מאבדים אותו עד לבלי השאר ממנו רושם.אין יותר נבזה¹³ ממה שאנו מוצאים לפעמים אדם זקן בא בימים, אשר אין לו מופת אחר לאריכות ימיו זולתי מספר השנים אשר חיה”.

ד

הנראה לי, סרנוס יקירי, הוא כי נכנע אתינודורוס יותר מדי לפני הזמן וכי החיש ביותר לבקש מפלט לנפשו. לא אכחד גם אני, כי לפעמים צריכים לסוג אחור, אבל רק לאט לאט, צעד אחר צעד, בעוד שמחזיקים בדגל ושומרים על הכבוד הצבאי. גם אצל האויב מקודשים¹⁴ ובטוחים ביותר אלה, הבאים לכרות ברית וכלי זינם עמהם. כן צריכים לפי דעתי לעשות גם אנשי הצדק והמבקשים אותו. אם גבר המזל הגרוע והפסיק כל יכולת פעולה, אין לפנות עורף מיד ולנוס בלי זין להטמן במסתרים, כאילו יש מקום אשר שם לא ישיג המזל את נרדפיו; אבל צריכים להמעיט בבקשת תפקידים, ואפשר, כי בכל זאת יוכל להבחר ולהמצא מקום להיות משם לתועלת למדינה. – אין משרה בחיל־הצבא? הרי אפשר להגיע לכבוד אזרחי. – נאלץ אתה לחיות כאיש פרטי? הרי אפשר להיות מליץ מצוין. – צריך אתה לשתוק? גם בלי דברים אפשר להיות אח לצרה. – אם שעת סכנה היא אפילו כדי לצאת לרחוב העיר, הרי אפשר לפעול בתור חבר טוב, ידיד נאמן, שכן משכיל, גם בדירת מושבו, בבית המחזה או במסבת המזון. אם נשלל ממך תפקיד אזרח המדינה, הרי יכול אתה למלא תפקיד אדם. הלא בעבור זאת הרחבנו דעתנו, שלא לראות עצמנו ככלואים בתוך חומות עיר אחת, כי אם לבקש משא ומתן על פני תבל כולה, והכרנו בתור ארץ מולדת לנו את כל העולם, למען יהיה השטח יותר רחב למעשה צדקה וחסד¹⁵. אם סגור בעדך מקום המשפט ואין נותנים אותך לגשת לבימת המדברים־בשער ולועדים מדיניים: הבט נא מאחוריך, כמה ארצות רחבות ידים פתוחות לפניך, ומה רב מספר העמים! אי־אפשר שיגדרו בפניך חלק כה גדול מן העולם, שלא ישאר לך עוד החלק היותר גדול. אבל הזהר שלא יהי בך לבדך האשם. אפשר שאתה מתעקש וחפץ למשול במדינה דוקא בתור קונסול, או פריטני, או ציר למלחמה ושלום, או שופט¹⁶ הרי זה כאילו חפצת להיות במלחמה רק שר־הצבא או פקיד נגיד. אם אחרים עומדים בשורה ראשונה והגורל דחף אותך לאחור¹⁷, הלחם ממקום שאתה עומד עליו, אם בקול ודברים או במעשי מופת ובאומץ רוח. כבר היה מעשה באיש צבא, שהיו שתי ידיו קצוצות, ועוד מצא אפשרות לעזור לחיל עמו¹⁸. אף מי שהוא רק עומד על מכונו יכול לעזור בקול הקורא. כך עליך להתנהג בקירוב. אם הרחיק אותך המזל מן המקומות המכובדים ביותר במשרת המדינה, תוכל לעמוד על מקומך, ותעזור בקול זעקתך; ואם סוגרים את גרונך – עוד תעמוד ותעזור בשתיקה. לעולם אין מעשה אזרח־טוב חולף לריק: הוא פועל בשמיעת אזניו, במראה עיניו, בחזות פניו, במועל כפיו, בעקשנותו הדוממת, ואפילו בדרך הילוכו. כמו שיש סמי־מרפא מביאים תועלת מבלי שיטעמו אותם או שיגעו בם, רק על ידי ריחם בלבד, כן הצדק¹⁹ מביא ברכה לעולם גם ממרחקים וממסתרים, אחת היא אם אפשר לו להרחיב נתיבתו ולהשתמש בזכוּתו, או אם מסילותיו צרות והוא נאלץ לצמצם מהלך הספינה, או אם הוא כולו בטל ודומם; אם גדורה דרכו או פתוחה – בכל מצב שימצא בו לא יחדל מהועיל. התחשוב כי אין תועלת גם במחזה איש הנהנה ממנוחת־כבוד? לכן דבר טוב מאד הוא גם להשתמש במנוחה, כשהיא באה חלף עבודות, בשעה שהעבודות מוצאות מכשולים מקריים או שהן נפסקות מטעמים מדיניים. בודאי לא תהיה לעולם ההפסקה סוגרת על הכל, באופן שלא יהיה עוד שום פועל צדק יכול להעשות.

ה

התוכל להעלות במחשבתך עיר יותר אומללה מאשר היתה עיר אתונא בזמן אשר אכלו את שארה שלשים העריצים? אלף ושלש מאות אזרחים הרגו בחרב, כל בחור וטוב, ובזה לא היה קץ לאכזריותם, כי אם גברה והתעוררה עוד יותר. בעיר הזאת, שהיתה מושב בית־דין גדול ונקדש, האריאופגוס, ומושב מועצת הסינאט והעם שהוא כדאי לו, התאסף יום־יום ועד־הטבחים האיום, ומקום־המשפט העלוב לא היה יכול לתפוס את הזדים. הכי יכלה המדינה להיות שלוה בהיות עריצים במספר רב כזה שרויים בתוכה, ועמהם כמה וכמה משרתים ועושי רצונם של כל אחד? שום תקוה לא היתה יכולה לשעשע את הנפשות, שישובו להם ימי דרור, ושום עזרה לא נראתה אפשרית בתוקף הצרות המרובות. מהיכן יכלו לעמוד למדינה המדוכאה המושיעים הרבים כעין הרמודיוס²⁰? אבל בתוך העיר נמצא אז סוקרטס. הוא נחם את האבות האבלים, וידבר על לב כל הנואשים מראות עוד טוב המדינה, ויזכיר לעשירים החרדים על הונם, כי אחרו את המועד, אם מתחרטים הם על קמצנותם המסוכנה, ויהי לאות ומופת לכל החפץ ללכת בעקבותיו, בהיותו אדם חפשי למרות שלשים השליטים. אמנם את האדם הזה שמה אתונא עצמה בבית האסורים והמיתה אותו. החרות עצמה לא סבלה חרות האזרח היחיד, אשר הפריע את שלות כל מחנה העריצים. אבל מזה אתה רואה, כי גם במדינה שרויה בצרה יש מקום לאיש משכיל להצטיין, בעת אשר לפעמים במדינה מאושרה ופורחת מושלים בלי לבוש אנשי הבצע, הקנאה וכל מיני עבירות.

מטעם זה עלינו להרחיב פעולתנו או לצמצם אותה, הכל לפי מצב המדינה ולפי השתלשלות המקרים, אבל בכל אופן לא תחדל התנועה בחיינו ולא נהיה קופאים ממורא ופחד. אכן זהו גבר ראוי לתהלה, מי שאין אומץ־לבו עוזבו ואינו מסתתר גם אם סכנות אופפות עליו מכל עברים וכלי־זין ושלשלאות מאיימים עליו. הן החפץ לשמור נפשו, כמדומה לי, איננו החפץ לטמון עצמו בעפר. קוריוס דנטטוס²¹ היה אומר: טוב להיות מת מלחיות כמת. הרעה היותר רבה היא, שלא להחשב עוד בין החיים קודם שבא המות. אבל אם אתה חי בזמן שאין אפשרות לפעולות מדיניות, לא תוכל לעשות אחרת מלעסוק בלמודים וצרכים פרטיים. כמו בנסיעה מסוכנה על הים תשתדל להגיע אל החוף ולא תחכה עד שירפו ממך המקרים החיצוניים, כי אם תעשה מה שביכלתך לחלץ עצמך מהם.

ו

אמנם עלינו להשקיף בתחלה על עצמנו, אחרי כן על העסקים אשר אנחנו חפצים להתחיל ולבסוף על האנשים אשר למענם ובחברתם אנחנו עושים את מעשינו.

בראשונה צריך אתה לחקור, אם טבעך נוטה יותר לפעולות או ללמודים במנוחה ושלוה, וללכת אל אשר ימשוך אותך כשרונך. איסוקרטס אחז בידו את אפורוס²² ויוציאהו מרחוב העיר, באמרו, כי יביא תועלת רבה יותר כשיחבר ספרי זכרון לקורות הימים. הכשרונות אינם מתפתחים היטב מתוך לחץ חיצוני. במקום שהטבע מתנגד, לשוא כל העמל. צריכים אנחנו לבדוק את עצמנו היטב, כי חושבים אנחנו על הרוב שיכלתנו יותר רבה מאשר היא באמת. יש דוחק עצמו לפנים בהיותו בוטח בכשרונו למליצה, ויש חושב כי הונו ונחלתו יעמדו לו יותר משאפשר, ויש עוכר גופו החלש בהעמיסו עליו עמל יותר מאשר יוכל שאת. יש אנשים אשר מפני צניעותם לא יסכנו להיות עסקנים בעניני הכלל, כי לאלה יש צורך במצח נחושה. אחרים הם קשי עורף ואינם מסוגלים להתאהב בחצרות שרים. עוד אחרים אינם כובשים את כעסם ובשעת זעפם יוצאים מפיהם דברים שהם כנגד הנימוס. עוד אחרים אינם יודעים גבול לשיחת־חדוד²³ ואינם נמנעים מדבר־לצון מסוכן. לכל אלה מועילה יותר המנוחה מן העסק בשוק; טבע פראי ושאינו נוטה לסבלנות צריך להתרחק מן החופש שבכוחו להזיק.

אחרי־כן עלינו לבחון הענינים, שאנו שואפים לעסוק בהם ולערוך את כוחותינו לעומת מה שאנחנו מנסים לעשות. הכלל הוא, כי צריך להיות כוח יותר גדול באדם הפועל מאשר במשא, שהוא נוטל עליו. אם המשא כבד מכוח הנושא, הוא מדכא אותו לארץ. מלבד זה יש עסקים, שאינם גדולים מצד עצמם, אבל פורים הם ומגלגלים בעקבותם עסקים מרובים אחרים, וצריכים להתרחק מעסקניות כזאת שנעשית אם לעסקים מתחדשים ונכפּלים. אין גם לגשת למלאכה, אשר לא תהיה בן חורין ליסוג אחור ממנה; רק במלאכה כזאת שלח ידך, אשר תוכל לגמור אותה או תקוה לכל הפּחות שתגמר²⁴. צריכים לעזוב כל מה שמשתרע בשעת המלאכה ואינו מגיע לקצו במקום שקבעת לו.

ז

ביחוד עלינו לבחון את האנשים סביבותינו, אם כדאי שנקריב להם חלק מחיינו ואם מגיעה להם תועלת מן הזמן שאנו מאבדים בשבילם. הן יש מהם חושבים, כי אף על עבודתנו למענם אנו צריכים להכיר להם טובה. אתינודורוס אומר: “אינני הולך לסעוד אצל איש, אשר לא יראה עצמו חייב לי תודה על זה”. הלא תבין כי עוד פחות מזה היה נכון לבוא לבית אנשים, אשר מאכל שולחנם יקר בעיניהם מעבודת הידיד ואת משתאותיהם הם חושבים למתנות נפלאות, כאילו לכבוד האורחים הם זוללים וסובאים. אם תקח מהם את המסובים המעידים על גדלותם, לא תהיה להם עוד שמחה בתמחוי הנסתר.

אבל אין דבר משיב נפש כמו ידידות נאמנה ונעימה. מה רב אשרך, אם מצאת לב ידיד מוכן לפניך, אשר תוכל למסור לו כל סוד בבטחון גמור, ובשביל ידיעתו בדבר ההוא לא תצטרך לפחד אפילו במידה שאתה מפחד מפני ידיעת עצמך, ואמרי פיו יקילו מעליך דאגתך, ותבונתו תחיש לנחותך בעצה טובה, בחדוָתו יגרש עצבונך ובמראה פניו לבד ינחמך מיגונך! אמנם צריכים אנחנו לבחור ככל האפשר ברעים חפשים מממשלת התאוות, כי זוחלות העבירות כנחשים²⁵ וקופצות על כל הקרוב ומטמאות במגען! כמו שצריכים לפחוד מפני המגפה ולהמנע מלשבת אצל גופות אשר כבר נגעה בהן המחלה והתחוללה דלקת, כי גדולה הסכנה, ואף בהבל פיהם יכולים להמיט עלינו רעה, כן עלינו להשגיח היטב, בבחירת ידידים, על דעותיהם, ולהתרועע רק עם אנשים רחוקים ככל האפשר מדבר רע. תחלת הנגע היא, שהבריאות באה במגע עם המחלה. אבל אין כוונתי בזה להורותך שלא תתחבר אלא לגדול שבחכמים. איפה תמצא את האיש הזה אשר אנו מבקשים כבר מדורות רבים? תחת היותר נעלה דייך במי שאינו גרוע כל כך. ספק אצלי, אם היית יכול לבחור היטב, לוא היה לך לבקש את טובי הדור בקרב אנשים ממעלת אפּלטון וכסינופון ובין תלמידיו של סוקרטס, או לוא היתה מצודתך פרושה על דור קאטו, אשר רבים חיו בו, שהיו ראויים להיות בני זמנו (גם פועלי אָון חיו בדורו, בעלי פשעים קשים ביותר; שתי הכתות נחוצות היו, למען תתבלט צורתו של קאטו: צריך היה לטובים, למען יתגלה להם טובו, ולרעים – למען יראה כוחו כנגדם). אבל בדור עני, כשמספר הטובים כה קטן, לא תביאך הבחירה במבוכה גדולה כל־כך. בעיקר הדבר יש להתרחק מן הזועפים, הנושאים קינה על הכל, וכל מה שנעשה הוא להם ענין לתלונות. אפילו אדם נאמן ובעל רוח נדיבה, בתור ידיד הוא מביא את מנוחתנו בסכנה כשהוא נרגז ומתיפּח על הכל.

ח

נעבור עתה לעניני הון ונחלה, שהם הסבה הראשית לעמל בני־אדם. הן לוא תשקול בפלס כל הדברים, שאנו מתעצבים בשבילם, מות פחד, תשוקות, ענויים של מכאובים ושל עבודת־פרך, לעומת הרעות המתרחשות בשביל הממון, תכבדנה אלה במשקל הרבה מאד. הנה אם נתבונן בדבר, איך המכאוב למי שאין לו נכסים אינו קשה כל כך, כמכאוב מי שאבד מה שהיה לו, נמצא כי סיבת הצער לעניות היא פחותה בשיעור מה שתקטן אצלה אפשרות הנזקים. כי טעות היא בידך, אם אתה חושב, שהעשירים סובלים נזקים ביתרון אומץ לב: לגופים גדולים וקטנים שוה צער הפצע. ויפה אמר בּיאון:²⁶ “לא פחות קשה הוא לאיש קרח מאשר לאיש שעיר, כשעוקרים את שערותיו”. כן הדבר לענין עניים ובעלי הון, צער אחד הוא להם: כל אחד ואחד דבק בממונו, ואי־אפשר לגוז אותו מבלי שיתרגש. אבל נקל יותר לאיש, כמו שאמרתי, לסבול גורלו כשלא רכש לו מאומה, ממצבו בזמן שאבד את רכושו. לכן תראה אנשים יותר שמחים בין אלה, אשר לא האירה להם ההצלחה פניה כלל, מאשר תמצא בין האנשים אשר עזבה אותם. כיון שראה זאת דיוגנס, האיש בעל רוח כביר, תקן עניני חייו באופן שלא יוכל להגזל ממנו כלום. קרא למצב השאנן הזה: עניות, אביונות, דלות, וכל שם גנאי שתחפוץ; אבל רק אז אסכים שלא היה החכם ההוא מאושר, אם תמצא ותראה לי אדם אחר, אשר לא אבד לו כלום. או שאני טועה – או כי כעין מלכות היא להיות בין הקמצנים והרמאים, בין הגזלנים והחמסנים, האדם היחיד, שאי אפשר להזיק לו. מי שמטיל ספק בדבר, אם היה דיוגנס מאושר, הוא יוכל גם לחשוב על מצב האלהים הנצחיים, שהם חסרי־אושר, מפני שאין להם בתי־אחוזה וגנים ולא שדות משובחים על־ידי עבודת אריסים, ולא הכנסות רבית ברחוב העיר. הלא תבוש, אדם מעריץ את העשירות! הבט נא במרחבי עולמים. את האלהים תראה עירומים מכל: את הכל הם נותנים ולהם אין מאומה. הכי עני הוא זה, הכי אינו דומה יותר לאלהים, מי שמחסר נפשו מכל הדברים החולפים? הכי תחשוב את דמטריוס פּומפּיאנוס²⁷ ליותר מאושר, בעבור שלא בוש להתפאר כי עשרו גדול על של פּומפּיוס? בכל יום היה סופר הוא את משרתיו כמו שהיה שר־הצבא מפקד על חיל צבאו, בעת אשר די־עושר כבר לאדם כזה, אם ישנם לו שני משרתים ודירה רחבה. לעומת זאת מצא דיוגנס, כאשר ברח עבדו היחיד, כי אין כדאי להחזירו, וכאשר הראו לו את מקומו, אמר: “לחרפה תהיה, אם מַנס²⁸ יוכל לחיות בלי דיוגנס, בעוד שדיוגנס לא יוכל לחיות בלי מנס!” כוונתו היתה לפי דעתי: “עשי נא כטוב בעיניך, ההצלחה! עם דיוגנס אין לך דין ודברים. עבד ברח ממני? באמת שלחתיו לחפשי מן השעה שברח”. – העבדים בני־הבית מבקשים מלבוּש ומחיה. צריכים אנו לדאוג למלא בטנם התאבה של כל בני אדם הללו המשולים לבהמות. צריכים לקנות להם בגדים ולשים עין על ידיהם הרגילות בגנבה, ובשעה שנהנים ממלאכת עבודתם נאלצים לשמוע קול בכיים ואלותיהם. הכי לא מאושר הוא יותר, מי שאינו חייב דבר לשום אדם זולתי לבעל חוב אחד, אשר נקל להתעלם ממנו – לו לעצמו?

אבל אם אין גבורת נפשנו רבה כל־כך, לכל הפחות עלינו להמעיט בנכסים, כדי שתפחת גם הסכנה מצד פגעי המזל. מצליחים יותר במלחמה אנשי צבא, אשר גופם מתכנס על נקלה בחגורת כלי נשקם – מבעלי גוף משתרע, הצועים ברב כוחם, אשר גודל גם נעשה למטרה גלויה למכים. המצב היותר טוב בנכסים הוא, כשאין יורדים למדרגת העניות לגמרי, אבל אין רחוקים מהעניות.

ט

מידה זאת תישר בעינינו ביותר, אם נסכים בראשונה למידת ההסתפקות, אשר בלעדיה אין די בכל הון ועושר, ובעזרתה אין נכסים מצומצמים שלא יניחו את דעתנו – ביחוד כשיש תרופה קרובה, אשר בידה להפוך גם את העניות לעשירות: הלא היא ההתרגלות בחיים פשוטים²⁹. נתאמץ להרחיק מאתנו את הפאר החיצוני ולערוך את הדברים מצד תועלתם, לא מצד קשוטם. המאכל צריך רק לכבוש את הרעב, המשקה – את הצמא; החשק ימצא לו נתיבה עד כדי נחיצותו. עלינו ללמוד להשען על אומץ אברי הגוף, ושלא לסדר מנהגנו ואופן חיינו לפי חדושי הזמן, כי אם לפי דרכי אבותינו. עלינו ללמוד להרבות בצניעות³⁰, למעט ברדיפות התאוות, לשכך חמדת הכבוד, לכבוש חרון־אף, שלא לשים לב לעניות, לכבד פשיטות־החיים (אף אם רבים מאתנו בושים להשתמש לצרכים טבעיים באמצעים, אשר אפשר להשיג בזול), לאסור כמו בכבלים את התקוות המשרכות דרכיהן ואת הרוח החש לקראת העתידות, ולהגיע למדרגה שנבקש את העשירות יותר בתוך עצמנו ולא בתור מתנת ההצלחה. אי־אפשר לעצור במידה זו בעד חליפות החיים ופגעי הזמן, שלא תתחוללנה סערות קשות בשעה שאנחנו פורשים נס אניתנו ברחבה. צריכים לצמצם יותר מה שתחת ידנו, כדי שיעברו ממנו והלאה החצים. כן היו לפעמים חובת גלות ומקרי אסון לתועלת לבעליהם, ופגעים קטנים הביאו להם הצלה מן היותר קשים, אחרי שלא הקשיבה נפשם לקח ולא נרפאה באופן יותר נוח. ולמה לא תהיה זאת לתרופה, אם העניות והזלזולים ואבדן־נכסים מביאים לפעמים תועלת, ורעה אחת מעבירה את חברתה.

עלינו איפוא להתרגל ולסעוד בלי מסבה גדולה ובלי משרתים רבים, להכין לנו בגדים רק לאותה מטרה שלמענה הם עשויים, ולשבת בדירה שאינה רחבה כל־כך. לא רק בהתערבות המרוץ ובקרקסאות צריכים לדעת איך ליסוג מן המסילה לצד פנים, כי גם בנתיבות החיים הדבר כן. אפילו בלמוּדים, אשר ההוצאות למענם הן בודאי היותר הגונות, הדרך הישרה היא לשמור חוק וגבול. לאיזו תכלית הם הספרים, אשר לא ימנו מרוב, בגנזי אוצרות ואשר אף את רשימת תכנם לא יספיק בעליהם לקרוא במשך חייו? המונם הרב הוא למשא על הלומד ולא להוסיף חכמה. יותר נכון למסור נפשך ביד מחברים מעטים, מלהיות תועה בקרב רבים³¹. ארבעים אלף ספרים נשרפו באלכסנדריה³². אמנם יש מי שמשבח את האוצר ההוא הנשרף, בתור מצבת הזכרון היותר יפה להון המלכות, כמו שמעיד עליו ליוויוס: “מוסד מצוין, מורה על טעם נעלה ותבונה רבה מצד המלך”. אבל באמת לא היה כאן טעם ותבונה, כי אם פזרנוּת־להתפאר במקצוע הלמוּדים, ואף לא לתכלית הלמוּדים, כי לא ללמוד מתוכם, רק לראוָה בם נצברו הספרים³³, כמו שיש אנשים, אשר ידיעותיהם בכתב ולשון פחותות משל עבד, והם מאספים ספרים, לא כדי לחקור בהם, כי אם לקשט בהם את חדר מזונם. לכן יאות לרכוש ספרים כפי הנחוץ, אבל לא לקבוץ־תפארה. תאמר: הלא יותר כדאי להוציא כסף על כגון זה מלבזבז על כלים נאים מעיר קורינט וציורים יפים? – [על זה אשיב]: בכל מקום שהוא, הוצאות יתרות הן דבר מעוות. איך תלמד זכות על אדם אשר ארון עצים יקרים או של שן מחמד נפשו, והוא מקבץ כרכים של מחברים בלתי ידועים או מוקצים מחמת מאוסם³⁴ ויושב ומפהק בתוך אלפי הספרים, שבע רצון מהכתובות שבראשם והשמות הרשומים עליהם? כן תוכל לראות אצל הבטלנים היותר נבערים את כל ספרי המליצים וכותבי דברי הימים צפופים בארונות שמגיעים עד התקרה. כבר גם המרחצאות ומקומות המעיינות החמים מתהדרים באוצרות ספרים כבתכשיטי־בית שאי אפשר בלעדם. בודאי הייתי דן אף אנכי הדבר לזכות, לוא היה מקורו בתשוקת הלמודים, אבל ידוע, שהכתבים הנבחרים, פועל הרוחות היותר נעלים, נאספים בצרוף תמונות המחברים רק כדי לסמא את העין ולקשט בהם קירות הבית.

י

אבל נשווה לנגד עינינו, שהגעת לאופן חיים קשה מנשוא וכי טמן המקרה בחיים הצבוריים או בחייך הפרטיים פח לרגלך, אשר לא תוכל להחלץ ממנו ולא לקרוע אותו: חשוב, כי האסורים אמנם מתעצבים מאד על משאם וקשים עליהם הכבלים אשר ברגליהם, אבל אחרי כן, אם רק קבלו על עצמם שלא לזעוף, כי אם לסבול מה שמוטל עליהם, ההכרח מלמד אותם לשאת הכל בגבורה, וההרגל גורם להקל המשא. באיזה מצב שיהיה בחיים תוכל למצוא נחת ושעשועים ועונג – אם אינך בוחר לכתחילה שיתראו חייך כנתונים בצרה, ונעים לך זה משיחשבו כמוצלחים ויקנאו בך בשבילם³⁵. החסד היותר גדול שעשה עמנו הטבע הוא, כי בידעו עד מה לעמל נולדנו, המציא את ההרגל, למען הקל עול היסורים ולעשות את היותר קשה לדבר פשוט ונוח. לא היה יכול אדם לעמוד, לוא היתה התמדת הצרות מדכאה אותנו בכוח שוה לזה של פגיעתן הראשונה. אנחנו כולנו קשורים במקרים המושלים³⁶ בנו, יש מי שקשור בשלשלת זהב והיא כרוכה ברווח, ויש מי – בכבלים נבזים ומהודקים לגופו. אבל מה בכך? כולנו מוקפים שומרים מסביב לנו, ואסורים באזיקים אפילו אלה שנראים כאוסרים את האחרים. התחשוב כי יותר נוחה היא השלשלת כשאוחזין בה ביד שמאלית³⁷? יש אשר השלשלת היא רדיפת הכבוד, ויש שהיא בקשת ההון; יש נושא סבל היחס, ויש רובץ תחת שפלותו; יש נכנע מפני ממשלת אחרים, ויש – מפני שלטון עצמו; יש נצורים במקום אחד מפני חובת גלות, ויש – לרגל חובת כהונה. הן כל החיים הם כמין עבדות³⁸. לכן טוב שיתרגל אדם במצבו וימעיט ככל האפשר בהתאוננות, אבל יחזיק בכל מה שברשותו ושהוא נוח לו. אין לך דבר מר, שלא ימצא בו בעל־רוח נכונה גם קצת תנחומים. חבל־אדמה קטן יוכל להחלק בחכמה לנוחלים רבים, ומקום צר כמידת כף רגל יוכל להתכונן למושב. השתמש בשכלך כנגד המכשולים: הדבר הקשה יוכל להרכך, הדחק יוכל לההפך למרחב, ונטל כבד אינו מדכא כל כך, אם יודעים איך לשאת אותו. מלבד זה אין לפתוח שער לתאוות ברחבה, די להתיר להן מוצא מן הצד, כיון שאי־אפשר לכלוא אותן לחלוטין. עלינו לעזוב מה שלא יוכל לצאת אל הפועל או מה שיוכל להעשות רק בקושי; לתפוס רק במה שקרוב לנו ואשר תקוה טובה נשקפה לו, ולשים לב, כי סוף־סוף כל הדברים הם פחותי־ערך במידה שוה, ואם צורתם שונה כלפי חוץ – הן בפנים הם כולם יחד הבלים. אין לנו לקנא בעומדים למעלה מאתנו. מה שנראה כמו רם ונשא, הוא גם נוטה לנפול. ואלה אשר המקרה האכזרי הציגם במקום מט ורופף, יראו עצמם יותר בטוחים, אם יתפרקו מן הגאוה המוטלה במסבות חייהם ויעתיקו ככל האפשר את גורלם מן ההר אל הבקעה. אמנם יש גם רבים נאלצים להחזיק מעמד במקומם הגבוה, מפני שלא יוכלו לרדת מבלי לנפול לארץ, אבל הן בזה הם עדים, כי המשא היותר כבד הוא להם, שאחרים צריכים לסבול אותם, וכי באמת אינם עוד אנשים שהתרוממו, כי אם תפוסים בעל־כרחם במרום³⁹. יכינו נא להם במעשי צדק וחנינה, ביד פתוחה לגמילות חסדים, את העזרה הנחוצה, למען תהי ירידתם פוריה, ובתקוה זו יקל פחדם בעודם מרחפים למעלה! אין לך דבר מציל מטלטולי־נפש כאלה, זולתי שימת חוק וגבול בדרכו בשעת העליה. אל יעזוב אדם ביד המקרה שיחרוץ משפט, עד היכן יוביל אותו, כי אם יתאמץ להקדים הרבה בהשכל ודעת לשים מעצור לרוחו. כן יש אשר גם התאוות מעוררות קצת את הרוח, אבל תכלה נחוצה להן, לבל תדחפנה אותו למרחקים שאין להם מידה וקצב.

יא

תוכחתי זאת ערוכה לאנשים שלא השתלמו, לפשוטים ונמוכים בדעת, אבל לא לחכמים. כי החכם אין צריך להתהלך במורך לב צעד אחר צעד; בטחונו בעצמו כה גדול, עד שאינו צריך לפחוד מלכת לנגד המקרים, ואת מקומו לא יעזוב בגללם. אף אין לו סבה לפחוד מהם, אחרי אשר לא רק עבדים וקנינים ומעלות־כבוד, כי אם אפילו את גופו ועיניו וידיו וכל מה שמגדיל ערך החיים ואת כל עצמיותו הוא חושב רק כמתנת־חסד לפי שעה⁴⁰, והוא חי כאילו חייו שאולים לו ויהיה צריך להחזירם בלי עצב לדורשיהם. גם אינו נבזה בעיניו בעבור זה שהוא רואה עצמו כאינו שלו, כי אם מכונן הכל בשקידה ושים לב, כמו שאדם נאמן וקדוש⁴¹ רגיל להשגיח על הקנינים המופקדים אצלו. ובשעה שיהיה מצווה להחזיר את עצמו, לא יתאונן על גורלו, כי אם יאמר: “מודה אני על מה שהיה מסור ונתון לי; אמנם חלף תשלומי־שכירות מרובים השתמשתי בקניניך, אבל כיון שאתה דורש אותם, אני משיבם לך בחפץ־לב וברצון. אם חפצך הוא שאחזיק עוד באיזה דבר מאתך, אשמרנו גם עתה עמדי; ואם אחרת גזרת, הנה אני משיב ומחזיר למקומם כל כלי כסף והון ונחלה ובני־בית”. ואם ידרוש הטבע מאתנו מה שנתן לנו בראשונה, אזי גם לו נאמר: “קח נא את נשמתי, היא טובה מבשעה שנתת אותה לי; אינני מסרב ולא בורח; אני מוכן ומזומן לזה, ואתה לוקח ברצוני, מה שנתת שלא בידיעתי – הנה לפניך!”⁴² – וכי נוח הוא כל־כך, לשוב למקום שמשם באת? – אין אדם חי היטב, אם אינו יודע למות כהוגן! צריכים להקטין מעט ערך הדבר ולחשוב את אריכות־הימים בין הדברים הנמוכים. ציצרון אומר:⁴³ “לבעלי־הסייף אנו בזים, אם הם מתאמצים בכל אופן להציל את חייהם; חובבים אנחנו אותם, כשהם משליכים נפשם מנגד”. כן הדבר באמת גם בנוגע לנו. הגויעה בפחד נעשית לפעמים לסבת המות. המקרה, היוצר לו משחק, נראה כאומר: “לאיזו תכלית אשמור אותך, יציר גרוע ורועד ממורא? הן הפצעים והמכות ירבו לך עוד יותר, בעבור שאינך יודע לפשוט צוארך. אבל אתה האיש, המקבל מכת־חרב לא בעורף מזדעזע ובידים משתמטות, כי אם ברוח אמיץ – אתה תאריך חייך וגם מיתתך תהיה יותר קלה”.

מי שמפחד מן המות לא יעשה לעולם דבר גדול בתור אדם וגבר⁴⁴, אבל היודע כי כן נגזר עליו מראשית ברייתו, יחיה לפי החוק הנתון לו, ובעוז רוחו יגיע להבין, כי אין דבר מהמאורעות המתרחשים בא פתאום. כל מה שאפשר להתרחש יראה כאילו הוא עתיד לבוא, ובראותו מראש את המגיע, יקל עליו זעם הפגעים. הן למי שהוא מוכן לזה ומחכה לו, אין הם מביאים דבר חדש; רק לשאננים ובוטחים באשרם הם דברים קשים. הלא אף מחלה, שביה, חורבן, תבערה – אינם באים לפתע פתאום. “ידעתי כבר, באיזה משכן מוקף סערות סגרני הטבע. כמה פעמים נשמע קול־צוחה בשכונתי. כמה פעמים כבר נשאו אצל ספּי לפּידים ונרות שעוה בראש תהלוכות לוויי־מתים שנפטרו בלא יומם. כמה פעמים כבר נשמע כמו רעם קול מפלת בנין בצדי הרחוב. רבים מן האנשים, אשר היו רגילים להטפל לי ברחוב העיר, בבית הועד או בשיחות ידידות, חטף הלילה, ויפריד בין ידי־חברים אשר היו שלובות בידידות. למה אפוא אתפלא אם אותן הסכנות מתקרבות גם אלי, אחרי אשר ראיתי אותן תועות סביבותי?”

אמנם יש אנשים רבים, אשר בעברם ארחות ימים, אינם חושבים מחשבות על־דבר סערה שתקום. לדבר נכון אין אני בוש להביא ראיה גם מדברי מחבר גרוע: פּובּליוס⁴⁵, אדם שהתעלה בכשרונו על כמה בעלי מחזות־תוגה ומחזות־שחוק בכל שעה שעזב את ליצנותו השגעונית ואת המבטאים המכוונים לפי טעם שורת הרואים העליונה⁴⁶, אמר במליצה אחת בין שאר דברים, שכדאי להשתמש בהם גם בשירות נשגבות, לא לבד במחזות־שחוק:

“על כּל אחד תוכל לבוא צרה הבאה על הכל”.

מי שישמור היטב דבר זה בלבו, הוא יראה את כל הצרות המתרחשות לאחרים ואשר מספרן רב ועצום יום־יום, כאילו מסלול חפשי להן עד לנפשו, ויאזור עצמו בגבורה זמן רב קודם שתגענה אליו. מועד מאוחר הוא, לכונן רוחו לסבול הפגעים כשכבר נקרו ויאתיו. “כזאת לא חשבתי שתהיה”, או: “היכולת להאמין שיארע דבר כזה?” – מדוע לא? איפה הוא העושר, שאין הדלות והרעבון על הפתחים אורבים מאחוריו? איפה היא השררה, אשר בגדי תפארתה וציץ־נזרה וחשב אפודת יחוסה⁴⁷ אינם צפויים לחלול וחרף וגדופים, לאלפי בזיונות וכל מיני בושה וכלימה? איה המלכות, אשר אין מפלה נכונה או התדלדלות צפויה לה, או אין עריץ ותלין מתעתד כנגדה? אף אין ההפסקות גדולות כל־כך, כי רק שעה קטנה לפעמים בין כסא־הוד ובין הכריעה להתחנן בעד נפשו⁴⁸.

לכן השכילה לדעת, כי כל מצב יכול להתמוטט, וכי מה שהתרחש למי שיהיה, גם עדיך יוכל להגיע. – בעל נכסים אתה: שמא עשיר כפּטולמאוס⁴⁹? כאשר לקח אותו קיוס, קרובו מלפנים אשר נעשה לו למכניס אורח, אל היכלו הקיסרי, למען יוכל לסגור את ביתו, אזי היה חסר לחם ומים. לפנים היו באחוזתו כמה נחלים אשר על אדמתו נפתח מקורם ושם גם נשלם מהלכם – ועתה נאלץ להתחנן לנדבת מעט מים! ברעב ובצמא מת בהיכל קרובו, ובאותה שעה השתדל היורש שיכינו לרעב הזה קבורה־של־כבוד על חשבון המדינה!

לשררה רמה מאד זכית: הכי רמה היא יותר או מפליאה ורחבה יותר משל סיאנוס⁵⁰? באותו יום אשר עוד לוה אותו הסינאט בכבוד, קרע אותו העם לגזרים. האיש אשר העניקו לו אלהים ובני־אדם כל טובה ויקר שבעולם – לא נשאר ממנו אפילו כדי שיעור מה שיתעסק בו התלין!

מלך אתה? – אל אערך אותך לקרזוס, אשר נאלץ לעלות על מוקד עצים, אבל זכה גם לראות אותו כבה, באופן שארכו ימיו לא רק על ימי מלכותו, כי אם מעל לשעת מותו⁵¹. לא אדמה אותך ליוגורטהא, אשר במשך שנה אחת חדל עם רומא לירוא מפניו ויהי לו רק למחזה עונג. את פטולמאוס המלך האפריקני⁵², ואת מתרדת המלך הארמיני, ראינו מובלים על־ידי שומרי ראש קיוס: האחד נשלח ללכת בגולה, השני היה חפץ מאד שיניחוהו תחת השגחה יותר רצויה. לעומת עליות וירידות כאלו המתרחשות תמיד, אם אינך רואה את כל מה שאפשר לבוא, כאילו הוא עתיד להגיעך, הרי אתה נותן רק למקרים שליטה יתירה עליך, בעת אשר הרואה את הנולד הוא מחליש את כוחם.

יב

קרוב לזה הוא: שלא נעמוס עלינו יגיעת־שוא ולא ניגע למען תכלית שאינה צריכה, זאת אומרת, שלא נשתוקק למה שאין ביכלתנו להשיג או למה, שאם נשיגהו, נכיר לבסוף בבושת פנים, כי מאוויינו הבל. כוונתי בקיצור: שלא נעבוד עבודת חנם בלי תכלית ושתהיה התכלית ראויה לעבודתנו. על הרוב זה הוא שורש כל יגון: מפעל שלא הצליח, או שהצלחתו לנו לחרפה.

צריכים להמעיט את המרוצה המבוהלת, שרגילים בה בני־אדם רבים המשוטטים בלי הרף בבתים, בתיאטראות או ברחובות העיר. הם מציעים עזרתם למשא ומתן של אחרים ומתראים תמיד כאילו הם עוסקים באיזה דבר. כשתראה אחד מהם יוצא מפתח ביתו ותשאלהו: “לאן אתה הולך ומה מחשבתך לעשות?” ישיב לך: “באמת, אינני יודע עוד בעצמי; אבל אתראה עם אנשים ובודאי אמצא דבר לעשות”. בלי מטרה הם תועים ומבקשים משא ומתן; אינם עושים לעולם, מה שקבעו להם מראש, כי אם מה שהתרחש להם במקרה⁵³. מרוצתם היא בלי השכל ובלי תכלית, כמו זחילת הנמלים אצל שרשי העצים, הן עולות למעלה וחוזרות ויורדות למטה ואין להן מזה כלום. רבים הם המבלים חייהם באופן דומה לזה שיכולים לכנות בצדק: בטלה עסקנית⁵⁴. יש שאתה רואה אנשים רצים מבוהלים כמו למקום שרפה, ואתה חומל עליהם; הם נתקלים בכל הבא לקראתם, דוחים אחרים ונופלים בעצמם; וכל תכלית הריצה היא רק לקדם בשלום פני גדול אחד, אם גם אינו מחזיר להם שלום; או להשתתף בלוית מת אחד, אשר אינם יודעים מי הוא; או למען עמוד במקום המשפט בשעת ריב איש, אשר זה דרכו לבוא תמיד בערכאות; ובמקום חתונה של אנשים, אשר כבר כמה פעמים התארסו; או ללכת אחורי גוהרקא⁵⁵, אשר לפעמים יעזרו לשאת אותה בעצמם. וכשהם שבים לביתם, עיפים חנם, הם נשבעים שאינם יודעים בעצמם למה יצאו לחוץ והיכן היו. אף־על־פי כן, יחזרו למחר וישוטטו באותם הדרכים עצמם.

לכן צריכה כל עבודה להיות מכוונת לאיזו מטרה וצופה לאיזו תכלית. לא העסקנים מאהבת־העבודה, כי אם הסכלים הם, אשר דעות כוזבות גוזלות את מנוחתם. אמנם גם הם מטרידים עצמם רק מתוך מין תקוה שיש להם, אבל מה שדוחף אותם הוא רק איזה דמיון, שאין רוחם האחוז בחבלי־שוא מכיר את הבלו. הרי כל אחד מהאנשים האלה היוצאים לחוץ רק למען הגדיל את ההמון, סבות הבל וריק הן שמושכות אותו לתוך העיר, ומבלי שיהיה לו דבר לעשות, הן מגרשות אותו בבוקר השכם, מטריחות אותו לדרוך לחנם על סף כמה וכמה אנשים, לברך בשלום את שומרי הפתחים, ואחרי אשר רבים השיבו פניו ריקם ימצא, כשיעיין בדבר, כי מכל מכיריו הוא בעצמו האיש שיותר קשה למצוא אותו בביתו. הבטלנות מביאה גם לידי אותה המדה המתועבה של הרכילות ולידי החטוט בסודות גלויים ונסתרים, לחקירה בדברים אשר סכנה לספּרם וסכנה אף לשמוע אותם.

יג

אני חושב, כי מתוך מחשבה כזאת ענה ואמר דימוקריטוס: “מי האיש החפץ בחיי מנוחה, הוא לא יעסוק הרבה לא בעניני צבור ולא בענינים פרטיים” – כוונתו בזה לעסקי הבל⁵⁶. כי כשהדברים נחוצים, בודאי לא רק בענינים מרובים, כי אם אפילו בעבודות אין מספר צריכים להתעסק. אבל במקום שאין חובה קדושה מעוררה, טוב שיצמצם אדם את פעולותיו.

הן העוסק בדברים רבים הוא מרבה לתת ביד ההצלחה ממשלה על עצמו, בעת אשר יותר בטוחים אנחנו כשהשפעתה מורגשת רק לעתים רחוקות. הכלל הוא, שנחשוב תמיד על אודותיה, אבל לא נחכה מאומה מחסדה ואמונתה. “אני נכון לנסוע באניה – אם לא יארע דבר מעכב”; “אתעלה להיות פקיד – אם לא ימצא מכשול”; “משא ומתן יש שארויח בו – אם לא יקרב בינתים מה שיפריע”⁵⁷. זהו הטעם למה שאנחנו אומרים, כי לא יאונה לחכם דבר כנגד מחשבתו. לא שאנחנו מציגים אותו מחוץ למקרים המתרחשים לבני־אדם, כי אם מחוץ לטעיותיהם; ולא שהכל נעשה לו כרצונו, כי אם כפי מחשבתו הקודמת. הן הוא חשב לכתחילה, שיוכלו להמצא מכשולים בפני עשתונותיו. מן ההכרח הוא, כי הצער על שנכזבו מאוויי נפשנו, לא ידכא אותנו כל־כך, אם מראש לא בטחנו במאויים אלה שיצליחו.

יד

אבל עלינו גם לעשות את דרכנו יותר קלה, על־ידי שלא נתלה עצמנו ביותר במה שגמרנו בדעתנו, ושנלמוד לעבור אל אשר יובילו אותנו המקרים. אין לנו לירוא מפני החליפות במגמתנו או במצבנו – אם רק לא תתקפנו קלות דעת, מידה מגונה המפריעה את מנוחתנו. גם קשיות־עורף מגלגלת עלינו בהכרח צרות ויסורים, כי על הרוב המקרים גוברים ופוחתים אותה קצת; אבל קשה ממנה קלות הדעת, שאינה כובשת עצמה בשום אופן. למנוחת הנפש שתיהן כאחת רעות: אי־היכולת לשנות דבר, ואי־היכולת לסבול שנוי. בכל אופן צריכה הנפש ליסוג מכל החיצוניות ולפנות אל עצמיותה, לבטוח בעצמה, למצוא ששונה בעצמה, להכיר את ערכה, להתרחק ככל האפשר מדברים זרים, ולהתחזק מתוכה, לא להתרגש בשביל נזקים מן החוץ ולדרוש לטובה גם פגעים שאינם רצויים⁵⁸. זינון שלנו⁵⁹ אמר בהוַדע לו שנטרפה אניתו בים ואבד כל רכושו: “הנה נגזר עלי המקרה שאעסוק בפילוסופיה בלי טרדות!” על הפילוסוף תיאודורוס איים העריץ שיהרגהו ולא יתנהו לקבורה, על זה ענה: “הנה לפניך מה שאתה חפץ! רביעית דם זו ברשותך היא. אבל בנוגע לקבורה, איך אתה חסר תבונה, כשאתה חושב, כי מתענין אני בדבר, אם ירקב גופי ממעל לארץ או מתחת לה?” – קאנוס יוליוס, אדם גדול באמת, אשר אין תהלתו פחותה בשביל שנולד בדורנו זה, התווכח הרבה עם קיוס⁶⁰, וכאשר היה נכון ללכת אמר לו השליט כדרך פאלאריס:⁶¹ “אל תשתעשע בתקות־שוא; כבר נתתי פקודה להרגך!” – “תודה לך, מושל רב חסד!” ענה החכם ההוא. לא הובררה לי כוונתו, כי אפשר לתת פירושים שונים לתשובה זו: או שחפץ לבייש את העריץ ולהראותו מה רבה האכזריות השולטת, עד שהמות נראה כחנינה; או שהיו המלים תוכחת מוסר להשגעון הכללי, כי נוהגים היו לאמר תודה גם האבות אשר ילדיהם הומתו, והאנשים אשר שדדו את רכושם. או אולי קבל עליו את הפקודה בשמחה כעין שחרור? – יהיה איך שיהיה, המענה יצא מפי בעל רוח נדיבה. שמא יאמר איש: הן יכול היה קיוס לצוות אחרי כן שיניחוהו בחיים? מזה לא היה קאנוס מפחד. הכל ידעו, כי נאמן היה קיוס בדברו בפקודות כאלה. ותוכל להאמין, כי על החכם ההוא עברו עשרת הימים עד הריגתו בלי כל יגון. הכי לא קרוב לודאי כל מה שמסופר על דבריו ועל מעשיו, וכי נשאר במנוחה שאננה? במשחק מערכה על הטבלא⁶² היה משחק בשעה שבא הקנטוריון⁶³, מנהיג הנדונים למות, וצוה עליו להכין את עצמו. כשמעו את הקול, התחיל למנות את הפסלים על הטבלא, ויאמר לחברו המשחק עמו: “הזהר שלא תשקר אחרי מותי ותאמר שנצחת!” ויפנה אל הסרדיוט ויאמר: “הנך עד, כי יש לי יתרון עליו במספר אחד!” – חושב אתה, כי למען המשחק אמר כן? להתולים היה מכוון. חבריו הצטערו על שיאבד להם אדם כזה, והוא נחמם: “למה אתם זועפים? הנה אתם עודכם חוקרים, אם הנפש היא בת אל־מות; אני תיכף אדע זאת”. כן לא חדל עד אחריתו מלבקש את האמת ולחקור בענין המות. הפילוסוף אשר התהלך עמו לוה אותו, וכבר היו קרובים אל הגבעה אשר שם מגישים עולת תמיד לאלהינו הקיסר⁶⁴, אז אמר לו: “במה אתה הוגה, קאַנוס? ועל מה סובבת מחשבתך?” – “קבלתי עלי להתבונן באותו הרגע הקטן”, ענה קאנוס, “אם מרגשת היא הנפש בצאתה מן הגוף”. ויבטיח, כי אם יכיר דבר אמת, אז יבוא לראות את ידידיו ויגלה להם מצב הנפש. הנה כאן מנוחה באמצע הסערה! הנה אדם ראוי להגיע לנצח, משתמש בגזר־דינו למען חקירת האמת, ובהיותו עולה לגרדום⁶⁵ עודנו בודק במסתרי הנפש, ואינו לומד עד יום מותו בלבד, כי אם גם מן המות עצמו! אי־אפשר להמשיך בקשת החכמה יותר.

קשה לקפּוץ ולעבור על זכר אדם גדול, שהיה ראוי להקרא כן באמת. לזכרון עולם נמסור אותך, נפש ראויה לתהלה, אשר כנגדך גברה ביותר חטאת קיוס!

טו

אבל לא יועיל, אם נעקור את שרשי היגון בחיינו הפרטיים בלבד. לפעמים מבצבצה השנאה לכל גזע בני־אדם, כשנתקלים אנו בהמון פושעים מצליחים, ומתעוררה בנו המחשבה, מה יקר־המציאות הוא היושר, ואיך בטלה טהרת־המידות, ואָפס האמון – אם לא במקום שהוא בא בשכרו. – התאוות נגלות לעינינו עם שכרן והפסדן הנמאסים בשוה, ורדיפת הכבוד העוברת כל גבול ואינה נרתעת מפני כל דבר בושה וחרפה. חשכת לילה מכסה את הנפש, והאופל מתרבה, כאילו אָבדו מידות טובות מן העולם, כיון שאין לקוות למצוא אותן וגם אין תועלת בהן. לכן עלינו לכוף את עצמנו לבל נקוץ מפני המידות המגונות של המון העם, כי אם נשחק עליהן. עלינו ללכת בענין זה יותר בעקבות דימוקריטוס ולא בעקבות הרקליטוס. זה בכה בכל שעה שהתהלך בקרב העם, וזה שחק; לזה נראו כל המעשים כענין של יסורים מעוררים חמלה, ולזה כענין של טפּשות. צריכים אנחנו להקל עלינו משא המאורעות ולסבול אותם ברוח נדיבה; יותר כדאי לאדם לשחוק על הכל מלבכות על הכל. הוסף על זה, כי לעומת הגזע האנושי זכות יתירה היא להיות שוחק מלהיות מתאבל עליו; בלב השוחק עוד נשארה קצת תקוה טובה, והאחר מצטער כאדם סכל על דברים שהוא מתיאש מתקונם. ובשים לב לכלל הדברים, הן גדול בדעה מי שאינו מתאפק משחוק על מי שאינו כובש את דמעותיו, באשר הדברים משפיעים רק מעט מאד על נפשו, ומכל מחזות החיים אין דבר נראה גדול וקשה ורע כל־כך בעיניו⁶⁶. יתבונן נא איש בכל דבר בפני עצמו, אשר עליו הוא שמח או מתעצב, וימצא כי אמת בפי החכם בּיאון: “כל מעשי בני־אדם דומים למשחקי הבל, וחייהם אינם נשגבים ונעלים יותר מהגיונותיהם הכלים לריק”.

אבל דרך עוד יוֹתר טובה היא, לקבל את מידות ההמון ואת תעתועי היחידים ברוח שאננה, שלא לשחוק עליהם ושלא לשפוך דמעות, כי להיות מדוכא בצרות אחרים – אלו הם יסורים בלי סוף; ולשמוח בצרות אחרים, הוא עונג שאינו ראוי לאדם. כן היא גם הבעת רגשות שאינם צריכים, לבכות עם אדם שמקבר את בתו ולהתראות כמתאבל לרגל מאורע כזה. אפילו בצרות המתרחשות בחיי עצמו ירגיל אדם להתמכר לכאב רק כפי שהוא נאלץ, לא כפי שהמנהג גורם. הן יש שופכים דמעות רק למען יתראו כאבלים, אבל עיניהם דוממות כל זמן שאין רואה אותם, רק בעבור כי בושים הם שלא לבכות בשעה שהכל עושים זאת. עד כה השתרשה מידה מגונה זו, להיות תלוי בדעת אחרים, עד שאף דבר טבעי כמו הצער נעשה לענין של חקוי.

טז

יש אמנם גורל אנושי הרגיל להדאיב אותנו לא לחנם ולהמיט עלינו יגון קודר, והוא כשאנו רואים אנשי צדק אובדים ברעה: כמו סוקרטס הנאלץ למות בבית־האסורים, ורוטיליוס הנדון לחיי גלות, או פּומפּיוס וציצרון אשר פשטו את צואריהם למיתה בידי אנשים אשר עשו עמהם חסד, או קאטו, סמל חי לכל מידה טובה, אשר דקר עצמו בחרבו בשעה שהתיאש מטובת עצמו וטובת המדינה. בודאי ידכא אותנו מחזה גמול רע כזה, שמשלם המזל. ומה יקוה לו אדם מעתה, כשהוא רואה את היותר טובים סובלים את הצרות היותר קשות? – מה לעשות איפוא? – התבונן וראה איך סבל כל אחד מאלה את המוטל עליו. אם כגבורים סבלו, בקש לך גם אתה אומץ־לב כמוהם; ואם כנשים מצרות בלי תהלה מתו – הרי אין האבדה רבה. או שהיו הגונים – אזי תישר בעיניך צדקתם; או שלא היו הגונים, ואין כדאי לזכור רפיונם. הן לבושה וכלימה יהיה, אם לעומת רוח הגבורה שאנו רואים במות אנשי מעלה, נשאר אנחנו מוגי לב. אנחנו נהלל תמיד את הראוּי לתהלה ונאמר: במידה שהנפש מתגברת היא נעשית מאושרה⁶⁷. הנה נמלטת ממסבת בני־אדם, מכל פגע, מן הקנאה ומכל מחלה, יצאת מבית־כלא. אל תאמר שמצאו אותך האלהים כדאי למקרים רעים, כי אם: שלא היית ראוי שיתנו לההצלחה קצת ממשלה עליך. יד המקרים קשה ביחוד על אלה החפצים להשתמט מהם, ואשר בשעת מותם עודם מביטים אחוריהם על החיים. אני לא אבכה לא למת בשמחה ולא למת ביגון; האחד מוחה בעצמו את הדמעות מעל פני, והשני מוכיח בדמעותיו, שאינו כדאי להתאבל עליו. האבכה על הרקולס אשר נשרף חיים⁶⁸, או על רגולוס, אשר דקרוּ את בשרו בכמה מסמרים⁶⁹, או על קאטו אשר חבב את פצעיו? כל אלה בשעה קטנה זכו לחיי־נצח, ובמותם הגיעו למדרגת אל־מות.

יז

אף זאת היא אחת הסבות החשובות לדאגה ועצב: אם ממורך לב אתה משנה את פניך ואינך מתראה לאחרים בפשיטות, כמו שחיי אנשים רבים הם מלאכותיים ומהודרים כלפי חוץ. יסורים קשים סובל מי שנאלץ להשגיח תמיד על עצמו, ומפחד שמא יתגלה לא כמו שהוא. אין לנו מפלט מדאגה, אם חושבים אנחנו תמיד, כי כל מבט־עין היא חריצת משפט עלינו. כי יש שמתרחשים פתאום דברים המציגים אותנו כנגד רצוננו עירומים בפני אחרים, ואפילו אם תצלח בידינו השקידה להתחפש, אין החיים נעימים ובטוחים כל־כך לנושא מסוה על פניו. לעומת זאת מה רבה הנעימות שבחיי איש תמים ופשוט, שונא ההתהדרות ונמנע מלפרכס את מידותיו!

אמת היא, כי על חיים כאלה מרחפת סכנה להיות לבוז, אם הכל גלוי וידוע לכל אדם. יש אנשים אשר קורבתם אינה מגדילה את החיבה אליהם. אבל אין סכנה לצדק, שיגרע ערכו כאשר ישגיחו בו מקרוב. גם כדאי יותר להיות לבוז בחיי תמימות, מלסבול מכאובים בהתחפשות תדירית⁷⁰. סוף־סוף גם קצב יש לדברים: הבדל יש בין חיי תמימוּת ובין חסרון זהירוּת.

יש שצריך אדם להתבודד בפני עצמו, כי חברת אנשים שאינם ראויים הורסת לפעמים שיטה ישרה, מעוררת תשוקות מפסידות וכל חולשה שנמצאת בנפש כל מידה לא נכונה. טוב לשלב שני המצבים האלה ולהשתמש בהם חליפות: בהתבודדות ובאהבת רעים. האחת תעורר בנו הכוסף להתרועע לאנשים, והשנית תגרום לנו לבקש את עצמנו; כל אחת תהיה מרפא לחברתה. כשתקוץ נפשנו בהמון הגס נמצא נוחם ביחידות: וכשתהיה היחידות למשא, נשוב אל ההמון.

צריכים להזהר גם מלהחזיק את עצמנו תמיד במידה שוה בכובד ראש. כי גם בבדיחת הדעת יש חפץ. סוקרטס לא בוש לשחוק עם ילדים. קאטו כשהיה עיף מעמל צרכי צבור, היה משמח ביין את נפשו. סציפיון היה מרקד ומניע את גופו, הרגיל בנצחונות מלחמה, לפי משקל מנגינות, בלתי מתנועע בחולשה כדרך רבים במהלכם כעת (הגרוע עוד ממהלך הנשים), כי אם כדרך הגברים בדורות קדומים, שהיו רגילים במשחקם בימי חג ומועד לרקוע ברגל על הארץ בגבורה ולא היו סובלים נזק גם אם הביטו בם האויבים. צריכה הרוח להנפש, וביתר עוז ורעננות אפשר להתעורר אחרי המנוחה. כמו שאין לשדד ביותר אדמה פוריה, כי כשכופין אותה ליתן פריה בלי הפסק, תתדלדל מהר, כן מחליש כוח הנפש עמל שאינו פוסק. כשתשבות ותנוח קצת, אז תחליף כוח. בעקבות התמדת העבודה הנפש נעשית קהה ועיפה. בודאי לא היתה תשוקת האנשים למשחק ושעשועים רבה כל־כך, אלמלי מצאו בהם עונג טבעי, אף שאין לכחד, כי רבוי השעשועים גוזל את כובד משקלה ואת גבורתה של הנפש. הן גם השינה נחוצה לחזוּק הגוף, אבל אם תאריך בה יומם ולילה, תהיה כעין המות. הבדל גדול הוא אם אתה נח קצת או פוסק מכל עבודה. יוצרי החוקים תקנו ימי מועד, למען יאלצו בני־אדם בהמון להיטיב לבם, ובזה הכניסו את ההמתקה הנחוצה לגזר־דין קשה של המלאכה. גם אנשים גדולים קבעו להם ימים ידועים בכל חודש להנפש בם, ויש מהם אשר חלקו כל יום ויום לשעת מנוחה ושעת עבודה. כן אנחנו זוכרים, כי המליץ הגדול פּוליון אסיניוס⁷¹ לא התעסק עוד בשום מלאכה מן השעה העשירית ומעלה⁷². אף מכתבים לא קרא עוד אחרי השעה ההיא, למען לא יצא מזה ענין חדש שיתעסק בו, אבל בשתי השעות הנותרות החליף כוח מיגיע כל היום. יש גם שעושים הפסקה בצהרים ומניחים לשעות שאחרי כן את העבודות היותר קלות. אף אבותינו תקנו, שלא יתחילו במועצות הסינאט הרצאה חדשה אחרי השעה העשירית. איש הצבא מחלק את הלילה לפי האשמורות, ולאלה שיצאו ממשמרתם שאר הלילה חפשי.

צריכים למלאות בעין יפה את דרישות הנפש ולתת לה לפרקים את השביתה, שהיא לה לכלכלה וחזוּק. צריכים להתהלך גם לשוח בחוץ, למען תתרחב ותתרומם הנפש תחת רקיע השמים ובאויר הצח. לפעמים גם נסיעה ודרך רחוקה ושנוי המקום יוסיפו לנו כוח, וכן מסבת חברים בסעודה וכוס מלאה לשתיה. אפילו השכרון יוכל להיות כדבר בעתו, לא שנשקע בו, כי אם שיורידנו קצת ממרומים. הוא מגרש את הדאגות, מזעזע את הנפש עד תחתית ונעשה רפוּאה לעצבון, כמו לפעמים גם לחלאים שונים. ממציא היין⁷³ נקרא בשם ליבּר (חפשי), לא בעבור פתחו מוסרות הלשון, כי אם בעבור שהיה משחרר את הנפש מן הדאגות ומחזק אותה בכוח חיוני ונותן לה עוז ותעצומות לכל מפעל. אבל כמו שהחופש טוב ליין, כן גם הזהירות יפה לו. סולון וארקסילאוס נחשבו בין חובבי היין. את קאטו האשימו שהיה נוטה לשכרוּת – בזה הרימו יותר את האשמה למדרגת כבוד, משהמיטו חרפה על קאטו. אבל בודאי הוא דבר שאין הרבוּי בו יפה, כדי שלא יהיה להרגל רע לנפש. רק כפעם בפעם היא רשאית לעקור את עצמה ולקפוץ לתוך הוללוּת וחופש ולהשליך מעליה קצת את הנזירות המעציבה. או שנאמין לדברי המשורר היוני: “לפעמים גם לשנות את טעמו הוא דבר נעים”, או לדברי אפּלטון: “מי שהוא מצטמצם ברשות עצמו, לשוא ידפוק בשערי השירה”, או למאמר אריסטוטלס: “אין לך כשרון רוחני גדול שאין בו קצת שגעון”⁷⁴. רק מי שרוחו מתרגש, יכול לבטא דבר נשגב יוצא מגדר הרגיל. כשאדם בז לדברים ההמוניים והמצויים ומתעלה ברגשי־קודש⁷⁵, רק אז יתחיל לזמר באופן יותר מרומם משאפשר לאנוש בן־תמותה. כל זמן שהוא שוכן מטה בביתו, לא יכול להשיג רעיונות נשגבים מרחפים במרומים; רק בנטותו מן הדרך הכבושה וכשהוא מתנשא להתרוצץ כנושך את הרסן ומושך בכוח גם את המנהיג לרוץ עמו למקום, אשר שמה היה מתירא להעפיל עלות בעצמו.

הנה לך איפוא, סרנוס יקירי, מה שבכוחו לשמור על מנוחת הנפש, להחזיר אותה, ולעצור בעד ההפסדים האורבים לה. אבל עליך לדעת, כי בכל אלה אין די לאנשים, אשר ענין רע כמוס בנפשם, אם לא ישמרו בהשגחה יתירה ובתמידות את לבם התועה.

[תרפ"ג]

או: כּל רעה לא תוּכל לנגוֹע בּאיש משׂכּיל¹

תכלית השיחה הזאת (הכתובה בתור אגרת לסרנוס) היא לברר את הרעיון החוזר במקומות רבים אצל החכמים הסטואים: שהשכל הזך פודה את האדם מכל צרה ומרוממו על כל הפגעים, ולכן כפי האמת לא תאונה שום רעה וכלימה לאיש משכיל (כעין מה שנאמר באגדת חכמי ישראל כי את אברהם אבינו הרים הקב“ה למעלה מן המזל, וכעין רעיון הרמב”ם כי כל ההבטחות לצדיק: לא תאונה אליך רעה וג' מוסבות על מי שדבק בשכל הנצחי).

השיחה מפיצה אור בתחילה על הפתגם המתמיה (א–ד) והיא מתחלקת לשני חלקים. בראשון (ה–ט) מוכיח המחבר אי אפשרות פגיעה באיש משכיל על ידי מעשי עול. בשני (י' והלאה): אי אפשרות להכלים אותו. על זמן חבוּר האגרת הדעות שונות קצת. יש חושבים שכתב אותה סנקא בראשית גלוּתו לאי קורסיקה בפקוּדת הקיסר קלודיוס (בשנת 41 לסה"נ), לדעת אחרים חוברה אחרי שוּבו משם. בכל אופן השפעת יסוריו הנפשיים, בעקבות האשמות שהטילו עליו, ניכרת מתוך הרעיונות הנעלים, ביחוד מתוך זכרון המלשינוּת ועדוּת שקר בין יסורי המשכילים (ט'). המשכיל לא יוכל להיות עני או משועבד למקרים; “ברוח אלהי הוא מתהלך בקרב הפגעים האנושיים” (ח'). המחבר נותן ציור יפה מהמהפּכה החברתית במדינה אחרי כיבוּש אויב והריסת העיר: רק החכם המסכן נשאר שאנן ושלו, הוא חוזר גם על שתי התמוּנות החביבות עליו, קאטו וסטילבון. – יחס לדברי ימי היהודים בסוף זמן בית שני יש במה שמספר סנקא (י"ח) ממידותיו המגוּנות של הקיסר המשוגע קיוס קליגולא (הוא אשר לפניו התיצבה המלאכות היהודית מאלכסנדריה עם פילון בראשה).

עַל אֹמֶץ־לֵב הַמַּשְׂכִּילִים

א

לא לשוא הגדתי, סרנוס יקירי, כי ההבדל בין הסטואים ובין שאר החכמים הוא כמו ההבדל בין הנקבות ובין הזכרים. אם אמנם לשני המינים יחד צריכה החברה האנושית, בכל זאת החלק האחד כאילו נוצר למשמעת, והאחר להיות מנהל בפקודתו. כן גם שאר החכמים דומים לרופאים ביתיים מקרב העבדים², השוקדים בזהירות ובנעימות להביא מרפא לחולים לא בדרך הנכונה והקצרה, כי אם איך שהענין גורם; לעומת זאת הסטואים הולכים בדרך הגברים, אינם שמים לב שתהיה הדרך נעימה להולכים בעקבותם, כי אם שתמהר להוציא אותנו ככל האפשר ולהוביל אותנו לראש הפסגה, למקום מרומם כל כך, שלא יגיעו אליו חצי המקרים, ופגעי הזמן לא ימשלו בו.

“אבל תלולה ומלאה חתחתים הדרך, אשר בה נלך אחריהם!” – למה תתמה? הכי בדרך מישור מגיעים למקום גבוה? – אף על פי כן אינה תלוּלה וגזורה כל כך, כמו שחושבים. אמנם בתחלה יש בה אבנים וסלעי נגף והיא נראית כחסרת־נתיבה, כמו שבכלל לצופה מרחוק הדברים נראים כמדולדלים ומתלכדים בערבוביה. המרחק מטעה את עין הצופה. כשמתקרבים אחרי כן מכירים, כי מה שלפי טעות העין היה נראה כגוש אחד, נפתח לאטו, ומה שנראה מרחוק זקוף כהר תלול, נהפך למסלול אשר קל ללכת בו.

זה לא כביר, כשנזכר במקרה שם מרקוס קאַטו, היית מצטער – כמו שבכלל אינך יכול נשוא עוולה – על שלא הבינו בני דורו להעריך אותו, ואת האדם הגדול הזה, שהיה למעלה מפומפיוס ויוליוס קיסר ודומיהם, השפילו מתחת למדרגת אנשים כוואטיניוס³. חשבת זאת לחרפה, כי בעבור שהתנגד קאטו לקביעת איזה חוק⁴, הפשיטו ממנו את האיצטלא שלו בשוק ומן שער העיר עד מגדל פאביניוס הובילוהו בין שורות מפלגת המתקוממים והיה צריך לסבול גדופים ויריקה בפניו וכל בושה וכלימה מצד ההמון המשתגע.

ב

על זה עניתי, כי אמנם יש לך להתרעם על מדינה זו, אשר אדם כפובליוס קלודיוס⁵ או וואטיניוס וכל אדם רשע יכול למכור אותה, ובהיות היצר מעוור עיניהם אינם רואים כי במכירה זו את עצמם הם מוכרים. אבל בנוגע לקאטו עצמו אמרתי לך, שתוכל להיות שלו מדאגה, כי כל רעה וחרפה לא תוכל לבוא על איש משכיל. את קאטו נתנו לנו האלהים החיים וקיימים כמופת יותר ברור של איש משכיל, מאשר היו אוליסס והרקולס בשעתם. כי את אלה כינו חברינו הסטואים בשם משכילים, בעבור שהתגברו על כל עמל, בזו לתאוות הגוף והיו למנצחים בכל מקום. אבל קאטו לא התגושש בחיות רעות, אשר הכנעתן היא מלאכת הציד או פרא־אדם, ולא רדף באש ובחרב אחרי בריות משונות, גם לא חי בדורות ההם כשיכלו עוד להאמין כי אפשר לאדם לשאת את כפת הרקיע על שכמו: הן כבר נעקרה אמונת הבל של ימי קדם והזמן הגיע לתבונה היותר נעלה. האיתנים שנלחם הוא בהם היו: רדיפת הכבוד – חטאת בעלת גונים שונים – והתשוקה לעוז בלי־גבול, אשר לא מצאה די שבעה גם בחלוק כל חוג הארץ לשלשה חלקים⁶, וכנגד חטאי ממלכה שוקעת ונופלת מכבוד עצמה עמד הוא לבדו, גם החזיק במדינה השוקעת ככל מה שהיה יכול לעצור בה ביד אחת, עד אשר נדחה גם הוא או נדחף ונעשה חבר לה בחורבן, אשר לא יכול עוד לעכב אותו, אז כבו שנים יחד, אשר כחלול הקודש⁷ הוא להפריד ביניהם: קאטו לא האריך ימים אחרי אבדן החופש, ולא החופש אחרי מות קאטו. היתכן איפוא לחשוב כי חרפּה היה יכול לעטות עליו העם במנעו ממנו משרת פרטור או בהפשיטו ממנו הטוגא⁸? או בזרקו טנופת מפיו על ראש אדם קדוש כזה? שוקט הוא המשכיל, וכל רעה או חרפה לא תאונה אליו!

ג

על זאת אני רואה אותך מתגעש ואפך יבער מאד, מתכוון אתה לקרוא: “הלא זה הוא הדבר השולל כל ערך לקחכם הטוב! דברים גדולים אתם מבטיחים, אשר אף לבקש אותם אי־אפשר, קל וחומר להאמין בם, ועל יסוד אלה רמות ונשגבות אתם מדברים. אבל בעוד שאתם אומרים, כי המשכיל לא יוכל להיות עני, לא תוכלו לכחד, כי לפעמים אין לו לא עבד לשמשו ולא בגד ללבוש ולא בית לשכון ולא לחם לאכול. בעוד אתם אומרים, כי המשכיל לא יתנהג בשגעון, לא תוכלו לכחד כי כשדעתו נטרפת הוא ממלל דברי שטות ועושה בחליו מה שהוא נאלץ לעשות. בעוד אתם אומרים, כי המשכיל אינו משתעבד לאחרים, לא תוכלו להתעלם מן האמת, כי יש שהוא נמכר כעבד ונאלץ לעשות מה שפוקדים עליו ולשמש את רבונו בשרות של הכנעה. בעודכם מתהלכים בקומה זקופה, אתם נאלצים לרדת אל הדיוטה שבה עומדים אנשים אחרים, וההבדל רק בשנוי השמות. כן אני משער גם על דבר אמתת מליצתך זאת. הנראית בהשקפה ראשונה כה יפה ונשגבה, שאין כל רעה וחרפה מגיעה לאיש משכיל. הבדל גדול הוא, אם מוציא אתה את המשכיל מגדר הזעף על מעשה עוול או מגדר פגיעת העוול בעצמו⁹. כי אם אתה אומר, שהוא נושא הכל במנוחת נפש, הרי אין לו כל יתרון על אחרים; מגיע לו מה שמגיע לכל אחד מההמון, ואל זה נלוה רק מה שלומד אדם מתוך תמידות מעשה העוול: הסבלנוּת. אבל אם אתה אומר כי למשכיל לא יאונה עוול, וכוונתך שלא ינסה אדם לנגוע בו לרעה – הריני מוכן לעזוב כל עסקי ולהיות תלמיד הסטואים”.

באמת אין חפצי לקשט את המשכיל בכבוד דמיוני של מלים ריקות, כי אם להציגו במקום שאין רשות למעשי עוול להגיע שמה. אם כן – תשאל – לא יתגרה בו ולא יפגע בו שום אדם?

אין בעולם דבר קדוש כל כך, שלא תמצא יד מחללת אותו. אבל הן האלהים במרום אינם פחות נעלים בעבור זה, אם נמצאים אנשים המתכוונים לפגוע בגדולתם הנשאה עליהם מאד עד שאינם יכולים לנגוע בה. לבלתי־מקבל־פצע לא יחשב דבר שאין כלל מי שיכונן חציו כנגדו, כי אם מי שאין היזק מגיע אליו. זהו הסימן המובהק שאני נותן למשכיל. הכי אפשר להטיל ספק בדבר, כי גדול הכוח שלא נכבש מן הכוח אשר לא התגרו בו? הן הגבורה שלא עמדה בנסיון עודנה ראויה לפקפק בה, ובצדק יחשב אותו הכוח לאיתן אשר דחה כל המתקוממים כנגדו. לפי זה דע לך, כי טוב לו יותר למשכיל אם אין עוול מזיק לו, מכשאינו מרגיש בו כלל. כן אני קורא גבור למי שאין מלחמה מכריעה אותו ושאיננו נבהל מחיל האויב הקרב – לא את הנהנה מהשקט ושלוה בין עמים בטלים מכל מעשה. במובן זה אני אומר, כי אין המשכיל כפוף לשום שליטה של פגע רע. אחת היא מטעם זה, כמה חצים מורים כנגדו, אם אין אף אחד מוחץ אותו. כמו שיש אבנים קשות כל כך, שאין הברזל מפרק אותן, וכמו שאין השמיר¹⁰ עשוי להנקב או להחצב או להתפורר וכל כלי עמל בו יקהה; כמו שיש דברים אשר אין האש שולטת בהם וגם כשהלהבה יוקדת סביבם הם עומדים בכוחם ובצביונם; כמו שצור בולט בתוך הים נשאר איתן במשבר הגלים ומעזוז המונם במשך הדורות אין אף רושם ניכר בו – כן רוח המשכיל אמיץ, וככל אלה, אשר הזכרתי, כוחו אגור בקרבו לעמוד בוטח ושלו מכל פגע.

ד

אם כן לא ימצא אדם שינסה לעשות עוול לאיש משכיל? – אמנם ינסה, אך אליו לא יגיע, כי נפרד הוא במרחק רב מכל מה ששפל ממנו, עד שלא יוכל שום דבר מזיק לפעול פעולה כנגדו. גם אם עריצים אדירים, אשר לפי דעת כל הנכנעים תחתיהם כוחם גדול מאד, יחפצו להזיק לו, כל הסתערותם תחלש קודם שתקרב לאיש־החכמה, כמו החצים שנזרקו מתוך יתר הקשת, אשר אף אם הרחיקו לעוף למעלה משתוכל עין לראות, בכל זאת הם נאלצים לחזור אחור מבלי קרוב לרקיע. התחשוב כי אותו המלך המטורף, אשר בהמון בליסטראותיו דמה להחשיך את היום¹¹, יכול היה אף באחד מחציו לנגוע בשמש? או כי בהשליכו כבלים למעמקי ים אפשר היה לו לאסור את נפּטון? כמו שלנגוע בשרי־מעלה¹² הוא מחוץ לכוחות האנושיים, וכל אלה המהרסים את ההיכלות ושורפים באש את הפּסילים לא יוכלו להרע להאלהות, כן גם כל מה שנעשה בזדון ובגאוה וגדל לבב כנגד המשכיל הוא נסיון אשר לא יצלח.

– “אבל הרי נכון יותר היה לו לא ערב אדם לכתחלה לעשות כאלה?”

– דבר קשה אתה מבקש לגזע האנושי: הנקיות מעוון! אם לא נמצא כזאת, ענין הוא לעושי המעשים הרעים, לא לאלה אשר המעשים ההם אינם פוגעים בהם באמת¹³. אינני יודע ברור, אם אין החכמה מראה ביותר את כוחה על ידי המנוחה שהיא נותנת לעומת המתגרים בה, כמו שראיה נצחת היא לכוחו של שר צבא הבוטח בכלי זינו ובחילו, אם הוא יושב בשלווה אף בארץ האויב.

ה

אם תרצה, סרנוס, נבדיל בין עוול ובין כלימה: הראשון הוא יותר קשה בטבעו, האחרונה קלה יותר ומדאיבה רק אנשי רגש דק; הם לא ניזקים כי אם רק נפגעים. אבל גדול רפיון הרוחות וכוח הכבוד המדומה, עד שיש חושבים את הכלימה לדבר מר ביותר. כן ישנם עבדים הבוחרים לספוג מלקות מלקבל סטירות לחי, ומכות מות נחשבות בעיניהם יותר נוחות לסבול מדברי חרפות. עד כה גברה הסכלות, שאין המכאוב בלבד, כי אם גם רעיון המכאוב מענה אותנו, כדרך הילדים אשר צל מבעיתם או מחזה פּרצוף מכוער ופנים משונים, ודמעותיהם קרובות כשמזכירים שם לא רצוי באזניהם או מאיימים באצבע ובכל תנועה שהם טועים בכוונתה ובורחים מפניה בפחד.

הנה בנוגע לעוול, רצון העושה אותו הוא להמיט רעה על אחרים. אבל לסבול רעה אין החכמה משאירה מקום פנוי. ישנה רעה אחת בשבילה: החרפּה. אבל היא לא תוכל להכנס למקום שבו שוכנים כבר הצדק והיושר. אם איפוא העוול אינו כלום כשאינו מביא רעה, והרעה אפס ואין כשאינה מביאה לידי כלימה, והכלימה לא תגיע למי שהוא מלא יושר – הכלימה לא תגיע לאיש משכיל. אם העוול הוא סבל פגע רע, והאיש המשכיל אינו סובל כאב בשום פגע, הרי אין העוול שולט באיש משכיל. העוול עושה גם פגם במי שהוא פוגע בו, ואין אדם מקבלו אלא אם כן ניזק בכבודו או בגופו או בנכסיו החיצוניים; אבל הרי אי אפשר למשכיל שיאבד לו שום דבר, הוא בקרב נפשו שומר את הכל, הוא לא נתן למזל שום דבר לפקדון, נכסיו מובטחים, כיוון שדי לו בצדקו ואינו צריך לחסדי המקרים. בעבור זה לא יוכל מה שיש לו להתרבות או להתמעט. מה שהגיע לראש הפסגה לא יוכל לעלות עוד, והגורל אינו חוטף מה שלא נתן. את הצדק לא נתן – לפיכך לא יוכל לשלול אותו. הצדק הוא חפשי, אינו סובל נזק, הוא בלתי־מתמוטט, בלתי נפגם, וכה מחזיק מעמד לעומת המקרים עד אשר אף להטותו אי אפשר, קל וחומר להכריעו. גם אם יכוננו כנגדו האיומים היותר עזים, עיניו לנוכח יביטו, ובפניו לא ישונה דבר אם קשות או נעימות יחזה. לכן לא יאבד לו לעולם, מה שיוכל להרגיש כדבר חסר. קנין אחד יש לו שהוא מוחזק בו: הצדק, וממנו לא יוכלו לגרש אותו. בכל שאר הדברים הוא משתמש כאילו שאולים הם בידו, ומה בכך אם ילקחו ממנו?

אם איפוא לא יוכל העוול לפגום במה שהוא קנין המשכיל בעצמו, כי זה כלול בצדקו ושלוותו מפחד – לא יוכל עוול להעשות בו כלל.

דמטריוס המכונה פוליאורקטס¹⁴ כבש את מגרא. פעם אחת שאל את הפילוסוף סטילבון, אם אבד לו דבר. “לא כלום”, ענה החכם. “כל אשר לי הוא אצלי”¹⁵

בכל זאת היו נכסיו בתוך שלל האויבים, ובנותיו היו שבויות ועיר מולדתו כבושה בידי הצורר, ואת השאלה ההיא שאל אותו ממרום כסאו המלך בהיות גבורי הצבא המנצח עומדים סביבו! אך החכם ההוא גזל ממנו את נצחונו והוכיח לו, כי אף על פי שהעיר נכבשה – אותו לא הכריעו וגם היזק לא גרמו לו. כי הקנינים האמתיים היו ספונים אצלו, אשר כל יד לא יכלה להשתלח בהם, ומה שהתפזר ונגזל ונחטף לא חשב כקניני עצמו כי אם כדברים מקריים תלויים בכל רגע בגזרת המזל. את אלה לא חבב ביותר וראה אותם כאילו אינם שלו, כי קנין כל הדברים הבאים מן החוץ נשאר תמיד מט ורופף.

ו

צא וחשוב, אם לאדם כזה יכול לפעול און איזה גנב או מלשין או שכן רע, או איזה עשיר חסר־בנים אביר־לב בזקנותו – לאדם אשר המלחמה והאויב והכובש המומחה במלאכת הריסת הערים לא יכלו לגזול ממנו מאומה. בקרב חרבות שלופות מסביב ושאון צבא בוזז בז, בקרב מדורות אש יוקדות ודם נשפך ומשואות עיר חרבה, בצד היכלות ניתצים על אלהיהם הכורעים ונופלים – האדם היחיד אשר שלום לו! אם כן, לא תוּכל לחשוב את הבטחתי כדבר עז ומוגזם. אם לא תאמין לי, הנה נתתי לך ערב לאמתת דברי. קשה לך להאמין שתמצא באיש גבורה וגדולת הנפש במידה כזו – אבל מה תעשה כשיתיצב לפניך ויאמר: “אינך רשאי להטיל ספק, אם יוכל יליד אשה להתרומם על הדברים האנושיים, אם יוכל להביט בשלווה על כל מכאוב ונזק, פצע וחבורה, ועל התהפוכות הגדולות מסביב, ולשאת כל צרה בלי מגור וכל אושר בנחת, מבלי שיפול ברוחו או שירום לבו, אלא ישאר שווה בכל חליפות המקרים ולא יראה שום דבר כנחלתו זולתי את נפשו¹⁶, ורק באותו החלק ממנה שהוא היותר נעלה – הלא אנכי כאן למען תת לכם מופת, כי מתגרת יד מחריב הערים הרבות אמנם נזדעזעו חומות ונפלו מנגיחת אילי הברזל, ומגדלים רמים נתצו במפצים ובחפירות נסתרות, וסוללה התנשאה לגובה מבצרים נשגבים, אבל אי אפשר היה להמציא מכונה כדי לזעזע נפש שוקטת ביסודה! זה עתה עליתי כזוחל מתחת לחורבת הבתים, ובעוד השרפות מאירות מסביב נסתי דרך נחלי הדמים. ביד מי נפלו בנותי, אם מר גורלן עוד מגורל המדינה? – אינני יודע. בודד אני בזקנתי, וכל בלהות אויב אני רואה סביבי, ובכל זאת אני מבטיח כי נכסי שלמים ולא סבלו הפסד, וכי מחזיק אני ויש בידי מה שהיה לי משלי! אל תאמין שאני המנוצח ואתה המנצח. רק גורלך הוא שגבר על גורלי. אינני יודע, היכן הם הקנינים הרופפים הללו המחליפים את בעליהם, אבל קניני שלי עמי הם ועמי יהיו. קיפחו כאן העשירים את אחוזותיהם, בעלי התאוה את אהובותיהם ואת הזונות אשר עגבו עליהן והקריבו את כבודם בשבילן, רודפי השררה את שלטונם ואת מעלתם בשער העיר ואת מקומות פשעיהם בקהל; המלוים ברבית הפסידו את שטרי־חובותיהם, אשר הקמצנים ההם חזו בהם עושר רב בדמיונם ועתה נכזבה שמחתם – אבל אני, הנני מוצא את כל חפצי בלי נזק והפסד כל שהוא. רצונך לשאול – שאל אלה הבוכים והמרבים צוָחה, המגינים על הונם במערומי בשרם כנגד החרב השלוחה בם והבורחים בחוצן מלאה מפּני האויב!”

הלא תודה, כי האדם השלם ההוא, המשוכלל במעלות אנושיות ואלוהיות, אינו מאבד מאומה. נכסיו מוקפים חומות בצורות אשר לא יוכל איש להורידן. לא תוכל לדמות להן את חומות בבל, אשר פרץ בהן אלכסנדר¹⁷ ולא קירות קרתגו או נומנטיא, אשר קרקרה יד אחת, ולא את הקאפּיטול והמצודה – גם שם נמצא רושם מפסיעות צורר. החומות המגינות על המשכיל בטוחות הן מאש ומסערת מלחמה. אין מבוא לתוכן, גבוהות הן ואין להתגבר עליהן, כי כוח אלהי בהן¹⁸.

ז

לא תוכל גם לומר כדרכך: איש משכיל כזה אינו בנמצא. לא על פי הדמיון אני מציג לפניך בזה תפארת איש המעלה, ולא תמונה ענקית אני חוזה, אשר בשקר יסודה. כי כמו שאני מובטח במציאותו כן אני משווה אותו ואוסיף לשוותו לנגדך. אפשר שהוא בנמצא רק יחיד ולעתים רחוקות מאד. מי שהוא גדול ביותר ויוצא מגדר הרגיל אינו נולד בזמנים תכופים. מלבד זה, אותו האיש מרקוס קאטו, אשר זכרון חייו נעשה מוצא לשיחתנו – כמדומה לי שהוא עולה על איש המופת אשר תארתי.

אחרי כל אלה: הן הדבר המזיק צריך להיות חזק מהדבר הניזק. אבל הרשע לא יוכל להיות חזק מן הצדק, לפיכך לא יוכל המשכיל לקבל הפסד. הרי העוול לטובים יוכל לצאת רק מצד הרעים, בקרב הטובים בעצמם שוכן שלום; והרשעים יותר ממה שפוגעים לרעה בצדיקים הם מזיקים איש לרעהו. אם איפוא רק היותר חלש יכול להנזק, והרע חלוש מן הטוב, לא יוכלו הטובים לדאוג מפגע רע אם לא מצד מי שהוא פחות מהם, ולכן לא תגיע אליהם הרעה כלל. ודבר זה הלא אין צורך עוד להוכיח, כי אין טוב זולתי המשכיל¹⁹.

שמא יאמר אדם: “אם שלא בצדק שפטו את סוקרטס, הרי קבל עוול”. לענין זה עלינו להבחין, כי אמנם אפשר שיעשה לי איש עוול, מבלי שאקבלו. אם למשל לוקח אדם דבר בגנבה מבית־השדה אשר לי ומניח אותו בבית משכני, הוא אמנם גנב, אבל אני לא הפסדתי. יכול אדם להיות למזיק אף כי באמת לא הזיק. אם יקרב איש לאשתו בחשבו שהיא אשה זרה, הוא נעשה לנואף, אף על פי שהיא אינה נואפת. או מוסך אדם רעל בכוסי ועל ידי שהתערב במאכלים איבד הרעל את כוחו, הרי עמס זה עליו אשמה מבלי שגרם לי נזק. כן גם יוכל להיות לסטים, מי שכלי־זינו פגע במלבוש ונעצר. כל מעשי־רשע עוד קודם צאתם אל הפועל הם שלמים, במידה אשר האשמה די ברורה. ישנם דברים קשורים ביחס זה לזה, באופן אשר האחד יוכל להיות בלתי השני אבל השני לא יוכל להיות בלתי הראשון. אני יכול להניע רגלי, מבלי שארוץ; אבל לרוץ לא אוכל מבלי שאניע את רגלי. אני יכול להיות במים מבלי לשחות; אבל אם אני שוחה, אי אפשר שלא אהיה במים. מן הגדר הזה הוא גם מה שאנחנו מבררים כאן. אם קבלתי עוול, בוודאי הוא נעשה; אבל אם נעשה העוול, אין מן ההכרח שקבלתי אותו. הן הרבה דברים יכולים להתרחש שירחיקו ממני העוול. כמו שתוכל על פי מקרה להשמט היד אשר הורמה כנגדי, והחצים שנזרקו יכולים לנטות בדרכם, כן יוכל איזה מאורע לדחות את המעשים הרעים אשר התכוונו לעשות לי, או לעכבם בדרכם, באופן אשר מצד אחד נעשו ומצד אחר לא יתקבלו.

ח

מלבד זה הן לא יוכל הצדק לסבול דבר שאינו לפי הצדק, כי ההפכים אינם מתאחדים. וכיוון שהעוול יוכל להעשות רק באופן שאינו לפי הצדק, אי אפשר שיתרחש למשכיל. ואל תתמה על זה. כי לא רק עוולה לא יוכל לעשות לו שום אדם – גם תועלת לא יוכל להביא לו. אין המשכיל חסר דבר, שיצטרך לקבלו בתור מתנה, ואין לרשע דבר שיוכל לתת למשכיל ויהיה ראוי לו. הלא קודם שיתן, צריך שיהיה הדבר ברשוּתו, אבל אין לו דבר שישמח המשכיל אם ימסרנו לו. אם כן, לא להזיק ולא להועיל אפשר למשכיל, כמו שהאלהוּת אינה צריכה לעזרה ואינה עלוּלה להפסיד. והמשכיל הוא שכן וקרוב לאלהוּת, ומחוץ להיותו בן־תמותה, הוא דומה לה. בהיותו מתאמץ בכל כוחו להגיע לנשגב, למסודר, לעומד הכן, לישר והולך בדרך סלולה, למה ששלו ומבורך ומביא טובה לעולם, יהיה לברכה לעצמו ולאחרים, לא יחמוד לו דבר שפל, לא יתעצב על דבר, יסמוך רק על השכל, וברוח אלהי יתהלך בקרב הפגעים האנושיים. אין מקום שיקבל מעשה עוול משם, לא רק מצד אדם – אף לא מצד המזל, אשר בכל פעם שהוא נלחם עם הצדק לא יוכל לו והוא נסוג אחור. אם את הרעיון הגדול אנחנו משיגים ברוח נכונה ולב שקט, את הרעיון אשר לעומתו אפס ואין הם חרון־אף החוקים וקצף עריצים, וגם המזל הוא אין־אונים – ויודעים אנחנו כי המות איננו דבר רע²⁰ ולכן גם עוולה איננו, – יותר נקל יהיה לנו לשאת כל שאר ההפסדים והמכאובים, החרפות והנדודים ממקום למקום, ושכול ואלמון. גם אם כתומם יחד יבואו על המשכיל, לא יכניעוהו, ופחות מזה יתעצב אם פגע אחד מאלה ישיגהו. ואם הוא נושא במנוחה כל עוולה המתרחשת לו מצד המזל, קל וחומר למה שנעשה לו מצד בני אדם תקיפים, בידעו שהם רק מטה זעמו של המזל.

ט

לכן הוא מקבל עליו את הכל, כמו שהוא סובל את הקור בימות החורף, ואת קשי האויר ואת הקדחת וכל מיני מחלה ושאר המקרים המתרחשים. איננו מגדיל כל כך ערך הדברים האלה, שיחשוב כאילו נעשו במועצות ודעת כנגדו, כי באלה משתמשים רק החכמים, וכל האחרים עושים מעשיהם בערמה ומזמה וביצר פראי כדרך הבהמות – לכן הוא חושב אותם בגדר הדברים המקריים. כל דבר מקרי רק מסביב לנו יוכל לשפוך חמתו ויאבד דרכו.

גם לזאת ישים לבו, כי חומר רב יש למעשה עוול במה שמשתדלים להמיט עלינו סכנות, כגון שמציגים קטיגור ומלשינים בעדות שקר ומגרים בנו קנאת התקיפים, וכיוצא בזה ממעשה לסטים המתרחשים בין האזרחים הנכבדים ברומא²¹. כמה פעמים העוולה נעשית במה שמעכבים אדם מלבוא על שכרו ולהשיג פרס אשר חכה לו, או שמעבירים ממנו ירושה אשר צפה אליה וטרח בשבילה, או שוללים ממנו חסדיה של משפּחה אדירה. אבל מכל אלה ינצל איש משכיל, כי הוא איננו חי בתקווה או בפחד.

הוסף על אלה, כי את העוולה יסבול אדם רק כשהיא עושה עליו רושם. תיכף להרגשה ישתער עליו רוּחו. אבל לאיש עומד בקומה זקופה אין השתערות ברוּחו, הוא מושל ביצרי נפשו ונשאר במנוחה שאננה. אילו נגעה בו העוולה, היתה מרגיזה אותו ונעשית לו למכשול. אבל נעדר הקצף הוא איש משכיל, אשר המעוררת אותו היא המחשבה על העולה, ולא היה יכול להיות חפשי מן הקצף, לולא היה חפשי גם מהרגשת המעשה הרע, בידעו שלא יפעל עליו כלום. על כן הוא נשאר בקומתו הזקופה ובשמחת לבו, והששון מרומם נפשו תמיד. לא רק שאיננו מיצר על המקרים ועל בני אדם שפוגעים בו, כי אם גם משתמש הוא בפעלי־עוולה הללו, ועל ידיהם הוא מפשפש במעשיו ומנסה את צדקתו²².

יהי איפוא חביב עלינו, בבקשה מכם, הלקח הזה, ויכנס בנפשנו ובאזנינו, שהמשכיל עומד מחוץ לגדר מעשי־עוולה. אין אתם מפסידים על ידי זה כלום בזדונכם ובתאוותיכם החמסניות ובקלות דעתכם העוורת וביהירותכם הנפרזה. חטאיכם במקומם עומדים. אבל למשכיל ניתן בזה השחרור. אין כוונתנו, שלא יהיה אפשר לכם לעשות דבר נבלה, כי אם שהוא משליך את כל הנבלות למצולת־ים²³ ומגין על עצמו, רק בסבלנות ובאצילות הנפש. כן התרחש לפעמים בעריכת הקרבות החגיגיים, שנצחו רבים בזה שהוגיעו בסבלנות יתרה את ידי המכים בם. חשוב את המשכיל למשפחת אלה האנשים, אשר הגדילו כוחם בשמוּש ארוך ונאמן, והגיעו למדרגה, שהם סובלים הכל וכוחות צורריהם נלאים כנגדם.

י

אחרי שגמרנו את החלק הראשון, נעבור אל השני, אשר בו נעסוק בטעמים פרטיים, ויותר עוד בראיות כלליות לאי־אפשרות הכלימה. היא כעין עוולה ממדרגה נמוכה, אשר יותר נקל לנו להתרעם עליה מלקבל פיצוי, ואשר גם החוקים לא חשבו אותה לראויה לקצוב בעבורה עונש.

הנה כי כן נפש פעוטה מתרגשת ונכוית מתוך מעשה או מאמר שאינו לפי כבודה. “הלז לא נתנני להכנס אליו היום, אף על פי שאחרים נכנסו. – הוא פנה אלי עורף ביהירות בשעה שדברתי, או שחק עלי בגלוי. – הוא לא הושיבני באמצע על המטה, כי אם במקום נמוך” – ועוד כאלה, דברים אשר אוכל לכנות רק: תלונות נפש חולנית. אנשים מעונגים, אשר טפחם האושר, נכשלים בהם. מי שיודע דברים גרועים מאלה, אין לו פנאי להשגיח בם. רוחות חלשות מטבען ותשות כוח כנקבות ונמוגות מרוך, מפני שלא הכירו מעולם את הנבלה האמתית בכל תקפה, נתקלות בפנאי העודף אשר להן בקטנות כעין אלה, אשר על פי הרוב הן גם טעיות של שיקול הדעת. מי שמצטער על ביוש ממין זה, מראה שאין תבונה בו ולא בטחון בעצמו. בוודאי הוא רואה את עצמו כנבזה, והעוקץ בא בעקבות שפלות הרוח המדכאה ומכניעה את האדם. אבל המשכיל לא יוכל להתבייש על ידי שום אדם, הוא מכיר את גדלו ואינו נותן הרשאה לשום אדם לשפוט עליו, ואת כל אלה הדברים הגורמים – לא אומר: דכדוך, אבל: טורח לנפשות, אותם אינו צריך לנצח, כי אינו מרגיש בהם כלל. יש דברים יותר קשים המתרחשים למשכיל, אף על פי שאינם הורסים מצבו, כמו מכאובי הגוף וחולשתו, או אבדן ידידים ובנים, או שרפת עיר מולדתו במלחמה. אינני אומר על כל אלה שאין המשכיל מרגישם. אינני מיחס לו טבע האבנים ולב קשה כברזל. גם אין זאת גבורה, לשאת מה שאין מרגישים כלל. כיצד הוא עושה? יש פגעים שהוא מקבל, אבל אחרי אשר קבלם, הוא מבליג עליהם ומשתחרר מהם, בעת אשר העקיצות הקטנות איננו חש כל עיקר ואינו משתמש כנגדן בגבורתו הרגילה, העומדת לו בצרות, כי איננו שם לב להן כלל או שוחק הוא עליהן.

יא

מלבד זה, כיוון שעל הרוב דברי ביוש וכלימה יוצאים מצד הגאים והחצופים והאנשים שאינם יודעים איך להתנהג באשרם, יש לו במה לדחוף אחור את ההתנפלות: במדה הנעלה של רוממות הנפש. תהיינה הנאצות איך שתהיינה – עובר הוא עליהן כעל הבלי חלומות וחזיונות לילה שאין בהם אמת וקיום. עם זה הוא חושב, כי בני אדם הללו מאד נמוכים הם מאשר יוכלו להעיז להשקיף מגבוה על מי שנעלה עליהם. הבזיון נגזר מן בוז²⁴, כי רק עם אדם שבוזים אותו מתנהגים בדרך בזיון. אבל לא יוכל אדם לבוז למי שגדול וטוב ממנו, גם אם הוא עושה כדרך המבזים. הן גם ילדים מכים בפני הוריהם, ויש אשר עוללים פורעים שער אמם או יורקים בפניה, או מגלים בפומבי מקומות צנועים בגופה או מפטפטים דבר נבול – ולא נכנה את כל אלה בשם בזיון. למה? מפני שהעושים אינם יכולים לבזות. מטעם זה גם דברי חידוד של עבדים שמכלימים בהם פני אדוניהם אינם אלא משעשעים אותנו, והחוצפה שלהם אינה מרהיבה לקחת את האורחים למטרה, זולתי אחרי שעשו התחלה בבעל הבית. כל יותר אשר בן אדם נבזה ונחשב כשוטה כן לשונו יותר חפשית לבדיחות, לכן קונים לכתחלה נערים חצופים ומגדילים עוד את עזות־פניהם ומלמדים אותם שיהיו דברי גדופים שגורים על פיהם, ואין אלה מכונים דברי בזיון וכלימה כי אם בדיחות²⁵. מה רבה הטפשות, אם באותם הדברים עצמם פעמים משתעשעים ופעמים מתבזים, וקוראים את המלה כשנאמרה מפי אחד הידידים בשם נאצה, וכשנאמרה מפי עבד משתטה – חדוד חריף?

יב

מה שבלבנו כנגד הילדים, הוא בלב המשכיל כנגד כל אדם, אשר גם אחרי עבור בחרותו וכשכבר שיבה על ראשו נשאר בילדותו. ובאמת, הכי גדלו האנשים, אשר רשעתם בתוך נפשם וחטאותיהם בלבד שגשגו, ומן הילדים המה שונים רק במדת גופם ובצורתם, אבל בכל שאר הדברים נשארו קלי דעת ובלתי נאמנים, רודפי תאוות בלי בחירה, נבהלים וכובשים את עצמם רק מתוך פחד²⁶ ולא מתוך תבונה? הן לא יאמר איש כי הבדל יש ביניהם ובין ילדים, בעבור שהללו להוטים לאסוף כלי שעשועים, אגוזים ופרוטות, והללו לכבוש זהב וכסף וערים; בעבור שהללו משחקים כילדים בתפקידי משרה, בבגדי כהונה ובצרורות הכבוד²⁷ ובעריכת משפּטים, והללו בשדה המלחמה ובשער העיר ובמקום המשפט משחקים בדברים אלה לאמתם? הללו מקבצים חול על שפת הים ועורכים בנינים כעין בתים, והללו, כמתעסקים בדבר גדול, מסדרים נדבכים ומבצרים, קירות וחומות גבוהות, עד אשר מה שהמציאו למחסה לגוף נהפך לסכנה בשבילו? שטות אחת היא לילדים ולבאים בימים, רק שבקרב אלה נתיבתה אחרת ויותר מסוכנה.

לכן כדאי וראוי הוא, שהמשכיל יחשוב בזיונות מצד אנשים אלה לדברי שחוק. כפעם בפעם יוכיח או ייסר אותם כמו שעושים לילדים, לא בעבור שקבל בזיון, כי אם בעבור שעשו לו כן וכדי שלא יוסיפו לעשות. כן כובשים במכות גם את הסוסים ובולמים אותם, ואין אנחנו כועסים כשהם בועטים ברוכב עליהם, כי אם מתאמצים שיכבוש כאבם את עקשנותם. מכאן גם תשובה למה שמשיגים עלינו: “האם המשכיל אינו מקבל עוול ולא בזיון, למה הוא מיסר את עושיהם?” לא מתנקם הוא בהם, כי אם מתקן אותם.

יג

איך אפשר שלא תאמין, כי חזקת הנפש היא מגדר המידות אשר המשכיל מתנהג על פיהן, אם מוצא אתה כאלה גם אצל אחרים, אם גם מתוך סיבות שונות? היש רופא מתקצף על חולה משתגע? הכי יתרעם בעבור דברי נאצה של חולה־קדחת אשר אסר עליו מים קרים? כן מתנהג המשכיל לעומת כל אדם, כמו הרופא לעומת החולים, אשר לא יסרב גם לעסוק באברי הבושת ולעיין בצואה ובשתן שלהם, כשהדבר צריך בשביל הרפואה, ויספוג את קללותיהם כשהם מתגעשים מחימה. יודע המשכיל, כי כל בני אדם הללו המתהלכים בבגדי כבוד, לבושי ארגמן, אם גם לפי חזות פניהם הם מתראים כאיתנים, באמת אינם בריאים כל כך, והוא רואה אותם כחולים שאינם מושלים בעצמם. לכן לא ירגז אם מפני מחלתם הם מעיזים לומר דבר שלא כנימוס כנגד הרופא, וכמו שאיננו נותן ערך רב להכבוד שהם מראים לו, כן לא יתפעל מהנאצות. כמו שלא ירום לבו אם מבקש־נדבות הרבה בשבחו, ולא יראה עצמו נעלב אם נתן שלום לאדם מפחותי ההמון ולא החזיר לו שלום, כן לא יראה עצמו מכובד, אם עשירים רבים נותנים לו כבוד, בידעו שאינם נעלים במאומה ממבקשי־הנדבות ועוד גרועים הם מהם; כי הללו נצרכים למעט וצרכי אלה מרובים. כן גם לא יעשה עליו רושם, אם מלך מדי או המושל אטלוס מאסיא לא ישיב על ברכתו ויעבור עליו בשתיקה ובגאון. הוא יודע כי מצבו של אדם זה אינו כדאי שיקנאו בו, כי הוא במצב מי שהוא אדון לעבדים רבים והחובה מוטלת עליו לדאוג לחולים ולמשוגעים. האם יחרה אפי, אם לא יחזיר לי שלום אחד מאלה הסוחרים בנפש אדם על יד היכל קסטור, הקונים ומוכרים שם בחנויותיהם המלאות משאונם והמונם של עבדים נבזים? בודאי לא. מה יוכל להיות יתרונו של אדם, אשר רק בני־אדם שפלים כפופים לו²⁸? כמו שיזלזל החכם בכיבודיו ובחסרון כיבודיו של אדם כזה, כן גם לא ישגיח בהם אם הם מצד המלך. “כפופים לך הפּרתים, המדיים או הבקטריים – כל אלה הם אנשים שאתה מכריע רק על ידי הפחד, שלא תוכל לחדול מלדרוך קשתך בשבילם, אנשים מן הדיוטה התחתונה המוכרים את נפשותיהם ותאבים בסתר לשלטון חדש!”

לכן לא תעשה הכלמה, מאיזה צד שתהיה, שום רושם עליו. איך שיהיו שונים המכלימים, בעיני המשכיל כולם שוים, בהיות סכלותם שוה. לו השפיל עצמו פעם אחת כל כך, שיעשו עליו רושם העוול או הבזיון, לא היה יכול לשבת עוד בשלוה; אבל השלוה היא מנת חלקו של האדם המשכיל. הוא לא יסכים גם, כי על ידי שיחשוב את הבזיון שנעשה לו יצא מזה כאילו הוא חולק כבוד להעושה. הרי מן ההכרח הוא שישמח אדם בהגיע לו שבח מצד אנשים אשר הגנות שבאה לו מהם מקניטה אותו.

יד

ישנם אנשים טפשים כל כך, החושבים כי מצד אשה יכול להגיע להם בזיון. אין הבדל אם כבודה היא ורבים נושאים אותה בגוהרקא ועגילים יקרים באזניה ומושבה על מצעות רחבים – בכל אופן היא יצוּר חסר תבונה²⁹, ואם לא השיגה חכמה והרבתה למוּדים, הרי היא כחיה פראית מסורה רק לתאוות. – יש מתרעמים, אם העבד משפּר־התספרת³⁰ קלקל שערת ראשם, וחושבים לכלימה עכובים מצד שומר־הסף, או את גאות המשרת הקורא בשם הנכנסים, או את יהירות העבד מציע המטות. איך צריכים לשחוק על הבלים כאלה ואיך צריכה הנפש להתמלא ענג, אם בעד שאון סכלותם של אחרים היא חוזרת להתבונן בשלוַת עצמה!

“אם כן, הכי לא יקרב איש משכיל כלל לשער, אשר שומר גס־רוח עומד בו?” – אמנם כשיהיה לו דבר נחוץ, ינסה לגשת, ובן־אדם הלז, יהיה מי שיהיה, ידמה בעיניו לכלב רע, אשר ישתיק בהשליכו לפניו חתיכה לאכול; לא ימאס לתת לפי הצורך מתן, למען יעבור על הסף, ויחשוב בלבו כי ישנם גם גשרים שצריכים לשלם מס כשעוברים עליהם. כן הוא נותן גם מתנת ידו למי שיהיה, כשהוא ממונה על אותו המשמר במדינה, והוא יודע כי מה שנמכר ניתן להקנות. קטנות המוח היא, אם מתכוון איש לענות לשומר הסף כאשר עם לבבו, אם הוא שובר את מטהו או הולך להתאונן אצל אדונו ומבקש שיענשו אותו, הנשפט בכגון זה נעשה לבעל דינו של המכלים, וגם אם נצח, עשה עצמו לדומה לו.

“ואם סטירות לחי קיבל המשכיל, מה יעשה?” – מה שעשה קאטו כשהכו אותו על לחיו. לא חרה אפּו, לא ביקש נקמה, לא הוצרך אף לסליחה, כי אם ראה את הדבר כאילו לא נעשה³¹. גדול היה במה שביטל את הנעשה, מאשר היה לו רק סלח. אין צורך לחקור הרבה בזה. מי לא יכיר, כי הדברים הנחשבים לרעים או טובים אינם דומים בעיני המשכיל כמו בעיני ההמון? המשכיל לא ישגיח במה שהאנשים מכנים חרפּה או צרה. הוא איננו הולך בנתיבות ההמון, כי אם כדרך הכוכבים הסובבים במסלה מתנגדת לעולם, כן הוא הולך בדרך שאינה מתאימה לדעת הרבים³².

טו

חדלו לכם איפוא מתמוה: “הכי אין פגע רע מתרחש למשכיל אם הוא נפצע או אם עינו נעקרת? הכי אינו מקבל כלימה, אם רודפים אחריו נבלים בשער העיר בדברי גדופים? או אם, כשהוא קרוא לשולחן המלך, פוקדים עליו לשבת במקום נמוך ולסעוד בחברת העבדים הממונים על המלאכות הנבזות? או אם הוא נאלץ לסבול כל דברים קשים שהמציאו כדי להכאיב את לבבו?” – כל הדברים האלה אם גם רבים יהיו וקשים מאד, מטבע אחד הם: אם מקטנות לא יתפעל, גם הגדולות לא תפעלנה עליו, אם המעט לא יעשה רושם עליו, גם הרוב לא יעשה. אבל הנה אתם רק מתוך חולשת דעתכם שואבים את השערותיכם על גדולי הדעה, ורק לפי מה שהערכתם את גודל כוחכם לסבול, אתם מעלים קצת במדרגה את סבלנותו של המשכיל. אבל באמת קובעה לו מעלת מידותיו מקום בגבולות אחרים של העולם ואין לו כל דבר משותף עמכם. לכן גם אם דברים קשים מתרחשים וכל מה שכבד מנשוא ואין אוזן יכולה לשמוע ועין לראות – המון דברים כאלה לא יכריע אותו, וכמו שהוא סובל מאורעות בודדים, כן יסבול כולם יחד. מי שאומר, כי המשכיל סובל דבר זה ודבר אחר אינו יכול לסבול, ומצמצם על ידי כן את גודל רוּחו בגבוּלות קבועים, אינו אלא טועה. הגורל כובש אותנו, אם אין אנחנו כובשים אותו כולו.

אל תחשוב, כי זה הוא רק חסרון הרגשה כפי שיטת הסטואים. הנה החכם אפיקורוס, אשר אתם רואים כמורה־דרך לחיי עצלות וחושבים שהוא מלמד חיי־נעימות ובטלה והדרכים המובילים לתענוגים, גם הוא אמר: “רק לעתים רחוקות עומד המזל לשטן בדרך המשכיל”. הנה הוא דובר כמעט כגבר בעוז! – למה לא נחזק עוד יותר את הרעיון ולא נדחה בכלל את הגורל? הביטה וראה, הנה ביתו הצר של איש משכיל, בלי תפארת, בלי שאון, בלי קישוטים, בלי שומרי־פתח עושים מסחר נבזה עם המון הנכנסים: אבל את הסף הנקי הזה והחפשי משומרים לא יעבור המזל! הוא יודע שאין מקומו שם ואין שם דבר תחת השפעתו.

טו

אחרי שגם אפיקורוס, המגדיל ערכו של הגוף, מגביל את ממשלת פגעים רעים, מה נחשוב אנחנו לדבר שלא יאומן או יוצא מגדר הטבע האנושי? הוא אומר, כי המשכיל יוכל לסבול את פגעי המזל, ואנחנו רואים אותם כאילו אינם. אין כל סיבה לומר, כי נגד הטבע הוא זה. אין אנחנו מכחדים, כי לא נעים הוא להיות מוּכה ונרדף או מחוסר אחד מאברי הגוף, אבל אומרים אנחנו, שאין אלה פגעים רעים. אין אנחנו שוללים את רגש הכאב, רק את השם פגעים רעים, כי אי אפשר שיגיעו כאלה למי שצדקתו שלמה³³. נעיין נא, מי כיוון יותר לאמתו של דבר. שניהם מסכימים, כי ראוי לבוז לפגעים. וכי תשאל, מה ההבדל בין שניהם? הוא כההבדל בין שני גבורים מתגוששים בחרבותיהם, האחד מבליג על פצעו ומתחזק במקומו, והשני³⁴ צופה אל ההמון הזועק ואומר: אין כלום! ואינו מניח להפסיק.

אין המרחק רב בין שנינו. את הענין שאנו עוסקים בו ושהוא לנו עיקר, מבררים שתי הדוגמאות: כי צריכים לבוז לפגעים ולמה שאני נוטה לכנות צל הפגעים ודמיונם, לכלימה וגדופים, אשר למען התרומם עליהם אין צורך אף להיות משכיל ביותר ודי שיבין אדם ויוכל לשאול את נפשו: האם ראוי אני לכגון אלה או אינני ראוי? אם ראוי – אין כאן הכלמה, כי אם משפט. ואם לא ראוי – אזי יבוש ויכלם העושה!

ומה היא זו שקורין הכלמה? אמר אדם דבר הלצה על תבנית ראשי הגרועה, על עיני החולניות, על שוקי הדקים, או על קומתי שלא ישרה בעיניו. הכי בזאת מכלימים אותי שמשמיעים אותי דבר גלוי לכל? יש שאומרים דבר בפני אחד, ואנחנו שוחקים, וכשנאמר בפני רבים אנחנו כועסים ואין אנחנו מרשים לאחרים לומר אותם הדברים בעצמם אשר אנחנו אומרים על עצמנו. אנחנו משתעשעים בהלצות קטנות, ורוגזים כשהן גסות.

יז

כריזיפוס³⁵ מספּר על דבר אדם אשר כעס בעבור שכנו אותו בשם “האַיל אשר בים”. את פידוס קרניליוס, חתנו של אובידיוס נאזו, ראו בוכה במושב הסינאט בעבור שכנה אותו קורבולו בשם “בת היענה מרוטת הנוצות”. כנגד נאצות אחרות, אשר פגעו בתכונת נפשו והטילו עליו אשמות, נשאר חזק ברוחו, ורק בשביל השטות ההיא שפך דמעות. כן היא חולשת הנפשות בשעה שהשכל מסתלק. – מה איכפת לנו, אם מחקה איש את אופן דיבורנו, או מתעלל בתהלוכותינו, במום שבגופנו או בלשוננו? הכי מתגלה המום יותר במה שאחרים מחקים אותו, ממה שהוא מופיע ממעשינו? ישנם אנשים שאינם אוהבים לשמוע על דבר זקנתם ולבן שער ראשם וכאלה, אף על פי שבעצמם ביקשו להזקין. לאחרים זכרון עניותם הוא עוקץ מכאיב, אף על פי שבמידה שהם מסתירים אותה, הם מרגישים אותם בעצמם. הלא שולל אתה את החומר לאנשי זדון ומהתלות ולא יוכלו להלבין פניך, אם אתה מקדים מרצונך ואומר אותו לכתחילה³⁶. אין אדם נעשה לשחוק, אם הוא המתחיל לשחוק על עצמו.

על וואטיניוס, אדם, שהיה ראוי לשחוק עליו ולגנותו, אמרו שהיה בעצמו גחכן ורגיל בדברי חדודים, אהב להתלוצץ על רגליו ועל גרונו, שנעשה בו חיתוך, על ידי זה השתמט מן ההלצות של אויביו, אשר היו מרובים מן המומים שבגופו, וביחוד מדברי השנינה של ציצרון. אם יכול היה לעשות זאת הלז בעזות מצח, אדם אשר מרוב הגדופים אשר קיבל אבד לו כבר כל רגש כבוד, למה לא יוכל לעשות כן איש עוסק בלמוּדים ואשר הגיע למדרגה גבוהה בעבודת ההשכלה?

נוסף על זה, הרי הוא גם מין נקמה במי שחפץ להכלים אותנו, כשגוזלים ממנו העונג להביא אותנו לידי בזיון. לפעמים הוא צווח: “צר לי! כמדומה שלא הבין מה שאמרתי!” נמצא כי פרי ההכלמה הוא בהרגשת הנכלם ובכעסו עליה. – בוודאי ימצא גם במשך הזמן אדם דומה לו ואשר ישלם לו גמולו גם בשבילך.

יח

בין המידות המגונות שהיה עשיר בהן קיוס קיסר³⁷ היתה גם זו, שהיה רגיל לשפוך בוז על אחרים ולומר דבר גנאי על כל אדם, בעבור שהיה בעצמו חומר רצוי כל כך לשחוק – הלא כה מכוערה היתה חיורת פניו, אשר העידה על שגעונו; כה תרוטות היו עיניו השקועות תחת מצחו הקמוטה; כה מתועבה היתה קרחתו עם קצת השערות הדלות בראשו; הוסף על זה את ערפו המכוסה כמו בשערות בהמה, את שוקיו הצנומים ואת רגליו הגסות! לו באתי לספּר בפרוטרוט, איך חרף אדם זה את הוריו ואת אבות אבותיו ואיך גדף את כל המערכות – אין קץ לדבר. אזכיר רק מה שהביא עליו מפלה. בין ידידיו היותר קרובים היה וולריוס האסיאטי, אדם תקיף אשר לא היה נוטה לשמוע במנוחת נפש גדופים מפי אחרים. עליו התלוצץ במסבת מרעים ובאספת־עם, בקול גדול, טען על אשתו של זה איך דרכה בדברים שבצנעה³⁸. האלהים הטובים! כאלה נאלץ גבר לשמוע, כאלה ידע המושל, ועזות פניו הגיעה לידי כך, שלא נמנע מלספּר באזני מי שהיה קונסול, באזני מי שהיה ידידו, באזני הבעל, כי הוא נאף עם אשתו וכי גם בחלה נפשו בה³⁹.

כריא⁴⁰, אחד משרי הצבא, לא היה איש דברים, קולו לא היה צלול, ומדברו כאדם חשוד אשר אמרי פיו מפוקפקים. כשביקש מאת קיוס את המלה הקבועה לאות, לפעמים אמר לו: “וונוס”, ולפעמים: “פריאַפוס” או כל מלה מגונה, כדי להתקלס בחולשתו של השואל – כן התגאה השפל והנבזה הזה, התפוס זהב, ובאלה אלץ את הנעלב להשתמש בחרבו, למען לא יצטרך עוד לקבל אותות בזיון ממין זה. הוא היה המרים את ידו בתחילה בין הקושרים, הוא שסע את ערפו במכה אחת חזקה. אחריו אמנם הניפו עוד רבים מכל צד את חרבותיהם להנקם בעריץ מרשעתו למדינה כולה ולתושבים יחידים – אבל המתחיל בדבר היה אדם, אשר פחות מכל קווּ ממנו זאת.

וקיוס זה חשב מצדו כל דבר כפחיתת כבוד נגדו, כדרך האנשים שאינם סובלים שום עלבון, אבל תאבים להעליב אחרים. על הרניוס מצר התקצף, בעבור שנתן לו שלום רק בשם “קיוס”; ואת ראש־גדוד אחד לא נקה, בעבור שקרא אותו בשם “קליגולא”. באמת היה מכונה כן, בעבור כי נולד במחנה ונתגדל בתוך הלגיון, ובשם הזה לבדו היו רגילים אנשי הצבא לקרוא אותו. אבל אחרי כן כשעלה לגדולה חשב את השם קליגולא לחרפה⁴¹.

כן עלינו למצוא נחמה בהרעיון, כי אף אם נהיה מצדנו נוחים לפיוס ונחדל מנקמה, עוד יבוא איש אשר יטיל עונש על הזד היהיר והמרשיע, כי אין דרך עוונות כאלה למצוא ספוּקם באדם אחד ובעלבון אחד. נשא עינינו ונתבונן במידות אנשי השם אשר אנחנו משבחים את ענותנותם, בדרך גבר כסוקרטס, אשר קבל במנוחה את דברי המשל והשנינה שהפיצו כנגדו במשחקים, ושחק עליהם בעצמו, כמו בשעה ששפכה עליו אשתו כסנטיפא מים עכורים. או כאַנטיסתנס, אשר גדפו אותו בעבור שהיתה אמו ברברית מארץ טרציה, והוא השיב רק: הלא גם אם האלים היתה נכריה מהר אידא⁴².

יט

צריך אדם למנוע עצמו מכל מדון וקטטה. הרחק רגליך מהם, ולכל מה שיעוררו בכגון אלה הכסילים (מבלעדי הכסילים אין גורם לדברים כאלה) אל תשים לב. בין הכבוד ובין העלבון מצד ההמון אַל יהיה הבדל בעיניך. אל תתעצב בזה, ובזה אל תשמח⁴³.

אם לא נתנהג כך, נחדל מעשות דברים רבים בהיותנו מפחדים מעלבון או מפני גועל נפש, ולא נעשה מה שנחוץ ומועיל בעניני הצבור ובענינים פרטיים, בהיותנו דואגים כאשה מצרה, פן נשמע דבר אשר לא ינעם לאזננו. יש שאנחנו מתמלאים קצף ושואפים לגלות את הרגש הזה לעומת התקיפים בחופש שאינו נכנע. אבל טעות היא; החופש הנכון איננו דורש מאתנו שלא לסבול מה שכנגד רוחנו. אך זה הוא החופש, לרומם את נפשו על כל עוולה ולעשות אותה לבדה למקור כל הדברים המשמחים אותנו; להרחיק מנפשו כל השפעה חיצונית, כדי שלא יהיו החיים מבולבלים ונהוגים מפחד כל אדם מתלוצץ או מעקם את שפתיו, היש מי שלא יוכל להכלים אותנו, אם ביד כל אדם הוא לעשות זאת?

יכולים גם למצוא הצלה בדרכים שונים, המשכיל השלם – והשואף ללכת בנתיבות השכל⁴⁴. לאלה שאינם עוד שלמים ושעודם נכנעים מפני דעת הקהל, צריכים לבאר, כי מוטל עליהם לחיות בתוך עוול וכלימה: נקל יותר לסבול דברים אשר חכו להם מראש. ככל אשר נעלה אדם ביחסו, בתהלתו, בעשרו, כן יאמץ לבו לסבול. עליו לזכור, כי בשורה ראשונה מציגים את אנשי החיל הגבוהים מחבריהם, וכי דברי כלימה וחרפות וגדופים וכל מה שמשפיל את כבודו עליו לקבל כצווחת האויבים וחצים ואבני בליסטראות המעופפים סביב הכובע, אבל אינם עושים פצע. ואת מעשי העוול יקבל כפצעים, כנזק לכלי המלחמה או כמכה בגוף, מבלי להדחף ממקומו או לשנות אף בצעד אחד את מצבו. אף אם ידחה אותך בכוח וילחץ אותך הצורר – חרפה היא לעזוב את מקומך; מצוות הטבע היא שתשמור אותו. כי תשאל: איזהו המקום^א45? – חובת הגבר⁴⁶!

אבל למשכיל השלם דרך אחרת להצלה יש, מתנגדת לזו. אתם עומדים עוד בקשרי המלחמה, והוא כבר נחל נצחון. – אל תמנעו עצמכם מן הטוב הצפון לכם, ובעוד אשר אתם שואפים אל האמת, אַמצו בנפשכם את התקוה, חכו בששון למה שיותר טוב ונעלה, ובדעתכם ובכל לבבכם השתדלו להשיגו: יש דבר אשר אין לנצח אותו, ויכול אדם לעלות למדרגה אשר המקרים לא יגברו עליו⁴⁷ – זה מונח בסדור המדיני של כלל הגזע האנושי⁴⁸.

[תרצ"ב]

בשביל אשמה, שהטיל הסינאט ברומא על סנקא ושעוד לא הוברר על מה נוסדה (אבל ברור, שלא היה בה דבר מחפיר ומכלים להפילוסוף, שדעותיו הנעלות לא יכלו להתרחק הרבה ממעשיו), נידון לגלות, והוכרח להתישב, בשנת 43 לספה"נ, באי השומם קורסיקה, אשר את שוממותו ועזיבותו הוא מתאר בחרוזי־הקינה שחיבר בימי שבתו שם. לרגל מאורע זה הצטער ביותר על היגון והיסורים, שיגרום הדבר לאמו האהובה הלויא, אשה משכלת וצנועה, שהרבה סבלה בחייה: כבר מיום הוולדה היתה ליתומה מאמה, ובבוא האסון על בנה לוציוס אנאוס כבר היתה אלמנה מבעלה המליץ סנקא הזקן. לה כתב מארץ־גלותו את האגרת שלפנינו, שבה הוא מבאר, כי אינו אומלל כלל. החיבוּר הוא מן המקורות היותר חשובים להכרת המוסר והמידות בקרב אנשי־הדעת ומבקשי השלמוּת הרוחנית ברומא גם בימי הירידה והשחתת־ההמון. האגרת נותנת תמונה מזהרת מחיי־המשפּחה, מכיבוּד־אב, חיבת־ילדים ומסירת־נפש בשביל קרובים (י“ז–י”ט), מאומץ־רוחן ורוחב־דעתן וצניעותן של אמו ושל אחות־אמו (ט“ז–י”ט), מחיי־ההמון בכרכים, מנדידת־העמים ממקום למקום וערבוב כל יושבי־תבל בזמן ההוא. המחברת מלאה רעיונות נשגבים על האדם והחברה האנושית, ביחוד על האזרחות העולמית. – על כמה מרעיונותיהם של חכמי־ישראל, שנראים כמכוונים רק למזלו המיוחד של עם־ישראל (כמו: “בכל מקום שגלו שכינה עמהם”, רעיון אשר התפשט ביחוד אחר חורבן ביתר¹), ומצד אחר – גם על כמה מרעיונותיו של פאולוס (עד כמה שהם שליליים ומתאמצים להוציא את האדם מן החוג הצר של החמריות, אבל לא עד כמה שהם חיוביים ונוטעים אמונה מחוּץ לגדר־השכל), מפיצים הגיונותיו של סנקא בשיחה זו, כמו בשאר שיחותיו, אור בהיר. הוא מתאר בתחילה את התלישוּת של רוב האנשים המתקבצים בכרך גדול וכי הגזע האנושי נמצא בנדידה תדירית (ו’–ז'), ועובר מזה לרעיון כי “אין גלות קשה כל זמן שחכמה ודעת, צניעות ויראת־חטא מלוות את הגולה”; “אין הגלות חרפה”; “אחד הפליטים היה מי שיסד את מלכות־רומי”; “לאיש חכם כל מקום ארץ־מולדת”; “יכול כל הולך בגולה לקחת עמו את צדקתו”; גם: “העניות אינה צרה לאדם”, כי הנפש לבדה היא מקור העושר (ח’–י"א). במשך השיחה ניכר, שאין אמו לבדה בתור מקבלת־האגרת לנגד עיניו, ועל־כן הוא מרחיב לפעמים את הדברים וגם אינו מסיים בסגנון של אגרת, אלא כהצעת רעיונות על חיי־השׂכּל, תום ויושר, שנועדו למקרא לכל בני־בינה.

התרגום הוא על פי המהדורה של טייבנר (ליפסיה), כמו בשאר הכתבים הפילוסופיים של המחבר.

אִגֶּרֶת־תַּנְחוּמִים לְאִמּוֹ הֶלְוִיָּא

א

כבר כמה פעמים, אמי הטובה, התעוררתי להגיד לך דברי־ניחומים, ותמיד חזרתי בי. להרהיב עוז בנפשי לעשות זאת היו לי טעמים רבים. ראשית, יען נראה לי, שאפרוק מעלי כל הצרות אם רק אמחה מעיניך לפי שעה את הדמעות אשר לתת פוגת להן לחלוטין אין ביכלתי. מלבד זה בטחתי, שיגדל כוחי לאמץ את רוחך כאשר אך אתעודד בעצמי; גם יראתי, שאם תמוט רגלי, יהיו גם הקרובים אלי בנופלים. לכן התאמצתי להניח ידי על מכתי ולהתאפק ככל האפשר, למען יצלח לי לחבוש את פצעיכם.

לכוונתי זאת נמצאו עיכוּבים שוֹנים. ידעתי, כי אין לפגוע במכאובך כל עוד כוחו חדש וכביר, כי דברי־הניחומים עוד יגדילו ויאדירו אותו². הן גם למחלה אין דבר יותר מסוכן מסם־מרפא כשניתן קודם זמנו. לכן חכיתי עד שיחלש מעצמו תוקף־מכאובך ויהיה במשך הזמן יותר נוח לקבל רפאות־תעלה, עד כדי שירשה לנגוע ולטפל בו. אף לזאת שמתי לבי: עד כמה שחיפשתי בחיבוּרים של אנשי־רוּח מהוללים מה שכתבו להקל עוּל־היגון ולהחליש רגשי־אבל, לא מצאתי דוגמה לאדם, שמנחם את קרוביו בשעה שהוא בעצמו הגורם לדמעות. במצבי זה היוצא מן הכלל נשארתי תוהה ויראתי, פן יגדילו דברי את המכאובים, תחת להביא ניחומים, הן לדברים חדשים ולניבים, אשר עוד לא נשמעו בשיחת־יום־יום בקרב בני־אדם, היה צריך האומלל המוטל כבר על מדורת אש ועצים, לו הרים ראשו למען נחם את קרוביו. כל מכאוב גדול כופה את הנפש למצוא לו ביטוּי מיוחד, באותה שעה שהוא עוצר מלהוציא קול־הברה בכלל.

איך שיהיה, אתאמץ שלא לסמוך על דברי־שכל, כי אם אבטח, שאהיה יותר מכל דברי־נחמה אני בעצמי לך המנחם. הן את פני לא תוכלי להשיב ריקם, ולכן אני מקוה, כי אם גם קשה־עורף הוא האֵבל, לא תסרבי מלהרשותני לשים גבול לשאיפת־נפשך.

ב

ראי־נא, איך אני בוטח בחיבתך אלי, וכי אין אני מסופק, שתהיה פעולתי עליך יותר נמרצה מפעולת המכאוב, אף־על־פי שהוא השליט היותר תקיף בלב־האומללים. לא אחיש לנגוע בו תיכף. הנני להתיצב בתחילה על צדו ולשים עין על מה שהוליד אותו, הנני לחזור על הכל ולעורר את היגונים, שכבר נשכחו מן הלב.

אם ישאל איש: “מה היא דרך זו, אשר אתה בוחר לתנחומים? וכי כן עושים להזכיר את הצרות, אשר נמחו, ולכוף את הנפש, הרובצת תחת משא יגון אחד, שתשקיף בסקירה אחת על כל יסוריה יחד?” – אז אשיב לו, כי במקום שהמחלה גברה כל־כך, עד שהיא מתחזקת למרות כל סמי־מרפא לפעמים מנסים להעלות ארוכה על־ידי אמצעים הפכיים. כשאני מגלה לנפש את כל יסוריה ועורך לפניה את כל היגונים, אמנם איני רופא בדרך נוחה וקלה, אבל כמי ששורף ועושה נתוּח בבשר־החולה. התועלת, אשר תצא מזה, היא, כי נפש, שכבר גברה על יסורים מרובים, תבוש להתאונן על פצע אחד בגוף מלא חבורות וצלקות.

לכן יוסיפו־נא לבכות ולהאנח האנשים, אשר רוחם הרפה נחלשה מתוך אושר ימים רבים; כשהם נתקלים בפגע קטן, הם כושלים ונופלים. אבל האנשים, שכל שנות־חייהם הן שורה של פגעים רעים, הם ישאו את הדברים היותר קשים באומץ־לב, אשר לא ימוט. יתרון אחד יש לצרות המתמידות, כי את אשר הן תוקפות ביותר, אותו הן מחזקות לסבול את כל הבא עליו.

מזלך, אמי, לא הניח לך שעה פנויה מיסורים, ואפילו יום־הולדתך לא ניצל מאסון כביר: את אמך אבדת כאשר אך יצאת, לאויר־העולם, באותה שעה, שבה נולדת ונכנסת לחיים. בבית אם־חורגת גדלת, אשר מצדך התאמצת בהכנעה ומשמעת, כבת מלידה, לעשותה לך לאם. אבל לא דבר נקל הוא לסבול עול אם־חורגת, אם גם היא היותר טובה. את דודי היקר והחביב, המעולה והישר באדם, אבדת בשעה שחכית לבואו מארץ־מרחק³. וכאילו לא רצה המזל להקל מעליך את אכזריותו על־ידי הפסקות רחבות, לא עברו שלשים יום עד שהובלת לקבורה גם את בעלך החביב אשר ילדת לו שלשה בנים⁴. בעודך מתאבלת הגיעה לך שמועת־האֵבל החדשה, – ובשעה שהיו כל הבנים רחוקים, כאילו בכוונה נדחו הצרות לזמן, שלא היה לך במי להתּמך במכאובך. אעבור בשתיקה על כמה סכנות ופחדים, אשר התגלגלו עוד עליך בלא הפסק ואשר נשאת וסבלת. הן רק זה לא כבר אספת בחיקך, אשר ממנו יצאו שלשה נכדים, את עצמות שלושת הילדים שמתו. לא עברו עשרים יום מן השעה שקברת את בני, אשר גוע בזרועותיך ותחת נשיקות־פיך, והשמועה הגיעה לך, שאני לוּקח וגולה – עוד דבר מר זה היה חסר לך, להתאבל על אלה, שעודם חיים!

ג

מודה אני, שהפצע הזה החדש הוא היותר קשה מכל מה שנגזר עליך עד היום. צרה זו לא רק בעורך שׂרטה, כי אם פלחה לב וכליות. אבל כשם שלוחמים צעירים ממהרים לזעוק מכאב על כל פצע קטן ומפחדים עוד יותר מפני יד־הרופא משהם יראים את החרב, בעת אשר אנשי־חיל מזקינים, אף אם הם דקורים בכל גופם, נושאים בסבלנות ובלא אנחה את מעשה־החובש כאילו הוא מתעסק בגופים נכרים: כך גם אַת, אמי, צריכה כעת לסבול באומץ־רוח את עבודת הרופא.

הרחיקי מעליך נהי ויללה וכל מה שהאשה מרעשת בו עולם כשמכאובה תוקף אותה. הן לשוא היו כל הרעות אשר סבלת, אם עוד לא למדת להיות אומללה!

הן לא תגידי מעתה, שהתנהגתי בזהירות יתירה נגדך. לא ניסיתי לדחות מזכרונך את צרות־נפשך. להיפך, צברתי את כולן והנחתי אותן לפניך!

ד

מתוך חפץ כביר עשיתי זאת. כי גמרתי בנפשי לגבור על מכאובך לחלוטין, לא רק לצמצם את שלטונו. אני חושב, כי חפצי זה בידי יצלח אם אוכיח, ראשית, שאין אני סובל כלל דבר, אשר בעבורו אוּכל להחשב כאדם אומלל, קל וחומר, שלא אוּכל לעשות בעבור זה את הקרובים אלי לאנשים אומללים.

שנית, אם אוכיח, בנוגע אליך, כי פגעך, אשר כולו תלוי בפגע שלי, אינו קשה כל־כך.

אני מתחיל בדבר זה, אשר מפני געגועיך עלי ינעם לך לשמוע ביותר: לי לא התרחשה רעה כלל. אם יצלח לי להוכיח לך זאת, על נקלה יתברר, שכל אלה הדברים המצערים אותי, לפי דעתך, אינם קשים לסבול כלל. ואם לא יצלח לי, שתוכחי מזה – הן אתעלה בפני עצמי, אם נשאר אני מאושר במצב כזה, שאחרים נעשים על־ידו אומללים. הלא בנוגע אלי אין אַת צריכה להאמין לאחרים. אני בעצמי מגיד לך, שאין אני אומלל, ואין לך להיות שרויה בצער מפני השערות קלוּשות מתנגדות לזה. עוד אני מוסיף, למען הרבות את שלות־נפשך, שאין אני יכול להעשות אומלל כלל.

ה

בתנאים טובים נתונים אנו מן הטבע אם רק אין אנו עוזבים אותו. טבע־הדברים גורם, כי כדי לחיות בטוב אין צורך בתכונה רבה מן החוץ וכי כל אדם יכול לעשות את עצמו מאושר. המקרים החיצונים הם קלי־ערך ואינם משפיעים הרבה לטובה או לרעה. אין ההצלחה מרימה את רוח־החכם ואין היסורים מרפים את ידיו, כי דרך־פעולתו בתמידות היא, שהוא סומך רק על עצמו ומקרב נפשו הוא מבקש שמחתו. – תאמרי, שאני חושב עצמי לפי זה כאחד מן החכמים? – רחוק אני מלנַשא עצמי כל כך; אילו יכולתי לחשוב את עצמי כאחד מהם, הייתי אומר, שלא רק אומלל אינני, כי אם המאושר אני בבני־אדם, והייתי מתפאר בזה להיות קרוב מעט לאלהים. לפי שעה די לי, כדי להנצל מכל צרה ויגון, כי מסרתי את נפשי לחכמים⁵ וכי בהיות כוחי רפה עוד מלעזור לעצמי, שתּי מחסי במחנה אותם האנשים, אשר כוחם רב להגן על עצמם ועל אחרים. והם ציווּני להיות תמיד כמו ניצב הכן להשתמר מכל גזרות המזל ופגעיו זמן רב קודם שיגיעו. קשה הוא ביותר כשהוא מתנפל פתאום, ועל נקלה יסבול אותו מי שהוא מחכה לו מכבר. הלא גם האויב המתנפל גובר כשהוא בא לפתע־פתאום, בעת אשר מי שהכין את עצמו מראש לקראת המלחמה העתידה, עומד בשורה ולא ימוט מתוך מהומת המכה הראשונה. אני לא בטחתי מעולם בהצלחה, אף לא בשעה שנראתה ככורתת עמי ברית־שלום. את כל המתנות, אשר אצלה לי בחסדיה המרובים, כסף, כבוד ותהילה, הנחתי במקום אשר משם תוכל לקחת אותן בחזרה בלי שאתרגש על זה! – רווח גדול שמתי ביניהן וביני, עד שיכלה לקחת אותן בלי לקרוע אותן מידי. השעה הרעה גורמת נזק רק לאלה, שנתנו לרמות עצמם על־ידי השעה הטובה. האנשים, שהתרגלו לאהוב את המתנות כאילו קניניהם הם לנצח ושבקשו תפארת מהן, הם זועפים ואבלים כשהשעשועים הכוזבים והחולפים נמלטים פתאום מנפשותיהם הריקות והילדותיות, הנבערות מרגשי־שמחה אמתיים. אבל מי שלא התגאה בימי־טובה הלא אינו נכנע בשנוי־מצבו. איך שיהיו עניניו, נכון לבו ומנוסה הוא בגבורת־נפשו. כבר בימי־אשרו בחן את עצמו לנסות כוחו כנגד השעות הרעות.

מטעם זה חשבתי תמיד, כי בכל הדברים, שההמון מבקש לו, אין דבר טוב באמת. חזיתי את אלה רק כדברים ריקים משוחים בששר כדי להונות את הבריות, ותוכם אינו דומה לברם. ובמה שרואים כדברים רעים איני מוצא גם־כן קשות ונוראות כמו שמאיימת ההשקפה ההמונית. אמנם, זכרם בלבד כבר קשה לאוזן בעקבות ההרגל וההסכם הכללי, ויש בו עוקץ של יגון וקללה ללב־השומע. אבל כן חורץ רק ההמון את משפטו, והרי יש רשות לחכמים לבטל את משפטי ההמון.

ו

נעזוב, איפוא, את דעת האנשים המרובים, הנשארים תפוסים במושכל ראשון⁶, איך שיהיה הדמיון, אשר קבעו להם; ונתבונן בדבר: מה זאת הגלות? הלא היא רק שינוּי־המקום. כדי שלא יחשבו שאני מקטין את הדבר ומעלים עין מן הנוראות שבו, אוסיף, כי יסורים רבים דבקים בשינוּי כזה, עניוּת, בוז וחרפה. כנגד אלה עוד אתווכח אחרי־כן, אבל לפי שעה חפצי לברר, מה היא המרירוּת התלויה בשינוּי־המקום כשהוא לעצמו? – “חוסר־מולדת – קשה מנשוא”. אבל שימי־נא לבך לאוכלוסין הרבים יושבי־הערים, שהבתים הרבים אינם מספיקים להם. לחלק היותר גדול של ההמון הזה אין ארץ־מולדת. מעיירותיהם ומישוביהם הקטנים וגם מכל אפסי־ארץ, התכנסו לכאן. יש מהם, שבאו הנה בבקשת־כבוד, יש שמוכרחים לעבוד במשרה צבורית, יש שנשלחו במלאכות, יש אשר חשקת־התענוגים דוחה אותם לבקש כאן מקום מסוגל ביותר לעבירות, יש גם באים לשקוד על לימוּדים ויש בהם תאבים לחזיונות מפליאים. יש מהם, שנמשכו בחבלי־ידידות, ויש מוצאים מקצועות לפתח את כשרונותיהם במשא ומתן; מהם מביאים אל השוק את צורותיהם הנאות, ומהם המביאים את כשרון־הדיבוּר שלהם למכירה. אין מפלגה של בני־אדם, שאינה שוקדת לבוא אל הכרך הגדול, הקובע פרסים גדולים גם למעשים טובים גם לחטאים. פקדי־נא על כל אלה, שיגידו את שמותיהם, ושאלי כל אחד מהם, אי זה מקום מולדתו? – אז תוכחי, כי רובם עזבו את מושבותיהם ובאו לעיר הגדולה המפוארת מאד, אבל נכריה להם. וגם מחוץ לכרך זה, אשר אפשר לראות אותו כמדינה משותפת לכל בני־אדם, עברי על כל שאר הערים: אין אף אחת, שאין המון־זרים יושב בתוכה. אין לדבר על המקומות שבנוף יפה ובסביבה נעימה, המושכת לב־התיירים; אפילו במקומות נעזבים ואיים שוממים, בסקיאתּוס, בסריפוּס, בגיארוס ובקורסיקה, תחזי, כי אין ארץ מוקצית לגלות, שלא התישבו בה גם כמה אנשים מרצונם. וכי אפשר למצוא אדמה יותר עזובה או סלע יותר צחיח מן המקום הזה (קורסיקה)? אם לפרי־תבואה, אין ארץ יותר מלחה; אם למושב בני־אדם, אין יותר קשה ממנו; אם לסביבה, אין יותר נוראה ומבהילה, ואם לטבע־האויר – אין יותר מטריד. ובכל זאת אף כאן מרובה מספר הנכרים על התושבים. צריכים, איפוא, לומר, כי שינוי המקום הוא רחוק כל־כך מלהיות דבר קשה מצד עצמו, עד שאף מקום כזה מושך אליו אנשים מארץ־מולדתם. אני מוצא רבים אומרים, שיש בלב בני־אדם כוח טבעי דוחף אותם לשנות את מקומם ולהעתיק את מושבם. כי שׂכל נע־ונד ניתן לאדם. הוא אינו עוצר בעצמו, אלא נוטה לפיזור, ורעיונותיו סובבים מרחוק על מה שידוע או בלתי־ידוע לו, תועים ואינם סובלים מנוחה וששים תמיד לקראת דברים חדשים. על זה לא תתפלא אם תשים לב למוצא שכל־האדם: הוא אינו מן הגוף הכבד החמרי, אלא מן הרוח השמימי ירד, וטבע יצירי־מרום לו, שהם תמיד מתנועעים וסובבים ורצים. כשאנו צופים בכוכבים המאירים לכל העולם: אין אחד מהם עומד, כולם נודדים במסילתם ממקום למקום. אמנם, סובבים הם עם תבל כולה⁷ אבל אורחותיהם מכוּונות לצדדים שונים, הם עוברים על פני כל תמונות המזלות שבמרום⁸, אינם נחים לעולם, תמיד הם מטולטלים וקופצים ממקום למקום. תמיד הם מתגלגלים ונמצאים בפעולת־החליפה. כמו שפקדו עליהם חוקות־הטבע הם הולכים למסעיהם לכאן ולכאן, אחרי אשר במשך מספר־שנים קבוע סבבו במסילתם, הם חוזרים למקום, שיצאו משם. ועתה, התוכלי לחשוב, כי לרוח האדם, אשר גם הוא כצבא־המרום מורכב מיסודות אלוהיים, דברים קשים הם החליפה והנדידה, בעת אשר הטבע האלוהי שמח לקראת החליפות המהירות והבלתי־פוסקות או גם מתקיים על־ידיהן? –

ז

נעזוב את הגרמים השמימיים ונחזור לעניני־האדם. הלא תראי, שכל העמים והלאומים החליפו מושבותיהם. מה מגמת הערים היווניות, אשר נוסדו באמצע מדינות לועזות⁹? מה מורה אותנו לשון מוקדון, אשר חדרה לארצות הודו ופרס? בארץ סקיתיה¹⁰ ובכל הנוף ההוא על שפת הים השחור בקרב עמים פראים ונבערים נוסדו מדינות אַכאיות¹¹. לא החורף האכזר, שאינו פוסק, ולא קשי־טבעם של התושבים הדומה לאקלימם, עצר את הגרים מלכונן שם מושבות. באסיה נמצא המון רב של בני־אתונה. מעיר מילטוס נפוצו אנשים על פני שבעים וחמש ערים. כל אותו צד דרומי של תחתית־איטליה. אשר הים סובב אותו, נהיה לארץ “יוון הגדולה”. על האֶטרוסקים תאמר אסיה: ממני יצאו! באפריקה התישבו אנשי־צוֹר¹², בספרד – הפוניים, יוונים יצאו לארץ גליה וגליים לארצות־יוון. בעד הגרמנים לא עצרו הפיריניאים מלעבור; הזריזות האנושית מצאה לה דרכים שלא נודעו. את ילדיהם ונשותיהם והוריהם הזקנים משכו עמהם. אחרים תעו ימים רבים בישימון־דרך ולסוף לא בחרו להם מרצונם מקום להתישב, כי אם, בהיותם כבר עיפים ויגעים, התישבו באשר מצאו. יש אשר בחרבם יצרו להם משפט על אדמה זרה, ויש גם אשר בנסעם בספינות לבקש מושבות לא־נודעות, טבעו בים; מהם אשר התיישבו במקומות, שהניחם שם המקרה ככלות כוחם. ולא מפני סיבה אחת שוה עזבו כל אלה את ארץ־מולדתם. יש מהם אשר עריהם נהרסו והם נמלטו מחרב אויביהם, הפסידו את רכושם והוכרחו לגלות למרחקים; יש אשר מפני מרידה, שהתחוללה בארצם, אחזו במקל־נודדים; יש אשר לא נשאה אותם הארץ מפני רבוֹת מספר־התושבים והוכרחו לעזוב אותה בתור כוחות יתירים; יש אשר נטרדו מפני דבר ורעש או מאיזה פגע אחר, שהתרחש על אדמתם האומללה. מהם גם אשר הודחו לצאת על־ידי שמועה, שנתפשטה על איים מהוללים, שיש בהם פרי למכביר. תהיה מה שתהיה הסיבה, אשר עקרה את האנשים מבתיהם, – הלא ברור הוא: אין בני אדם נשארים במקומות, שנולדו בהם. הגזע האנושי נמצא בנדידה תדירית. בכל יום ויום יש דבר משתנה בחוג־הארץ הגדול כל־כך. ערים חדשות נוסדות, שמות של עמים חדשים יוצאים בעולם ועמים עתיקים חולפים וכבים, או נכנעים למען הרבות גדולתו של החזק מהם. וכל אלה הניסוּחים ביד חזקה¹³, שנידונו בהם עמים, מה הם אם לא גלוּיות אנשים בהמון?

אבל למה אלאה אותך ואנהגך למרחקים? למה אוסיף ואחשוב כסדרם את אנטינור מיסד מדינת־פאַטאביום¹⁴, את אֶבנדנוס, מכונן מלכות־הארקדיים על שפת נהר־טיבר, את דיומדס וחבריו, שיצאו כמנוצחים, ובאותה שעה כמנצחים, מתוך מלחמת־טרויה ונפזרו לארצות נכריות? – הלא די להזכיר, כי מלכות־רומי מכירה בתור מיסדה איש נודד, שאחר כיבוש־מולדתו ברח עם שארית־הפליטה הקטנה, ומפני ההכרח וגם מפחד־המנצח ביקש לו מחסה במרחק באיטליה. והעם הזה – כמה מושבות שלח לכל המדינות! – איש רומי מתישב בכל מקום שניצח. בחפץ־לב מסרו רבים את שמותיהם להיכתב לשינוי־מקום כזה, וכמה זקנים עזבו את ירכתי־ביתם¹⁵ למען עבור ארחות־ימים עם מייסדי־המושבות.

אין צורך להביא עוד דוגמאות, אבל אחת אוסיף, שהיא מושכת עליה את עיני ביותר: גם האי הזה כבר החליף כמה פעמים את יושביו. אני עובר על ימי־קדם המכוסים בערפל; אזכיר רק, כי יוונים, שמוצאם מארץ פוקיאָה¹⁶, ועתה הם תושבי מאסיליה¹⁷, התישבו בתחילה באי הזה. לא נודע מה גירש אותם מכאן, אם האקלים הקשה או מבטם על איטליה האדירה ביותר או חסרון חוף טבעי בים הזה; בכל אופן לא המצב הפראי של התושבים, שהרי עברו מכאן אל תוך שבטי־גליה הנבערים אז מדעת וגסי־המידות. באו אחרי־כן ליגוריים אל האי הזה, באו היספּנים¹⁸, כמו שאנו רואים מתוך השויון בדרכי־החיים: דומה הוא כיסוי־הראש ודומות הנעלים שברגלים לאלה של הקנטברים, וגם מלים דומות יש בלשונותיהם. אמנם, הלשון בכללה נעתקה ממקור־מולדתה במשך הזמן, שהתהלך העם עם היוונים והליגורים. לסוף הובאו הנה גם שתי מושבות של אזרחים רומיים, האחת על ידי מריוס והאחת על ידי סוּלה – כן הוסיף להשתנות כמה פעמים המון־התושבים על אדמת סלע יבש זה, המכוסה קוץ ודרדר! – אבל שום ארץ לא תמצאי בעולם, אשר יושביה הקדמונים עובדים עוד את אדמתה. הכל מעורבב ומוחלף, אלה לאלה פּינו את מקומם, מה שנעשה גועל־נפש לזה היה למשאת־נפשו של עם אחר, ויש אשר גורשו ממקומות, שלפנים הורישו מתוכם תושבים אחרים. כה נגזרה גזרה¹⁹, שלא יתקיים מצב בני־אדם בשום מקום בתמידות.

ח

בנוגע לשינוי־המקום בכלל – בלא שימת לב להיסורים הקשורים בגלות – מצא ווארון, אחד מגדולי החכמים הרומיים, את התרופה המספקת בהרעיון, כי בכל מקום, אשר נבוא שמה, אותו הטבע עצמו מוכן לפנינו להשתמש בו. לפי דעתו של מרקוס ברוטוס, די בזה, שיכול כל הולך בגולה לקחת עמו את צדקתו. ואם יחשוב איש, כי דבר אחד משני אלה לא יפעל ככל הצורך על לב הולך בגולה למען נחמו מיגונו, עליו להודות, כי, כשמחברים אותם יחד, פעולתם רבה מאד. באמת הלא מצער הוא מאד מה שהפסדנו, אבל שני דברים, והם היותר יפים שבעולם, מלוים אותנו בכל אשר נלך: הטבע הכללי וצדקתנו בפני עצמנו²⁰. האמיני לי, כי כן הכינה ויִסדה יוצר־תבל, יהיה מי שיהיה, אם אלהים כל־יכול, או שׂכל בלי גוף, אשר פעל כחָרש חכם את המעשים הכבירים, או רוח אלוהי זורם בכוח שווה בכל היצירים הגדולים והקטנים שבעולם, או גזרה קדומה ושלשלת סיבות, שאינן משתנות ולא פוסקות: כן הכינה ויסדה, אני אומר, כי רק בדברים קטני־ערך מאד אנו תלויים בדעת־אחרים. הדבר היותר נעלה לאדם – הוּא נשאר תמיד מחוץ להשפעת היכולת²¹ האנושית, אותו לא יוכלו לתת לנו ולא לקרוע מידינו: זה העולם – הדבר היותר גדול והיותר יפה²², שיצא מחיק־הטבע – וזה הרוח שבאדם, המתבונן בעולם ומשתומם עליו, החלק היותר נכבד ממנו, ובכל זאת רק של עצמנו הוא ונשאר תמיד בקרבנו כל הימים, אשר אנחנו חיים. לכן בלב טוב ובקומה זקופה נלך לכל מקום, שיוליכו אותנו המאורעות, ובצעדים בטוחים נעבור הלאה. אם נמודד את כל הארצות, לא נמצא בגבולות העולם מקום־גלות שיהיה זר לבני אדם^א23. הלא מכל מקום בשווה אנו מכוננים מבטנו לשמים, וכל אשר בשחקים²⁴ במרחק שווה הוא לדברים האנושיים. לכן כל זמן, שאין מעבירים את עיני מראות את המחזה הנפלא, שלא תשבענה מהביט בו, כל זמן, שיכול אני לראות את השמש והירח ולהתבונן בכל כוכבי־השמים; כל זמן, שיכול אני להתענג על מוצאם ועל מבואם, לחשוב על מסילתם ועל שהם מקדימים ומאחרים בתהלוכם, לחזות בצבא הכוכבים הרבים בלילות, מהם קבועים ועומדים, מהם לא מרחיקים ללכת, אבל סובבים בנתיבתם הקצרה, מהם נוצצים פתאום ומהם חודרים בזרם־אִשם לעין־הצופה כאילו רוצים הם להשתמט ולנפול לארץ, מהם מעופפים בסך בתהלוכה ארוכה של מאורות, – כל זמן, שאני צופה בכל אלה ויכול להתרועע בחיי־חלדי לצבא מרום זה²⁵; כל זמן, שיכול אני ברוחי, המשתוקק לדברים הקרובים לו בטבע, להתעלות למרומים, – מה איכפת לי היכן כף־רגלי דורכת? –

ט

“אבל אין עצים רעננים ועושים פרי על האדמה הזאת. אין נהרים גדולים, שספינות עוברות בהם, משקים אותה, ואינה מוציאה דברים, שעמים אחרים צריכים להם; בקושי היא מוציאה מחיה לתושביה. אין אבנים יקרות נחצבות כאן, וגידי זהב וכסף לא ימצאו בעפרותיה”. מה צר המוח, המוצא שעשועיו בעניני העולם הזה²⁶! צריכים למשוך אותו אל הענינים, המופיעים בכל מקום ובמידה שוה וזהרם שוה בכל מקום, ולהרגילו להבין, שהקנינים המדומים והמיוסדים רק במחשבה נבערה עומדים לשטן על דרך הקנינים האמתיים, במידה שהם משפּרים את ארמנותיהם, מנשאים את מגדליהם, מרחיבים את חצרותיהם, מעמיקים את מערותיהם לימות־הקיץ ומרוממים פסגת אולמי־האוכל שלהם, – בה במידה הם מוסיפים לכסות ולהאפיל את השמים אשר על ראשם²⁷.

או כי השליך אותך המקרה אל ארץ, אשר שם תמצא את המכון היותר רחב לשבתך רק בסוכה פשוטה. אם מקטני־הרוח אתה, תבקש לך נחמה עלובה על זה, שאתה סובל מה שאירע לך, ותעלה בזכרונך סוכת־רומולוס²⁸. אבל זאת היא הנחמה, אשר עליך לבחור בה: הן גם באוהל הדל הזה יש מקלט לבעל מידות טובות, והוּא עולה בתפארתו על כל ההיכלות, אם יש צדק במקום הזה, אם צניעות יש, אם חכמה ויראת־חטא²⁹ יש, ושׂכל טוב לעשות כל עבודת־חובה ודי תבוּנה בענינים האנושיים והאלוהיים. אין המקום צר, אם המון הסגוּלות הנעלות הללו שרוי בתוכו! אין גלוּת קשה לאדם, אם מידות טובות אלו מלוות אותו שמה! – ברוטוס מספר בחיבוּרו על “מעשים טובים”, שהלך לראות את מאַרצלוס בימי־גלותו במיטילני³⁰ ומצא אותו מתענג על חיים מאושרים, כפי שרק אפשר לטבע־האדם, וראה כי מעולם לא היה עוסק בהתלהבות יותר מרובה בדברי־חכמה מאשר בזמן ההוא. הוא מסיים סיפוּרו זה: לאחרונה נראה לו (לברוטוס) כאילו הוא הולך בגולה בעבור שצריך היה לעזוב את החכם הזה, ולא שהנעזב סובל גלות. אהה, מאַרצלוס! אדם, שהוא יותר מאושר בשעה שנראה לברוטוס בתור יושב בגולה מאשר בזמן־שלטונו בתור קונסול למדינה: מה גדול אדם זה, שכל הפורש עצמו מתוך גלותו היה רואה את עצמו כגולה³¹! מה גדול אדם זה, אם כה מכבד אותו איש נעלב המכובד בעיני קאטון³². בספרו של ברוטוס נמצא גם־כן: (יוליוס) קיסר עבר על מיטילני ולא עמד שם, מפני שלא נתנוֹ רוחו לראות את האיש ההוא בלי כבודו הראוי לו. מועצת־הסינאט הצליחה לפתוח שער לחזרתו, אחרי אשר הכל התחננו על זה והכל היו מצטערים כל־כך, כאילו היתה בהם דעתו של ברוטוס וכאילו לא לטובת מאַרצלוס, אלא לטובת־עצמם היו משתדלים, שלא יהיו הם בגולה, אם לא יהיה הוא בתוכם! הנצחון היותר גדול היה לו במה שהיה קשה כל־כך על ברוטוס לעזבו ועל יוליוס קיסר לראות אותו: עדות כפולה היא זו לגדולתו, צער האחד וכלימת השני.

אין ספק, כי האדם הנעלה הזה, למען שאת באומץ־לב את גלותו, כה דיבר אל נפשו: “מה שאתה רחוק מארץ־מולדתך אינו אסון. הלא די חכמה רכשת לך למען דעת, כי לאיש משכיל כל מקום הוא ארץ־מולדת. יותר מזה: הרי מי שהגלה אותך היה בעצמו במשך עשר שנים רחוק ממולדתו; אמת הדבר, שהוא שהה במרחקים בתור שר־צבא בשביל הרחבת־הממשלה – אבל סוף כל סוף חסר היה את מולדתו. עתה ראֵה, כי אפריקה מושכה אותו במלחמותיה המתעוררות מחדש; היספּניה קוראת לו, הרופאת את שבריה וחובשת מחץ־מכתה; ארץ־מצרים הכוזבה מחכה לו – וכל כדור־העולם, המצפּה רק לאותה שעה, שתתמוטט ממשלת־רומי. להיכן יפנה בראשונה? לאיזה צד יראה כוחו? – נצחונו דוחף אותו לכל הארצות. יהא לו הכבוד ותפארת בקרב כל העמים – אתה די לך, כי ברוטוס מוקיר אותך!” –

י

הנה כי כן היטב סבל מאַרצלוס את גלותו ואף לא שינוי קל ברוחו גרם לו שינוי־המקום, אף־על־פי שבעקבות מאורע זה באה עליו גם העניות. והעניות הלא אינה צרה לאדם – זאת ידע כל מי שעוד לא אחז אותו השגעון של בקשת־ההון ורדיפת־התאוות. כמה מועט הוא מה שנצרך באמת לאדם לצרכי־חייו! ולמי חסר מיעוט זה, אם רק קצת כשרון³³ יש לו?

בנוגע אלי, ברור לי, שלא עושר קיפחתי, אלא את היכולת להתעסק³⁴. צרכי־גופי מעטים הם: להגן עליו מפני הקור, לזון אותו ברעב ולהשקותו בצמא. מי שדורש יותר – זה לא עוד את הצורך, אלא את החטאים הוא מבקש. בודאי אין מן הצורך לבדוק במצולות־ים או להרוג בהמות כדי למלא את הבטן במעדנים, לבקש שרצי־מים באיים רחוקים ובלתי־ידוּעים. יאבּדו־נא האלים והאלילות את כל המפונקים הללו, שתאוותם יוצאת מחוץ לגבולות המלכות הרחבה והמפוארה הזאת! מגדות נהר פאזיס³⁵ הם מבקשים ציד כדי לרומם את תהילת בית־מזונם, והם מוסרים את נפשם לדרוש עופות מארץ הפּרתים, שעוד לא שילמנו להם גמולם³⁶; מכל קצוי־ארץ הם מחפשים ואוספים מה שנעים לחיכּם הנבזה. מאכלים מובאים להם ממרחקי־אוקינוס, אשר תסרב לקבל לתוכה האצטומכה שלהם, המקולקלת מרוב זוללות; הם מקיאים כדי לחזור ולאכול, ואוכלים וחוזרים ומקיאים, ואי־אפשר להם אף לעכל את המעדנים, שצברו מכל כדור־העולם. ומי שבוזה לכל אלה מה תזיק לו העניות? – אבל מי שמתאַווה להם – לו, להיפך, העניות היא לתועלת! למרות רצונו הוא מתרפא, ואף אם אין דעתו נוחה מן המרפא הניתן לו שלא ברצונו, בינתיים הרי מה שאינו יכול להשיג דומה כאילו לא חפץ בו. גאיוס קיסר³⁷, אשר אותו יצר הטבע, לפי דעתי, רק למען הראות כל מה שיכולה נפש חוטאת לפעול במרום פסגת־האושר, העלה על שולחנו ביום אחד מאכלים במחיר אלפי־אלפים כסף, ואף־ על־פי שהכל עזרו לו בחריפות לאבד את הממון הרב, לא הגיע לכך, שיוכיח, איך מוציאים בסעודה אחת מס של שלש מדינות שלמות. אוי להם, לרשעים העלובים³⁸. אשר חיכּם מתעורר להנאתו רק על־ידי מאכלים יקרי־ערך, ויקרת־הערך אינה מפני הטעם והנעימות המיוחדת לאוכל, אלא מפני קשי המציאות וההכנה! לולא זאת, לו השכילו לשוב בדרכי־התבונה, מה צורך יש בכל הדברים המלאכותיים למען השביע בטנם? מה צורך יש במסחר הרב ובגדיעת עצי־היערים? מה להם לבקש במצולות־ימים? – בכל מקום מונחים המזונות, אשר הכין הטבע, גלוי לכל, והם כמוכים בסנוורים עוברים עליהם ונודדים בארצות וארחות־ימים, ובעוד שאפשר להם להשביע נפשם בזול, הם מגרים את תאוותה בהוצאות רבות³⁹!

אני שואל: למה לכם לפרוש באניות? למה אתם מזדיינים בכלי זין כנגד החיות וכנגד בני־אדם? למה אתם רצים וסובבים ברעש גדול וצוברים אוצרות־כסף? אינכם רוצים להתבונן, מה קטן הגוף, אשר ניתן לכם. האין זה שגעון וטירוף־דעת במידה יתירה אם תשוקתכם כה רבה, בעוד אשר כה קטן בית־הקיבול שלכם? – הלא אם גם תרבו את הונכם ותרחיבו את גבולות־אחוזותיכם – את גופותיכם לא תוכלו להרחיב. ואם יפרח מאד מסחרכם, ואם חיל־הצבא יגדיל את הכנסותיכם, וגם אוצרות־מזון יהיו ספונים לכם בכל מקום, – לא תדעו מה לעשות בכל הכבודה הזאת. וכי אבותינו – שעד היום הזה עוד צדקתם עומדת לנו בעוונותינו⁴⁰ – אומללים היו מפני שחיו מיגיע־כפם, ישנו על הארץ, שכנו בבתים, אשר גגותיהם לא היו מוזהבים, התאספו בהיכלות, שלא היו נוצצות בהם אבנים יקרות? – בימים ההם היו נשבעים שבועות־אמונים באלים יצורים מחומר⁴¹; האנשים, אשר התפללו להם, חזרו למות במלחמה ולא עשו שקר בנפשם. היחשוב איש, שהדיקטאַטור שלנו⁴², אשר שליחי־הסאַמניטים הגיעו אליו בשעה שהיה מבשל בידו על גבי תנורו את מאכלו הפשוט, – בידו זו, שבה מחץ קודם־לכן כמה פעמים את האויב, ואת נזר־תפארתו גנז בהיכל יוּפּיטר הקפּיטוליני, – שהוא ראה חיים פחות מאושרים מחיי־אַפיציוס⁴³ בימינו אלה, אשר בעיר הזאת, שבימים קדמונים גירשו ממנה את הפילוסופים בתור מתעים ומדיחים של הצעירים, הרחיב את אומנות־הגרגרנוּת וקלקל בחכמתו זאת את כל בני הדור? – כדאי לדעת מה היה סופו של אדם זה. אחרי אשר בזבז אלפי אלפים ססטרציות⁴⁴ על תבשיליו, הוריד לטמיון את המתנות, אשר קיבל מגדולי־המדינה, ואבד במשתאות הון עצום שוה להכנסות־הקאפיטול, נפל ברשת של חובות והוכרח לבסוף לעיין בחשבונות־ביתו. חשב ומצא, שישארו לו רק עוד כעשרה מיליוני ססטרציות, ומרוב פחדו, שלא יוּכל לחיות בסכום הזה ברעב ובמצוק, שם קץ לחייו בסם־המות. מה רב היה הבזבוּז, אם בהון של עשרה מיליונים ראה את עצמו נידון לחיי־דחקוּת! – עתה יענה ויאמר איש, שהמצב הכספי עיקר ולא המצב הנפשי! הן היה אדם, אשר הציק לו הפחד כשעלה רכוּשו לעשרה מיליון ססטרציות, וביקש לו מפלט בסם־המות מתוך מצב, שאחרים מתפללים ונודרים נדרים למען השיגו. לנפש המקולקלת הזאת היתה כוס־הסמים האחרונה למשקה־רפואה; כי באמת אכל ושתה את הרעל קודם לכן, בימים שלא רק התענג על משתאותיו העצומים, אלא התפאר בהם; כאשר התהדר בחטאיו ומשך את כל המדינה אחריו ברדיפת־הנאות; כאשר הדיח ללכת בדרכיו את הצעירים, שכבר הם נכונים מצד עצמם, אף בלי מורה, ללמוד כאלה. כך מגיע להם, לאותם האנשים המבקשים עושר לא כפי השכל הקובע מידה וקצב, אלא כפי הרגל־חטאים, אשר לממשלתם אין גבוּלות וסוף. התאוה לא תאמר לעולם: די! בשעה שהטבע מוצא סיפוּקו גם במעט. לכן אין העניות צרה למי ששרוי בגולה; הלא אין מקום קולט את הגולה, שיהא נעזב ודל כל־כך עד שלא יוכל להמציא מחיה מספקת לאדם.

יא

וכי יחסר לאדם בגלותו בגד ללבוש או בית לשבת? – אם רק כפי צרכו יבקש, אז גם את משכנו ואת כסוּתו ימצא תמיד. כשם שדי לגוף בדבר מיעוט למחיתו, כך לא רב הוא מה שהוא צריך למעונו. הטבע לא הכביד על האדם להשיג מה שאי־אפשר לו להתקיים בלעדיו. בודאי אם הוא מוצא חפץ בבגד תכלת וארגמן עם רקמת־זהב, מתנוסס בצבעיו מעשה־חושב, אז ימצא עצמו עני; אבל לא לפי מזלו, אלא לפי דרכו הנלוז. הלא אם גם תחזיר לאדם זה מה שאבד לו, לא תועיל לו; כי מה שיחסר לו אף אחר החזרה לעומת מה שהוא מתאַווה הוא גדול ממה שחסר לבן־הגולה ממה שהיה לו לפנים. אם יש לו צורך להשתמש בביתו בכלי־זהב נוצצים ובכלי־כסף מסומנים בשמות של חרשים עתיקים לכבוד ולתפארת, במתכת, שנעשתה יקרת־ערך רק על־ידי השגעון של המעטים המחזרים אחריה, בהמון עבדים, שכל בית רחב־ידים נעשה צר בשבילם, בבהמות מפוטמות ושמנות, באבנים יקרות מקצוי־ארץ, – יביאו־נא לו את כל אלה! לעולם לא יספיקו למלאות את תאוותו, שאין לה קצבה, כמו שלא יספיק כל משקה לרוות נפש־אדם, שאינו שותה מתוך עיפות, אלא מתוך שרב בוער כאש במעיו, ואין זה צמאון, אלא מחלה, שהוא סובל. ואין זה רק לענין הכסף ומחית־האדם בלבד, אלא כך הדבר לכל תשוקה, שאינה תולדת מחסור [אמתי], אלא יוצאת היא מתוך תהפוכות של נפש נלוזה⁴⁵. תן לה מה שתתן – התשוקה לא תגיע לגבול, כי אם תעלה במדרגה. לכן לא ירגיש אדם בעניות כל זמן שיחזיק עצמו בגבולות החיים הטבעיים; ואם רק יצא מתוכם, לא תעזבנו העניות גם במרום־ פסגת־העושר. את כל הצרכים הנחוצים מספקת גם ארץ־הגלות; את העודפים – אין כל מלכות מספקת.

הנפש היא הנותנת עושר לאדם; היא מלוה את האדם בגלותו, וגם בהיותו בודד בארץ־שממה, אם יש לו רק כדי קיום־גופו, יוכל להתענג על רוב טוב במידה רחבה מתוך מה שהוא קנין־עצמו. הכסף אינו נוגע כלל לנפש, כמו שאינם נוגעים לאלהים הקיימים לנצח כל אלה הדברים החשובים בעיני הסכלים, שהם דבקים מאד בצרכי־גופם. אבני־שן, זהב וכסף ושולחנות יקרים עגולים – קנינים ארציים כבדים הם, אשר לא תוכל לאהוב הנפש הזכה המכרת את טבעה, הקלה והחפשית, וכאשר רק היא יוצאת מכלאה היא נכונה להתעופף למרום. גם במצבה העובר, למרות המעצורים הגופניים וכל הסבל הכבד הזה העוטף אותה⁴⁶, במחשבתה המהירה היא שוקדת להשיג את העניינים האלוהיים. לכן אינה יכולה גם להחשב כהולכת בגולה, בהיותה תמיד חפשית, וכאילו בקרבת־משפחה לאלהות, ובכל העולם ובכל דור היא יכולה להתקיים. הן מחשבותיה יוצאות לשמי־השמים ומקיפות את כל זמני העבר והעתיד. הגוף הפעוט הזה⁴⁷, שהוא כבית־כלא ומאסר לנפש, רק הוא נדחף ומטולטל, רק בו חלים הענויים, החמסים וכל מיני מחלה, אבל הנפש כאילו חבויה היא בצל־שדי⁴⁸ ונצחית, ויד לא תוכל לנגוע בה.

יב

אל תדמי, כי רק למען הקל את יסורי־העניות (שהדמיון בלבד עושה אותה לדבר קשה) אני מרבה להשתמש בדברי־חכמים. הביטי וראי בתחילה, כי בהרוב הגדול של העניים אין להכיר, שהם עצבים וזועפים יותר מן העשירים. באמת איני יודע, אם לא שמחים הם ביותר, במידה שדעתם סובבת רק על המיעוט. נעבור עתה מן העניים ונעיין בבעלי־הנכסים: הלא כמה פעמים מתרחש בחייהם, שהם דומים לעניים. כשהם נוסעים למרחקים הם מצמצמים את סבל־חפציהם, ובמידה שהם ממהרים להתקדם בשביל נחיצת־הדרך, הם ממעטים במספר בני־לויתם. אם הם במלחמה, מה קטון החלק מחפציהם, שהם נושאים עמהם, מפני שהסדר במחנה־הצבא מפריע בעד תכונה רבה. – אבל לא רק תנאי הזמן והמקום מציגים אותם לפעמים בשורה אחת עם העניים. יש גם שנפשם קצה בעשרם והם בוחרים באחד הימים לסעוד על הארץ, לעזוב את כל זהבם וכספם ולהשתמש בכלי־חרס. משוגעים הם; מה שהם תאבים לפעמים – תמיד הם גם יראים מפניו. עד היכן מגיע הערפל שבמוחם ומה רבה סכלותם, שהם צריכים למנוע את עצמם מאותם הדברים, שהם משתוקקים להם ובהם הם מחקים אחרים!

אנכי בכל פעם, שאני צופה על חיי־הקדמונים, שהיו לנו למופת, אני בוש מלבקש תנחומים להעניות. הן הבזבוז⁴⁹ בימינו אלה הגיע לכך, שהצידה לדרך של יוצא בגולה היא רבה על נחלת אחד הנסיכים לפנים. הן דבר ידוע הוא, כי להומירוס היה עבד אחד, לאפלטון היו שלשה; לזנון, מיסד הפילוסופיה הסטואית החשובה וההגונה לאדם⁵⁰, לא היה אף אחד. וכי אמר איש מפני כן, כי חייהם היו נמוכים, ולא יחשבו את האומר זאת בעצמו כעומד במדרגה היותר נמוכה? – מנניוס אגריפּה, שעמד בין זקני־העיר ובין המון־העם כמתווך ועושה־שלום, נקבר בכסף, שאספו למענו מנדבות⁵¹. אטיליוס רגוּלוּס כתב, כשכבר היה מנצח הפוניים באפריקה⁵², להסינאט ברומי, כי השכיר, שהיה לו, ברח ועזב את חלק האדמה אשר עבד⁵³, ומפני כן הסכימה המועצה, שידאגו לאדמתו על חשבון הצבור כל זמן שאינו בביתו. וכי לא כדאי היה, שחסר לו עבד לשרתו, אם כל עם־רומי נעשה בשבילו עובד אדמתו? – בנות־סציפיון קיבלו נדוניה מן הממשלה, כי לא הניח להן אביהן בירושה כלום. באמת הלא מן היושר היה, שהעם הרומי שילם פעם אחת בזה לטובת סציפיון את המס, שקיבל בתמידות מעיר קרת חדשה. מה מאושרים היו הגברים לוקחי הבתולות ההן, שהעם הרומי עמד להם במקום חותניהם! או אפשר לחשוב ליותר מאושרים אותם בני־אדם, אשר נערות־מחוללות להם היוצאות להינשא באתנן של אלף אלפים ססטרציות, מסציפיון, אשר לבנותיו נתן הסינאט בתור אפיטרופוס את הנדוניה במטבעות כבדות של נחושת? מי יבוז לעניות, אם ישנם אנשים כאלה למופת? איך יתאונן יושב בגולה על מחסורו, אם לאיש כסציפיון לא היה כסף לנשואי בתו, לרגולוס חסר שכיר לעבוד אדמתו, למנניוס לא היו דמי־קבורה, ולכל אלה מה שחסר להם דוקא הוא הגדיל בשביל זה את כבודם? – אם אלה הם מליצי־ישרה של העניות, אז לא רק בטוחה היא מפחד, אלא אף ראויה לתהילה.

יג

אפשר שישיבו לי: “למה אתה מחלק את הדברים באופן מלאכותי? אם אמנם יכולים לסבול פגעים בודדים, אבל כשהם מצטרפים יחד הם קשים מנשוא! על נקלה יסבול אדם שינוי־המקום, אם רק שינוי זה בלבד נטל עליו; את העניות יסבול, אם אין פחיתות־הכבוד קשורה בה, שהיא מדכאת גם מצד עצמה את הרוּחות”.

כנגד מי שיבוא להבהילני בהמון הפגעים המצטרפים, הנה התשובה אשר בפי: אם יש די גבורה בנפשך לעמוד מול חלק אחד מפגעי־הגורל, ישנה גם [כדי לעמוד] למול כל החלקים. אם פעם אחת חיזק הצדק את הנפש, עשה אותה בלתי נפצעת מכל צד שיהיה. אם נעשית בן־חורין מן הקמצנות – מאותה המגפה הקשה של המין האנושי, – גם אהבת־הכבוד לא תשלוט בך. אם תחדל לראות את היום האחרון⁵⁴ כגזירת־עונש ויהיה בעיניך רק כחוק־הטבע, לא יחדור עוד מורא אחר אל לבך במקום הפחד, אשר גירשת מתוכו. אם תבין, שהתאוה המינית לא ניתנה לאדם בשביל התענוגים, אלא לצורך פריה ורביה, והיצר הנשחת הטמון בקרב אדם פנימה לא יחללנו עוד, אז שום תשוקה אחרת לא תגע בו לרעה. השכל אינו גובר רק על חטאים בודדים, אלא הוא כובש את כולם במידה שווה ונעשה בפעם אחת מנצח על הכל.

היחשוב איש, שהחכם מזדעזע מפני חרפה וגידופים? – הן הוא רק בקרבו שומר הכל ומדמיונות־ההמון הוא מתרחק. קשה מן החרפה היא המיתה המנוולת⁵⁵ ובכל זאת נכנס סוקראטס לבית־האסורים באותה השלוָה על פניו⁵⁶, שבה הציב לפנים הוא האדם היחיד, גבול לממשלת שלושים העריצים, כאילו התכוון עתה להסיר מן המקום הזה את החרפה השרויה בו. הן לא כבית־כלא היה יכול להחשב מקום, אשר סוקראטס יושב בו! – ומי כה מוכה בסנוורים ואינו יכול לראות את האמת, עד שיחשוב, כי מצד קאטון היתה החרפה כאשר נכשל שתי פעמים ולא השיג את משרת־פריטור ולא זו של קונסול? – הן החרפה היתה מצד השררות הללו, שהיו יכולות להגיע לכבוד על־ידי קאטון!

אין אדם נבזה על־ידי אחרים אם לא בזה בתחילה את עצמו. נפש שפלה ונמאסת – על נקלה פוגע בה הבזיון; אבל מי שמתרומם כנגד המקרים היותר נוראים ומתגבר על כל אותן הצרות, שאחרים מדוכאים מהן, לו נעשים היסורים עצמם כעין סגולה מיוחדת, ועלינו רק לכוון דעתנו לזה, שאין דבר יותר גדול וראוי לתהילה מאדם נושא את יסוריו בגבורה. כשהוליכו את אריסטידס מאתונה לדון אותו למיתה, השפיל את עיניו כל מי שפגש בו ואנחה התפרצה מלבו, כאילו לא רק אדם צדיק אחד, אלא הצדק עצמו נענש בשעה ההיא. ואף־על־פי־כן נמצא אז גם בן־אדם, אשר ירק בפניו; על זה היה יכול להצטער, מפני שידע, כי לא יעיז לעשות כן מי שיש לו פה טהור. אבל הוא ניגב את פניו ויאמר בצחוק על שפתיו אל הפקיד המלווה אותו: “הזהירה־נא אותו לבל יוסיף לעתיד לנשוק באופן כה גס!” – כך הטיל הוא חרפה על החרפה עצמה.

ידעתי, שיש חושבים את החרפה לדבר היותר קשה ושהמות נראה להם נוח ממנה. לאלה אני משיב, כי פעמים רבות אין בגלות חרפה כלל: אם נפל אדם גדול – גם כשהוא שוכב עוד הוא בגדלותו; אי־אפשר לבוז לו כמו שאין לבוז לחרבות־מקדשים הנרמסות ברגלים, ויראי־אלהים מכבדים אותן בחרדת קודש⁵⁷ כאילו היכלים עוד עומדים על תלם.

יד

אם אין לך, איפוא, אמי החביבה מאד, שום דבר, שיעורר אותך לשפוך דמעות באין הפוגות בשבילי, היוצא מזה, שרק עניני־עצמך יכולים לעורר את עגמת־נפשך. אני מדמה, כי שתי סיבות אפשריות הן: או שאַת מצטערת בראותך את עצמך כאובדת את המשענה, שהייתי לך, או שלא תוכלי לנשוא את הגעגועים כשהם לעצמם.

על הטעם הראשון אני יכול לעבור על נקלה. יודע אני את נפשך כי בהקרובים אליך את חובבת רק אותם בעצמם. תדאגנה אותן האמות האחרות, אשר מפני חולשת־האשה הן מתאמצות למצוא עוז על־ידי בניהן; מפני שלא הותר לנשים להגיע לשררה, הן רודפות אחר הכבוד בשם בניהן, את נחלתם הן אוכלות או תופסות, וגם עמלות למשוך אחריהן זרים בשפתי־חלקות! – אבל אַת, הן תמיד שמחה היית בטובת־בניך, ומעולם לא ביקשת לך תועלת ממנה. חוק וגבול שמת כל הימים לפזרנות מצדנו, אבל בעצמך פיזרת בלי קצבה. אַת מנכסי בית־אביך נתת מתנות אף לבניך העשירים; על ירושתנו היית מפקחת באופן שעסקת בה כאילו היתה נחלתך, אבל נזהרת מנגוע בה כאילו היתה נחלת־זרים. לא השתמשת מעולם בהשפעתנו⁵⁸ ותהי לך תמיד נכריה, ומכל כבודנו לא הגיע לך דבר זולת העונג וההוצאות. בחיבתך לילדיך לא ראית מעולם דבר מיועד להנאתך. אם כן, הלא אין אַת יכולה להרגיש, בהלקח בנך מעליך, אבדן דבר, אשר בהיותו אתך שלם לא חשבת אותו מעולם כקנין הנתון לך!

טו

את דברי־הניחוּמים אני צריך, איפוא, לערוך אל הצד, אשר משם מכאובך בתור אֵם נובע בכל תקפו. “חסרה אני את בני האהוב כדי לחבק אותו; אין אני יכולה לראות אותו ולשמוע את קולו. איהו, הוא, אשר, בראותי אותו, חלף היגון מעל פני ואשר אצלו הפקדתי כל דאגותי? איה השיחות, אשר לא שבעתי משמוע? איה הלימודים, אשר השתתפתי בהם יותר ממה שרגילה אשה לעשות והייתי קרובה להם בנפשי יותר מכל אם אחרת? איה הפגישות, אשר בהן צהלו פני הבן בראותו את אמו?” ועל אלה עוד אַת מוסיפה את זכר המקומות, אשר בהם ישבנו יחד בנעימים, וכמו שמוכרח להיות, ומה שמרבה ביותר את יגון־הנפשות, גם את זכרונות הדברים, אשר נדברנו באחרונה. הן גם בזאת גדלה אכזריות־המקרה כנגדך, כי שלושה ימים קודם שנגזרה עלי גזירת־הגלות גרם לך לעזוב אותי בשלוות־נפש ובלי כל פחד בלבך⁵⁹. אבל טוב היה, שגדל מרחק־המקומות בינינו, וטוב היה גם־כן, שהפירוד במשך שנים אחדות קודם־לכן הכין אותך לקראת האסון. מזה יצא, כי תכלית שוּבך (לרומי) לא היה כדי להתענג על בנך, אלא להפסיק קצת את ההרגל להיות מתגעגעת עליו. לוּ ארכו יותר ימי־שבתך במרחקים, היה נקל לך יותר לשאת את הגזירה, במידה שהגעגוּעים היו מתרפים; לולא חזרת (להיספניה), כי אז היתה לך ההנאה לראות את בנך עוד יומים. אבל המקרה האכזר סבב, שלא היית אצלי בשעת־הגזרה, וגם לא הוקל לך משאה על־ידי אורך־ההרגל. ואולם, איך שיהיה הדבר קשה, צריכה אַת ביתר עוז להתאזר בגבורה, להתחזק ולהלחם באויב, שכבר הוא ידוע לך וכמה פעמים ניצחתו⁶⁰. הן דמך אינו שותת מתוך גוף, שלא נפצע עוד, אלא מתוך צלקות, אשר חלו בהן מכות חדשות⁶¹.

טז

אין לך צורך להשתמש בהתנצלות מתוך טבע־הנשים, שאמנם, הותר להן לשפוך דמעות במידה יתירה, – אבל לא בלי קצבה. הרי קדמונינו קצבו זמן של עשרה חדשים לנשים מתאבלות על בעליהן, למען ישים החוק הנהוג⁶² הפסקה לעקשנותן של הנשים הממשיכות את אבלן⁶³. לא עצרו בעד האבלות, אלא שמו לה גבול. הן מצד אחד חיבה של סכלות היא להשאר מדוכא בצער שאינו פוסק אם נפטר אחד מן הקרובים; ומצד אחר גסוּת בלתי־אנושית היא שלא להצטער כלל. טובה היא המידה והבינונית בין הכבוד הראוי למתים ובין הדרישה השכלית: להרגיש געגועים, אבל גם לכבוש אותם. – אין גם מן הצורך, שתהיינה לך אותן הנשים למופת, אשר בתקוף אותן היגון רק המות ישים לו קץ. הן יודעת אַת כמה מהן, שאחר מות־בניהן לבשו בגדי־אבל ולא רצו לפשוט אותן עוד. אבל גדולות מאלה דורש ממך טבעך, שהוא יותר חזק ביסודו. הן התנצלות מתוך טבע־הנשים אינה נאותה לנפש, אשר כל חולשה של נשים נשארה רחוקה ממנה. הן בך לא שלט החטא הגדול בדורנו, חוסר־הבושת, להנהיג אותך בדרכי בנות גילך המרובות⁶⁴. אבנים טובות ומרגליות לא התעו אותך, וזיו־העושר לא נראה לך כאילו הוא האוצר היותר נעלה לבני־אדם. את חוּנכת בנוה־צדק של דור־עתיק, וחיקוי מידות רעות, שנעשה סכנה גם לאנשים ישרים, לא דחף אותך ממסילתך. מעולם לא בושתּ להגיד את מספר הבנים, אשר ילדת, שמא יוכיחו מזה, כמה ימי־שנותיך; מעולם לא עשית כאותן המתהדרות רק ביפי־תארן, להסתיר את בטנך בימי־ההריון, כאילו הוא משא מכוער, ומעולם לא התאמצת להשחית תקות הזרע שבמעיך. מעולם לא נכתמו פניך במשיחת צבעים ופרכוס, ולא מצאת חן במעילים, שהם נלבשים רק כדי לגלות יותר את העריה⁶⁵. תפארתך האחת, עם יפיך, אשר לא נבל בקרב שנים, ותהילתך היחידה היתה הצניעוּת⁶⁶. לא תוכלי, איפוא, להחזיק במכאובך ולתלות זאת בטבע־האשה, אחרי אשר מידותיך הנעלות כבר הרחיקו אותך מטבע זה. צריכה את להתרחק מדמעות־הנשים, כמו מחולשותיהן המכוערות. אף הנשים לא תסכמנה, שתהיי נמסה בדמעות ברוב־יגונך, כי אם תגדנה לך, שצריכה את להתנער אחר האבל הקל, אשר אי־אפשר בלעדיו – אם רק תשמעי בקול אותן, אשר גבורת נפשן הציגה אותן בצד הגברים.

הנה קורנליה⁶⁷. משנים־עשר ילדים הניח לה מזלה הרע רק שנים. אם תרצי לערוך אותה בתור אם שכולה, הרי מתו עשרת ילדיה; ואם תחשבי אותה לפי מעלתה היתירה – לבסוף גם את הגראכים אבדה. ובכל זאת, כאשר הכל בכו סביבה וקללו את גורלה המר, אמרה: “אל תאשימו את מזלי; הרי נתן לי את הגראכים לבנים”: ממנה יצא האיש, אשר קרא בקהל־עם: “איך אתה מעיז לדבר סרה באמי, אשר ילדה אותי?” – דבר־האם נראה לי יותר נמרץ: הבן נתן ערך רב למולדת־הגראכים; האם – גם למיתתם.

הנה רוטיליה. אחרי בנה קוטה⁶⁸ הלכה בגולה, כי חיבתה לבנה גדלה כל־כך, עד שבחרה בגלות מלסבול את הגעגועים עליו, וגם חזרה רק עמו יחד לרומי. וכאשר עלה לגדוּלה אחרי שובו ומהרה חטף אותו המות, נשאה את אבדתה באותו אומץ־הרוח, אשר ליוותה אותו לגולה. לא ראה אותה איש בוכה על קבורת־בנה; את גלותו סבלה בגבורה ואת מותו – בחכמה. כשם שלא פחדה משום דבר בהראותה את חיבתה, כך לא החזיק אותה דבר באבלות יתירה ונבערת.

עם נשים כאלה הייתי רוצה שתתחשבי! אחרי אשר דרך־חייהן היה לך לקו, גם בהבלגה על היגון הן צריכות להיות לך למופת.

יז

אני יודע, שאין הדבר ברשותנו וקשה לשעבד לרצוננו את רגשי־הנפש וביותר – את רגשי־המכאובים. פראים הם ומתעקשים כנגד כל סמי־מרפא. אם רוצים אנו לכסות עליהם ולבלעם באנחות – מבין ריסי־העינים מתפרצות הדמעות ונוזלות על הפנים הכבושות. מנסים אנו לשעשע את נפשנו במשחקים ובמחזה־גלאַדיאַטורים; אבל בעוד היא משתקעת בחזיונות – בתאום תוקף אותה זכרון־הגעגועים.

טוב, איפוא, יותר לנצח את הכאב מאשר לרמות אותו. כי מי שמנסה לפכּח צערו על־ידי שעשועים או עסקים – פתאום הוא נעור, ובעקבות המנוחה דוקא מתחדש בקרבו העוקץ הממאיר; אבל מי שנכנע לשכל, הוא לשלוה תמידית יגיע. מטעם זה אין גם ברצוני להראות לך דרכים, שהלכו בהם רבים [כדי להפיג את צערם], והם ידועים לי היטב: שתצאי לנסיעה רחוקה או לשוטט במקומות משעשעים, שתתעמקי בחשבונות של הוצאות והכנסות ותבלי את הזמן בסידור עניני־נחלתך, או שתבקשי לך פעם בפעם עסקים חדשים; כל אלה מביאים עזרה רק לפי שעה והם רק מעצורים ולא רפואות למכאובים, ואני רוצה, שתשוחררי מהם, ולא רק שתשלי את נפשך!

לכן עצתי לך היא: לשים פניך לדבר, שהוא לבדו המפלט לכל הנודפים מרוע־מזלם: למקצוע הלימודים החפשים⁶⁹. הם ירפאו את פצע־לבבך, הם יעקרו את האֵבל מקרבך. לולא הרגלת בהם כבר מלפנים, היית צריכה לעסוק בהם מעתה; אבל, עד כמה שהרשה לך אבי למרות קפדנוּתו על מנהגים עתיקים⁷⁰, הן טעמתּ מכל החכמות הנעלות, אם גם לא השתלמת בהן. מי יתן והיה אבי, הישר באדם, מוותר קצת על אדיקותו בדרכי־הקדמונים ומסכים, שתלמדי על בורין את תורות־ההגיון⁷¹, ולא רק שתטעמי מהן: אז לא היית צריכה כעת ליצור לך את העזרה בקשי־יומך, אלא היית לוקחת אותה מן המוכן. מפני שיש נשים, שהן משתמשות בלימודים לא למען הרבות חכמה, אלא להתלמד בשחצנות, לא סבל ביותר, שתעסקי כחפץ־לבך במדעים; אבל, הודות לתפיסת־שכלך המהירה, שאבת מהם הרבה יותר מאשר אפשר היה בקוצר־הזמן. היסודות לכל הלימודים מונחים ברוחך: עתה שובי־נא אליהם, הם יתנו לך בטחון, הם יהיו לך ניחומים, הם יהיו לך שעשועים. אם הם יכנסו באמונה ותום לתוך נפשך, כל מכאוב לא ימצא בה עוד מקום, כל דאגה לא תשלוט בה וכל צער שומם לא ידכא אותה להבל. דברים משחיתים כאלה לא יבואו עוד בלבך – ולחטאים אחרים הן סגור הוא מכבר. זהו המחסה היותר נכון, ורק דבר זה יוכל להצילך מעוצב־המקרים.

יח

אבל בהיותך צריכה בינתיים, עד שתגיעי אל החוף המובטח לך על־ידי הלימוּדים, למשעֵנה קטנה לתמוך בה, הנני להראות לך מה שיוכל לנחם אותך לפי שעה.

הביטי אל אַחי; כל עוד בניך אלה בחיים, אין לך רשות להתאונן על קשי־יומך. לכל אחד מהם תהילתו המיוחדת, אשר תוכל לשעשע אותך: האחד רכש לו כבוד ותפארת בעמלו, השני בז להם בחכמתו⁷². שמחי בגדולתו של זה ובשלוותו של זה, וגם בכבוד, שרוחשים לך שניהם. אני יודע ומכיר את רגשותיהם הפנימיים של אחי: האחד מבקש לו גדוּלה רק למען יהיה לך לתפארת; השני בחר בחיי שלוה ומנוחה למען יהיה זמנו פנוי לטובתך. ההצלחה חילקה היטב את בניך, שיהיו לך גם לעזרה, גם לשעשועים; גדוּלת־האחד תוכל להיות לך למגן, הפנאי של השני – לתועלת. שניהם יהיו מתחרים בעבודתך, וכנגד הגעגועים על בן אחד נתונה לך לתשלומים חיבת־השנים. אני מעיז להבטיחך, שלא יחסר לך דבר זולת המספר⁷³.

ומאלה והלאה הביטי אל נכדיך: שימי לבך לילד הנחמד מאַרקוס, שכל המביט בו לא יוכל להשאר ביגונו. אפילו רושם המאורע היותר קשה והיותר חדש נחלש בקרב ולב כשילד זה מתרפק; איך אפשר, שמפני ששונו לא תמחינה כל הדמעות ומפני שיחותיו החביבות לא תמוג כל דאגה לוחצת את הנפש? את מי אין גחכנותו כופה לצחוק עמו? מי הוא השקוע במחשבותיו, שאינו נמשך ונגרר אחר פטפוטיו, אשר לא תמלא האוזן משמוע אותם? – לאלהים אני מתחנן, שיהיו לנו חיי הילד הזה לפליטה⁷⁴; בי לבדי ישלח־נא בכל כוחו הגורל האכזרי את חציו; מה שנגזר על אמו או על אם־אמו – רק עלי יבוא הכל! לו רק יפרח ברוב שלום כל שאר המשפחה – אני לא אתאונן על ערירותי ועל מצבי הנדכה. הריני כפרת כל בני־הבית⁷⁵, ובלבד שלא יוסיפו לדאבה עוד!

שאי על ברכיך את נכדתך נובאטילה, אשר מהרה תעמיד לך דור רביעי; את הילדה, שנעשתה קרובה לי ודבקה בי כל־כך, עד שנראה, כאילו באַבדה אותי נעשתה יתומה למרות מה שאביה בחיים. אהבי־נא אותה גם למעני. הנה זה לא כבר גזל ממנה המות את אמה: בחיבתך תוכלי להועיל לה, כדי שרק תתאבל על אמה, אבל לא תרגיש בחסרונה. השפיעי קצת על דרכי־רוחה וקצת על התנהגותה החיצונית; הלקח מעמיק שרשיו ביותר כשהוא נתון בשנות־הילדות⁷⁶. תתרגל־נא בדרכיך, תתנהג לפי משפטך; הרבה תתני לה גם אם לא תתני לה כלום, רק תהיי לה למופת. עבודה כה נשגבת תהא לך לרפאות־תעלה, כי נפש דואבת מתוך חיבה לא תוכל להחלץ מדאגותיה זולת על־ידי השׂכל או על ידי עבודה הגונה.

בין מקורי־התנחומים הייתי חושב גם את אביך, לו היה עמך⁷⁷. אבל גם עתה חשבי לפי מצב־נפשך מה שהוא דורש ממך, ותמצאי, כמה יותר נכון הוא, שתשמרי עצמך למענו משתכלה נפשך בשבילי. בכל שעה שיתקפך הכאב בזרוע־כוחו ויסחפך אחריו, זכרי את אביך. אחרי שגידלת לו בני שילשים ובני ריבעים, אין אַת לו הבת האחת בלבד; בך תלויה מעתה השלמת־חייו באופן מוצלח. כל הימים, אשר הוא חי, אין לך רשות להתאונן על חייך.

יט

עד עתה החשיתי עוד על הנחמה היותר נעלה אשר לך: על אחותך על נפש נאמנת זו, אשר לה תוכלי למסור את כל דאגותיך כאילו נפש אחת היא עמך; על הלב הזה, אשר כמו לב אם רחמניה הוא לכולנו. הן עמה יחד שפכת דמעותיך ובחיקה ביקשת בראשונה מרגוע לנפשך. היא משתתפת בכל עת בצערך, אבל, כאילו היא עומדת במקומי, אין היא מסתפקת רק במה שהיא מרגשת את מכאובך. על־ידה הובאתי אני לשבת ברומי, היא השכילה בחיבתה לנהלני כאם ואומנת בהיותי חולה זמן רב, עד אשר שבתי לאיתני. היא השתדלה בשבילי, שאשיג משרת־קוויסטור, ואף־על־פי שלא סבלה, שירבה אדם שיחה עמה, או שיעוז להגיד לה דברי־תודה⁷⁸, התגבר בעבורי חסדה על צניעותה. דרכה להיות נחבאה אל הכלים⁷⁹, ענותנוּתה ופשיטותה בזמן שהנשים רגילות בשאון, נטייתה למנוחה ומנהגה לשבת בשלוָה במסתרים לא עצרו בעדה מלערוך בקשות לטובתי. הנה היא, אמי החביבה, הנחמה. אשר תאמץ את רוחך! התחברי אליה ככל אשר תוכלי ובה תדבקי בקשרים חזקים. דרך־המתאבלים להתרחק מן האנשים, שהם אוהבים ביותר, כדי שיוכלו לקרוא דרור למכאובים; אבל אַת אליה פני־נא במחשבותיך! אם תרצי להשאר בבגד־אבלך או לפשוט אותו ־היא תשים קץ ליגונך תעזור לך לשאת אותו. אבל כמו שאני מכיר את חכמת־לבה של אשה מצוּינת זו, היא לא תסבול, שתבלי את כוחך באבלות שאינה מועילה, ותספר לך למופת דבר, שאני בעצמי הייתי עד לו. הן היא, כשנסעה באניה⁸⁰, אבדה את בעלה היקר לה, הוא דודי, שהיא נישאה לו כשהיתה בתולה, ובמשך השעות הללו ירדו עליה כרוכים האבל והפחד, כי רק אחרי קום סערות־הים לדממה יכלה להציל את גוף־המת מתוך שבר־האניה. מה רב מספר הנשים, שצדקותיהן נשארות במסתרים! לו זכתה לחיות בימי־קדם, כששלט המנהג הישר: להלל מעשים טובים, – איך היו הכשרונות מתחרים לפאר את האשה הזאת! את האשה, אשר שכחה את חולשותיה, שכחה את סכנת הים, שהוא נורא גם לאנשים חזקים, והשליכה את נפשה מנגד כדי להכין קבורה לאישה, ובשימה לב רק לצרכי־המת סרה ממנה הדאגה לחייה! המשוררים מרוממים את הנשים, שמסרו את נפשן למות במקום בעליהן; אבל גדולה על אלו היא המבקשת קבר לבעלה בלי שים לב לסכנת־נפשה⁸¹. זוהי האהבה הגדולה – המביאה את עצמה בסכנה שוָה כדי לעצור בעד סכנה פחותה ממנה. – אחרי כל אלה מי יתפלא על אשר במשך שש־עשרה השנים, שהיה בעלה נגיד במצרים, לא התראתה מעולם בקהל, לא הניחה איש מבני־המדינה לבוא אל ביתה, לא ביקשה דבר מבעלה ולא התירה לאיש לבקש ממנה דבר. היא לבדה זכתה, שהמדינה ההיא, הרגילה בשיחה בטלה והמפליגה בהוצאת לעז על המושלים בה, שגם אלה, שהתרחקו בה מכל חטא לא מצאו [בתוכה] מחסה מגידופים, כּיבדה אותה בתור מופת לטהרת המידות^א82, והאנשים, המוצאים נחת בלזות־השפתים היותר מסוכנת וקשה עליהם לפרוש ממנה, מתאפקים מכל הוצאת־דיבה [עליה] ועוד גם עתה הם מבקשים להם גבירה כזו, אף כי אינם מקוים, שתמצא עוד כמוה. הן די היה, לו במשך שש־עשרה שנה היתה המדינה רק מסכמת לתהלוכותיה; יותר מזה הוא, שנשארה נעלמה⁸³.

איני מספר כל זה למען הגיד תהילתה, שרק פחיתות היא לה לעבור עליה בקצרה, כי אם למען תזכרי, מה רבה נדיבות־רוחה של אשה זו, אשר רדיפת־כבוד ואהבת־הון – האוחזות בעקב כל שררה ונהפכות לה לקללה – לא שלטו בה, ופחד־המות, בהישבר האניה והאבדון היה לנגד עיניה, לא עצר אותה מלבקש באמונת־אומן לבעלה המנוח – לא מפלט לנפשה, אלא דרך להציל את גופו. גבורת־נפש כזו עליך למצוא, ועל יגונן עליך להבליג, ועליך להתנהג באופן שלא יוכל אדם לחשוב, שאין אַת שבעת רצון מבנך!

כ

סוף דבר: כיון שאחרי כל אלה מן הנמנע הוא, שלא תשובי ותכונני רעיונותיך אלי ובי תתעסקי עתה יותר מבשאר בניך – לא בעבוּר שהם פחות חביבים עליך, אלא מפני שרגילים אנו להניח יד על המקום הכואב ביותר, – הנה זאת התמונה, אשר את צריכה להעלות ממני במחשבתך: אדם שש ושמח כמו בחיים היותר טובים. כי באמת רק טובים הם חיי, בהיות הנפש משוחררת מכל שליטה בה ונתונה לצרכי־עצמה, פעם משתעשעת בלימודים קלים ופעם מתנשאת בתשוקתה להאמת ומתבוננת בחייה ובטבע כלל־היצורים, חוקרת בתחילה להכיר את שטחי הארצות לגבולותיהן, אחרי־כן את חוקי הים הסובב אותם ואת תנועת מימיו העולים וחוזרים, אחרי־כן את כל הדברים הנוראים אשר בין השמים והארץ ואת כל המרחב הזה, המבוהל ברעמים וברקים וסערות ומטרות־עוז ושלג וברד, ואחרי עברה על פני הדברים הנמוכים היא פורצת אל היותר נעלה ומתענגת על יפיו הנשגב של מחזה האלהות⁸⁴. לבסוף היא זוכרת את נצחיותה ונאספת אל מה שהיה ויהיה לעולמים⁸⁵.

¹

א

אֶרֶץ קוֹרְסִיקָה, אַתְּ, בָּךְ מוֹשָׁב פוֹקֵאִים יָסָדוּ²,

קוֹרְסִיקָה, אֲשֶׁר מֵאָז קֻרְנוֹס קָרְאוּ שְׁמֵךְ,

מֵאִי סַרְדִּינְיָה קָטֹנְתְּ, וְעַל אֶלְבָּא לָךְ יִתְרוֹן בָּרֹחַב,

קוֹרְסִיקָה, דָּגִים לָרֹב בְּנַהֲרוֹתַיִךְ שָׂחִים.

קוֹרְסִיקָה, מָקוֹם נוֹרָא אַתְּ כְּבָר בְּרֹאשׁ יַרְחֵי הַקַּיִץ,

אַכְזָר עַד בִּלְתִּי נְשׂוֹא לוֹהֵט אַחֲרֵי־כֵן הַחֹם³.

עַל הַקְּבוּרִים בָּךְ חוּסִי, עַל הַגּוֹלִים, אֲסִירַיִךְ!

שָׁלוֹם לְאֶפְרָם יְהִי, אִם גַּם הֵם חַיִּים עֲדֶן!

ב

אֶרֶץ פְּרָאִים, אֲשֶׁר לָהּ סַלְעֵי מָגוֹר לְמִסְגֶּרֶת.

קוֹרְסִיקָה, אַדְמַת צִיָּה, רֵיקָה, עֲזוּבָה מִכֹּל!

אֵין פְּרִי בְּיַרְחֵי הַסְּתָו, אֵין תְּבוּאָה צוֹמַחַת בַּקַּיִץ,

חָסֵר בַּחֹרֶף הַקַּר זַיִת, מַתָּנָה מֵאֵל⁴.

אֵין אָבִיב מְחוֹלֵל צְלָלִים לְשַׂמֵּחַ הַנֶּפֶשׁ,

אֵין בַּשְּׁמָמָה הַזֹּאת עֵשֶׂב פּוֹרֵחַ וְצָץ.

לֶחֶם אֵין כֹּה וְאֵין מַעְיָן, אַף אֵשׁ לְיוֹם אַחֲרוֹן אֵינֶנָּה⁵,

שְׁנַיִם רַק הֵמָּה פֹּה – גּוֹלֶה וְגָלוּתוֹ לְבָד!

ג

מִי זֶה הָאוֹחֵז בְּצַוַּאר הַמֵּת, מַרְגִּיזוֹ מִקָּבֶר?⁶

אוּלַי עַל לְבָבְךָ עָלָה, כִּי בְּיִסּוּרַי אֵין דָּי?

הַנַּח לָשּׁוֹכֵן בֶּעָפָר! יֵשׁ אֲשֶׁר גַּם לַמְנַצֵּחַ

פֶּצַע גָּרְמָה הַיָּד, כַּאֲשֶׁר נָגַע בַּמֵּת!

ד

מִי אַתָּה – אוּלַי לִקְרוֹא בְּשִׁמְךְ יַכְרִיחַ הַצַּעַר! –

שֶׁגַּם עֲפָרִי פֹּה תִּרְדּוֹף אֵיבָתְךָ בְּאַף?

עוֹד לֹא רָוְתָה נַפְשֶׁךָ מֵרְאוֹת מַפַּלְתִּי לָאָרֶץ,

כִּי עַל הַנּוֹפֵל עוֹד הִנְּךְ מְכוֹנֵן הַחֵץ?

הַאֲמִינָה לִי, יֵשׁ כֹּחוֹת, אֲשֶׁר הֶעֱנִיק לַמֵּתִים הַטֶּבַע.

צֵל הַשּׁוֹכֵב בַּבּוֹר עוֹד יִקַּח נָקָם מִצָּר!

הַאֲמֵן, אִישׁ הַקִּנְאָה, לַאֲשֶׁר רוּחִי דוֹבֵר אֵלֶיךָ,

יְהִי נָא הַדָּבָר כְּמוֹ דִבֶּר אֵלֶיךְ אֱלֹהִים:

דָּבָר קָדוֹשׁ הַצַּעַר! אַל תְּחַלֵּל גּוֹרָלִי יָדֶךָ!

גַּם אֲשֶׁר לַקֹּדֶשׁ בָּז, יָחוֹן אֶת יוֹרְדֵי שְׁאוֹל.

ה

חֲמַת־פְּתָנִים שִׁירֶיךָ, מְסוּכִים בְּאֶרֶס וָרַעַל;

יוֹתֵר מִזֶּה הַלֵּב קִרְבְּךָ מָלֵא הַוּוֹת.

לא תָחוֹסְנָה עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה שִׁנֵּי הָרֶשַׁע,

אַף לֹא עַל יֶלֶד רַךְ, לֹא עַל זָקֵן וָשָׂב.

כְּמוֹ אִישׁ מְשֻׁגָּע גּוֹלֵל אֲבָנִים בִּרְחוֹבוֹת הַקָּרֶת,

כֵּן דְּבָרֶיךָ תִּזְרוֹק, חִצֵּי מָוֶת לָעָם.

אַךְ עוֹד יַשְׂכִּיל הָעָם לִבְלוֹם אֶת הַפְּרָאִים בְּרֶסֶן;

אֶבֶן קְלוּעָה תָּשׁוּב, תִּמְחַץ לַזּוֹרֵק הָרֹאשׁ.

עַתָּה כָּל חוֹזֶה וּמְשׁוֹרֵר אֶת שׁוֹטוֹ יָנִיף עָלֶיךְ,

נֶגֶד זְדוֹנְךְ כֻּלָם יַעַמְדוּ גְדוֹלֵי הַדּוֹר.

אַף אֲנִי, אִישׁ צָבָא, לֹא עֲצוּמִים בְּיָדוֹ כְּלֵי־זַיִן

עוֹד עָלֶיךְ יוּכַל קִצְפּוֹ לְהָרִיק חֲנִית.

אַתָּה אָמְנָם לְשַׂחֵק בַּחֲרוּזִים יָפִים יוֹדֵעַ,

יוֹרֶה אַתָּה בִּצְחוֹק חִצִּים שְׁנוּנִים לַלֵּב.

תֹּאמַר: שַׁעֲשׁוּעִים הֵם הַדְּבָרִים בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן –

מַה־לְּךְ אִם הַשְּׂחוֹק יָגוֹן וּדְמָעוֹת הוּא לִי?

עֲזוֹב נָא אֶת שְׂחוֹקְךְ זֶה אֲשֶׁר בּוֹ זָדוֹן וָרֶשַׁע.

מְלִיצוֹת זוֹמְמוֹת רָע, אֵין בָּהֶן נֹעַם וָחֵן.

ו

קְרִסְפּוּס⁷, אַתָּה מָעֻזִּי, בִּימֵי צָרָה לִי מִשְׁעֶנֶת,

אַתָּה, אַף בְּשַׁעַר עַתִּיק⁸ כָּבוֹד לְךְ הָיָה וּפְאֵר;

קְרִסְפּוּס, אַדִּיר בְּכָל־עֵת לְמַעֲשֵׂי בְּרָכָה וָחֶסֶד,

בְּהִשָּׁבֵר אֳנִיָּה לִי אַתָּה לְהַצִּילִי הַחוֹף!

כְּבוֹדִי הָיִיתָ מֵאָז וּמִבְצָר וּמִבְטָח כַּסֶּלַע

עַתָּה לַנִּדְכֶּה הִנְּךָ מַרְפֵּא יָחִיד לַלֵּב.

קְרִסְפּוּס, הַנֶּאֱמָן וְנָעִים אֲשֶׁר מָגֵן לַשָּׁלֵו הָיִיתָ

דְּבָרְךָ כְּנֹפֶת־צוּף נָטַף וְיָרַד אֵלַי;

רַב־פְּעָלִים לַכֹּל, וּתְהִלָּה מִמְּךָ לַאֲבוֹתֶיךָ –

רַק לְאֶחָד לֹא תוֹעִיל – לַאֲשֶׁר בַּגּוֹלָה יוֹשֵׁב!

אוֹ אוּלַי גַּם לִי הַנֶּעֱזָב וּבוֹדֵד עַל סֶלַע

קָרוֹב רוּחֲךָ הַיּוֹם? אֵין לָהּ בָּאֲדָמָה גְבוּל?

ז

קוֹסֵס הַכֹּל שֵׁן הַזְּמָן וְהַכֹּל מְבַלֶּה בְּלִי הֶרֶף,

מַעֲתִּיק מִמְּקוֹמוֹ הַכֹּל, אֵין קַיָּם עוֹמֵד לָעַד.

מֵי נְחָלִים יְזֹרְבוּ וְיַמִּים אָחוֹר יִסּוֹגוּ,

שׁוֹקְעִים הַרְרֵי־אֵל, גְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה לְאָט.

אַךְ מַה־מִּצְעָר כָּל זֶה, אִם גַּם כָּל הֲדַר הַשָּׁמַיִם

נִשְׂרָף בְּלַבַּת הָאֵשׁ, חוֹלֵף בְּבוֹא לוֹ הַקֵּץ⁹!

שׁוֹלֵט הַמָּוֶת בַּכֹּל, וְלַחֲלוֹף – חֹק הוּא, לא עֹנֶשׁ;

יוֹם יָבוֹא, עוֹלָם הַזֶּה יַעֲבוֹר וְאֵינֶנּוּ, כַּצֵּל.

ח

יִהְיֶה נָא אֵפוֹא כָּךְ! מִשְּׁנוֹתַי שְׁנוֹת אַחַי תֶּאֱֲרַכְנָה,

צַעַר לֹא יִקְרֵם עָלַי, רַק בְּיוֹם מוֹתִי לְבָד!

אֶגְבַּר בְּאַהֲבָתִי אֲנִי, בְּעוֹד שֶׁעָלַי הֵם יִגְבָּרוּ¹⁰,

כְּאִלּוּ לְהִתְחָרוֹת בָּהּ נִתַּן לָאַהֲבָה הָעֹז.

יְהִי כָּךְ, יַלְדִּי מַרְקוּס, אֲשֶׁר לְדַבֵּר אַךְ הַחִלּוֹתָ.

בִּרְכַּת שְׁלוֹמְךְ תְּהִי לַאֲחֵי אָבִיךָ שָׂשׂוֹן.

ט

גָּזִּי שְׂעַר ראשֵׁךְ, קָרְדּוּבָה, וְאֵבֶל יַעֲטֶה פָנַיִךְ,

דִּמְעוֹתַיִךְ לַמֵּת נֶסֶךְ תִּהְיֶינָה הֵן לִי¹¹.

קָרְדּוּבָה, רְחוֹקָה הַיּוֹם, עַל חוֹזֵךְ קִינָה תִשָּׂאִי!

עוֹד עָלַיִךְ לֹא בָא אָסוֹן וְיָגוֹן כָּזֶה.

אַף לֹא כַּאֲשֶׁר בַּקְּרָב סִדְרֵי עוֹלָם נֶהְפָּכוּ,

כַּאֲשֶׁר לְחָרָבָה שָׂמוּךְ בַּלְהוֹת מִלְחָמָה וָרִיב

כַּאֲשֶׁר כִּפְלַיִם סָבַלְתְּ מִתִּגְרַת שְׁנֵי מְעַנַּיִךְ,

אוֹיֵב פּוֹמְפֵּיוּס מִזֶּה, קֵיסָר מִזֶּה לְךָ צָר;

אַף לֹא בַּלַּיְלָה הַהוּא, כַּאֲשֶׁר חֲלָלִים נָפָלוּ

יַחַד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, כְּאִלּוּ עָלַיִךְ בָּא קֵץ;

אַף לֹא בְּיוֹם בּוֹא הַשּׁוֹדֵד הַלּוּסִיטָנִי שְׁעָרַיִךְ,

פָּרַץ אֶל תּוֹךְ הָעִיר, דּוֹקֵר בְּכִידוֹן וַחֲנִית¹².

הַיּוֹם אֲנִי זֶה בְּנֵךְ, לְפָנִים לָךְ נֵזֶר תִּפְאֶרֶת,

כָּבוּל אֶל סֶלַע שׁוֹמֵם¹³! גָּזִּי שְׂעַר רֹאשֵׁךְ נָא אַתְּ!

נֶחָמָתֵךְ תְּהִי, כִּי מֵעֵבֶר לַיָּם אַתְּ נוֹסָדָה;

תְּאַחֵר הַשְּׁמוּעָה לָבוֹא עַד שֶׁתָּחוּשִׁי הַכְּאֵב.

מבוא

המחברת הרחבה “על הכעס” כתובה לכתחילה לא לרגל מקרה חיצוני, אלא כדי לברר בהשכל ודעת, עם קישוט מליצי ועם דוגמאות מן החיים, תולדות מידה מגונה אחת ולהאיר נתיבותיה בקרב בני־אדם. המחברת כוללת שלשה חלקים או ספרים נבדלים:

א. תכונת הכעס בתור מידה מגונה. ביאור מהוּתו אצל אריסטוטלס (ג) אם הכעס הוא לפי טבעו תשוקה לענוש? – אינו נמצא אצל החיות; המידות הטובות והרעות הן רק נחלת בני אדם. ההבדל בין כעס עובר והכעסנוּת בתור מידה בזוּיה (ד). לב־האדם הוא שלו מטבעו; כנגד תיאופראסטוס (י“ב–י”ד). “האדם נוצר להחזיק ביד חברו” (ה). ההבדל בין משפט־השכל למשפט־הכעס (י“ז, י”ח). אף על חוטאים אין לכעוס אלא לנחותם בדרך ישרה (י“ד–ט”ו). מה שמתרומם בלא יסודות חזקים אינו מתקיים, כן גם הכעס. רק אדם טוב יכול להיות אדם גדול (כ').

ב. אם יסוד הכעס הוא בשיקול־דעתו של אדם או בדחיפה מן החוּץ? – צמיחתה של התפעלוּת־הרגש – ויכוּח עם בעלי־המוּסר המלמדים זכות על הכעס ומוצאים, שהוא עוזר לדרישת־צדק (ו'). – אין לכעוס על רשע כמו שאין לכעוס על מחלה; צריכים לסלוח לכל בני אדם (י'). – ויכוח עם האומרים, שמועיל הוא להרחיק את הבזיון, או שאי־אפשר להכחיד אותו (י“א–י”ב). החינוך במידות טובות באמת אינו קשה כל כך (י"ג). – אין להתיר בשום אופן את הרתחנוּת (י"ד). אין להשוות את האדם לבהמות וחיות, שהרי הוא לבדו מכיר את האלוהוּת (ט"ז). יש לחנך את הילדים ברוח נדיבה ולהרגילם באומץ־לב, לא כדרך בני העשירים והמיוחסים (כ"א). בחינת עניני הכעס כדי להראות, שאין לי יסוד (כ“ו–כ”ז), ביחוד מפני שאין אדם נקי מעוון וגם חובה על אדם לעשות יותר מלפי הדין (כ"ח). תרופות לכעס (כ"ט והלאה).

ג. איך לעקור את הכעס או לצמצם אוֹתוֹ; כנגד אריסטו. – מי שמתרעם על אחרים, שמבזים אוֹתו, מקטין עצמו כנגדם (ה'). – מעלתו של אדם, שאינו כועס לעולם (ו). – עצות טובות להנצל ממידה זו. – שלא להפליג בערכם של דברים קלים (י"ב). איך אפשר לעצור ברוחו; רוָחָה אחת היא ביסורים גדולים: לסבול ולהכנע בפני מה שאין לשנות (ט"ז). פראיות של מושלים אדירים כשהגיעו לידי כעס (ט“ז–כ”א). דוגמאות של מתינות (כ“ב–כ”ד). נחמה לנפשות עלובות, והצורך להתוודות, כי כוּלנו אנשים חטאים (כ“ה–כ”ו). הצורך לתקן ביתר חסד מה שפגמו אחרים, לרדת לסוף־דעתם, להתבונן בנפשם ולמצוא להם זכות (כ“ז–כ”ט).

מתוך הלעג השנון בספר א, פרק ב, על פתגמו של קליגולא “ישנאו אותי ובלבד שיפחדו ממני” מוכיחים בצדק שנכתב ספר זה אחרי שנהרג הקיסר המשוגע (ינואר 41 לסה"נ), ומתוך דבריו על השופט שהוא לפעמים כמו רופא חולים גוזר על פושע לתרופתו שיסבול עול גלות, ניכר כי אז לא היה עדיין הוא בעצמו גולה בארץ שממה (סוף 41). לפי זה שני הספרים הראשונים הם קדומים, אך השלישי ספר בפני עצמו, נכתב שנים אחדות אחרי כן, כי מן המרירות אשר בה מדובר (ג, מ"ג בסוף הספר) על עונש הגלות, ניכר שכבר סבל צרותיו באי קורסיקה. כל ג' הספרים יצאו אחר שנת 44, והם מוקדשים ל“נובאטוס”, אחיו הבכור של המחבר לוציוס אנאוס סנקא, אשר בהסתפחו אחרי כן למשפחת גָליון נקרא על שמה (ראה מכתבי מוסר ק"ד, כרך ב' 132). גליון זה הוא כמוּסכם מי שהיה שופט בשנת 54 בקורינת בתור שר מדינת אכיה ודחה את תלונת היהודים על השליח פאולוס בדבר דרשותיו, באמרו שאין רצונו להיות שופט בריב שנוגע רק בענינים הפּנימיים הדתיים של היהודים (מעשי השליחים, י"ח).

עשירה היא המחברת ברעיונות נעלים על החובות המוסריות, במשלים ובדוגמאות, גם בתמוּנות היסטוריות (כמו תיאור הגרמנים הקדמונים ותקפם וחיבתם להזדיינות, א‘, י"א, ג’) ובציורי התרבות הרומית בזמנו של המחבר (הרשע ועיוות־הדין, ב‘, ח’, ג‘; קלקול־המידות, בצע, קנאה ושנאה, ב’, ח'), בסיפורים על עריצים שונים ושגעונם (כמו על היפיאַס, ב‘, כ"ג; על קאמביזס, ג’, י“ד, וג‘, כ’; על דריוש, כּסרכסס, אלכסנדר, ליסימכוס, ג', ט”ז–י"ז).

בכלל כתוב הספר לא רק בשים לב לדרכיהם של אנשים פרטיים, אלא גם מתוך בחינת דרכי־המושלים ומידותיהם. דבר זה יוצא דרך־אגב מתוך כמה רעיונות, למשל, כשהוא מצייר תהלוכות השוֹפט, על־פי השכל ולא בכעס, על החיים והמות, כי לפעמים הוא מוסר אנשי רשע להמית אותם לעיני־הקהל (א‘, י"ט, ז’–ח’). גם יש בהמשך הדברים ציורי מצב־נפש והגיונות, שמהם ניכר צער החיים בקרבת הקיסרים העריצים, כמו ג', י“ד–ט”ו: כי כבישת הצער נצרכת היא ביחוּד לאנשים, שחיים כאלה נפלו בגורלם והם קרואים לשולחנם של מלכים.

בצד ההוראה להתרומם ברוח נדיבה מעל ליצרים השפלים, עשיר הספר בציורים מפליאים מחיי ההמון הגס השקוע בקנאה ותאוה, כמו (ב‘, ח’): “בין האנשים אשר רואה לבושים בגדי כבוד, אין שלום; בעד בצע קל האחד כורה שוחה לחברו – – על המאושר צופים בקנאה, על האומלל בבוז, על הגדול מהם מתלוננים, על הנמוך מכבידים עולם – – עדה של חיות טורפות הם וההבדל הוא כי החיות שוכנות בשלוה ביניהן לבין עצמן בעת אשר האנשים האלה כל אחד חפץ לשׂבּוֹע מבשר חברו”. רבים גם הזכרונות למעשים האכזריים הנוראים של מושלי פרס ושל עריצי רומא (ג‘, י"ד–כ’).

למותר הוא להעיר על השויון הכללי שבין נטיתה של מחברת זו של סנקא כנגד הכעס ובין הרעיונות של בעלי־המוסר הגדולים בקרב ישראל בכל הדורות, שהתאמצו להציל את נפש־האדם מן החטא החמור של הכעס; די להזכיר את המאמרים התלמודיים: “הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו – משכח תלמודו – מוסיף טפשות” (נדרים, כ"ב); “ג' חייהם אינם חיים: הרתחנין” (פסחים, קי"ג); “ולא הקפדן מלמד” (אבות ב'). בהערות במקומות שונים הבאתי ביחוד השוויות למאמרים של תנאים בני־דורו של סנקא או קרובים לדורו, באופן שיש לחשוב, שהיתה השפעה הדדית – חכמי־ישראל מימי הלל ואחריו ובין הפילוסופים הסטואיים (כמו שכבר העירותי במבוא לתרגום העברי של מרקוס אבריליוס אנטונינוס ובמאמר ברבעון הצרפתי Revue des Etudes Juives משנת 1926 ובמאמר “יהודה ויון בדרכי המליצה והמוסר” כנסת, תרצ"ט).

בחרתי לתרגם שם הספר “על הכעס”, מלה, שהרגילו בה חכמי־התלמוד, מקום “קצף” (על אחרים), בעוד שבמקרא מובנה על פי רוב רק עצב (וכן עוד של קוהלת: “טוב כעס משחוק” – וזה גם אות שאין לאחר את ס' קוהלת עד ימי־התנאים).

עַל הַכַּעַס

ספר ראשון

א

דרשת ממני, נובאטוס יקירי, לבאר במכתב: איך אפשר לשכּך את הכעס? גם נראה לי, שלא חנם אתה מפחד ביחוד מפני מידה מגונה ושגעונית ביותר זו. בכל שאר המידות יש קצת מנוחה ושלוָה, אבל מידה זו – כל עיקרה אינו אלא תנועה מבוהלת וסיבה למכאובים, תשוקה בלתי־אנושית למלחמות ושפיכת־דמים והריגת־נפשות, רק כדי להזיק לאחרים, בלא שים לב לתוצאות; הזדקרות לקראת אבני־קלע, בלא לחוש אף אם בעקב הנקמה יאבד גם המתנקם. הן בעבור זה יש מן החכמים, שקראו לכעס בשם “שגעון קצר”. כי הכועס הרי כמשוגע אין־אונים הוא למשול ברוחו, שוכח מה שהוא לפי כבודו, אינו זוכר את הענינים, שהוא צריך להם ביותר, מתעקש להחזיק במה שהתחיל, אוטם אזנו משמוע עצה ודבר־שכל, נפעם ומבוהל מתוך סיבות הבל, מחוסר־כשרון לבחון את הנכון והאמתי, דומה לחורבה רעועה, שכשהיא נופלת על אחרים היא עצמה נהרסת.

כדי להכיר, שהכועס אינו אדם בעל שכל בריא, הרי די לראות את תנועותיו החיצוניות. כשם שיש סימנים ידועים למשתגעים: פנים חצופות ומטילות אימה, צללי־יגון על המצח, פרצוף מסורס, צעדים מהירים, ידים רועדות, זיו־פנים משתנה, נשימה תכופה ומתגברת, – כך נמצאים הסימנים הללו אצל הכועסים. העינים קודחות ונוצצות, הפנים מתאדמות מאד, שהרי הדם זורם ועולה מעמקי־הלב; השפה מזדעזעת, השינים מתלכדות, שערות־הראש סומרות כמו מפחד, הרוח נעצר ויוצא בשריקה, אברי־הגוף מתפרקים בקול־רעש, אנחה ונהימה נשמעות, אמרים קטועים יוצאים בהברות, שאינן מובנות, ופעם בפעם עם מחיאת כף אל כף ורקיעה ברגל על הארץ, כל הגוף נרעש ומפיץ פחד סביבו – מחזה מכוער ואיום הוא כשאדם משנה פניו כל־כך ובשרו צבה מכעס. אינך יודע אם נתעב הדבר או מגונה הוא ביותר. את שאר המידות הרעות אפשר לכסות ולפרנס בסתר, אבל הכעס נדחק ויוצא לחוץ, וכמו שהוא מתגדל הוא מתפרסם בעוז ותעצומות. הלא ראית, שכל החיות, כשהן קופצות לפגוע ולהזיק, אותותיהן ניכּרים, גופיהן אובדים את המנוחה, שהרגילו בהן, והפראיוּת שבטבען מתגברת. הקצף יוצא מפיו של חזיר־היער והוא חורק את שיניו; השור מנופף קרניו באויר וזורה בפרסות־רגליו את החול, הכפירים שואגים, הנחשים המתמלאים חימה משרבבים את צואריהם; המראה של כלב שנשתטה מעורר יגון. אין לך חיה איומה ומזקת מטבעה, שאין פראיותה מתרבה כשהיא מתמלאת חימה.

אמנם גם את שאר יצרי־הנפש אין אפשרות להסתיר, גם להתשוּקות הרעות, להפחד, להעזוּת, יש אותות, שלא יתנכרו. הלא אין מחשבה מתעוררת בעוז בקרב אדם בלא שתעשה רושם על פניו. אבל במה ההבדל? – יצרים אחרים נשקפים קצת לחוץ; הכעס כולו בולט.

ב

אם תרצה לשים לב לפעולתו ולנזק, שהוא מביא, תכיר, שאין משחית יותר נורא להגזע האנושי. תוכל לראות חללי חרב ורעל, אנשים מלכלכים איש את חברו באשמות, ערים נהרסות, לאומים שלמים אובדים, נסיכים נמכרים בפומבי למות, אבוקות־תבערה נזרקות לתוך הבתים, והאש אינה נשארת בתוך חומות־הערים, אלא מאירה ביקודה הזועם את מרחבי־הארצות.

התבונן, כמה קטן היה יסודן וכמה גברו המדינות המהוללות – והקצף הפילָן למשואות. התבונן בשממות הנעזבות, שמשתרעות במרחב כמה מילין¹ באין יושב: הקצף החריב את הארצות האלו. התבונן בחייהם של כמה משרי־הצבא, שזכרונם יעמוד לדורות למופת למזל קשה: את האחד דקר הקצף בשעה ששכב על משכבו, את השני הרג בין המסוּבּים בחללו זכוּת קרואים לסעוּדה², את השלישי רצח בשער לעיני העם באמצע עבודתו המשפטית, את דם־הרביעי נתן לשפוך ביד בן סורר מכה־אביו, לפעמים הקים עבד לכרות את ראש אדונו המלך, או לפרק את אבריו של הנרצח על גבי צלב³. ועד כאן אני מדבר רק על הריגת אנשים יחידים. אם תעזוב את האנשים הפרטיים, שכּילה חרון־אף – הלא תוכל להתבונן באסיפות גדולות של בני אדם, שהומתו בחרב, בכנסיות־עם, ששלחו עליהן אנשי־צבא לטבחן, בּלאוּמים שלמים, שהרגו זה את זה.

[הכעס הוא התשוקה להנקם על עוול שנעשה או, כמו שאומר פוסידוניוס, התשוקה לשלם גמול למי שהזיק לך לפי מחשבתך. יש מפרשים אותו באופן זה: הכעס הוא התעוררוּת הרוח להזיק למי שהזיק לך או שחשב לעשות כך].

…כאילו חדלנו להשגיח על עצמנו ואנו מזלזלים במעלת כבודנו⁴. איך ולמה מתקצף העם על בעלי־הסייף המתגוששים, וחושב בלא משפט, שחטא הוא מצדם אם אינם מתרצים על נקלה ליהרג? העם רואה זאת כעלבון נגדו, ובחזות־פניו ובמועל־כפיו ובחמת־רוחו הוא נהפך מצוֹפה למתנגד. יהא רגש זה מה שיהיה, הן לא נוכל לכנותו בשם קצף; הוא קרוב לקצף, כהרגש של הילדים, שאם נפלו לארץ, רוצים הם שיענשו במכות את הקרקע. לפעמים אינם יודעים גם על מה הם כועסים, ואף־על־פי־כן הם כועסים, בלא סיבה ובלא עוול שנעשה, אבל לרגל דבר קרוב לזה שנפגעו בו, ועם איזו תשוקה, שיענש הפוגע בהם. רגילים לרמות אותם על־ידי שמחַקים מעשי עונש, ועושים כאילו החפצים המוּכּים, שנכשלו בהם. בוכים ומבקשים סליחה. על־ידי הנקמה המדומה מעבירים את כאבם הכוזב⁵.

ג

על זה משיבים: “והרי פעמים הרבה כועסים אנו לא על אלה שכבר הזיקו, אלא שרוצים להזיק לנו, ומכאן ראיה, שאין העוול מוליד את הכעס” אמנם כן, כועסים אנו על החושבים להזיק, אבל מחשבתם זו כבר היא המזקת לנו, והמכין עצמו לעשות רעה כבר הוא עושה אותה. – “ועוד ראיה”, אומרים, “שאין הכעס תשוקה לענוש: הרי היותר חלשים כועסים לפעמים על התקיפים מהם והם אינם משתוקקים לעונש, שאינם יכולים לקוות, שיבוא על ידם”. – ראשית, הלא אמרנו, שהכעס היא תשוקה, שיגיע עונש, לא היכולת להביאו; משתוקקים בני־אדם גם לדבר, שאינם יכולים לעשותו. אבל אין גם אדם שפל כל־כך ברוחו, שלא יוכל לקוות לעונש אף בנוגע להאדירים ביותר. גם יש בנו תמיד די כוח לגרום נזק לאחרים.

אריסטוטלס ביאר מידה זו באופן לא רחוק מדעתנו. הוא אומר, שהכעס הוּא תשוּקה להחזיר מכאוב. יארך הדבר לפרש מה בין הגדרה זו להגדרה שלנו. כנגד שתיהן אפשר לטעון, שחיות רעות כועסות גם בלא שעוררו אותן לכך על־ידי מעשי־עוול ובלא התשוקה לגרום עונש או מכאוב לאחרים. שהרי גם אם לבסוף הן גורמות לאלה, אין כוונתן בתחילה לכך. צריכים לומר, שהחיות וכל הדומה להן, חוץ מן האדם, הן נעדרות רגש־הכעס. אף־על־פי שהוא כנגד השכל, אין רגש זה מתעורר אלא במקום שהשכל נמצא. לחיות יש יצרים, זעם, נטיה פראית, שאיפה להתנפל – אבל כעס אין להן, כמו שאין להן בקשת יתרון־תענוגים, אף־על־פי שבתאוותיהן הן מתהוללות יותר מן האדם.

אין לקבל דברים ככתבם במה שאמר המשורר:

שָׁכַח אֶת כַּעֲסוֹ חֲזִיר מִיַּעַר, בְּרַגְלָהּ לֹא תִבְטַח

הָאַיָּלָה, וְהַדֹּב לֹא יִרְדּוֹף הַבְּהֵמָה הַגַּסָּה⁶

כשהוא אומר “כעס” כוונתו לדחיפה וגרוי. לכעוס אין ביד החיות כמו שאין הן יודעות לסלוח. רגשי־אדם אינם נמצאים אצל היצורים האלמים, יש להם רק גירויים קרובים להם. אילו היו מרגישים אהבה, אזי היתה להם גם שנאה, ועם הידידות – איבה, עם הקטטה – הסכמת־הדעות. יש להם כעין רשמים מן הרגשות הללו, אבל בכלל המידות הטובות והרעות הן רק נחלתו של הלב האנושי. רק האדם חוּנן בהשכּל, בצפּיה לעתידות, בזהירות, במחשבה; לחַיוֹת אין המידות הטובות האנושיות, אבל הן גם מחוץ לגדר העוונות. כל צורתן, כהחיצונית כך אף הפנימית, שונה היא מצורת־אדם. בנוגע לכוח המושל או המנהיג⁷ – הנה כשם שיש להן קול, אבל לא מבורר, בלתי־מסודר וחסר־עצמה לבטא מלים; כשם שיש להן לשון, אבל כבושה ולא חפשית לשינויי־הברוֹת, – כך אף הכוח המנהיג שלהן אין בו אלא מעט מן הדיוק והברוּר⁸. יצרן מתעורר מתוך ראיית־הדברים ותפיסתם כשהיא מעורפלת ומסוכסכת. מטעם זה קפיצתן והשתערותן נעשות בתוקף. אבל אין בהן יראה ודאגה או יגון וקצף, אלא רק כעין אלה. ולפיכך גם שוככים רגשותיהן מהרה ונהפּכים מן הקצה אל הקצה; תיכף לזעם ולפחד שהפיקו הן לועסות את מאכלן, וסמוכה לשאגתן ומרוצתן המטורפת – מנוּחה שאננה ותרדמה נופלת עליהן.

ד

הנה בארנו ברחבה, מה הוא הכעס, ונקל לראות מה בינו ובין הכעסנוּת: ההבדל הוא כמו בין שתוּי ובין שכּוֹר; בין אדם מפחד ובין פחדן. יכול אדם כועס שלא להיות כעסן מטבעו, והכעסן אי־אפשר לו⁹ שלא לכעוס.

לא אזכיר את מיני־הקצף השונים, ששמות הרבה להם אצל היוונים ובלשוננו אין להם מלים מיוחדות, אף־על־פי שגם אנו מכנים בני־אדם בשם: מרי־נפש, זועפים, וכן רגזנים, נרגנים, מתלוננים, בעלי־תרעומת ואנשי־מדון – כל אלה הן מחלקות של אנשי הכעס. חשוֹב בתוכם גם את הקפדנים¹⁰ – כתה נחמדת בין הכעסנים. יש מיני־כעס, שהם עוברים וכלים על־ידי הצעקה, ויש גם קשי־עורף ומתמידים. יש מהם מאיימים בתנועת־ידיים וממעיטים בדברים, ויש מהם מרבים מלים בקללות וגידופים כזרם שוטף. יש שאינם יוצאים מחוץ לגדר התלונה ודברי־ריבות, ויש עמוקים וקשים ושקועים בקרב ולב. עוד אלף מינים יש למידה רעה זו בתכונותיה השונות.

ה

עד כאן שאלנו, מהו הכעס, אם נמצא הוא לא לבד באדם, אלא גם אצל בהמה וחיה, במה הוא נבדל מן הכעסנות וכמה מינים לו. עתה נשאל: אם הכעס הוא לפי הטבע, אם הוא מועיל, ואם מאיזה צד שהוא כדאי שלא לכבוש אותו?

אם הוא לפי הטבע, יתבאר לנו כשנחקור ונתבונן באדם. וכי אין הוא היצור הרך ביותר כל זמן שרוּחו נכונה? וכי יש דבר יותר אכזרי מן הכעס? וכי אין אדם נוטה ביותר לאהוב אחרים והכעס מעורר ביותר לאיבה? האדם נוצר להחזיק את רעהו והכעס מניע לאַבּדוֹ. האדם חפץ בחברה, והכעס גורם לפירוּד. האדם רוצה להועיל, והכעס גורם להזיק. האדם רוצה לעזור אף לרחוקים, והכעס גורם רעה אף להיותר חביבים. האדם נכון להקריב את עצמו לטובת אחרים, והכעס מסיתו לסַכּן את נפשו רק בשביל להביא סכנה על אחרים. וכי יש, איפוא, טעות יותר גדולה בדרכי־הטבע מלחשוב, שהוא הוא שנטע בלבו של יצורו היותר חשוב ומתוקן את החסרון¹¹ הפראי והמשחית הזה? – הכעס, כמו שכבר אמרנו, שואף לענוש, ובודאי דבר זה פחות מכּל הוא לפי הטבע, שתהא תשוקה־לענוש נטועה בלבו של האדם השלו! הרי כל חיי־האדם עומדים על חסדים ועל קרבת־הלבבות¹², ולא בעריצות, אלא באהבת איש לרעהו מתאחדים בני־אדם לאגודה ולעזרה משותפת.

ו

ובכן תאמר, שאין שום צורך לענשים בעולם? – אין לומר כן, אבל צריכים הם לכוָנה רצויה ולשכל טוב. אין תכליתם להזיק, אלא להביא מרפא גם כשהם נראים כמזיקים. כשם שלפעמים בית־יד של חנית, כשנתעקם וצריך תיקוּן, ניתן באֵש ונכבש בין יתדות, לא כדי שישבר, אלא כדי שיתישר, כך מתקנים במכאובי הגוף והנפש את הרוחות, שנתעקמו בעוונותיהם. הנה הרופא מנסה בחלאים קלים מתחילה שלא להפסיק הרבה את ההרגל התמידי, לקבוע סדר במאכלו ובמשתהו ובתנועות־גופו של החולה ולחזק בריאותו רק על־ידי הטבת דרכי־חייו. הנסיון הראשון הוא, שבהתנהגות בקצב ומידה ימצא ישועה. ואם אלה לא יועילו לו, יתחיל הרופא לכרות ולקצץ במקומות הצריכים לכך, וכשגם באלה לא ישיג את התכלית, יאסור על החולה כל מאכל ויגזור עליו תענית. אם היו לשוא התרופות הקלות, הוא מקיז דם או שולח יד באחד מן האברים, כשהחלק ההוא מן הגוף נראה כסיבת הנזק ומרחיב המחלה. אין שום תרופה נראית קשה, אם פעולתה היא להביא ישועה. וכך אף הממונה על שמירת־החוקים ומנהל־המדינה ראוי הוא לכך, שיפעל בדבריו, וככל האפשר בנחת, לרפוּי־הרוחות; שייעץ מה לעשות, שיטע תשוקת היושר והצדק בנפשות ויכניס בהן שנאת העוונות והוקרת מעשים טובים. אחר־כך יעבור לדברים יותר קשים, שבהם יוכיח וייסר. בזמן מאוחר ככל האפשר יבקש סיוע בענשים, וגם אז בקלים שבהם ושאפשר לחזור ולהעבירם. רק על הפשעים החמורים ביותר יגזור משפט־מות, כדי שלא יהרג אדם חוץ ממי שמיתתו לו לעצמו לטובה.

רק בדבר אחד לא יהא דומה לרופא: הרי זה מקל את סוף־החיים לאדם במקום שלא יוכל להצילם, בעוד שגזר־הדין מוסר את הנאשמים למות בבזיון ומוציא אותם מן העולם לעיני־הקהל, לא מפני שהוא משתעשע ביסוריו של מי־שהוא – רחוק מן המשכיל רגש פראי ובלתי־אנושי כזה – רק כדי שיהיו לאות לאחרים וכדי שיהיו, לכל הפחות, במותם לתועלת לצבור לאחר שבחיים לא הועילו בשום דבר.

ובכן אין לומר, שטבע־האדם שואף לעונש, ולפי זה גם הכעס אינו דבר טבעי לאדם, כיון שלענוש תכליתו.

אוסיף עוד את הראיה, שמביא אפלטון (למה לא נשתמש גם בדברי־אחרים כשהם מתאימים לדעותינו?). הוא אומר: "איש טוב אינו גורם נזק; העונש מזיק, לפיכך אין ראוי לאיש טוב לענוש; ולפיכך אין גם הכעס ראוי לו, מאחר שהעונש בא בעקבות־הכעס¹³. ואם איש טוב אינו שמח בעונש, אין לו חלק גם באותו הרגש, שמוצא שעשועים בעונש – ולפיכך אין הכעס דבר לפי הטבע.

ז

אם אין הכעס דבר טבעי, אפשר, צריכים לסבול אותו מפני שהוא מועיל לפעמים? הרי מרומם הוא את הרוחות ומעוררם; בלעדיו אין הגבורה עושה נפלאות במלחמה, הוא מפיח בה להבה ונותן בה עוקץ עד כדי למסור עצמו באומץ לב לסכנה. מטעם זה יש חושבים, שצריכים לכבוש קצת את הכעס, אבל לא לכלותו; לקצץ את העודף בו ולדחוק אותו לתוך גבולות־התועלת, אבל להחזיק ממנו את הנצרך כדי שלא ילאה המעשה ולא תתרופף הגבורה ועצמת־הנפש.

אולם נקל יותר להכחיד דברים משחיתים מלנהל אותם בנתיבה; נקל לסגור בעדם מלמשול בם לאחר שהכניסום. כי משעה שנעשו מוחזקים במקומות שנחלו, הם גוברים על המושל בם ואינם מניחים, שיקצצו בהם ויפחיתו אותם.

מלבד זה, גם השכל בעצמו, שבידו מסור הרסן, הוא חזק רק כל זמן שאין יצרי־הלב פועלים עליו; אבל אם התערב עם אלה והושפע מהם, לא יכבוש עוד את הכוחות, שהיה יכול לרדות בהם. משעה שנדחף הרוח והועתק ממנוחתו הוא נעשה עבד ליצר הדוחף אותו. יש דברים, שראשיתם בידינו, אבל באחריתם הם סוחפים אותנו בכוחם ואין עוד דרך לשוב אחור. כשם שלגופים הנופלים אין רצון חפשי ואין מעצור ועכוּב להם כשהם מושלכים, שהרי הזריקה הנמרצת מסירה מהם לכתחילה כל אפשרות של חזרה והם מוכרחים להגיע למקום, שלא היו צריכים לבוא אליו: כך הנפש, שנזרקה לתוך הכעס או האהבה ושאר יצרים, שוב אינה חפשית לכבוש את ההפעלה. מן ההכרח, שהיא נמשכת ומטולטלת עד תחתית בכוח־עצמה ועל־פי טבעם של העוונות המורידים מטה־מטה.

ח

טוב ביותר הוא – לזרות הלאה את ראשית ניצני־הכעס, להתנגד לו ברגע צמיחתו ולהתאמץ, שלא יכניענו. שהרי אם רק התחיל לדחות אותנו מן המסילה הנכונה, קשה היא החזרה לצד היושר, מפני שאין עוד מחשבה צלולה במקום שנכנסה ההתרגשות וקבלה ברצוננו הטוב רשות להשתרר – היא תעשה מעתה ככל מה שתרצה, לא ככל מה שתסכים אתה. אני אומר, שצריכים לעצור בעד האויב כבר בראשית הגבול! משעה שנכנס ונדחק לתוך השער, הכל כמו שבויים בידו ולא יקבל מהם חוק. הרי אין הנפש נפרדת וצופה כעומדת מבחוץ על היצרים המתעוררים בתוכה, כדי לעכב אותם מלצעוד הלאה יותר מן הנאות; כי כל עצמה נהפכת ליצר, ולא תוכל עוד במצב כזה להתמלא שנית מאותו, הכוח המועיל ורב־הברכה¹⁴, שכבר החלישה ורחקה מתוכה.

אין לרגש ולשכל, כמו שאמרתי, מדור מיוחד ומוגבל לכל אחד, שהרי שניהם הם רק שינויים במצב־הנפש לטובה או לרעה. איך יוכל, איפוא, השכל לשוב ולהתרומם לאחר שכבשוהו העוונות והכניעו אותו כשאך נשתעבד לכעס? או איך ישחרר עצמו מן הערבוביה, שליסוד הרע שהתמזג בה יש שליטה יתירה? –

אומרים: “הלא יש גם מתאפקים ברוב חמתם”. וכי באופן זה אינם עושים עוד כלום ממה שמצווה הכעס, או עושים הם רק מעט? אם אינם עושים כלום, יֵצא מזה, שאין צורך למעשים באותו רגש־הכעס, שאתם קוראים בשמו כאילו יש בו איזה דבר יותר תקיף ממה שבשכל. וגם שואל אני: כלום חזק הוא מן השכל או חלש ממנו? – אם חזק הוא, איך ישים לו השכל גבול, לאחר שרק מי שהוא אין־אונים ביותר רגיל להיכנע. ואם חלש הוא, הרי מספיק השכל גם בלא עזרתו להשלים את הפעולות ואין צורך לו בסיוע מן הפחות ממנו.

“יש רתחנים מושלים בעצמם וכובשים את יצרם”. אימתי? כשכבר עברה הרתיחה וחלפה מעצמה, ולא כשהיא עוד בתקפה; כי אז כוחה גדול מהם. אבל הלא מתרחש גם לפעמים, שמשלחים חפשי בשעת־כעס אף את השנוא בנפש, בלא לנגוע בו, ונמנעים מלגרום לו נזק?" – אמנם, עושים כן; אבל אימתי? כשרגש נלחם ברגש וכשהפחד או התאווה נוגעים בדבר. אז לא ישוּכך הכעס בפעולתו הטובה של השכל, אלא בהשפעתם הגרועה של רגשי־הלב.

ט

היוצא מזה, שאין בכעס שום דבר מועיל ושאף למלחמה אינו משנן את הנפש. מעולם לא היתה הגבורה צריכה לעזרה מצד העוון, כי דיה כשהיא לעצמה¹⁵. במקום שיש צורך בהתפעלות, אינה נעשית על־ידי קצף, אלא היא מתרוממת מעצמה, וכפי שהיא חושבת לנחוץ היא מתגברת ומתרופפת, ממש כמו בליסטראות, שיוֹרים מתוך כלי־תותח ושהן ביד הזורק לכונן מעופן כרצונו.

אריסטוטלס אומר: “נצרך הוא הכעס, אין יכולת לגבור במלחמה בלא עזרתו, אם אינו ממלא את הנפש ומצית אש במוחות; אבל צריכים להשתמש בו לא בתור מפקד, אלא בתור איש צבא פשוט”¹⁶. הדבר לא נכון! שהרי אם הוא שומע בקול השכל ומתנהג על ידו – שוב אינו הכעס, שכל עיקרו העקשנוּת. ואם הוא מתנגד ואינו נח לפי הפקודה, אלא מוסיף עצמה בקנאתו הפראית, הרי ללא תועלת הוא גם בתור משרת לנפש והוא כאיש־צבא, שאינו משגיח באות שנותנים לו, שישוב אחור. אם הוא סובל, איפוא, שישימו לו גבול, שם אחר יאות לו וכבר חדל להיות כעס, שמשמעותו, לפי דעתי, רגש משוחרר מכל רסן עוצר בו. ואם אינו סובל – משחית הוא, ואין לחשבו בכלל הדברים המביאים עזרה. סוף דבר: או שאינו כעס, או שאינו מועיל. כי מי שהוא דורש משפט־עונש לא מפני שהוא נכסף להענש מצד עצמו, אלא מפני שהוא רואה את עצמו מוכרח לכך, לא יחשב בין הכועסים. אך זהו איש־צבא מועיל, שיודע להקשיב לעצה, שנותנים לו. רגשי־הלב גם בתור משרתים גם בתור מנהיגים הם גרועים.

י

ולפיכך לא יקח לו השכל לעולם לעזרה את הרגשים הפתאומיים והמתפרצים בכוח, שלעומתם לא יוכל להחזיק בחשיבותו ושלא יוכל לכבוש אותם, אם לא על־ידי כוחות דומים להם – את הכעס על־ידי הפחד, את העצלות על־ידי הכעס, את המורא על־ידי התאווה. רחוקה היא מדרך־הישר המידה הרעה, שיבקש לו השכל מפלט אצל העוונות. הן לא תוכל הנפש למצוא באופן זה מנוחה נאמנת; מן ההכרח יהיה, שתחוֹג ותנוע בגלים כשתבקש לה מחסה בצלן של מידות מגוּנות, כשתוכל להיות חזקה רק בעזרתו של הכעס, שוקדת על פעלה רק בסיועה של התאווה, שאננה רק מתוך מורא ופחד. צריכה תהיה לחיות תחת ממשלה עריצית, כשהיא משתעבדת לאיזה רגש, שימשול בה. וכי לא בושה וכלימה היא לזכויות שתעמודנה תחת חסוּתם של העוונות¹⁷? אז תּתּם כל יכולת לשכל, כשלא יוכל כלום זולת רגש, וירד למדרגתו ויתחיל להיות דומה לו. מהו ההבדל אם מצד אחד הרגש אינו מיושב ואינו משכיל, ומצד שני השכל הוא אין אונים בלא משען־הרגש? – המצב שוה בשני האפנים, אם לא יוכל האחד להתקיים בלא חברו. אבל מי יסבול את הרעיון להקיש את הרגש לשכל? –

אמרו, ש“רגש מועיל הוא הכעס, כשמשתמשים בו בקצב”. אפשר, אילו היה בטבעו להיות מועיל; אבל אם מסרב הוא לקבל את מרותו של השכל, תהיינה תוצאות הקצב וההגבלה רק: שאם יתמעט יפחת הנזק, שהוא גורם. לפי זה הרגש שהוגבל אינו אלא דבר גרוע שנפחת.

יא

אבל אמרו: “הרי כנגד האויבים נצרך הכעס”. – כאן פחות מבמקום אחר! כאן דוקא אין ההתנפלות רשאית להתפרץ מן הגבולות, אלא צריכה היא להיות כבושה וסרה למשמעת. וכי בשביל מה העמים הלועזיים¹⁸, אף־על־פי שהם חזקים הרבה יותר בגופם ורגילים יותר בעבודה קשה, הולכים ונכבשים, אם לא מפני שכעסם הוא אסונם? גם אנשי־הסייף המתגוששים מגינים על עצמם באמנות; כמעט שיתקפם הכעס, יתגלה קלונם.

וגם למה הוא הכעס, אם מה שהוא עושה יעשה השכל? – מה דעתך, כלום הציד קוצף על החיות, שהוא רודף? ואף־על־פי־כן הוא משיגן כשהן מתקרבות ורץ אחריהן כשהן נסות, ואת כל אלה עושה בלא קצף השכל לבדו. מהו הדבר, שהכחיד מן הארץ את שבטי הקימברים והטבטונים כשבאו לרבבות כנחל שוטף מעבר להררי־האַלפּים, עד שלא להשאיר להם אף רץ אחד מגיד, ורק השמועה עברה להודיע את מפלתם לבני־עמם? – הלא קצפם היה בעוכרם, שבחרו בו במקום גבורה, כי הוא, אמנם, כמה פעמים דורס ומזיק מה שהוא פוגש בדרכו, אבל כמו־כן הוא מוריד גם את עצמו לאבדון. – והגרמנים, מה רב אומץ־רוחם! מי יותר תקיף מהם בהתנפלות? מי מחבב יותר מהם את ההזדיינוּת? – הלא עליה הם גדלים ומתחנכים, דאגתם האחת והיחידה היא עד כדי לבזות את כל שאר הדברים! מי מחוסן יותר מהם בגופו לסבול תלאות? – הלא ברובם אף מכסה לגופם אינם מכינים ולא מפלט ומחסה כנגד האויר, שהוא קשה אצלם בתמידות. ואף־על־פי־כן מכים אותם ההיספנים והגלים ואנשי אסיה וסוריה החלשים במלחמה, עוד קודם שפגע בהם לגיון; רק מטעם אחד: שצף־קצפם הוא המחלישם. נס־נא ותן תבונה, תן הרגל לעצור ברוחם¹⁹ לבעלי הגופות והנפשות הללו, שאינם יודעים עוד חיי נועם ומותרות ועושר – אז (אשמרה נא שפתי מלומר יותר!) לשוא נבקש עוד את המידות הנעלות של הרומיים.

במה הצליח פאביוס לחַדש את כוחות הממשלה שנהרסו, אם לא במה שהשכיל להתמהמה, למשוך ולהמתין – דבר, שאין הכעסנים יודעים לעשות? המלכות היתה אובדת, לאחר שהגיעה בימים ההם לסכנה קיצונית, אילו היה פאביוס מרשה לעצמו לעשות כפי מה שלחש לו הכעס. אבל הוא התבונן היטב במצבה של המדינה ושקל בפלס את הכוחות, שלא יכול לוותר עוד על אחד מהם בלא שיאבד הכל, ועל־כן הרחיק מנפשו רגשי צער ונקמה. הוא כונן את רוחו להכיר רק את המועיל והנצרך באותה שעה, והתגבר על כעסו קודם שגבר על חַניבעל. ומה עשה סציפיון? וכי לא הניח את חניבעל וכל המחנה של קרת־חדשה ומה שהיה צריך לעשות מטרה לזעמו, והעביר את המלחמה לארצות־אפריקה, וכל זה – במתינות מרובה כל־כך, עד שנתן לשׂוטניו מקום לחשוד אותו בנטיה לחיי תפנוקים ועצלות? וסציפיון השני? וכי לא התעכב וחנה ימים רבים על נוּמאנטיה ונשא באומץ־לב את צערו וצער כל העם על שארך כבוש־נומאנטיה יותר מכבושה של קרת־חדשה? בעוד שסבב את האויבים וסגר בעדם לחץ אותם, שיפלו איש בחרב רעהו.

על־כן אין למצוא תועלת בכעס אף לא בשעת קרב ומלחמה. הוא נוטה למעשי־מהומה, ובעוד שהוא רוצה להביא סכנה על אחרים אינו נזהר בפני עצמו. הגבורה היותר נאמנת היא הצופיה הרבה מסביב ומתנהגת בזהירות ומתקדמת לאִטה, אבל בשיטה ישרה.

יב

“אם כן”, יאמרו, “לא יכעס איש טוב אפילו בשעה שהוא רואה, שהורגים את אביו ושובים את אמו?” – אמנם כן, הוא לא יכעס, אלא ינקום, או יגן. וכי מה ימריצך שתפחד, שמא לא יהיה כיבוד־הורים²⁰, עוקץ מספיק גם בלי הקצף? – צא ושאל כך: וכי איש טוב, כשהוא רואה, שחותכים אביו או את בנו לגזרים, לא יבכה ולא יתעלף, כמו שרגילים אנו לראות אצל הנשים, שכל סכנה קלה המתרחשת מדכאת את רוּחן? – באמת איש טוב ממלא כל חובה מוּטלת עליו בלא מהומה ובלא פחד. הוא עושה מה שהוא כדאי לאיש טוב ונמנע מעשות דבר שאינו ראוי לגבר. אם האב מוּבל ליהרג – אני עומד להגן עליו. אם כבר נהרג – הנני לנקום דמו, רק מפני שכך נחוץ, לא מפני המכאוב.

במה שאתה אומר, תיאופראסטוס, אתה מבקש לתת לשמצה את לקח־המוסר המרומם ביותר. על־כן אתה עוזב את הראויים לדין בדבר כזה ופונה אל ההמון הנאסף²¹. כיון שכל אחד כועס אם מעשה כזה מתרחש לאחד מקרוביו, אתה חושב, שישפטו בני־האדם, שבאמת צריך להעשות מה שהם רגילים לעשות. כמעט כל אחד חושב את ההרגשה, שהוא רגיל בה, לצודקת. האנשים הטובים כועסים על העוולה, שנעשתה לקרוביהם – אבל הרי הם כועסים גם כשהמים החמים אינם מוּשטים להם כהוגן, כשנשבר הכלי, שהם שותים מתוכו, כשהנעל ברגלם נתלכלכה בטיט. לא הכבוד והחבה מולידים את הכעס ההוא, כי מן החולשה מוצאו, כמו שהילדים בוכים באופן אחד כשאבדו הוריהם או כשאבדו אגוזים. לכעוס על מה שהגיע לקרוביו אינו מדרכה של נפש חובבת, אלא דרך נפש חלשה.

יפה והגון הוא רק להתיצב כמגן על הורים, או בנים, או ידידים, או תושבי־המדינה, להתנהל בזה על־ידי רגש החובה, בחפץ כביר, במשפט זך, בזהירות הצריכה, לא בבהלה וחרון־אף. אמנם, אין רגש שואף יותר מן הכעס לקחת נקם, אבל דוקא מפני־כן אינו מסוגל, שישתמשו בו לצרכי הנקמה, כי מהיר הוא ומעכב את שיקול־הדעת, כמו שכמעט כל תאוה מניחה בעצמה מכשולים על דרכה, שהיא חשה ללכת בו. על־כן לא הביא מעולם טובה, לא בזמן של שלום ולא במלחמה. כי את השלום הוא משנה ועושה אותו דומה למלחמה, ובשעת־חירום הוא שוכח, שהכל תלויים בחסדיו של מארס²², והוא מתמכר לכוח חיצוני למשול בו ואינו אדון לעצמו.

אף אין זה טעם מספיק להשתמש בדברים משחיתים מפני שלפעמים הם גורמים קצת תועלת. גם הקדחת גורמת לפעמים להקל חלאים שונים, ואף־על־פי־כן בודאי טוב יותר, שלא יהא בנו ממנה ולא מקצתה. מין נתעב של רפואה הוא כשנצרכים להרפא על־ידי מחלה! כן גם הכעס, אף אם כמו הרעל, וכמו קפיצה מגבוה למעמקים, וכמו שבר־ספינה, יכול הוא בדרך מקרה לגרום תועלת, לא יוכל להחשב כדבר מועיל. הן קרה לפעמים, שגם דבר הווֹת גרם תועלת.

יג

אף לזאת נשים לב: מה שנחשב בין הדברים הטובים, כדאי ונעים לנו שיתרבה. אם הצדק דבר טוב הוא, לא יאמר אדם, שיגדל ערכו אם יפחתו ממנו קצת; אם הגבורה דבר טוב היא, לא יבקש אדם, שימעיטו אותה באיזה צד; לפי זה היינו צריכים לומר, שגם הכעס הולך וטוב במידה שהוא מתרבה. מי הוא האיש, שימאס בהוספה על דבר מועיל? – וכשאנו מוצאים, שהוספה לכעס אינה לתועלת, הרי הוא בכלל ללא תועלת. מה שנעשה רע כשהוא מתרבה לא היה מעולם טוב²³.

אומרים: “תועלת יש בכעס, שהוא מגביר את התשוקה למלחמה”. באופן זה הן אפשר לומר גם על השכּרון, שהוא מעורר עזות וחוצפה, ורבים הצליחו יותר בחרבם כשלא הגיעו לפכחוּת. כך תוכל לגזור גם־כן, שהשגעון וטירוף־הדעת נחוצים להוספת־כוח, מפני שלפעמים גדל כוחם של אנשים כאלה ברבות חמתם. וכי לא נהפך כמה פעמים גם הפחד למקור של אומץ־רוח, ולא דחפה הרעדה מפני המות את האנשים הנרפים ביותר לערוך קרב? – הן ברור, שהכעס, השכרון והפחד וכאלה הם רק אמצעים חריפים מגונים ומקריים, שאינם מכוננים באמת לקראת גבורת־הנפש, הבוחלת במשען מצד מידות מקולקלות, אלא מנשאים הם זעיר שם את הרוח מתרדמה ושפלות. אין אדם נעשה אמיץ יותר בעזרת הכעס, אם לא שחסר לו כל ואומץ־לב בלא הכעס. אם כן, אין הכעס בא לסייע למידה טובה, אלא לנחול את מקומה! – הגע בעצמך, אילו היה הכעס דבר טוב, הן היה מלוה כל אדם שלם בדרכו; אבל באמת הרתחנים הם על־פי־רוב ילדים, זקנים או חולים. כל מי שאינו שלם בכוחו, הוא נוטה להתאונן.

יד

תיאופראסטוס אמר: “אי־אפשר שלא יכעס הצדיק על הרשעים”. באופן זה, הלא לפי רוב־הצדק יגדל הכעס? – אבל ראוי הוא, אדרבה, שהשלוה תגדל וההשתחררות מקנאה ושנאה. ובנוגע לחוטאים, למה ישנא אותם אם המשגה דחה אותם להכשל בעוונות? אין כדאי לאיש־תבונה, שישנא את התועים, כי אז היה צריך לשנוא את עצמו. יחשוב־נא, כמה דברים עשה כנגד הטוב והנכון, ועל כמה דברים שעשה הוא צריך לסליחה, ואז יתמלא חימה על נפשו. אבל דיין־אמת לא יוציא משפט שונה על עצמו ממה שהוא שופט על אחרים. אני אומר, שלא ימצא שום אדם, שיוכל לחשוב את עצמו לזכאי, ושכּל האומר, שהוא נקי, כוונתו רק למַה שתלוּי בעדים, לא למַה שהוא יודע בלבו. כמה יותר אנושית היא המידה להיות רך ועטוף ברחמי־אב לעומת החוטאים ולא לרדוף אותם, אלא להחזירם בתשובה²⁴! אם תועה אדם על פני השדות בלא דעת הדרך, טוב יותר לנחותו בדרך ישרה מלגרש אותו.

טו

צריכים, איפוא, לתקן את דרכי־החוטא, אם בתוכחה או בתוקף בנעימות או בעצמה, כדי שיזכּה פעלו לטובת עצמו ולטובת אחרים, גם ייסרו אותו כשיש צורך בדבר, אבל בלא כעס. וכי כועסים על מי שמרפאים אותו מחליו? ואם אי־אפשר לתקן אותם ואינם נוחים עוד אף במקצת ואין עוד תקוה נשקפת מהם, – יבערו אותם מתוך חברת בני־אדם, כדי שלא ישחיתו את כל הקרוב אליהם, ובדרך האחת, שיכולים לעשות זאת, יכריחו אותם לחדול מרעתם. – אבל כל זה בלא שנאה. למה אשנא את האיש, שאני מביא לו את התועלת הגדולה ביותר כשאני מציל אותו מיד־עצמו? וכי שונא אדם את אברי־גופו כשהוא קוצץ אותם? – אין כאן כעס, אלא תרופה מתוך דכדוך־הנפש²⁵. את הכלבים השוטים אנו עורפים, ואת השור הנגח, שאינו מקבל מרוּת, אנו הורגים, על הבהמה החולה אנו מניפים ברזל כדי שלא יתפס במגעה כל העדר, צורה משונה שנולדה אנו מעבירים מן העולם, ואפילו ילדים, שנולדו בעלי־מום ובפרצוף שלא כדרך הטבע, אנו מטביעים במים. אין כאן כעס, אלא דבר־שכל, להבדיל את היתר מן הדברים הבריאים. פחות מכל ראוי הוא הכעס למי שמטיל עונש, שהרי במידה יתירה יצליח העונש לפעול תיקון אם יטילו אותו בישוב־הדעת. מכאן מה שאמר סוקראטס לעבדו: "הייתי מכה אותך אילמלא הייתי כועס²⁶! – לשעה יותר רצויה דחה את תוכחת־עבדו, כי בשעה ההיא ערך תוכחה לעצמו. מי האיש, אשר יעצור ברגשותיו, אם גם סוקראטס לא בטח בהם כדי למסור אותם בידי הקצף? –

טז

ובכן אין צורך במעניש מתוך כעס כדי לעצור בעד התועים והפושעים. הכעס עצמו חטאת היא לנפש, ואין צורך לתקן עוונות על ידי עוון. – היתכן, איפוא, שלא אכעס על שודד? היתכן, שלא אקצוף על מוזג סם־מות? – לא! הרי אין אף אני כועס על עצמי בשעת הקזת דם. ובכל מיני־עונש אני משתמש רק כמו ברפוּאות. אם אתה עומד עוד במדרגה ראשונה של השגיאות ולא נכשלת בדברים קשים, אפילו אם הרבה פעמים עוית – גערה צנועה, אחר כך גם גלויה, תנסה לתקן עוַתתךָ, אם כבר הרחקת ללכת ולא תוכל להרפא עוד בדברים: יעצרוך על־ידי שיעטו עליך בושה. ואם מן הצורך להביא עליך עונש יותר קשה, שלא תמנע מלהרגיש את תקפו: אל הגולה, לארץ נכריה ישלחוך. ואם כך חזקה וגברה בך העולה, עד שצריכים אמצעים יותר חריפים – בית־הכלא המדיני והמסגר יוכנו לך.

ואם אין עוד תרופה לנפשך ואתה מוסיף חטא על פשע, ואתה נמשך לחטוא לא עוד על־ידי סיבות חיצוניות, – שאינן חסרות לעולם לאדם רע, – אלא החטא עצמו נעשה לך סיבה מספקת לגרור עוד חטאים²⁷; אם כל־כך כבר רוית עוול ופשע וכל־כך נכנסו בקרבך ובעצמותיך, עד שאין עוד לעקור אותם. מתוכם, ואתה שואף למות מות־נבל, – נכונים אנו לעשות דבר תועלתך, לקחת ממך את השגעון המציק לך, ולאחר שהתגלגלת עד עתה לאסונך ולאסון אחרים, נמציא לך את הטובה האחת, שנשארה לך, את המות. למה אכעס על אדם, שאני מביא לו תועלת גדולה כזו? לפעמים הדרך הטובה ביותר לרחמים, היא להמית²⁸.

אילו נכנסתי בתור אדם בקי ומומחה לבית־חולים או לדירה מרוּוחת של עשירים²⁹, לא הייתי מצוה לתת תרופות שוות לכל החולים השונים. מַדוי־נפש שונים לפנַי, ועלי החובה מוטלת לעסוק בתרופתם של תושבי המדינה: אף כאן צריך לבקש את המרפא לפי חָליו של כל אחד ואחד. את האחד תבריא הצניעות, את השני – היציאה מן הארץ, השלישי ירפא על־ידי יסורים, הרביעי – על־ידי דלוּת, החמישי – על־ידי מיתה בחרב. ולפיכך אף אם מוכרח אהיה להתעטף בטלית בלתי־ראויה³⁰ של מוציא גזר־דין וליתן אות לאספה של יושבי־המקום, אבוא למקום־המשפט בלא חימה וזעם, ורק בפנים מסבירות את החוק, ואת המלים, שחובתן להאמר בקול רם³¹, אתאמץ לבטא בנחת וברצינות, ולא כמתרעם, וכשאתן צו, שיעשה המעשה, לא אהיה כאדם כועס, אלא כחזק בדעתו. כשאצוה, שיכרתו את ראשו של הנדון למיתה, או כשאתן לתפור בתוך שק את רוצח־אבותיו³², או כשאמסור איש־צבא להריגה, או אתן לדחות אחד מן הבוגדים או צוררי המדינה מן הסלע הטרפּיִי, לא יהיה בי קצף, ובחזות־פני ובמצב־נפשי אהיה רק כהורג נחשים ומכלה חיות מסוכנות.

“הרתחנות צריכה להטלת עונש!” – כיצד? כלום רואה אתה את החוק כאילו מלא הוא כעס על בני־אדם, שלא ידע, שלא ראה ושלא פילל שיהיו בעולם? הלא צריכה לפעול עלינו כוונתו של החוק: לא לכעוס, אלא לצוות מה שיאות. אילו היה ראוי לאדם כשר לכעוס על מעשי־רשע, היו ראויים לו גם רגשי־קנאה על שהרשעים חיים בטובה. מה יוכל להעלות את חמתנו יותר מן המחזה המעציב, בפרוח באשרם אנשים ראויים לכל מיני קללה ובהשתמשם לרעה בהצלחה, שאינם ראויים לה? – אבל יש לנו לראות את הצלחתם בלא קנאה, וכן גם את רשעתם בלא קצף. שופט־צדיק מרשיע את החוטא, אבל אינו שונא אותו.

אם כן, כשיבוא דבר כזה לידי איש משכיל, לא יהא מדוכא ברוחו ולא יתרגש כעל דבר בלתי־רגיל? – אני מודה, שירגיש תנועה קלה ועוקצת קצת בקרב נפשו. כי, כמו שאומר החכם זנוֹן: גם בלב המשכיל, כשהפצע נרפא, עוד צלקת נשארה³³. אמנם, יתעורר בקרבו דמיון של צער, תתראה בבואה של רגש־קנאה – רגש זה עצמו לא יהיה בלבו.

יז

אריסטוטלס אומר, שיש התרגשות, שהמשתמש בה כהוגן הוא כמשתמש בכלי־זין. דבר זה היה נכון אילו היה אפשר גם לחגור ולפשוט את ההתרגשות ברצון חפשי ככלי־מלחמה. יש כלי־זין, שאריסטוטלס חושב אותם כנחלת המידות הטובות, נלחמים מעצמם ואינם צריכים ליד מחזקת בהם; הם נושאים אותנו ולא אנו נושאים אותם. אין שום צורך בכלים אחרים; די במַה שנתן לנו הטבע את השכל. בזה יצר לנו כלי־תותח חזק, מתמיד. נקל להשתמש בו, לא מסוכן³⁴ ולא מתהפך וחוזר על ראש־בעליו. לא רק לשמור אותנו, אלא גם לנהל את כל המעשים מספיק השכל לבדו. וכי לא שטות יתירה היא, אם יבקש לו עזר מצד הכעס? חיזוק של דבר קיים על־ידי דבר משתנה, של הנאמן – על ידי הכוזב, של הבריא – על־ידי החולה? הרי אפילו בשביל מעשים, שלהם נראית צריכה מידת־הרתחנוּת, השכל בפני עצמו הרבה יותר חזק הוא. כי הוא, כשגמר אומר לעשות דבר, הוא עומד בדעתו; הן לא ימצא דבר טוב ממנו, שיוכל לשנות את דעתו, ועל כן מחזיק הוא במשפט שחרץ. אבל הקצף לפעמים נדחף אחור על־ידי רגש הרחמים. בחוסר יסוד חזק, כל עיקרו אינו אלא התגעשות ריקה ופתאומית, ממש כמו הרוחות המתנשאות על פני האדמה וכשהן מגיעות לנהרות ולאגמים עדיין הן מנשבות בחזקה, אבל לא בעקשנות; כך מתחיל הוא בדחיפה עזה, אחר כך הוא מתיגע ורופף קודם זמנו, ולאחר שהגה באכזריות רק על מיני ענשים חדשים – התעיף־עינך בו והנה כבר נשבר ותש כוחו. ההרגשה חולפת מהר, על כנו נשאר רק השכל.

זולת זה, הרי אף כשהכעס מתקיים וכשהיה חושב, שרבים הם הראויים ליהרג, כמה פעמים לאחר ששפך דמי שנים־שלשה אנשים הוא פוסק ממלאכתו. רק מכותיו הראשונות חריפות הן, כארס־הנחשים המזיק ביותר כשאך הגיחו מרבצם, אבל שיניהם הולכות וקהות במידה שעיפו מרוב נשיכה. מפני כן אינם סובלים מחמתו בשוה אלה שפשעיהם דומים, ולפעמים מי פשעיו פחותים סובל יותר מפני שנתפס בעוד הכעס חדש. בכלל אינו מתנהג בשיטה ישרה, פעם הוא מפליג ללכת ופעם הוא נשאר הרחק מן המטרה הראויה, מאחר שהוא כנושא פנים לעצמו ושופט כפי נטיה מקרית, אינו רוצה לשמוע, אינו מניח מקום לסניגוריה, מחזיק רק במה שתפס ואינו מרשה. שיגזלו ממנו את המשפט שחרץ, אף אם בשקר יסודו.

יח

משפט השכל נותן פנאי לכל אחד מבעלי־הדין, מסתייע גם בעצמו בהוראתם של טוענים בקיאים, כדי שיהא אפשר לו לחקור דבר לאמתו; אבל הקצף ממהר. השכל רוצה להוציא משפט, שיהיה ישר; הכעס [אינו] רוצה, שיחָשב כדבר ישר; מה ששפט השכל אינו צופה לשום דבר זולת־מה שעומד לדין; הכעס נמשך אחר דברים ריקים, שהם מחוץ לענין הנדון. פנים של בטחון, קול צלול, דיבוּר חפשי קצת, התנהגות יותר נימוסית, סיוע מצד טוען חשוב ביותר, חיבה מצד העם – כל אלה מאזרים זיקות הקצף³⁵. לפעמים הוא מוציא גזרה קשה על הנאשם מפני שיש לו. איבה על המגין עליו, וגם כשהאמת בולטת ונראית לעינים הוא מחבב את השקר ומחזיק בו. אין הוא רוצה בהוכחה, ובדבר שהתחיל בטעות נראית לו יותר ראויה לתהלה העקשנות להמשיכו מן החרטה כדי לחזור בו.

גניוס פיזוֹן היה מן האנשים הידועים בדורנו, אדם חפשי מכמה מידות מגונות, אבל עיקש, וקפדנותו היתה חביבה לו כסימן לדעה חזקה³⁶. פעם אחת כעס על איש צבא, שחזר בלא חברו משליחותו להביא מזונות, וגזר להמיתו מפני שחשד בו, שהרג את חברו, שלא בירר מה היה לו³⁷. הוא לא רצה אף לעשות כבקשתו של הנאשם, לקצוב לו זמן קצר כדי שיחפש את חברו. את הנידון הוציאו מחוץ לחומה וכבר הושיט את צוארו למיתה, – והנה הופיע פתאום החבר, שנחשב בנהרגים! ציוה הקנטריון³⁸, המוליכו למיתה, את הספקולַטור³⁹, שיאסוף את חרבו; הוליך את הנדון לחזרה אצל פיזון, כדי להסיר ממנו את עוון־המשפט, לאחר שעוונו הוסר על־ידי ההצלחה. מתקבץ המון רב, ובתוך שמחה גדולה במחנות מובלים שני החברים שלובי זרוע. אבל הנה פיזון מתמלא חימה, עולה ויושב על כסא דין ומצוה להוליך את שניהם למיתה, גם את איש הצבא שלא הרג, גם את חברו שלא נהרג.

כלום יש דבר יותר נתעב? – משום שנמצא אחד נקי מעוון צריכים היו לגווע שנים! ועוד שלישי הוסיף עליהם פיזון, שהרי גם את הפקיד שהחזיר את הנידון, ציוה להמית. בגלל צדקת איש אחד נגזרה במקום הההוא כּליה על שלשה אנשים. מה חריפה היא הרתחנוּת להמציא טעמים כדי לשפוך את החימה! “אותך – היא אומרת – אני מצוה להמית, מפני שנחרץ משפטך; ואותך – מפני שהיית הגורם לגזר־דינו של חברך; ואותך – מפני שמצוּוה היית להרוג ולא מילאת אחר דברו של שר הצבא”. הוא התחכם איך ליצור שלשה חטאים, מפני שלא יכול למצוא אף אחד.

יט

הנה זאת היא, כאשר אמרתי, רעה חולה בכעס: הוא אינו רוצה, שימשלו בו. גם על האמת הוא כועס, כשהיא מתיצבת נגד תשוקתו. בזעקות וצווחות ותנועות משונות בגוף הוא מתנפל על האנשים, ששם לו למטרה, ומטיל עליהם זלזולים וקללות. כן לא יעשה השכל; כי, כשיש נחיצות בדבר, הוא נותץ בדומיה ובמנוחה בתים שלמים עד היסוד, משמיד משפחות מזיקות למדינה על נשיהן וטפיהן, עוקר את הבנינים עד היסוד והופך אותם לתל־ שממה, מכחיד כל שם וזכר לבני־אדם, שנעשו אויבים להחירות, – את כל אלה הוא עושה לא בחריקת־שינים ולא בתנועה מבהלת של הראש ובהתנהגות, שאינה לפי כבודו של השופט, שפניו צריכים להיות שלוים ושאננים ביותר בשעה שהוא מוציא אמרים חשובים משפתיו. “למה לך לנשוך תחילה את שפתיך”, היה היאֶרוֹנימוס אומר⁴⁰, “כשבדעתך להכות איש”? – מה היה מוסיף, אילו היה רואה את הפרוקונסול קופץ ממקום־המשפט, חוטף את צרור השבטים מיד הליקטור וקורע את בגדיו בחימה, מפני שמתמהמהים בקריעת בגדי־אחרים? איזה צורך יש בהפיכת־השולחן, בניפוץ־הכוסות, בהתנפלות על העמודים, בתלישת שער־ראשו, בהכאה על שוק ועל לב? – מה נורא הוא הכעס, כשהוא מענה את בעליו, מפני שאין ביכלתו להתפרץ במהירות הרצויה על ראש אחרים! העומדים מסביב צריכים להחזיק בידי אנשים כאלה ולהתחנן לפניהם, שלא יעשו רעה לעצמם. אין אדם עושה מעשים כאלה כשהוא חפשי מן הכעס וזומם רק לענוש את האשם לפי מעשיו. לפעמים הוא גם סולח לאיש, שמצא בו עוון, כשהוא רואה אותו מתחרט על מה שעשה ויכול לקוות ממנו טובות, או כשהוא מכיר, שאין העוולה נובעת ממעמקים, אלא היא מרחפת, כמו שאומרים, על פני השטח של נפשו. הוא יתן אותו לצאת נקי כשלא יזיק הדבר לא לבעל העוון ולא למוחל עליו. לפעמים לא יחמיר לפקוד עוונות קשים כחטאים קלים מהם כשיכיר, שהללו נעשו במשגה ולא בזדון, והללו מיוסדים בשנאה כבושה ונושנת. חטא שוה מצד שני בני־אדם לא יענש באופן דומה, אם האחד חטא רק מתוך, התרשלות והשני – בצדיה וכדי להזיק. בכל עונש, שהוא מטיל, יזכור תמיד, שיוּכל לפעול או לתקן את המידות של החוטא, או להעביר את הרעה; אם לזה או לזה יתכוון, בכל אופן לא העבר, אלא העתיד יהיה לנגד עיניו. כמו שכבר אמר אפלטון, “אין איש־תבונות מטיל עונש בעבור החטא, שכבר נעשה, אלא כדי שלא יעשה עוד; הנעשה אין להשיב, אבל להבא אפשר למנוע”. את בני־האדם, שהם צריכים להיות לאות על התוצאות הרעות של מעשי־רשע, יתן להמית לעיני הקהל, לא כדי שיאבדו כשהם לעצמם, אלא כדי שיהיו באָבדנם אזהרה לאחרים. אתה רואה, שמי שצריך לשקול ולערוך דברים כאלה מחויב לגשת בלב משוחרר מהתרגשות לעבודה זו, שדורשת זהירות יתירה, לעבודת השלטון בחיים ובמות. מסוכן הוא לתת חרב בידי בעל־כעס.

כ

אל יחשוב אדם גם־כן, שהכעס מוסיף קצת גדלות לנפש. גדלות זו רק מין ניפוּח הוא, כמו שגם גופות מלאים ליחה נשחתת נראים כמתרחבים בשעה שהם מתנפחים בחליים המזיק. כל בני־האדם, ששגעון־רוח מנשא אותם מעל למחשבות אנושיות, מאמינים, שאיזה דבר רם ונעלה ממלא את רוחם, ובאמת אין כל בסיס לדבר, ונכון ליפּוֹל על נקלה מה שהתרומם בלא שהיו לו יסודות חזקים. כן אין לו, לכעס, על מה שיסמוך; אין מוצאו מדבר חזק וקיים, כי הבל ותוהו הוא, ורחוק הוא מגדלות־הנפש כרחוק עזוּת־הפנים מן הגבורה, והחוצפה – מן הנאמנות, היגון – מן הרצינות והאכזריות – ממיצוי־הדין.

הבדל גדול יש, לפי דעתי, בין רוממות־הנפש וגאותה. הרתחנות אינה שואפת לעשות דברים נעלים ויפים. לעומת זה נראה לי, שממידתה של נפש מדוכאה ונענה, היודעת את חולשתה היא, שהיא מפלגת בהרגשת־מכאובים, כמו שגם הגופות הפצועים והחולים נאנקים מפני המגעים הקלים ביותר. כן אפשר לחשוב את הכעס למידה מגונה ביותר של נשים וקטנים, ואם אמנם הוא מתרחש גם אצל גברים, הרי זה מפני שלפעמים גם לגברים רוח של נשים וקטנים.

אבל, כלום אין קולות נשמעים לפעמים מפי בעלי־כעס כאילו הם יוצאים מתוך נפש גדולה? – מפי בני־אדם, שאינם מכירים את הגדלות האמתית⁴¹. הנה, למשל, המאמר הנורא והנתעב: “ישנאו, ובלבד שיפחדו!”⁴². הדבר נמסר, כידוע, מימי סוּלא, איני יודע, מה גרוע יותר במַה שחיכה לנפשו: השנאה או הפחד. "ישנאו אותי!" – על דעתו עלה, שיבוא יום, שיקללו אותו, יארבו לו, יתגברו עליו. מה הוא מוסיף לפי זה? – כה יעשו לו האלהים רעה – הוא מוצא תרופה הגונה כנגד השנאה. “ישנאו אותי!” – ובלבד? – שיקשיבו לדברי? לא! – שיסכימו לי לא! – אם כן מה הוא התנאי? “ובלבד שיפחדו ממני” – בתנאי כזה אפילו להאָהב לא הייתי רוצה. ואתה חושב, שפתגם כזה יוצא מתוך רוח־בינה גדולה? – מאד אתה טועה. אין כאן גדלות, אלא פראות. – אין לתת אמון בדברים הנאמרים מתוך כעס; הם יוצאים ברעש גדול ומאיימים על השומע, אבל מאחוריהם שוכנת רוח נבהלת.

אל תחשוב גם לדבר־אמת מה שנאמר אצל ליויוּס, הרגיל להשתמש בדברי־מליצה: “אדם, שהיה יותר גדל־דעה משהיה בעל לב טוב”. באמת אין להבדיל בין שתים אלה; או שאדם הוא גם טוב, או שאינו גדול. את גדלות־הנפש אני מבין רק בתור מצב, שאינו מתמוטט ומבוסס מתוכו ושוה וחזק בקרבו – וכל זה אי־אפשר לאנשים רעים בטבעם.

אנשים כאלה יכולים להיות נוראים ומרעישים ומפילים אימה סביבם, אבל גדלות, שביסודה טוב וחסד, אין בקרבם. אפשר, אמנם, שבתהלוכותיהם, במעשיהם ובהופעתם החיצונית יעשו רושם של גדלות. יש שיאמרו דרך מליצה אמרים, שתחשוב לגדולים, כמו קיוס קיסר⁴³, שהתקצף על השמים מפני שלא הראו פנים שוחקות למשחק־הריקוּדים – כשהיה הוא בעצמו בין המשחקים ולא בין הרואים – ועל שהבהילו ברעמים את תהלוכת־החג, אף־על־פי שלא הציבו להם הרעמים את המטרה הנכונה⁴⁴, ואז קרא את יוּפּיטר למלחמה בלא חסד וכפרה⁴⁵ בהכריזו בחרוז של הומירוס:

"אוֹ שֶׁתַּכְרִיתֵנִי – אוֹ אָנֹכִי אוֹתְךָ⁴⁶

כמה גדול היה שגעונו! הוא חשב, שגם יופּיטר לא יוכל להזיק לו, או שהוא יכול להזיק גם ליופּיטר. לפי דעתי, הועיל זה הרבה לעורר את רוח הקושרים כנגדו, כי פקעה סבלנותם וראו, שאין לשאת עול של אדם, שאף את עולו של יופּיטר אינו נושא.

כא

אין, איפוא, דבר גדול בכעס, אף בשעה שהוא מתראה נורא וכמביט בשאט־נפש אל אלהים ואנשים; אין בו דבר־אצילות. אם יאמרו, שהכעס מביא לידי גדלות־הנפש, יוכלו לומר זאת גם על האהבה למותרות ותענוגים: רוצה היא לנוח במיטות־שש, להתעטף בארגמן, ללבוש עדי־זהב, להעביר

אוצרות מארץ לארץ, לשים גבולות לימים, ליצור אשדות־נחלים, לנטוע גנים יונים במרומים. גם על צבירת־ההון אפשר לומר כן: שוכבים הקמצנים על תלי זהבם וכספם, רוכשים להם אחוזות, שהן כמדינות שלמות, ובתור מושבות בכפרים הם מרחיבים את גבולות־אדמתם במידה, שלא נפלה לחבל אף לקונסולים למשול בה. וכן היו צריכים לומר גם על התאוה המינית, שהיא מביאה לידי גדלוּת־נפש: הרי שוֹחה היא לפעמים מעבר לימים, עושה מחנות של נערים לסריסים, גורמת לאשה, שתבוז למות ותמסור את נפשה להדקר בחרב־בעלה. – גם רדיפת הכבוד יכולה להראות כמביאה לגדלות־הנפש: אין די לה בשררה מתחלפת שנה־שנה, היא רוצה ככל האפשר, שרק שם אחד ימלא את לוח־השנה ושבכל כדור־העולם⁴⁷ יכבדוהו בכתובות־זכרון.

אחת היא, עד כמה אפשר לתשוקות הללו להתרחב ולהתעצם – הן צרות, בזויות ונמוכות. רק הטוב והחסד הם נעלים ונשגבים, ואין דבר גדול בעולם, אם אינו מביא גם שלוה לבעליו.

ספר שני

א

בספר הראשון, נובאטוס יקירי, היה החומר נוח מאד לעסוק בו. הן נקל לתפוס את התאוות בדרך החלקלקות שהן מתגלגלות בו. עתה אני מגיע לדברים קצת יותר דקים. השאלה היא: אם יסוד הכעס הוא בשקול דעתנו או בדחיפה מן החוץ; זאת אומרת, אם יוצא הוא מתוך רצון חפשי או, כמו כמה הרגשות נפשנו, הוא מתעורר בלי ידיעתנו. צריכה החקירה לרדת לעומק הדברים האלה, למען תוכל להתרומם לשאלות יותר רמות. הלא גם ביצירת הגוף העצמות והגידים והאברים, יסוד־בנינו ואשיות חייו, אף על פי שאין בהם תפארת לעינים, מסתדרים בתחילה, אחרי כן נוצר מה שמתראה בתור יפיו החיצוני, ואחרי אלה לבסוף, כשהגוף כבר שלם, בא הצבע המרהיב את העינים.

אין ספק, שהכעס מתעורר על ידי מראה דמוּת העוולה המתרחשת, אבל השאלה היא, אם הוא מתעורר תיכף רק כסיבת העוולה, בלי שילוה אליו הגיון־הרוח⁴⁸, או רק על פי הסכמתו. הנראה לנו הוא, שאין הכעס נועז לעשות דבר מעצמו, אם לא קבל רשיון מהגיון־הרוח. כי מה שאנו מקבלים רושם מהעוול הנעשה, ומשתוקקים להנקם על זה, ומה שאנו מחברים שני הדברים: שלא היינו צריכים לקבל עלבון ושאנחנו צריכים לשלם גמול בעבורו – אין כל זה נעשה מתוך דחיפה חיצונית מבלי שתעורר אותה כוונת הרצון. הנטיה הטבעית היא פשוטה, וכאן דבר מורכב ומכיל יסודות שונים: התבונן אדם במעשה, התרעם על זה, חרץ משפט, ומבקש נקם – כל אלה לא יוכלו להעשות, אם אין הגיון הרוח משתתף במה שהתרחש לאדם זה.

ב

אתה שואל: “מה תכלית כל החקירה הזאת?” – למען נדע, מה הוא הכעס. כי אם נולד הוא בקרבנו בלי רצוננו, אזי לא יכנע לעולם בפני השכל. הן כל רגשותינו המתחוללים מחוץ לרצון, אין להתגבר עליהם ואין להפטר מהם, כמו רעידת הגוף בעקבות זריקת מים קרים, רגש התיעוב לרגל מגע דברים נמאסים, הסתמרות שערותינו מפני שמועות רעות, התאדמות פנינו בשמענו דברי־ניבוּל ואחוז אותונו פלצות כשאנו מביטים ממקום רם ותלוּל. כל אלה אינם ברשותנו ואין השכל משפיע להפחית כוח רגש ממין זה. אולם הכעס נדחה על ידי מוסר־השכל, כי הוא חטא יוצא מרצונו של אדם ואין התחוללותו מוכרחת מתוך תנאי הטבע האנושי, עד שיצטרך להתרחש גם אצל גדולי המשכילים, כמו נקיפת־הנפש ברגע ראשון כשאנו מתבוננים באיזה עוול שנעשה. התעוררות כזאת אמנם מצויה היא גם אצל הרואים במחזות־שחוק במערכה ואצל קוראים ספורי מעשיות עתיקים: לפעמים כאילו אנחנו מתרעמים על קלודיוס בעבור שהגלה את ציצרו, ועל אנטוניוס בעבור אשר המיתו. מי לא יתעורר כנגד עריצות מריוס או כנגד החרמות אשר גזר סוּלא? מי לא יתמלא זעם על תיאודוטוס ועל אכילס ואפילו על אותו הנער עצמו אשר נועז לעשות נבלה שאינה מעשה־נערות כלל⁴⁹? יש אשר זמר והגבהת קול בנגינה מכעיסים את הרוח, וקול־תרועה אדיר וחזק עושה רושם על הנפש, וכן ציור נורא או המחזה המדאיב של מיתה על פי משפט בית דין. לכן גם משתתפים אנחנו בשחוק עם השוחקים, ודואבת נפשנו במסיבת אבלים, ומתלהבים אנחנו למחזה מלחמות אנשים זרים. בכל אלה אין רגש הכעס, כמו שאין אבלות במה שפנינו נעשים זועפים למראה שבר־אניה בחזיון של משחקים, וכמו שאין פחד במה שמעורר נפש הקורא בספר כי חניבעל בא אחרי מלחמת קאנא לשים מצור על העיר. כל אלה הן התרגשוּיות בלתי מכוּונות, לא התפעלות הנפש כי אם כעין הקדמות והכנות אליה. כן איש צבא היושב כבר לבוש בגדי אזרחים מתעורר עוד כשקול שופר מגיע לאזניו, וסוסי־מלחמה קופצים ממקום כשחרבות מצלצלות. אומרים היו על אלכסנדר, כי כאשר אך שמע קול נגינה של כסנופנטוס, שם תיכף את ידו על חרבו.

ג

מה שמעורר את הנפש לפתע־פתאום אינו צריך להקרא בשם התפעלות רגשנית⁵⁰; הנפש סובלת יותר – אפשר לומר – דברים כאלה, משהיא פועלת בהם, התפעלות רגשנית איננה תנועת הנפש מתוך הסתכלות בחזיונות נוכחים, כי אם התמכרות אליהם והשתעבדות לתנועה מקרית כזאת. הן אם יחשוב אדם את חורת הפנים, דמעות נוצצות, זיבת ליחה מכוערה, כובד הנשימה, מבט פתאומי בעיני זעם, ועוד כאלה, כסימנים להתפעלות רגשנית ואות למצב הנפש, הוא בודאי יהיה טועה, באשר לא יבין כי תנועות מקריות של הגוף הן. מתרחש לפעמים כי גם האדיר באנשי החיל, כשהוא חוגר חרבו, פניו מחוירים, וכי העז שבאנשי הצבא ברכיו רועדות קצת בהנתן אות לקרב, וגם לגבור הגדול מפקד הצבא לב נפעם בשעה שמחנות עומדות הכן להשתער זו על זו, והמליץ היותר מצוין ידיו ורגליו⁵¹ קופאות מאימה כשהוא מתקן עצמו להתחיל דבריו. אבל הכעס אינו צריך לתנועה המחוללה אותו בלבד, כי אם גם למטרה שהוא רודף אחריה; הוא מתנפל על דבר, ואין התנפלות בלתי הסכמת הרוח ההוגה. דבר שאי אפשר הוא, לחשוב על נקמה ועונש מבלי שידע זאת הרוח. אם ראה אדם עצמו עלוב וחפץ להנקם, אבל איזו סיבה הניעה אותו פתאום להניח את דעתו – אין כאן קצף, רק תנוּעת נפש נכנעת לשכל. לזה אני קורא קצף, כשהרגש פורץ את גדרי השכל ומושך אותו אחריו.

לפי זה, ההתרגשות הנפשית הראשונה למראה עוול אשר נעשה, אינה ראויה יותר להקרא בשם כעס משאפשר לקרוא בשם זה למראה העוול בעצמו; רק הכוונה הבאה אחריה, לא רק לקבל את העוול הנעשה, כי אם גם להתחשב עמו, היא הנעשית לכעס ומעוררת את הרוח לבקש נקמה מרצונו ומתוך משפטו החפשי. הלא אין שום ספק בדבר, כי הפחד נס והכעס רודף. צא איפוא וראה אם אפשר מבלעדי הסכמת הרוח לשאוף לדבר או להתרחק ממנו.

ד

ולמען תדע באיזה אופן מתחילות התפעלוּיות הרגש וצומחות ומתנשאות, הנה זאת אגיד:

תנועת־הנפש הראשונה אינה מתחוללת מרצון והיא רק כהכנה להתרגשות ושינוּי מתוך השפעה חיצונית. בעקבותיה באה תנועה קשורה ברצון, אבל בלתי עומד עוד על דעתו: כאילו רק צורך יש שאנקם בעבור שנעלבתי, או שיוּטל עונש בעבור הפשע אשר נעשה. אחרי כן תנועה שלישית מתעוררת, שאינה יכולה עוד לכבוש את עצמה, ואינה מבקשת עוד הנקמה בעבור שיש צורך בזה, כי אם מושלת בלי גבול ועוקרת את הטעם השכלי. את פגיעת התנועה הראשונה לא נוכל למנוע בעזרת השכל, כמו שלא נוכל להשמר ממקרי־הגוף אשר זכרנו למעלה, שלא נבוא לידי פיהוק כשמפהקים אחרים ושלא נעצום עינינו אם אצבעות מתכוננות ומתקרבות אליהן פתאום. על כגון אלה אין השכל שולט; אפשר שהרגל והזהירות התמידית יפחיתו השפעתם. אבל התנועה השניה, המתחוללה במשפט השכל, היא תוכל גם לעבור על פי השכל⁵².

ה

עוד דבר זה צריך להתברר, אם האנשים שהם בכלל אכזרים ומשתוקקים לשפיכת דמים הם כועסים בשעה שהם הורגים אנשים אשר לא עשו להם רעה, כמו שהיה מעשה באפולודורוס או בפלַריס⁵³. אין זאת רתחנוּת, כי אם פראות, היא אינה מזיקה בעבור אשר עשו רעה, כי אם נכונה לסבול בעצמה רעה, אם רק תוכל עם זה להזיק לאחרים; היא אינה מתאוה להכות ולרצוח נפשות בשביל נקמה, כי אם בשביל תענוג. מה אנחנו רואים מזה? שורש מידה זו הוא ברגש כעס, אבל כשמשתמשים בו הרבה והנפש רווה ממנו, רגש החנינה משתכח מן הלב וכל קשר מידה אנושית ניתק ברוח האדם השוקע בסוף באכזריות נמרצה. אנשים כאלה שוחקים ושמחים ושבעים עונג רב, כשהם עושים מעשי אכזריות מתוך בטלה. ואין להם כלל פני אנשים כעסנים. אמרו עליו על חניבעל, כי בראותו בור מלא דם־אדם קרא: “מה יפה המחזה הזה!” לעיניו היה המחזה בודאי יפה עוד הרבה יותר, לוּא מלא בדמים נחל או אגם! למה נתפלא כשאדם מוצא נחת ביותר במחזה כזה, אם מילדוּתו היה חי בין שופכי דמים ורואה מנעוריו רק רציחות? אם המזל מלווה אדם כזה במשך עשרים שנה ועוזר לו באכזריות ונותן לו מחזות נעימים כאלה, וּמראה אותם לו על יד הים הטרסימאֶני, ואצל קאנאֶ, ולאחרונה בסביבות קרתגו?

וולזוס, מי שהיה זה לא כבר בימי אבגוסטוס האלוהי⁵⁴ פרוקונסול באסיא, נתן ביום אחד לכרות בגרזן ראשי שלש מאות אנשים, אחרי כן התהלך בין הפגרים בפנים מפיקות גאוה כאילו עשה דבר נעלה ונהדר, ויקרא בלשון יונית: “אך זה הוא מפעל ראוי למלך!” – מה היה אדם זה עושה אילו היה מלך באמת? – בודאי לא היה כאן שום כעס, אבל מחלת־נפש רעה עוד יותר אשר אין לה תרוּפה.

ו

“הצדק” – אומרים – “כמו שהוא רוחש טוב למעשי יושר, כן הוא צריך לכעוס על מעשי קלון”. האין זה כאילו נאמר שהצדק צריך להיות שפל ונעלה כאחד? באמת כוונת מאמר כזה הוא להרים אותו למעלה ולהוריד אותו גם למטה, כי הששון על מעשי יושר הוא מהולל ונשגב, אבל הכעס על חטאי אחרים הוא דבר נבאש וראוי לקטני המוח.

הצדק לא יסכים לעולם לחקות את הרשעה, בשעה שהוא כובש אותה. את הכעס עצמו הוא מתאמץ להכניע, מפני שהמידה הזאת איננה טובה מהפשעים אשר עליהם כועסים, ולפעמים היא גם גרוּעה מהם. לשׂיש ולשמוח הוא מעצמיות הצדק ומטבעו⁵⁵; לכעוס – אינו לפי כבודו, לא יותר מאשר להתאבל. היגון הוא גם מלוה את הרתחנות בדרכה ואליו היא שבה תמיד, אם אחרי החרטה או כשלא השיגה את מטרתה. גם היה צריך המשכיל, לוא היה דרכו לכעוס על חטאים, להגדיל כעסו לפי גדלם ולהתמיד את כעסו, והיה יוצא מזה שלא היה המשכיל כועס לפרקים בלבד, כי אם רתחן נצחי. ואם אנחנו מוצאים כנגד זה, שאין כעס גדול ולא מתמיד מוצא מקום בנפש המשכיל, למה לא נשחרר אותו מכל וכל מן הרגש ההוא? הלא אי אפשר ליתן הדבר לשיעורין. לוּא היה כעסו יוצא לפי ערך כל מעשה, או שהיה אז מתנהג שלא בצדק, בכעסו באופן שוה על פשעים שאינם שוים, או שהיה נראה רתחן ביותר בחרות אפו בכל פעם שהסתכל בחטאים ראויים לקצוף עליהם.

ז

היש בזיון יותר גדול, משיהיוּ רגשי המשכיל תלויים ברשעת אחרים? באופן זה לא יהיה אפשר לאדם כסוקרטס לשוב לביתו ופניו אתו כמו בשעה שיצא. באמת, אם המשכיל צריך לקצוף על מעשי חרפה ולהתעורר ולהתאבל על פשעם, אין לך אדם נדכא כהמשכיל, כי כל חייו יעברו בכעס ויגון. מתי ימצא אף רגע אחד שלא יראה בו דברים ראויים לגנות? בכל פעם שיצא מביתו יהיה נאלץ לעבור על פני פושעים ורודפי ממון ובעלי הנאה ואנשי זימה הששים בפעליהם המגונים. לשום מקום לא יוכל להסב את עיניו מבלי שיפגוש דברים שיתרעם עליהם. אם יבוא לדרוש כעס מלבו, במידה שימצא סיבות לזה, לא יספיק לעולם.

הנה אלפי האנשים המשכימים בבוקר לרוץ לשער העיר, מה מגונים דברי ריבותיהם ונבזים עוד יותר עורכי הדין שהם פונים אליהם. האחד קובל על צוואת אביו, אף על פי שהיה די לו, לוא זכה לה כמו שהיא. השני בא במשפט עם אמו. השלישי בא במסירה על דבר פשע אשר נקל להכיר, כי הוא בעצמו אשם בו. ולדיין נבחר מי שיושב ומחייב על מעשי־עוול אשר עשה בעצמו, והעדה הסובבת משוחדה מקולו היפה של הסניגור לטובת הצד של הרשע.

ח

למה אדבר על פרטים? כשאתה רואה בכלל את הרחוב⁵⁶ מלא המון העם, ובמקום האספות לפנים מן הגדרים⁵⁷ אוּכלוסין צפופים, ואת הקרקוס שם, אשר בו מראה העם את החלק היותר גדול מהמונו, – דע לך, כי כמספר האנשים רב שם מספר החטאים. בין האנשים אשר אתה רואה שם לבושים בגדי כבוד, אין שלום. בעד בצע קל, כל אחד כורה שוחה לחברו. כל אחד מתאמץ להשתכר במה שמפסיד חברו. על המאושר צופים בשנאה, על האומלל בבוז; על הגדול מהם מתלוננים, על הנמוך מהם מכבידים עולם. נדחפים הם מתאוות מתנגדות זו לזו, ומאבדים כל מה שיש להם למען מצוא כשלל רב איזה תענוג נבזה. חייהם הם ממש כמחזה בעלי־הסייף המתגוששים: המתהלכים יחד, הם גם הנלחמים זה בזה. עדה של חיות טורפות הם, וההבדל בזה כי החיות הללו שוכנות בשלוה ביניהן לבין עצמן ואינן נושכות אשה את רעותה, בעת אשר האנשים האלה כל אחד מהם חפץ לשבוע מבשר חברו. וביחוד עוד בזה הם נבדלים מן החיות, שהללו נעשות נוחות לבעליהן המכלכלים אותן בעת אשר בני אדם מכלים בחמתם גם את הנותנים להם פרנסתם.

ט

לוּא יתחיל איש משכיל להתקצף, לא יוכל לחדול עוד מזה לעולם; כי הכל מלא פשעים ועוונות. רבים הם החטאים הנעשים – על התרופה אשר אפשר להמציא למען הפחית מספרם. התחרות נוראה היא שמתחרים במעשי־רשע: בכל יום ויום התאוה לעוונות גוברת והבוּשה פוחתת. אין רוחשים עוד כבוד לטוב ולישר; היצר הרע פורש רשתו בכל מקום שהוא חפץ. אין גם הפשעים נחבאים עוד בסתר, הם מתהלכים לעין כל, והרשעה כבר כה התאזרחה במדינה והתעצמה בלב כל התושבים, עד שיראת־חטא איננה עוד דבר בלתי־נפרץ בלבד, כי אם חדלה בכלל.

הכי רק יחידים ומעטים הם פורצי גדר החוקים? כאילו ניתן אות, התרוממו מכל עברים לעשות טוב לרע ורע לטוב.

– בְּבַעַל־בֵּיתוֹ לֹא יִבְטַח אוֹרֵחַ,

לֹא בַחֲתָנוֹ הַחוֹתֵן, וּבֵין אַחִים אֵין חֲנִינָה וָחֶסֶד,

מֵכִין מוֹת אִשְׁתּוֹ הַגֶּבֶר, וְאִשָּׁה לְבַעֲלָה אוֹרֶבֶת.

אֶל כּוֹס הַכַּלָּה חֲמוֹתָהּ הָרַעַל הָאָיֹם מוֹסֶכֶת,

צוֹפֶה לְמוֹת אָבִיו הַבֵּן, מָתַי יִקְרַב לוֹ יוֹם אֵבֶל?⁵⁸

ומה קטון עוד החלק הזה מן הפשעים! לא נזכרו כאן המחנות המתנגדות בקרב מפלגה אחת, ואיך אבות ובנים נשבעים שבועות־מלחמה זה כנגד זה, איך יד אזרח מציתה אש בעיר מולדתו, איך גדודי רוכבים סובבים בעברה וזעם לחפש את האנשים המוחרמים במחבואם, איך מרעילים בסמי מות את הבארות ועושים מגפות בידים, איך חופרים חפירות מסביב למצור אשר שמוּ על הורים, איך בתי הכלא מתמלאים אסירים, ושרפות מכלות ערים שלמות, ושלטונים מרבים צרה ונזק, ומועצות מתאספות במסתרים למען הביא שואה על ממשלות ומדינות, ואיך מרוממים בתהילה את המעשים שהיו נחשבים לפשעים כל זמן שהיה אפשר לעצור בעדם – חטיפות ואינוס נשים, ומעשי זימה המשקצים אף את חזות הפנים.

הוסף על אלה את חילוּל השבועות מצד העמים מטעמים מדיניים, ואת הפרת הבריתות, ואיך עושים לבז ולמשיסה ביד החזקים את כל מי שאינו יכול לעמוד על נפשו, ואת כל ההתנקשויות והגנבות וההונאות ומעשי־המעל, אשר גם לוּא רבו בתי־הדינין פי שלשה לא היו מספיקים להם. אם חפץ אתה, כי על כל אלה יכעס המשכיל במידה שדורשים זאת הפשעים הנבזים, אזי לא לידי כעס יגיע כי אם לטרוּף־הדעת!

י

הלא טוב יותר שתחשוב, כי אין לכעוס על שגיאות בני אדם! הכי נכעס על אנשים צועדים בחושך ותועים קצת במהלכם? הכי נכעס על חרשים שאינם שומעים מה שמצווים להם, או על נערים, אשר תחת למלאות את חובתם הם פונים בדמיונם לשעשועים ולמשחקי־הבל של חבריהם? הכי יעלה על דעתך שתכעס על אנשים שבאו לידי מחלה או לידי זקנה או לידי תשישות־כוח? ככל חסרונות בני אדם ההולכים־למוּת, הוא גם הערפל המכסה את הרוּחות, ולא רק השגיאות הן דבר הכרחי כי אם אהבת השוגגים⁵⁹. לבלתי קצוף על אנשים יחידים, צריכים אנחנו לסלוח לכל בני אדם, למחול לעוונות כל הגזע האנושי. אם בא אתה לכעוס על נערים וזקנים בעבור שחטאו – קצוף גם על הילדים בעבור שעתידים הם לחטוא! מי הוא שיכעס על נערים שאינם יודעים עוד לפי שנותיהם להבחין בדברים? – התנצלוּת יותר רבה ויותר צודקת היא: להיות אדם, מלהיות נער! הלא כן נוצרנו מלידה, כיצורים אשר חלאי הנפש שולטים בהם לא פחות מחלאי הגוף; לא קהים וחסרי־רגש, אבל משתמשים רק מעט בשכל החד אשר ניתן לנו, ונעשים איש לרעהו למופת במידות מגונות. כל אחד יוצא בעקבות הקודם לו התועה בדרכו; האין זאת התנצלות, אם תועה אדם בדרך פתוחה לרבים אשר הכל תועים בה? – אנשי צבא יחידים ייסר המפקד בזעמו; אבל אם כל הצבא נס מן המערכה, הלא הכרחית היא הסליחה. איך כובש המשכיל את כעסו? כשהוא מסתכל בהמון הרב של החוטאים! הוא מבין כי לא מן היושר הוא, וגם כי סכנה בדבר, לכעוס על חטא שהכל נכשלים בו. החכם הרקליטוס⁶⁰ כשיצא לחוץ וראה סביבו בני אדם חיים ברעה, או יותר נכון: גוועים ברעה, זלגו עיניו דמעות, וצר היה לו לפגוש כל האנשים אשר התראו כשמחים ומאושרים. בעל נפש רכה היה, אבל חסרת אונים, ובעצמו נחשב בין האנשים אשר ראוי להתעצב עליהם. לעומת זאת מספרים על דמוקריטוס, שלא התהלך מעולם בין האנשים בלי שחוק על שפתיו; עד כה מצא פחות־ערך⁶¹ כל מה שנעשה לעיניו בכובד ראש. איה איפוא מקום לכעס, אם על הכל כדאי לשחוק או לבכות?

המשכיל לא יכעס על החוטאים. מדוע? בעבור שיודע הוא, כי אין אדם נולד משכיל, כי אם נעשה משכיל. הוא יודע כי בכל דור ודור מעטים הם המגיעים להשכלה, כי חודר הוא בהסתכלותו לתנאי החיים האנושיים, ואין איש תבונה קוצף על דבר שבטבע. הכי יתפלא על אשר אין פירות גדלים בסבכי היער? הכי יתפלא על אשר קוצים ודרדרים אינם מוציאים פרי תנובה? אין מקום לכעס, כשהטבע מגין על החסרון. לכן יוצא המשכיל בכל יום לדרכו שלו ברוחו ושופט במישרים על שגיאות אחרים, לא שונא לחוטאים כי אם מתקן עותתם, ואומר בלבבו: “רבים יהיו השכורים אשר אפגוש, ובעלי תאוה רבים, וכפויי טובה רבים, ורודפי ממון ודפוקים מתקושת הכבוד”. על כל אלה יהיה צופה בחנינה כמו הרופא על החולים המסורים לו⁶². הכי יכעס אדם על האניה או על המלחים, אם בהפתח סדקים בדבק הלוחות המים מבצבצים לתוך האניה? אדרבא, עושה הוא כנגד זה כל מה שביכלתו, ועוצר בעד כניסת גלים חדשים ומגרש את המים שכבר נכנסוּ, פוקק את הנקבים הגלויים ועמל בכל עוז כנגד הנסתרים, שלא יוסיפו להכניס עוד מים בחשאי, ולא יחדל מעמלו אף על פי שבמידה שהוא שואב ומרוקן את האניה המים חוזרים ונקוים בה. עזרה אטית ומתמידה נחוצה כנגד הרעות התדירות הפרות ורבות, לא כדי שתעבורנה מן העולם, כי אם כדי שלא תחזקנה עלינו.

יא

יש אומרים: “מועיל הוא הכעס להרחיק את הבזיון ולשים חתית בלב הרשעים”.

תשובה ראשונה על זה: אם הכעס פועל כל מה שהוא מאיים, הרי הוא נעשה שנוּא בעבור פעולתו הנוראה עצמה. אבל מסוכן יותר להיות נורא מלהיות בזוּי. ואם אין בכוחו לפעול כרצונו, הרי הוא גורם עוד יותר לבזיון ואי אפשר שלא ישחקו עליו. היש דבר יותר חלש מן הקצף המתעורר ברעש ויוצא לבטלה? – שנית יש להשיב, כי אין הדברים, אשר הם נוראים, נעשים בעבור זה יותר חזקים. אינני רואה בזה טובת המשכיל, שיפול לחבלו מה שהוא כלי זין גם לחיות רעות: להיות נורא. הן יראים אנחנו מפני הקדחת, מפני הפּודגרא ומפני הספחת: הכי בעבור זה נמצא דבר טוב באלה? להיפך, נבזים ומכוערים ונבאשים הם אצלנו הדברים על ידי מה שמעוררים מורא. כן הכעס מצד עצמו הוא רק מכוער ולא מעורר פחד כלל, אבל רבים יראים מפניו רק כמו שילדים קטנים מפחדים מפני פרצוף משונה.

הלא תמיד גם הפחד מתגלגל וחוזר על בעליו, ואין אדם מפיץ פחד אם הוא בעצמו שוכן במבטחים. אזכיר לך כאן חרוז ידוע של לבריוס⁶³, אשר נאמר פעם אחת בתיאטרון באמצע מלחמת האזרחים ועורר אז שימת־לב מצד כל העם כאילו נשמע קול דעת הקהל:

“צָרִיךְ לִפְחוֹד מֵרַבִּים, מִי שֶׁרַבִּים פּוֹחֲדִים מִפָּנָיו”.

כך שם הטבע לחוק: מי שהוא גדול על ידי מורא אחרים מפניו, בעצמו אינו נקי ממורא. מפני הקולות היותר דקים ירעד לב הארי, והחיות האכזריות נרתעות מפני צל או רעש או ריח פתאומי⁶⁴. מה שמעורר בהלה, נבהל גם בעצמו. לכן אין כדאי למשכיל, שיבקש לו להיות נורא על סביבו. לפי זה אין גם לחשוב את הכעס לדבר גדול, בעבור שהוא מעורר פחד, כיון שגם הדברים הנבזים ביותר מעוררים פחד, כמו סמי רעל ועצמות מגפה ונשיכות מסוכנות. אין להתפלא אם צורת־בד מקושטה בנוצות מבריחה המוני חיות מן השדה או מגרשת אותן לתוך המצודה (מתוך פעולתה קוראים לצורה זו: מפלצת בלהות): דבר ריק נהפך לבהלה ליצירים חסרי אונים⁶⁵, רעש עגלה קטנה ומראה אופנים סובבים מגרשים את הארי אל מעונתו. הפיל נבהל מנחרתו של חזיר. כן הוא הפחד מפני הכעס – כפחד התינוקות מפני הצל, וכפחד החיות מפני הנוצה האדומה, אין לו לעצמו שום חוזק ויסוד והוא מכניס בהלה רק בלבבות חסרים כל אומץ.

יב

אומרים: “צריך אתה לכלות כל מעשה רשעה מן הטבע, אם חפצך לכלות את הכעס”. (על זה אני משיב) בראשונה: יכול אדם לעשות שלא יצטנן, אפילו אם שולט החורף בטבע, ושלא יסבול חום, אפילו אם חדשי הקיץ הגיעו; אם במצאו מחסה כנגד האויר הקשה במקום המסוגל לכך בזמן ההוא, או על ידי שהרגיל את גופו לגבור על רגשי הקור והחום.

שנית: הן תוכל להפוך המאמר. צריכים לכלות מתחילה כל מידה טובה מקרב הנפש קודם שתכניס את הכעס; כי החטאים לא ישכנוּ יחד עם המידות הטובות. ואין אדם יכול להיות בזמן אחד כעסן ובעל מידות טובות כמו שלא יוכל להיות חולה ובריא כאחד.

אומרים: “דבר שאי אפשר הוא להעביר את הכעס כולו מן הלב; אין טבע אדם סובל זאת”. אבל אין דבר קשה ונבצר כל כך, שלא יוכל רוח האדם לכבוש אותו ולהתרגל בו על ידי תחבולות תדיריות, ואין התפעלוּיות־הרגש כה פראיות ועקשניות, שלא יוכלו לרדות בהן על ידי למוד. מה שהנפש מצוה לעצמה, היא משיגה. יש שהגיעו לכך, שאינם שוחקים; יש שאסרו על נפשם את היין, או חמדת נשים, או כל משקה שיהיה. יש שהרגילו להסתפק בשינה קצרה עד שיכלו להשאר עֵרים כל הלילה בלי עיפות, ויש אשר למדו לרוץ על חבלים דקים מאד ומתוחים מלמטה למעלה, לשאת משא כביר על שכמם כמעט למעלה מכוח אנוש, או לרדת למעמקי ים ולעצור כוח מתחת למים בלי נשימה כסדרה.

כן עוד אלפי דברים יש, אשר קשיות העורף גברה בהם על כל המכשולים והוכיחה כי אין דבר קשה, אם רוח האדם עושה לו את הסבלנות לחוק. האנשים הללו אשר דיברתי עליהם לא קיבלו כל שכר בעמלם המתמיד, או לא קיבלו שכר ראוי להם. כי מה היא הגדוּלה הרבה הצפונה למי שהתחנך להתהלך על גבי חבלים מתוחים? או למי שלמד להעמיס סבל כבד מאד על שכמו? או שלא לתת תנומה לעפעפיו? או לרדת למעמקי ים? ובכל זאת מגיע העמל, אף בלי תשלומין מרובים, למטרת הפעולה. ואנחנו לא נבקש לנו סעד מצד ההתמדה, אם שכר גדול כל כך צפון לנו, שנגיע למנוחה שלמה של נפש מאושרה? הכי לא דבר גדול הוא, להפטר מן הרעה הגדולה, מן הקצף, ועמו גם מן הרתחנות, מן הפראיות, מן האכזריות, מבלבול הדעת ומכל שאר הדברים המכוערים המלוים אותו?

יג

אין לנו לבקש סניגוריה על התפעלות־הרגש הזאת ולקבל התנצלות עליה, באמרנו שיש בה תועלת או שאי אפשר לחדול ממנה. הכי יש איזה חטא שלא יוכל להימצא לו מליץ יושר? אין יסוד לומר, כי אין ביכלתנו לעקור מידה מגונה זו. חולים אנחנוּ במחלות שיש להן תרופה, וכמו שנולדנו להיות ישרים⁶⁶, כן תומך אותנו הטבע בחפצנו לתקן עצמנו⁶⁷. גם אין הדרך למידות טובות דרך תלולה וקשה, כמו שחשבו אחדים, כי במישור מגיעים אליהן. לא דבר ריק הוא שאני בא להגיד לכם⁶⁸, כי נוחה היא המסילה לחיים מאושרים; רק התחילו ללכת בה בתקוה טובה ובעזרת האלהים בעצמם. יותר קשה הוא לעשות, מה שאתם עושים. כי במה אנחנו מוצאים מרגוע יותר טוב מאשר במנוחת הנפש, ומה מטריח אותנו יותר מהכעס? מה נוח יותר מהחנינה ומה מעסיק אותנו יותר מהאכזריות? הצניעוּת שלוה, החציפוּת טרוּדה מאד⁶⁹. בקצרה: החינוך במידות טובות נקל, וטיפּוּח העבירות עולה במחיר רב.

כי צריכים להסיר את הכעס – על דבר זה מודים כבר במקצת גם האומרים, שנחוץ להמעיט אותו. אבל את כולו צריכים לגרש, כי שום תועלת לא יביא. בלעדיו נקל יותר וכדאי יותר להעביר את הפשעים, לענוש את החוטאים ולהחזירם למוטב. המשכיל יעשה כל מה שמוטל עליו בלי עזרת דבר רע, ולא ישתף בפעולתו שום דבר שיש לדאוג פן יגדיש בו את הסאה.

יד

לכן אין להתיר לעולם את הרתחנות. לפעמים יכולים להראותה כלפי חוץ, למען העיר מעצלותם את רוחות השומעים, כמו שדופקים בעקרב⁷⁰ ובאש צורבת את הסוסים המתרשלים במרוצתם. לפעמים נחוץ להטיל אימה על אנשים, אשר השכל אינם מלמדם להועיל; אבל בכעס עצמו אין תועלת כמו שאינה נמצאת ביגון ובפחד.

"היתכן? הכי אין מעשים מתרחשים שמביאים בהכרח לידי כעס? " אמנם כן, אבל דווקא אז צריכים להתחזק כנגדו בכל עוז. ואין זה קשה כל כך לכבוש את יצרו, בראותנו את האתלטים איך הם משתדלים להרגיל את חלקי גופם היותר נבזים ומקבלים מכות וסובלים יסורים, עד שיכלו כוחות המכים, ומצדם אינם משתמשים באגרופם לפי עלות חמתם כי אם לפי שעת הכושר. אמרו עליו על פירהוס⁷¹ המורה הגדול בחנוך להתגוששות, שהיה רגיל להורות לחניכיו: להזהר מן הכעס. כי הכעס מפיר את חוקי האמנות, בהתמכרו לכוונה האחת: איך להזיק. כמה פעמים יועץ השכל: סבלנות; אבל הקצף דורש נקמה. ואם בתחילה עוד היינו יכולים להפטר מן ההרפתקאות, לבסוף הן משתרגות עלינו ביתר עוז. היו אנשים אשר מפני מלה אחת של כלימה, שלא יכלו נשוא ברוח שאננה, נאלצו לבסוף לצאת בגולה; והיוּ כאלה, אשר סירבו לשאת עוול קל בשתיקה, ונידונו אחרי כן ביסורים קשים, או שחרה להם על שגרעו דבר קטן מזכויות חירוּתם הרחבות – ולבסוף משכו על שכמם עבדות גמורה.

טו

יש גם אומרים: “בכל זאת דבר גדול הוא הכעס; תדע לך, שכן אנחנו רואים עמים חפשים כעסנים מאד, כמו הגרמנים והסקיתים”. שורש הדבר הוא, כי רוחות בני אדם חזקים ואמיצים מטבעם נוטים אל הכעס, כל זמן שלא הרך החינוך את מזגם. יש אמנם מידות משגשגות אף בקרב היותר טובים בבני אדם, שהן כמו גזעי־עץ חזקים הששים לצמוח מתוך אדמה שלא נעבדה כלל, אבל שונה הוא מראה היער הצומח על אדמה פוריה, כן יש רוחות חזקים מטבעם המולידים את הכעס, ובהיותם בעצמם בוערים כאש אינם תופסים קיום מה שהוא דק וחלש. אבל הכוח ההוא אינו מפותח אצלם, כמו שחסרה השלמות לכל הדברים הגדלים על פי הטבע לבדו, כשאין האמנות משכללה אותם. הללו, אם אין מקדימים להביא אותם בעול, תחת הגבורה שהיו עלולים לה, הם מגיעים רק לעזות וחוצפה. – אמנם, בנפשות יותר נוחות קשורים לפעמים חסרונות אחרים קלים מאלה, כמו שיש למצוא גם בצד החנינה, האהבה והצניעוּת, כן אני יכול להראות לך לפעמים את הטבע הטוב שבאדם גם על פי החסרונות שבו. בעבור זה אינם חדלים מהיות חסרונות, אם הם סימנים לטבע יותר טוב. – אבל לענין האומות הללו החפשיות ומתנהגות בדרך פראי אנחנו מוצאים גם שהן כמו הכפירים והזאבים: כשם שאין ביכלתן לשאת עול, כן גם לשלוט אינן יכולות. חסר להן הכוח שברוח האנושי, ויש להן רק הכוח הפראי ושאינו מסתגל. אבל אין אדם יכול להיות מושל אם אינו יכול לקבל עליו ממשלה⁷², לכן בדרך כלל הממשלה היא ביד אותם העמים השוכנים בארצות אשר אוירן יותר נוח. העמים הקרובים יותר אל הקרח הצפוני הם בעלי רוחות קשים להתחנך, וכמאמר המשורר:

“לרוּחות מקומם הם דומים”⁷³.

טז

משיבים עוד: “הרי חושבים את החיות המרבות להתקצף כנדיבות ביותר”. – אבל כל מי ששם אותן למופת לאדם אינו אלא טועה, כי להן פחז־הרוגז הוא במקום השכל, ולאדם ניתן השכל במקום פחז־הרוגז. ואף החיות בעצמן אינן מוצאות תועלתן במידה שוה: הכפירים מסתייעים ברתחנותם, הצבי בחרדתו, הנץ בפחז־רוּגזו והיונה במנוּסתה. אך הלא אין זאת אמת כלל כי החיות היותר טובות הן הכעסניות. נכון הדבר לענין החיות הטורפות, המתפרנסות ממה שהן חוטפות, וכרבות כעסן כן הן יותר אדירות; אבל אצל הבהמות ואצל הסוסים הנמשכים במתג ורסן משבח אני את הסבלנות. אולם למה נקח בכלל למופת לאדם – יצורים עלובים כאלה, בעוד אשר כל התבל לפניך, ואלהים יש, אשר האדם לבדו מכל היצורים מכיר אותו כדי שילך הוא לבדו בעקבותיו⁷⁴?

יש אומרים: “הכועסים נחשבים לאנשים היותר תמימים”. אמנם כשמדמים אותם להרמאים והחצופים, הם נראים כתמימים, מפני שנקל לרדות בם. אולם נכון יותר לכנותם לא תמימים, אלא בלתי־נזהרים. בשם הזה עלינו לכנות גם את הכסילים וההוללים והמבזבזים ממונם ואת כל בעלי העברות אשר חסרה להם הערמומיות.

יז

אומרים עוד: “למדבר בקהל־עם נאה לפעמים שיהיה כועס”. אמנם כן: נאה שיציג עצמו כאילו הוא כועס. גם המשחקים הדוברים מעל הבמה עושים רושם על הקהל לא בהיותם כועסים, אלא בהציגם היטב את תמונת הכועס. כן גם לפני הדיינים ובאספת־עם ובכל מקום שעלינו לפעול על נפשות זרים שיקבלו את דעתנו – עלינו להביע כלפי חוץ פעם כעס, פעם מורא, פעם רגשי חנינה, למען יתפעלו אחרים כרצוננו, ויש אשר חיקוי ההתפעלות עושה רושם יותר גדול ממה שיכולה לעשות ההתרגשות האמתית.

ויש אומרים: “נפש חלשה היא מי שחסרים לו רגשי הכעס!” – אמת היא – אם אין בה דבר יותר חזק מן הכעס. אין צריך שיהיה אדם שודד ולא שיהיה למשיסה; לא רך־הלב ולא אכזרי. זה חלש ביותר וזה קשה יותר מדי, אבל המשכיל צריך להיות ממוזג, ולמעשים הצריכים לאומץ לב תנהל אותו הגבורה, לא הרתחנות.

יח

אחר שביררנו במחקרנו ענין הכעס, נעבור עכשיו לעיין בתרופה שכנגד.

לשני דברים צריכים לשים לב לפי דעתי: שלא להגיע לידי כעס, ושלא לחטוא מתוך כעס. כמו שבהשגחה על כוחות הגוף ישנן מצד אחד תחבולות לשמירת הבריאות ומצד אחר להשיבה לאיתנה, כן ענין אחד הוא להרחיק את הכעס, וענין אחר למשול בו. ישנן עצות שצריכים להורות בכל משך החיים, והן נחלקות ללקח הניתן בימי החינוך ולמה שיש להורות בזמני החיים אחרי כן.

החינוך צריך לזהירות יתירה, והיא תועיל לו ביותר. כי דבר נקל הוא לנהל את הנפשות הרכות, אבל קשה לעקור את המידות המגונות אשר גדלו אתנו.

יט

נטיה יתירה לרתחנות נמצאת בנפשות בעלות מזג חם. כי כמו שישנם ארבעה יסודות בטבע, אש, מים, רוח, עפר, כן יש תכוּנות שוות להם בנפשות: חמות, קרות, יבשות, לחות. המזג השונה של היסודות הוא הגורם לשינוּיי המקומות כמו לשינויי טבע היצורים בגופם ובדרך חייהם. במידה אשר בה אחד היסודות גובר, רוח היצורים מושפע ממנו יותר. אנחנו מכנים ארצות שונות לחות או יבשות, חמות או קרות, וכן אנחנו מבדילים גם בין סוגי החיות ובני אדם. עיקר גדול הוא כמה יש מן הלחות וכמה מן החום בכל אחד. לפי שלטון חלק מהיסוד האחד, תווצר תכונת רוחו. המזג החם של הנפש עושה את הכעסנים; האש קודחת בהם ולא שוקעת על נקלה. המזג הקר עושה את רכי־הלב; הקור גורם לעצלות ולהתכווצות. יש מחברינו אומרים כי הכעס נולד בלב⁷⁵, כשהדם זורם סביבו הוא מתחמם. הטעם שקובעים כאן את מקום מושבו של הכעס הוא רק זה, כי מכל אברי הגוף הלב הוא היותר חם. אצל אנשים אשר רב בקרבם היסוד הלח, הכעס מתגדל לאטו, כי החום איננו מוכן אצלם לכתחילה, הוא מתרבה לאט על ידי התנועה. כן אצל נשים וקטנים הכעס הוא יותר חד מאשר הוא קשה, וקל הוא בראשיתו. בזמני החיים, אשר היובש מתרבה בהם, הקצף הוא אדיר וחזק, אבל אינו צומח, גם אינו מוסיף אומץ, כי החום מפחית וקור נכנס תחתיו לתוך הגוף. הזקנים הם זועפים ומתאוננים כמו חולים ואנשים שבים לאיתנם וכל האנשים אשר יסוד החום בקרבם הולך ופוחת על ידי עייפות או התמעטות הדם בגופם. כן גם דרך המתקצפים מתוך רעב וצמא, בהיות גופם חסר־דם, ניזון בדחקות וכוחו מתמעט. היין מצית אש הכעס בהרבותו את החום לפי טבע איש ואיש. יש מתמלאים חימה כשהם שיכורים, ויש כשהם פצועים⁷⁶. אין גם טעם אחר לזה, שאנשים בעלי שערות צהובות או אדמונים הם כעסנים ביותר, והטבע נתן להם כבר את הצבע הבא לאחרים בשעת כעסם, כי דמם מהיר ורועש ביותר.

כ

אבל כמו שיש אנשים אשר הטבע נתן להם נטיה לכעס, כן יש סיבות רבות הגורמות לנטיה זו במקום הטבע. יש אשר חלאים ומדוי הגוף הביאום לכך, ויש אשר מרוב עמל והיותם עֵרים בלילות ומלאים דאגות וכליון נפש ואהבים הגיעו לזה. כן גם כל מה שמזיק לגוף ולנפש מביא את הרוח החולנית לידי תרעומות.

כל אלה הן התחלות וסיבות. אבל מה שפועל ביותר הוא ההרגל, ואם הוא גרוע הוא נותן מזון לכל מידה מגוּנה. אמנם קשה לשנות את הטבע ואין להפוך את מזג היסודות אשר נחלנו מלידה. אבל ידיעת הדברים כהוייתם תוכל להיות לתועלת, למען נמנע למשל את היין מאנשים בעלי מזג חם, כמו שחושב אפלטון שאין לתת אותו לנערים כלל והוא אוסר להוסיף בזה אש על אִשם. גם במזונות אין למלא בטנם ביותר, כי גופם מתרחב על ידי זה וביחד עמו הרוח מתנפח. עבודה צריכים להטיל עליהם עד גבוּלות העייפוּת, למען יפחת חומם מבלי שיכלה, והאש העודפת לקדוח בהם תשקע מעט. גם המשחקים מועילים להם, כי עונג קצוב מרחיב את הדעת ונותן מידה נכונה לנפש⁷⁷. לבעלי המזג הלח ביותר או היבש ביותר, וכן לאנשים בעלי טבע קר, אין סכנת הכעס, אבל עליהם להזהר מפני חסרונות אחרים מגונים מאד: פחדנות, אבדן־עצה, יאוש, נטיה לחשוד כל אדם. את רוחות אנשים כאלה צריכים לנהל בנעימות וחבה ולעורר בקרבם ששון. צריכים להשתמש בתרופות נבדלות כנגד הכעס וכנגד היגון, ולא רק שונות זו מזו כי אם גם מתנגדות זו לזו, ולפעול תמיד כנגד מה שנשתרש בטבע.

כא

לפי דעתי לתועלת רבה יהיה, אם יתחילו לחנך את הבנים מילדותם בדרך נכונה. הנהלתם היא קשה רק מפני שצריכים לשים לב מצד אחד שלא לגדל את הכעס, ומצד אחר שלא להקהות את כשרונותיהם. הדבר צריך להתבוננות בשקידה רבה, כי לשני הצדדים, למה שצריכים לטפּח אצלם ולמה שצריכים לעקור מתכוּנת רוחם, מובילים דרכים דומים, ודמיון הדברים מביא על נקלה גם את הזהירים לידי טעות. החופש מרומם את הרוח, והעבדוּת מחלישה אותו⁷⁸. הוא מתנשא כשמהללים אותו ומגיע לתקוה טובה על עתידותיו, אבל דבר זה בעצמו מצמיח גם את החוצפה ואת הרגזנוּת. על כן צריכים לנהלו בתווך בין שני הדרכים ולהשתמש פעם במתג ורסן, ופעם בדפיקה מעוררת, ולעולם אין להשפיל אותו ולהטיל עליו עבדות. אל יאלצו אותו לעולם לבקש דבר בהכנעה יתירה, ואל תהיה לו בקשה כזאת לתועלת; טוב יותר לתת לו לכתחילה כפי מעלתו, לפי מעשיו הקודמים ולפי מה שיקיים ממנו בעתיד. כשהוא מתחרה עם חברים אל יתנו לו להכנע, אבל גם לא להתמלא חימה. עלינו להתאמץ שיהיה קרוב בדעתו לאלה שהוא נלחם בם ושיתרגל לשים לו למטרת מלחמתו לא להזיק, רק לנצח. בכל פעם שגבר ועשה דבר ראוי לתהילה, נרשה לו להתעלות, אבל לא שתזוח עליו דעתו. כי הששון מביא לידי התפארות, ההתפארות מביאה לידי זחיחות הלב והרמת ערך עצמו. נרשה לו גם להנפש בקצבה, מבלי שישקע בעצלות ובטלה, ונרחיק אותו מהיתּפס בהנאות בלתי נאותות. כי אין לך דבר מגדל אנשים רגזנים כמו החינוך ברכּוּת יתירה ובמשוא פּנים; מטעם זה הבנים היחידים, כל מה שירבו לתת להם מאויי לבם, והילדים החביבים, כל יותר שירשו להם חפצם, מתקלקלים יותר ברוחם. לא ילמד להגן על עצמו נגד מתקוממים, מי שלא סרבו לו מעולם בשום דבר, מי שאֵם רחמניה מחתה תמיד את דמעותיו, מי שהצדיקו אותו תמיד נגד המורה. האינך רואה כי כרבות ההצלחה כן תגדל גם הרגזנות? היא מופיעה ביחוד אצל העשירים, אצל המיוּחסים ובעלי המשרה, כי כל מה שיש מן ההבל והריקנוּת בנפש מבצבץ ועולה כשהשעה משחקת לאדם. ההצלחה מולידה את הקפדנות, כשהמון החנפים תוקע בשופרו באזני הגאיוֹנים: "אין זה כדאי לך, אין אתה מחשב מעלתך כרום ערכה, אתה משפּיל את כבודך! " ועוד כאלה דברים, אשר אף שכל בריא ונשען על יסודות חזקים לא יעמוד בפניהם תמיד. לכן צריכים להרחיק מאד את החנפים מן הנוער. ישמע נא את האמת, יהיה נא דואג לפעמים ורגיל בענוה; יכנע מפני הגדולים, ואל ישיג מבוקשו על ידי רגזנות. מה שמסרבים לו כשהוא בוכה, יתנו לו כשהוא שקט. יוכל להסתכל בעושר אבותיו, אבל לא יהיה מסור בידו להשתמש בו. אם עשה מעשים שלא כהוגן, צריכים לגנותם.

כלל גדול הוא, לתת לתינוקות מורים ומלמדים בעלי סבר פנים יפות⁷⁹. כל מה שהוא רך, מסתגל למה שקרוב לו וצומח באופן דומה להסובב אותו. מטעם זה נכנסת על נקלה בילדים תכונת הרוח של המיניקות והמלמדים אשר להם. נער אחד אשר התחנך אצל אפּלטון הובא לבית הוריו וראה פעם אחת את אביו מתמלא חימה עזה; אמר: “כזאת לא ראיתי מעולם אצל אפּלטון”⁸⁰ בודאי דבק מהרה בדרכי אביו יותר משדבק בדרכי אפלטון.

צריכים קודם כל להרגיל את הילדים במזון פשוט ובמלבושים לא יקרים ולמנוע אותם מהתהדרות יתירה בפני בני גילם. מי שנתגדל מילדוּתו באופן שראה עצמו דומה לרבים, הוא לא יכעס אחרי כן כשיחפוץ אחר להיות דומה לו.

כב

כל זה נוגע לילדינו. בנוגע לעצמנו, אין לענין מה שנפל בגורלנו מלידה ועל ידי החינוך מקום לחשוב עוונות או ליתן עצות; רק על מה שצריך להיות להבא עלינו לפקוח עינינו.

צריכים אנחנו להלחם נגד הסיבות הראשונות. הסיבה לחרון אף היא המחשבה כי פעל איש לנו רעה, אבל אין להאמין בזה על נקלה. אפילו אם הדבר ברור וגלוי אין לקבלו מיד, כי יש דברים שאינם נכונים אף אם הם אמתיים למראה עין. צריכים לחכות איזה זמן במתינות. לפעמים הזמן מגלה האמת⁸¹. אל תט אזנך על נקלה לקול המאשימים. עלינו להביט לכתחילה בחשד על עוון זה הידוע לנו בטבע בני אדם, כי ממהרים אנחנו להאמין מה שלא נעים לנו לשמוע⁸², ועוד טרם יעלה בידינו לבחון – וכבר אנחנו כועסים. הן לא רק אשמות ברורות, אלא גם חשדים מעלים חמתנו, ולפעמים את עקימת שפתיו או את שחוקו של אדם אנחנו מפרשים לכף חובה וכועסים בשביל זה על נקיים. לכן צריך אתה ללמד סניגוריה כנגד עצמך לטובת מי שאינו כאן ולעצור בכעסך שיהיה תלוי ועומד. את העונש שנדחה יכולים להטיל עוד בזמן מאוחר, אבל אם כבר הטילו אותו, אי אפשר להשיבו.

כג

ידוע המעשה במי שבא לרצוח את העריץ ונתפס קודם גמר פעלו⁸³. כשעינה אותו היפיאס למען יגלה שמות שאר הקושרים, קרא בשמות ידידיו של העריץ העומדים שם, אשר ידע כי חייו יקרים להם מכל. ואחרי אשר נהרגו אחד אחד כל אלה במצות העריץ על פי מסירה זו, שאל המושל אם נשאר עוד אחד? – “אתה לבדך!” ענה הנתפס, “כי לא השארת לך עוד איש אחר בעולם אשר חייך יקרים לו”. כה פעל הכעס, שמסר העריץ ביד הקושר עליו לעשות כרצונו, וכי בעצמו הרג את האנשים שהיו לו למחסה. כמה גדל עליו אלכסנדר בתכונת נפשו, אשר אחרי קראו במכתב מאת אמו אזהרה, שישמור נפשו מפני סם המות המוכן לו על ידי הרופא פיליפוס, לא פחד מלשתות את הכוס אשר קיבל; הוא נשען על אמוּנה יתירה בידידו זה, וכדאי היה⁸⁴ שימצא אותו זכאי ושיכיר בו שהוא נקי. תהילה יתירה היא זאת לאלכסנדר, כי לא היה אדם נוטה כמוהו להתמלא חימה, ויותר שהדבר יקר הוא אצל המושלים, לעצור ברוחם, כן הוא ראוי יותר לתהילה. כן התנהג גם יוליוס קיסר, אשר אחרי נצחונו במלחמת האזרחים הרבה להתנהג בחנינה. כאשר קיבל תיק מכתבים ערוכים לגניוס פומפיוס⁸⁵ מאת אנשים אשר לפי הנראה היו בני מפלגה אחרת או בלי כל מפלגה – שרף את המכתבים. כי אף על פי שהיה רגיל לשים קצבה לכעסו, בחר לסדר הדבר שלא יוכל לכעוס כלל. הוא חשב זאת למעלה היותר רמה בסליחת עוון: להמנע מלדעת במה חטא איש כנגדו.

כד

ההפסד היותר גדול נגרם על ידי קלות האמונה. כמה פעמים טוב יותר שלא להקשיב כלל, כי יש ענינים אשר טוב יותר להיות נתעה בשוא אודותם, מלהיות אובד בטחון. צריכים להכחיד מתוך הנפש את החשדים והאסמכתות, שהן סיבות כוזבות מאד להתרגשות כעסנית. “הנה אדם זה לא נתן לי ברכת שלום כראוי; הלז לא החזיר לי נשיקתי; איש פלוני מיהר להפסיק שיחה שהתחלנו; זה לא הזמין אותי לשולחנו, וזה הראה לי פּנים של תרעומות”. לא יחסרו טעמים למען עורר חשד. מטעם זה נחוצה קצת תמימות ושיקול הדברים לכף זכות⁸⁶. רק מה שאנחנו רואים בחוש והוא גלוי לכל, עלינו להאמין בו⁸⁷, ובכל פעם שהכרנו טעותנו באיזה חשד, עלינו להתבייש בקלות אמונתנו, ועונש זה ירגיל אותנו שלא להוסיף ולהאמין על נקלה.

כה

יוצא מזה גם שלא נמרר נפשנו בדברים קטנים ופעוטים מאד. אם המשרת אינו מהיר במלאכתו, או המים פושרים ביותר מכדי שתיה, או המיטה אינה מוצעת כהלכה, או השולחן אינו ערוך בסדר נכון – רעות רוח היא להתעורר על זה. אדם חולה הוא ובעל גוף עלוב, מי שמצטנן בכל רוח מצויה. חולות הן העינים הכואבות מצבע לבן שבבגדים. דכא ורפה־כוח הוא, מי שחש באברי גופו כשהוא רואה בעמל אחרים. אמרו עליו על מינדירידס, איש ממדינת הסיבריטים⁸⁸, כי בראותו אדם חופר באדמה ומרים קרדומו למעלה, התאונן כי דבר זה מייגע אותו ואסר על האיש לעשות מלאכתו בפניו. הוא גם התאונן כמה פעמים על יסורים, מפני שהתקפלו עלי־השושנים אשר עליהם רוּפד יצוּעו. כשנתקלקלו הנפש והגוף יחד על ידי רדיפת התענוגים, אין עוד דבר נקל להם לנשוא; לא בשביל שהדברים נעשו קשים, אלא מפני שהסובל אותם נעשה רך וּמפוּנק ביותר. למה נתמלא חימה מפני השיעול או העיטוש של אדם בפנינו, או בשביל שלא הבריחו היטב את הזבובים מלפנינו, או בשביל שפגע בנו כלב, או שנפל המפתח מידי העבד המתרשל? איך ישא אדם זה את הריבות והמדנים האזרחיים בנפש שאננה, או את החרפות והקללות באספות עם ובבתי המשרה, אם כבר קול ספסל נגרר מכאיב את אזניו? איך יסבול רעב וצמא במסעות בחום קיץ, אם הוא כועס על המשרת בעבור שלא צינן לו את משקהו היטב במי־שלג? – אין לך דבר שהכעסנוּת ניזונה ממנו כמו בקשת התענוגים בלי מעצור ובלי סבלנוּת. צריך אדם להרגיל את רוחו בחיים קשים, כדי שלא ירגיש בצרה הבאה עליו, אם איננה נוראה ביותר.

כו

על מה אנחנו כועסים? א) על הדברים שאין אנו יכולים לקבל מהם רעה, או ב) על אלה שאנו יכולים לקבל מהם רעה.

מן הראשונים, יש שהם חסרי־רגש, כמו הספר הכתוב באותיות זעירות מאד שאנו זורקים לפעמים מידינו, או שאנו קורעים מפני שהוא מלא שגיאות, וכמו הבגדים שאנו פורמים אם לא ישרו בעינינו⁸⁹. הלא סכלות היא לכעוס על דברים כאלה שלא פעלו עוולה כדי להצדיק את חרוננו, וגם אינם מרגישים בו.

“אבל המכעיסים אותנו באמת הם עושי הדברים האלה”. – ראשית, כועסים אנחנו על הרוב עוד קודם שנסינו להבחין בין העושים והמעשים. והשנית, אפשר כי גם האוּמן יוכל לנקות עצמו בהצטדקות: או שיאמר, כי לא יכול לעשות באופן אחר משעשה ולא למען הכעיס המעיט בלימוד מלאכתו; או שיאמר, כי לא עשה זאת בכוונה למען העליב אותך. ובכלל, האין זה שגעון גדול מאד, לכלות את חמתו כנגד אנשים – בדברים שאין בהם רוח חיים?

וכמו שאין זה דרך בעל שכל לכעוס על דברים שאינם בעלי נפש, כן הוא גם לענין הבהמות שאין בהן תבונה ואשר לא יכלו לעשות לנו רעה, כי אין להן רצון. הלא אין עוול נעשה שאין יסודו בכוונה. מטעם זה הן יכולות להזיק לנו רק כמו הברזל או האבן, אבל לעשות לנו עוול אינן יכולות. ובכל זאת יש אנשים שמוצאים עלבון בזה לנפשם, אם הסוסים הללו נשמעים לרוכב אחד ומסרבים לרוכב אחר, כאילו מתוך משפט־שכל ולא לפי ההרגל או מתוך לימודם הגיעו להכנע ביותר מפני האחד ולמרוד באחר. ומעתה, כמו שסכלות היא לכעוס על יצורים כאלה, כן הדבר גם לענין ילדים, וכל האנשים שאינם רחוקים בתבונתם ממדרגת ילדים. הן מכל החטאים שאתה מוצא בהם יצדיק אותם השופט במישרים בראותו אותם כמו פרי חסרון התבוּנה.

כז

יש גם דברים שאינם יכולים להיות מזיקים ושאין להם כוח אחר זולת להרבות טובה וחסד, כדרך האלהים החיים וקיימים, אשר אין ברצונם ולא ביכלתם להביא נזק. כי בטבעם היא הנעימות והחנינה, ורחוק טבעם זה מלגרום עוולה לאחרים כמו לעצמם. טפשים הם איפוא האנשים ונבערים מהכיר האמת, התולים בחיי עצמם את שאון גלי הים או את הגשמים היורדים בזעף או את ימי החורף הקשים, בעת אשר אין אחד מהדברים המזיקים האלה, או המועילים, מכוון ביחוד אלינו⁹⁰. כי אין אנחנו תכלית היצירה וחילופי קיץ וחורף. לדברים אלה ישנם חוקים מיוחדים אשר בהם מתמלא חפץ האלהים. אנחנו מרוממים עצמנו יותר מדי, אם מוצאים אנו את עצמנו ראויים שבשבילנו יתנועעו הכוחות העצומים האלה. לכן אין דבר מהדברים האלה נעשה למען יגרום לנו הפסד, אלא להיפך: הכל נעשה רק לטובתנו⁹¹.

כפי שאמרנו, יש שאינם יכולים להזיק לנו, ויש שאין כוונתם לכך. בגדר זה הם השלטונות הטובים, ההורים, המורים, השופטים אשר גם כשהם מייסרים צריכים לקבל גזר־דינם כמו איזמל הרופא. כן גם הנזירות⁹² וכל מה שמטיל עלינו עינוי למען היטיב לנו באחריתנו. אם הוטל עלינו עונש, אל נשים לב למה שאנחנו סובלים בלבד, אלא גם למה שעשינו, נחפוש ונחקור בעניני חיינו⁹³, ואם רק נחפוץ להודות על האמת נמצא כי ראויים היינו לעונש יותר גדול.

כח

אם חפצים אנחנו לשפוט במישרים על הדברים הנעשים, עלינו לברר לעצמנו בתחילה, כי אין אחד מאתנו נקי מכל אשמה. הן מכאן מוצא רוב תרעומות בני אדם. “אני לא חטאתי, מאומה לא עשיתי”, באמת רק אינך מודה שעשית. רוגזים אנחנו על המייסרים אותנו בדברי תוכחה או בגלל עונש, ובאותה שעה אנחנו מוסיפים לחטוא בהגדילנו את פשעינו על ידי הגאוה והעקשנות.

מי הוא האיש שיוכל לומר כי נקי הוא מעוון כנגד איזה חוק שיהיה? ואם גם נניח כי כן הדבר – מה עלובה היא נקיות זו, להיות זכאי רק כפי החוק! וכי לא חובה יתירה הרבה מוטלת על האדם ממה שמחייב הדין⁹⁴? המעט הוא מה שדורשת החסידוּת, אהבת האדם, הנדיבות ובקשת צדק ואמונה – כל המידות שהן מחוץ למה שחקוק על לוחות המשפט האזרחי?

אבל אפילו בפני הדרישה המצומצמת של הנקיות מעוון לפי החוק, לא נוכל להתקיים, כי מחשבותינו לא היו מתאימות למעשינו. מה שהשתדלנו בו לא היה מה שביקשנו, ויש דברים שנשארנו בהם נקיים מפני שלא הצליח חפץ העוון. כשנבין את זאת נשפוט במישרים את בעלי־החטא ונהיה נוחים להתרצות למחרפים אותנו. הלואי שלא נכעס על עצמנו (ואם לא על עצמנו, על אחרים על אחת כמה וכמה), ופחות מזה על האלהים, כי לא על פי החוק אשר קבעו הם, אלא על פי חוק בני־תמותה אנחנו סובלים כל רעה המתרחשת. חלאים ומכאובים באים עלינו – מה בכך? הלא איזוֹ דרך צריכה להיות לפנינו לברוח מבית־החומר הנרקב אשר נפל בגורלנו.

אם אומרים על אדם שדיבר עליך רעה, חשוב אם לא הקדמת לעשות כן מצדך. זכור, על כמה אנשים דיברת רעה. אני אומר שצריכים אנו לזכור, כי רבים לא עושים לנו עוול, רק משיבים לנו כפעלנו. יש גם מתכוונים לטובה, יש עושים מאונס, יש בבלי דעת. וגם אלה העושים מדעת ובכוונה, לא את העוולה עצמה הם מבקשים בפועל־האוון כנגדנו. מהם אשר נכשלו בפעלם זה רק בחפצם להתחבב על אחרים, מהם אשר עשו מעשיהם לא למען הזיק לנו, כי אם מפני שלא יכלו להגיע למטרתם בלתי אם דחפו אותנו אחור. לפעמים החונפים מעליבים בחנופתם. כל אדם צריך לזכור, כמה פעמים נכשל כבר בחשד־חנם, וכמה פעמים היה הוא מתכוון לעבודות־חסד, והמקרה אִינה שנראו המעשים כעלבון לאחרים, וכמה אנשים חזר לאהוב אחרי אשר שנא אותם – אז לא יהיה מהיר בכעסו, ביחוד כשיודה בלבבו בכל פעם שימצא עצמו נעלב: כאלה עשיתי גם אני!

אבל איפוא תמצא איש שופט כך במישרים? יש מי שעוגב אחרי אשת כל איש אחר, וסיבה מספיקה היא לו לאהוב אשה רק בשביל שהיא ברשות רעהו, ובעצמו לא יסבול אף שיביט אדם על אשתו. יש דורש במפגיע נאמנות, והוא בעצמו מחלל אמונתו; יש פוקד עוון כל דבר־כזב, ובעצמו הוא נשבע לשקר, ויש רגיל להלשין על אחרים בבית־דין ובעצמו קשה לו לסבול שדורשים ממנו משפט. יש אשר על צניעות עצמו אינו משגיח כל כך, ואינו מרשה שיביאו את צניעות עבדיו לידי נסיון. חטאי אחרים בולטים ונראים לעינינו; החטאים שלנו נשארים במסתר מאחורינו. מטעם זה יש אב מייסר את בנו על דבר משתאות שאינם נאותים, והוא בעצמו גרוע מבנו; ואדם שאינו מוותר על שום הנאה מצדו אינו מוחל לאחרים את הנאתם. כן גם יש עריץ מתרעם על רוצח נפש, ובוזז מקדשים מעניש אחרים על גניבות. רב מאד מספר האנשים שאינם כועסים על החטאים, כי אם על החוטאים⁹⁵. ענותנותנו תגדל מעט, אם נשים לב לדרכי עצמנו ונשאל: הכי לא עשינו גם אנחנו לפעמים כעין זה? הכי לא תעינו גם אנחנו באופן דומה? היש תועלת בדבר למעננו אם נחייב אחרים על עוונות כאלה?

כט

התרופה היותר טובה לכעס היא: לדחות אותו. את זאת תבקש ממנו בתחילה, לא שיסלח תיכף, אלא שישקול בפלס. אם רק יחכה – יחדל. אל תנסה מתחילה להכחיד אותו כולו, כי ראשיתו התרגשות קשה; אם תקרא ממנו חלקים, לבסוף תנצחהו בשלמות.

בדברים שאנחנו נעלבים מהם עלינו להבדיל בין מה שמספרים אחרים באזנינו ובין מה ששמענו וראינו בעצמנו. למה שמספרים אחרים אין אנחנו צריכים להאמין תיכף. יש משקרים כדי לרמות אותנו, ויש אשר נתעו בעצמם בשוא. לפעמים יגנוב איש את לבך בהאשימו את עצמו ובהתראותו כאילו פעל לך עוולה למען תכיר בו שהוא מתחרט על זה. יש פועלי־אוון שואפים להפריד בין ידידים דבקים זה בזה. הם זורעים חשדים ומתענגים כמו צופים מחוץ על משחקים ומחכים ממקומם השאנן על מחזה המשטמה אשר העירו. כשהדבר נוגע לממון הקל ואתה בא לדון עליו, אין אתה מאמין לדבר שאין עליו עדות, והעד אינו נחשב בעיניך בלי שבועה, ולכל אחד מבעלי־הדין אתה נותן מליץ־יושר ופנאי לטענותיו, ולא רק פעם אחת אתה שומע אותן, כי האמת יוצאת לאור יותר בהיר כל מה שמוסיפים למשמש בה – אבל את ידידך אתה דן לחובה תיכף ומיד, מבלי ששמעת טענותיו, מבלי שחקרת, ועליו אתה כועס עוד קודם שניתנה לו רשות להכיר את המקטרג עליו ואת החטא אשר עשה? הכי כבר נטית אוזן והקשבת מה שיאמרו שני הצדדים? האדם ההוא בעצמו המביא אליך דיבה, הוא יחזור מדבריו אם יהיה נאלץ להביא ראיה עליהם. “לא תוכל למשוך אותי להעיד בבית־דין”, הוא אומר: “אם תמשכני – אכפור! אם כן אתה עושה, לא אוסיף לספּר לך דבר!” ברגע אחד הוא המסית והוא גם הפוטר עצמו מן הדין. כל מי שאינו אומר לך דבר זולתי בסוד, הוא אינו אומר לך כלום. הכי אין זה כנגד היושר, להאמין בסתר ולכעוס בגלוי?

ל

לענין כמה אנשים אנחנו בעצמנו העדים; עלינו רק לבדוק בטבע האנשים הפועלים ובכוונתם. אם העושה הוא נער – עליך לתלות הדבר בשנותיו. איננו יודע שהוא חוטא. אם אביך הוא – הן כמה כבר הועיל לך, עד שיש לו רשות גם לעשות לך עוול; או אפשר גם כי זכות היא לו מה שמביא אותנו לידי תרעומות. – או אשה היא – שמא בשגגה עשתה. – או אדם העושה כפי שנצטווה: האין זה כנגד היושר לרגוז על מעשה אונס? – או העושה הוא מי שנעלב על ידך – הלא אין כאן עוולה, לסבול תוצאות מה שאתה הקדמת לעשות. – או שופט הוא: סמוך על משפטו יותר ממה שאתה חושב בעצמך. – או מלך הוא: אם באשמתך העניש אותך, קבל עליך הדין; ואם שלא בצדק – קבל את הגזרה⁹⁶. – או בהמה נבערה מדעת היא, ומי שדומה לה: הן תהיה כמותה אם תכעס עליה. – או מחלה היא וכל פגע רע: ככל אשר תתחזק ותסבול, כן ימהרו לחלוף. – או אלהים הוא: אזי לשוא יהיה עמלך בהתרגזך עליו, כמו שיהיה לשוא אם תתחנן לו שיכעס על אחרים. – אם איש טוב הוא אשר עשה לך עוולה: אל תאמין בזה! אם אדם רע – אל תשתומם. בודאי יענש על ידי אחר בעונש שהוא ראוי לקבל ממך, וגם לעצמו כבר גרם רע במה שחטא.

לא

שני דברים הם, כאמור למעלה, המעוררים את חמתנו. האחד הוא, כשעושים לנו רעה לפי מחשבתנו – על זה כבר דיברנו הרבה. השני, כשאנו חושבים שהתנהגו עמנו כנגד היושר. על זה יש לדבר עוד.

האנשים חושבים כי כנגד היושר הוא מה שלא היו צריכים לסבול, או מה שלא קיווּ שיגיע אליהם. אנחנו חושבים מקרים לבלתי ראויים לנו, אם באו עלינו בהיסח הדעת, ולכן מרגיזים אותנו ביותר מעשים שהתרחשו כנגד מה שפיללנו וחכינו. רק זה הוא הטעם, כי בעניני הבית מעלים חמתנו מקרים פעוטים מאד, וכי מצד ידידינו כל משגה קטן נקרא בשם עלבון.

“מפני מה מרגיזים אותנו מעשי־עלבון מצד שונאינו?” – מפני שלא חכינו להם, או לכל הפחות לכל תקפם. אבל זה הוא רק מפני אהבתנו היתירה לעצמנו. אנחנו חושבים כי לנגוע בנו היה צריך להיות דבר אסור אף לשונאינו. כל אחד מאתנו הוא בקרב נפשו כמלך: לעצמו הוא נותן כל רשות שהוא חפץ: כנגד עצמו – לא כלום! אם כן רק בערוּת היא מצדנו או חוצפה היא המביאה אותנו לידי רתחנוּת. בערוּת כיצד? הכי דבר פלא הוא כי הרשעים עושים מעשה רשע? הכי דבר חדש הוא, שהשונא מזיק, או האוהב מעליב, או הבן נכשל, או העבד חוטא? פביוס היה אומר: החרפה היותר גדולה היא לשר צבא התנצלות: “כזאת לא פיללתי!” ואני אומר כי החרפה הזאת היא לכל אדם. הכל צריך לעלות במחשבתך, לכל דבר אתה צריך להיות נכון, גם במקום מידות טובות ימצא לפעמים דבר תקלה. הטבע האנושי הוא שגורם, כי יש ערמימות בנפשות, יש כפיית־טובה, יש תאוות, יש נבלה. כשאתה בא לשפוט על מידות אדם אחד, עליך לזכור תמיד מה שנמצא במידות כל החברה, במקום שתרבה לשמוח, עליך גם לפחוד הרבה. כשהכל נראה לך שאנן ושלו, בודאי יש גם מה שמוכן להזיק, והוא רק נח לפי שעה. חשוב תמיד כי יש דבר מוּעד להזיק לך! קברניטה של ספינה איננו פורש לעולם נס בבטחון גמור, מבלי שיהיו הכלים מוכנים לכנוס אותו בשעת הצורך, וקודם כל שים זאת על לבך: מכוער וארור הוא הכוח המזיק, ומוּזר הוא לטבע האדם, אשר בהשפעתו גם החיות המדבריות נעשות לביתיות. הביטה וראה, איך צואר השור מובא בעול, ועל גבו של הפיל דורסים וקופצים בלי מורא ילדים ונשים; בשעת המשתה נותנים את הנחשים לזחול על החזה מבלי לפחוד מפני נזק, ובתוך ביתו מחליק אדם בידו על פני דובים ואריות, והחיות נכנעות בשלוה מפני אדוניהם המשתעשעים בהן. הלא חרפה היא, להחליף מידות האדם באותן של החיות!

אם פשע הוא להזיק למולדת – הוא הדין לכל אזרח, כי הוא חלק מהמולדת. כל החלקים צריכים להיות קדושים אם בפני הכלל אתה רוחש מורא וכבוד! דבר זה נוגע איפוא לכל אדם, כי אזרח חבר הוא לך בעיר היותר גדולה⁹⁷. מה היה, אילו ביקשו הידים להזיק לרגלים, או העינים לידים? כמו שיש רגש משותף לכל אברי הגוף ושמירת החלקים היא לתועלת הכלל, כן צריכים בני אדם לחוּס על כל יחיד, בהיותם עשויים לחיים ציבוּריים. החברה לא תוכל לחיות בשלום מבלי שינצרו ויחבבו החלקים זה את זה.

אף את הפתנים והצפעונים וכל מה שנושך או דורס ומזיק אין אנו רשאים להשמיד אם אפשר לעשותם בני תרבות כשאר חיות או לסדר באופן שלא יהיו מסוכנים לנו ולאחרים. לכן אין אנו רשאים גם לגרום נזק לאדם בעבור שחטא, כי אם רק כדי שלא יחטא; לא על העבר כי אם על העתיד יהיה מוסב העונש. לא מתוך כעס יוטל, אלא מתוך זהירות. כי אם היו באים לענוש את כל מי שבקרבו הווֹת ורשע, לא היה שום אדם ניצול מפורענות.

לב

“אבל קצת תענוג יש בקצף, ונעים הוא לשלם גמול למי שגרם לנו כאב”.

חלילה! אין זה כמו במעשי חסד, שנחשב לכבוד להחזיר טובה לאיש כפי מה שזכה, כך בתשלום גמול מעשי־עוול. שם החרפה היא להינצח, כאן – לנצוח. יש מלה שהיא כנגד הרוח האנושי, ואף על פי כן חושבים כי צדק מונח בה: הנקמה! באמת אין היא שונה מן העוולה זולתי בסדר המעשים: המשלם גמול הכאב הוא רק חוטא שיש לו קצת התנצלות. כשדחף אדם בשגגה בלי דעת את מ' קאטו בהיותו במרחץ (וכי מי היה יכול להעליב אדם כמותו בכוונה?) אמר לו אחרי כן קאטו על התנצלותו: “אינני זוכר כלל שדחפת אותי”. הוא חשב ליותר נכון, שלא לשים לב כלל לעלבון, מאשר להתרעם בשבילו. ואם תשאל: “הכי לא נעשתה רעה לאדם זה אחרי הנבלה הזאת?” אדרבה, טובה רבה נהיתה לו: כי הכיר לדעת את קאטו. בעל נפש יקרה יבוז למעשי־עוול, הנקמה היותר מכלימה היא, שלא לחשוב את החוטא ראוּי לקחת ממנו נקם. לפעמים עוולה קטנה נשרשת עמוק בלב, דווקא בעבור שהוא נוקם. אדם גדול ונדיב הוא רק מי ששומע כדרך החיות האדירות ברוח שאננה את נבחת הכלבים הקטנים.

לג

יש אומרים: “לא יבזו לנו כל כך, כשנשלם לעושה עוולה את גמוּלם”. אם רק בתור תרופה אנו באים לעשות כן, נעשה נא זאת בלי קצף; לא כאילו מתוק הוא להנקם, כי אם בעבור שהוא מועיל. אבל כמה פעמים טוב יותר לעשות עצמו אינו־מרגיש, מלבקש נקם. את מעשי־העוולה מצד תקיפים טוב לשאת בפנים יפות, ולא רק לסבול אותם באומץ לב; הן הם יעשו הדבר שנית, אם יאמינו שהשיגו חפצם. זאת היא הרעה היותר רבה מצד האנשים אשר רם לבבם מתוך הצלחתם: את אשר הם מדכאים, הם גם שונאים. ידוע הוא מה שאמר אדם אחד אשר הזקין בתור עבד למלכים. כששאלו אותו, איך הגיע לדבר זה אשר כה קשה להשיג אותו בחצר המלך – לזקנה, ענה: “על ידי שקיבלתי מעשי עוולה ועניתי בדברי תודה”. פעמים הנקמה בעד עלבון היא כה רחוקה מהביא תועלת, עד שאין כדאי אף להודות, שהיה כאן עלבון.

בימי קיוס קיסר⁹⁸ הובא לבית הכלא בנו של פסטור, פרש נאדר ברומא, בעבור שהתרעם עליו הקיסר על היותו מתקשט ומסלסל בשערו. כשביקש האב חנינה לנפש בנו, מיהר העריץ – כאילו נזכר על ידי הבקשה מה שצריך לעשות – ויצו להרוג אותו מיד. אבל כדי שלא יתראה כאילו אינו נושא פנים כלל לאב, קרא אותו ביום ההוא לסעוד עמו על שולחנו. פסטור בא אליו ובפניו לא היה ניכר כל אות אי־רצון. הקיסר ציוה למזוג לו כוס ויפקיד איש צופה לשבת על ידו⁹⁹. עצר ברוחו האומלל, אף על פי שנדמה לו כאילו את דמי בנו הוא שותה. ציוה הקיסר לתת לו שמן לסוך ועצי בשמים, ולהשגיח אם ישתמש בהם. והוא השתמש בם! באותו היום שהוציא את בנו לקבורה, או אשר אף לקבורה לא הוציאו עוד, ישב הזקן חולה־הפודגרא ההוא בתוך מאה מסובים וישתה, לרויה משקים, אשר אף לימי הולדת בניו לא היה שותה כמותם, ואף דמעה לא זלגה מעיניו וכל אות לאבלו לא נתן לפרוץ מעל פניו. הוא השתתף בסעודה, כאילו נמלאה לטובה בקשתו לנפש בנו. וכי תשאל: מפני מה עשה כן? – מפני שהיה לו עוד בן אחד¹⁰⁰.

ואיך היה הדבר אצל פריאמוס? הכי לא כבש את כעסו והתנפל בתחנונים לרגלי המלך¹⁰¹? ביד הארורה, הרטובה מדם בנו, החזיק, וישק אותה בשפתיו, וישב לסעוד. אבל לו לא הושיטו שמן ונזר, והאויב האיום הפציר בו רק בדברי תנחומים שיאכל לחם, אבל לא הכריחו להריק אל פיו כוסות גדולות, בהושיבו שומר על ידו להשגיח עליו. הוא היה בז לאב, הירא רק לנפשו, וברגש כבוד לזכר המת שם מעצור לכעסו. כדאי היה לכך, שהרשה לו (אכילס) לקוּם מעל השולחן וללכת לאסוף את עצמות בנו. אבל (קליגולא) הצעיר, אשר לפעמים התראה כחנון ונדיב, גם זאת לא הרשה, להפיג קצת את יגונו של האב על ידי השתיה עמו, כי אם הפליג להזכירו את יגונו למען הרגיזו. כנגד זה התראה (פסטור) בכוונה שמח וטוב לב וכאילו לא ידע, מה שנעשה ביום ההוא; כי גם בנו השני היה אובד, לו לא ישרה התנהגותו בתור אורח בעיני העריץ איש הדמים.

לד

לכן יתרחק אדם מן הכעס, אחת היא אם האיש שמרגיזים אותו על ידי זה הוא שווה לנו או גדול ממנו או נמוך במדרגה. להתחרות עם מי שכוחו שווה, הוא דבר אשר תוצאותיו מוטלות בספק; להתחרות עם גדול, שגעון; עם נמוּך – מעשה נבזה. ענין אדם פעוט ושפל הוא, לחזור ולנשוך את הנושך אותו. כן דרך העכברים והנמלים, כי כשאתה נוגע בם באצבע, הם מזדקרים כנגדך בראשם. היצורים החלשים רואים את עצמם כניזוקים, כשרק נוגעים בהם.

לפעמים תנוח קצת דעתנו, אם נתבונן במה שהביא לנו כבר לעתים תועלת, מי שאנחנו כועסים עליו ברגע זה, וזכיותיו תכפרנה על עוונותיו. אל נא נשכח גם, איך השם היוצא לנו לתהילה על ידי חנינתנו נעשה למליץ יושר בעדנו בפני כל אדם, וכמה אוהבים מועילים נרכוש לנו בהיותנו נוחים לרצות.

ואל נעביר לעולם את הקצף על בניהם של אויבינו או צוררי ארצנו. ממעשי האכזריות הנודעים שעשה סוּלא הוא, כי גם את בניהם של המוחרמים גירש מקרב המדינה. אין לך דבר מתנגד יותר לצדק, מלעשות איש ליורש השנאה שאנו רוחשים לאביו. בכל פעם שקשה לנו לסלוח, נעלה נא בדעתנו, אם מועיל היה הדבר לנו, לו היו הכל גם כנגדנו קשים כל כך לרצות. כמה פעמים מבקש בעצמו חנינה אדם שמסרב לתת אותה לאחרים! כמה פעמים אירע, שכרע אדם לפני מי שדחה מעל פניו בימים שעברו! וכי אין זה ראוי לתהילה רבה, להפוך את הרוגז לידידוּת? הכי לא נעשו לעם־רומא לבעלי־בריתו היותר נאמנים, אותם האנשים שהיו לפני זה צורריו היותר קשים? מה עלובה היתה בזמננו זה ממשלת כל המדינה, לולא השכילה הזהירות לערבב את המנצחים והמנוּצחים.

אם מראה לך אדם את כעסו, התחרה אתו מצדך במעשי־חסד. הריב חדל מהר, כשצד אחד עוזב אותו. כשאין חפץ משני הצדדים, אין מלחמה. משני עברים מתמרמר הכעס, האחד מתגבר על רעהו, אבל מי הוא הטוב מחברו? מי שנסוג בראשונה לאחור! מנוּצח הוא מי שניצח את חברו. אם דחף אותך איש – סוב לאחוריך; כי אם תשיב לו בדחיפה, תתן הזדמנות למכות נוספות או להתנצלות עליהן, ולא תוכל להפטר עוד כאשר תחפוץ.

לה

הכי יחפוץ איש להכות את אויבו מכה כל כך נמרצה, עד שתשאר ידו בתוך הפצע ולא יוכל עוד להשיבה אחרי שפגע בחברו? וכלי־מלחמה כזה הוא הקצף; כמעט אי אפשר למשוך אותו לחזרה. בוחרים אנחנו בכלי זין נקלים להשתמש בהם, בחרב נוחה לשלוף אותה. הכי לא נחדל מהשתמש ברגשי נפש הללו הקשים והמשחיתים אשר קשה לחזור בהם? אני מוקיר את המהירות, כל זמן שיש בכוחה לעצור צעדיה ככל אשר ידרשו ממנה, וכשאינה רצה עד כדי לעבור על המטרה, ואפשר לנהל אותה ולהחזירה מן המרוצה אל המתינות. אנחנו יודעים כי עורקינו חולים, אם תופסת אותם תנועה שלא כרצוננו. זקן או בעל גוף חלש הוא, שנאנס לרוץ כשהוא חפץ להתהלך לאטו. בין רגשי־הנפש רק את אלה אנו חושבים לבריאים ומתוּקנים, המתחוללים לפי משפטנו ולא מתפרצים כחפצם. ואין לך דבר מביא תועלת יותר רבה מהתבוננוּת בכיעוּר הרגשות בתחילה, קודם שנראה ההיזק שהם מביאים. הרי אין לך רגש שמשנה יותר פני האדם לרעה (מהכעס). הפנים היותר יפות נעשות מכוערות, את הצורה היותר שלוה הוא הופך למבהילה.

“חוֹלֵף מֵהֶם כְּבוֹדָם”¹⁰²

מאנשי הכעס. גם אם תהיה טליתם עשויה כפי החוק, יגררו עטיפתם מאחוריהם ולא ישגיחו בתהלוכתם; אם תהיינה שערות ראשיהם מתחילה מסודרות יפה באופן טבעי או מלאכותי – תסמרנה מבהלה בהתרגשות נפשם. הגידים מתרחבים, החזה מתפרץ מתוך נשימות תכופות, והקול הנעקר ומשתמט לצאת בזעם משסע את הגרון; כל האברים מזדעזעים, הידים רועדות וכל הגוף כולו מטולטל. מה אתה חושב, איך היא הנפש בפנים, אם תמוּנת הגוף מחוץ נעשית כה מכוערה? מה נורא מחזה הבהלה אשר בקרב ולב, איך מתחמץ הרוח, איך דרוכה כקשת החימה וקרובה להתפקע אם לא תתפרץ? כמראה האויבים במלחמה או חיות רעות מלוכלכות בדם חללים או מתנפלות על טרפן; כמראה מפלצות־שאול אשר תיארו המשוררים, צפעונים סביב להן ואש מפיהן תאכל; כמראה הרפאים הנתעבים היוצאים מן התופת לגרות מלחמה, לעשות מדנים בין עמים ולקרוע את השלום לגזרים – כן עלינו לצייר לנו את הכעס בעיניו המאזרות זיקות, שורק ונוהם ונאנק וחורק שינים ומרעים בכל מיני קולות איוּמים, זורק חציו מימין ומשמאל. אין חפצו כלל לכסות על מגמתו, הוא צועד בפנים של זעם, אשר נכתמו מדמים והוריקו מחבורות וממכות, בצעדי שגעון, מעולף בערפל, נדחף ועושה שמות, רודף הכל וסובל שנאת הכל, גם שנאת עצמו ביותר, ובמקום אשר אזלת ידו להזיק בכוחו, לא יחדל מהשתוקק לראות באבדן ארצות וימים ושמים ממעל, בהיותו שונא הכל כמו שהוא שנוא לכל. או לכשתרצה אפשר לתארו בדברי חוזנוּ:

"צוֹעֵד בְּנַחַת הַמָּדוֹן, לָבוּשׁ שִׂמְלָתוֹ הַקְּרוּעָה,

אַחֲרָיו מִלְחָמָה רוֹדֶפֶת וְשׁוֹט הַדָּמִים בְּיָדָהּ"¹⁰³

או בכל תמונה נוראה שתעלה במחשבה לערוך בה את הרגש הנפשי ההוא הנורא.

לו

“לכמה מן הכעסנים”, אומר סכסטיוס, “היה לתועלת, כשהסתכלו לתוֹך מראה; השתנות צורתם במידה מרובה הביאה אותם במבוכה, כי לא הכירו את עצמם לפי מצבם הנוכחי”. ומה קטן היה החלק מכיעורם האמתי, אשר הופיע כנגדם בפרצופם מתוך המראה! לו היה אפשר לחזות את הנפש ולו יכול תארה לחדור בעד החומר, כי אז היתה מבהילה אותנו בצביונה האפל והמזוהם, רותח ומטורף וצבה. אם עתה היא כל כך מכוערה, בהיות העצמים והבשר ושאר חלקי הגוף עוצרים בעדה מהופיע לחוץ, מה היה, לו יכלה להתראות בלי לבוש! שמא תאמר, על ידי ההסתכלות במראה לא נבהל עוד איש עד כדי לחזור מכעסו? באמת מי שניגש אל המראה, כדי לחזור בו, הרי כבר חזר. אבל להכעסנים בודאי אין צורה נראית יותר יפה מצורה של אכזריות ואיום, וכמו שהם בפועל כן הם חפצים שיחזו אותם.

יותר עלינו לשים לב, לכמה אנשים כבר הזיק הכעס מצד עצמו. יש אשר פקעו גידיהם מרוב רתיחת אפם, ואשר ירקו דם בהתגבר צעקתם מעל לכוחותיהם, ואשר נפגם מאור־עיניהם מפני הזרם אשר חדר אליהן בעוז, ואשר בתורת חולים קרובים לאיתנם חזרו ונפלו למשכב. גם אין לך דבר מקרב יותר את השגעון; וכן אירע לרבים שבהמשך כעסם נטרפה דעתם, ואת השכל הישר אשר גירשו מקרבם לא קיבלו עוד לחזרה. את אַיאכס הביא השגעון לשערי מות, כמו שהקצף הביאו לידי שגעון. כליון הם גורמים לילדיהם, עניות לעצמם, חורבן לביתם – ואינם מכירים בכעסם כמו שאין המשוגעים מכירים בטרוּף דעתם. לידידיהם הם נעשים שונאים, והיותר חביבים עליהם צריכים לברוח מהם; את החוקים – מלבד דיני נזקים – אינם זוכרים ועל כל דבר קטן הם מתרגשים. אין זה נקל לבוא בשיחה עמהם או להתקרב להם במעשה חסד. לעשות הכל בחזקה הם שואפים, הם נכונים רק להלחם בסייף ולנפול בעצמם לפי חרב. הרעה היותר רבה והגדולה על כל העוונות תקפה אותם. כל שאר העוונות נכנסים לאטם, אבל זה בא פתאום. ובכוח תופס את הכל; הוא רודה תחת רגליו כל שאר התשוקות וגם על האהבה היותר עזה הוא מתגבר"¹⁰⁴. כן היה מעשה שדקרו את אהובי נפשם, ואחרי כן השתטחו ויחבקו את אשר המיתו. אפילו את הקמצנות, החטא הנוקשה אשר לא נקל להתיש כוחו, הוא דורס ברגליו, כי אינו זז עד שהוא משליך אוצרותיו לחוץ ומבעיר את ביתו ומצית אש בכל כליו הצבורים. הכי לא היה מעשה, כי אדם אוהב כבוד השליך לארץ את אותות־היקר המפוארים אשר היו לו וזרה הלאה את הגדוּלה אשר באו להנחיל אותו? אין תשוקה בנפש האדם, שלא פרש הכעס את שלטונו עליה.

ספר שלישי

א

עתה ננסה לעשות, נובאטוס יקירי, מה שהיה חפצך היותר אדיר: לעקור את הכעס מתוך הנפש, או לכל הפחות לצמצם אותו ולשים מעצור לשליטתו. לפעמים צריכים לעשות זאת בגלוי ובדרך ישרה: במקום שאין עוד הרעה תקיפה כל כך; לפעמים מערימים בחשאי, כשהתלקחה בעוז ותוכל להתמרמר ולהתגדל על ידי כל מעצור שמכינים לה. צריכים איפוא לדעת, מה כוחו של הכעס ועד כמה כוח זה חדש עוד, כדי להבין אם יש לאנוס אותו ולדחפו לחזרה, או לעשות לו בתחלה הנחות עד שיחלוף הזעם הראשון, כדי שלא יסחוף עמו גם את התרופה עצמה.

צריכים למצוא עצה ותחבולה לפי תכונת איש ואיש. ישנם אנשים שהתחנונים פועלים עליהם. יש שמתעקשים עוד יותר ונעשים חצופים כנגד מי שנכנע בפניהם. יש מתפייסים כשמאיימים עליהם, ויש עוזבים דרכם על ידי תוכחות, על ידי ודוּיים, על ידי בושה ממעשיהם. יש אשר הזמן מביא תרוּפה להם – סגוּלה אִטית היא למכה כה נמהרה, ורק לאחרונה, באין ברירה, משתמשים בה. כי כל שאר רגשות־הנפש סובלים דחיה ויכולים לאחר זמן תרופתם, אבל הכעס כשהוא מתעורר בתקפו שוב אינו יכול למשול בעצמו, ולא לאט לאט הוא מתגבר, כי אם ברגע שהתחיל הוא כבר שלם בעזוּזו. ולא ככל שאר המידות המגונות הוא רק מבלבל את הנפש, כי אם סוחף הוא אותה ומטרידה עד שלא תוכל להתאפק ותשאף לכליון גמור, גם לא כנגד מה ששם לו למטרה בלבד הוא משתער, כי אם נגד כל מה שהוא פוגש בדרכו. כל שאר העוונות דוחפים את הנפש, הכעס מפיל אותה למשואות. ההתרגשויות האחרות, אם אי אפשר להתחזק ולעמוד בפניהן, על כל פּנים להן בעצמן יש עתות מנוחה; הכעס הוא ממש כמו חזיז ורעם וכל דבר שאין מעצור לו, בעבור שאינו מתהלך, כי אם מתנפל לפתע ועזוּזו מתרבה יותר ויותר. כל שאר העוונות מוַתרים רק על השכל, הכעס – גם על בריאות הגוף. כל שאר העוונות גידוּלם קימעא קימעא וצמיחתם מתעלמת מן העין¹⁰⁵, אל תוך הכעס מזדקרת הנפש כולה. אין כמוהו רגש מטריד ומבהיל ומביא את האדם לבזבוז כוחו, לגאוה יתירה כשחפצו מצליח ולטרוּף הדעת כשלא הצליח. כשהוא נאלץ ליסוג אחור, אינו קץ מפני התנהגוּתו, כי אם מתנגדו משתמט ממנו, הוא חוזר ומכונן עקיצתו כנגד עצמו. מה בכך, אם קטנה הסיבה למוצאו; מתוך הבל ותוהו הוא קופץ ועולה למרום.

ב

הוא אינו מדלג על כל תקופה בחיי האדם ואינו מוציא כל עם ושבט מן הכלל. ישנם עמים אשר בזכות עניוּתם¹⁰⁶ אינם יודעים חיי הוללות. יש מהם, שאין עצלות בתוכם, מפני שהם מיטלטלים ונודדים. ויש אשר אין נימוסיהם מתוּקנים כל כך ודרכי חייהם פשוטים, לכן רחוקה מהם הערמוּמיות והרמאות וכל רעה אשר גידוּלה ברחובות הכרך. אבל אין עם, שלא יהיה הכעס תוקפו, ודבר זה אצל היוָנים הוא כמו בקרב עם לועז, הוא עושה שמות בקרב עמים נכנעים מפני חוקים, לא פחות משהוא מזיק במקומות אשר רק כוח התקיף יסוד למשפטים. כללו של דבר: שאר העוונות משחיתים חיי היחידים, הרגש הזה לבדו תוקף לפעמים מדינה שלמה. מעולם לא התלקחה אהבת אשה בקרב עם שלם, ולא תלתה מדינה שלמה את תקוָתה בממון ובבצע, גם בקשת־הכבוד שולטת על אדם יחיד בפני עצמו וקלקוּל המידות לא ענין צבורי הוא; אבל בשביל הכעס יוצאים על הרוב הכל בשורה. אנשים, נשים, זקנים, נערים, שרים והמון העם מתחברים בעצה אחת, כל העם הרב מתעורר על ידי דברים אחדים וקופץ ועובר אף לפני האדם המעוררו. לפעמים הם רצים פתאום ותופסים כלי זין ולפידי אש ומתגרים מלחמה בשכניהם או באזרחים היושבים עמם. בתים שלמים ויושביהם נשרפים ונעקרים מן השורש, ויש אשר על אדם מכובד בתור מליץ בשער קהל השומעים מטיל פתאום את זעמו, יש אשר הלגיונות מטילים חניתותיהם כנגד שר הצבא. לפעמים התפרץ כל ההמון מפני זקני העיר. יש אשר מועצת המדינה, ועד הזקנים, מבלי לחכות לבחירת מנהיגים, מבלי למנות מפקד הצבא, עשה פתאום שליחים לכעסו לתפוס אנשים רמי המעלה בקרב בתיהם ולהרוג אותם בידיהם. היה מעשה, שחיללו אף את המשפט השולט בין העמים ושלחו יד במלאכי גויים נכרים והביאו מתוך זעם שואה על כל אזרחי המדינה. לא אבו לשהות קצת זמן, כדי להקל התנפחות הזעם הצבורי; האניות היו צריכות לצאת תיכף מן החוף, עמוסות אנשי־חיל מתלקטים בחפזון¹⁰⁷. בלי מוסר, בלי השגחה יצא העם, ורק הכעס היה מנהיגו, מה שהזדמן לו במקרה ומה שחטף נשא בתור כלי זין. לבסוף היתה מפלה גדולה תשלום גמול זדונו של הכעס החצוף. כן אובדים העמים הלועזים הקופצים למלחמות פתאומיות. אם רק דמות מעשה עוולה נצנצה בדעתם הקלה, מיד הם מזדעזעים, ובמקום שהצער מושך אותם, לשם הם נופלים בלי סדרים, בלי דאגה ובלי זהירות, כנפול חרבות בתים על פני האדמה, ונאחזים בפח הסכנות שהכינו לעצמם. שמחים הם במכות שהם מקבלים, בחרב שהם נופלים בה, בחניתות הדוקרות את בשרם וחולפות בעד פצעי גופם.

ג

ועתה הנך אומר: “אמנם אין ספק, שהכעס דבר איום הוא ומביא מארה לעולם; על כן הראה נא לנו, איך היא התרופה כנגדו”. – אולם, כמו שהגדתי כבר בספרים הראשונים, אריסטוטלס עומד למגן בפני הכעס ואוסר עלינו לעקור אותו! הוא רואה אותו כמו עוקץ למעשים טובים; אם יסירו אותו, תשאר ריקנות בנפש ותשוב להיות עצלה ומתרשלת בכל מפעל כביר.

מטעם זה מוכרחים אנחנו להוכיח את כל נוולוּתו ופראותו ולהראות לעין כל, איזו בריה משונה הוא האדם המתמרמר על אדם כמותו, ואיך מתגברה חמתו להשחית אחרים ונעשה למזיק, ובאותה שעה גם לניזוק, ומאבד דברים, אשר בהשתקעם יאבד גם המשקיע אותם. הכי אפשר לומר על אדם ששכלו בריא, אם אינו הולך מרצונו כי אם נדחה כאילו עקרה אותו רוח סערה ממקומו, ונעשה משרת לכוח מסוכן התוקף אותו¹⁰⁸? אינו מוסר את נקמתו ביד אחר, כי אם בעצמו הוא מתנקם, ברוחו אשר בקרבו ובזרוע ימינו הוא מכלה זעם ונעשה לרוצח מחמדי לבו, אשר מהרה יבכה עליהם. התרגשות כזאת חפצים לעשות לסעד ולמשענת למעשים טובים, אף על פי שהיא מבלבלת את השכל אשר בלעדיו אי אפשר לעשות דבר טוב. מה עלוּבים וכוזבים ועוזרים לרעה הכוחות, אשר רק המחלה והקדחת מעוררות בקרב החולה!

אין לך לחשוב שאני מבלה זמני לריק בהציגי את הכעס כדבר נתעב, כאילו היה המשפט עליו מוטל בספק; אבל הנה נמצא מי שאומר – והוא מן הפילוסופים המהוללים – כי יש תפקיד נאה לרגש זה וכאילו הוא מועיל ומחזק את הרוחות במלחמה, כאילו הוא נחוץ למען חולל פעולות ולעשות מעשים הצריכים לקצת התלהבות. כדי שלא יתעה אדם לחשוב, כי באמת הוא דבר מועיל באיזה זמן ובאיזה מקום, צריכים לתאר את שגעונו הפרוץ והמבהיל; צריכים לספח לו את כל מה שתלוי בו: סוסי־העץ הקטנים העשוּיים לעינוּיים, החבלים לתליה, בתי־הכלא והצלבים והאש הנתוּנה על גבי גופות קבורים, והיתדות שמושכין בהן גויות מתות, כל מיני כבלים וכל יסורי הגוף, ריטוש האברים, אותות צרובים על מצח וגוב חיות רעות. באמצע כליו הללו צריכים להציג את הכעס כמו שהוא שורק וּמפיץ זוועה ואיום מצד עצמו עוד יותר מכלי־זעמו.

ד

אם בשאר דברים אפשר לחלוק, אבל לענין מראהו החיצוני בודאי אין לך גרוע מן הרגש הזה, כמו שכבר תיארנוהו בספרים הקודמים בקשיוֹ וחידוּדו, איך הוא ברגע אחד חיוור, כשהדם נסוג אחור ובורח, וברגע שני אדום כדם, כשכל החום והרוח הכביר זורם לתוך הפנים; כשהגידים צבים והעינים רגע רועדות ומזדקרות ורגע כמו קבועות במסמרים ומכוונות לנקודה אחת. הוסף על זה את חריקת השינים כמי שחפץ לבלוע את חברו, והקול הוא כמו של חזיר מיער המתחכך ולוטש שיניו; הוסף על זה את שאון אצילי הידים המתרופפות מעצמן, ואיך הוא סופק כף על לבו, נושם במהירות ונאנח אנחות עמוּקות וממוּשכות, מתנודד בגוּפו, צוֹוח פתאום מלים שאינן מוּבנות, השפתים מזדעזעות וכפעם בפעם נלחצות ואנקה איומה מתפרצת מתוכן – בחיי ראשי, פני החיות, אשר הרעב טורדן או גרזן תחוב במעיהן וגם כשהן כבר קרובות למות ותופסות בנשיכתן האחרונה את הצייד, אינן מכוערות כל כך כפני אדם אשר חמתו בוערת בו! הנה, אם יש בידך להבין רמיזות ואזהרות, כך הן המלים היוצאות מתוך נפש נענה! – הכי לא יתחיל להתרחק כל אדם מן הכעס, אם יתבונן כי קלקולו הראשון הוא לו לבדו? התחפוץ שלא אוכיח את האנשים, אשר פעולת כעסם יוצאת בכל תוקף והם חושבים כי הוא סימן לכוח גבר, ואת הנקמה שהם נכונים תמיד לקחת הם רואים כאחד מהחסדים היותר גדולים של הצלחה כבירה? הכי לא אברר להם, כי לא גבור ואף לא חפשי הוא, מי שכעסו שולט בו? התחפוץ שלא אוכיח – למען ישקוד כל אדם יותר וישגיח על תקנת עצמו – כי אם שאר העוונות דבקים באנשים היותר רעים, הרתחנות מתגנבת גם ללב אנשים בעלי השכלה ושלמים בשאר מידותיהם, עד שהיה מי שחשב אותה כסימן לתמימות ורבים מאמינים שהיא ביותר נחלת אנשים טובי לב.

ה

“מה היוצא לנו מזה?” אתה שואל. יוצא מזה, שלא יחשוב שום אדם את עצמו בטוח משלטון הכעס, כי לפעמים גם את בעלי טבע נוח ושאנן הוא ממלא ברתיחה ואכזריות. כמו שלעומת המגפה אין יתרון לגוף חזק ולמי ששוקד ומשגיח על בריאותו, כי מכריתה היא בלי הבדל חלשים וגבורים, כן סכנה נשקפה מצד הכעס גם לאנשים חסרי־שלום מטבעם, גם לאנשים שלוים וענוים, ולאלה החרפה וההפסד עוד יותר גדולים מפני שטבעם משתנה יותר.

אבל אם עלינו להתאמץ בתחילה שלא לבוא לידי כעס, שנית: לכבוש את הכעס, שלישית: לרפאות אחרים ממחלה זו, הנני לדבר כאן בראשונה, איך נשמר מנפול ברשת הכעס, אחרי כן: איך ננצל ממנו, ולאחרונה: איך נשדל ונפייס את הכעסן ונחזירו לישוב־הדעת.

שלא לכעוס יעלה בידינו, אם נשווה לעינינו את כל הדברים המגונים שבכעס ונערוך אותו כערכו. צריכים להעמיד אותו במשפט, למען יצא חייב. צריכים לחקור ולדרוש אחרי מגרעותיו ולהוקיע אותן לעיני השמש. למען תוָדע גנותו, צריכים להציג אותו לעומת הדברים היותר רעים: הנה אהבת־הממון רוכשת וצוברת אוצרות, אשר אולי איש יותר טוב יגיע להשתמש בם; אבל הכעס מכלה אותם, ורחוקה ממנו תועלת. אדון שהוא כועס, כמה עבדים הוא מבריח? כמה הוא שולח למות? ומה רב מה שהפסיד בכעסו על ערך הענין אשר בשבילו בא בכעס? בעקבות הכעס הגיעו כמה אבות לימי אֵבל, כמה גברים לגירושין, כמה שלטונות לעורר שנאה, כמה מבקשי־שררה להפסד זכוּיותיהם. – כן גרוע הוא גם מרדיפת ההנאות, כי היא טועמת את תענוגי עצמה, בעת שהכעס נהנה ממכאובי אחרים. גרוע הוא מן העין הרעה ומן הקנאה, כי אלה חפצות רק שתבוא שואה על אדם, והוא משתוקק להמיט אותה עליו; הן שמחות רק כשהמקרה מביא רעה, וזה אינו יכול לחכות למקרה; הוא רוצה להזיק לשנוא־נפשו, לא רק שיהיה זה ניזק. אין לך דבר קשה משנאת אחים – הכעס יוצר אותה. אין לך דבר יותר משחית מהמלחמה – לה גורם כעס האדירים. אבל גם הכעס של המון העם ושל אנשים פרטים הוא כעין מלחמה, אף על פי שהוא חלש וחסר אונים. חוץ לזה, גם אם נעלים עין מן ההפסדים הכרוכים בו, מן הרדיפות, מן ההרפתקאות המשתרגות תמיד לשני הצדדים על ידי הריבות – הכעס נענש בשעה שהוא מעניש. בטבע האנושי הוא בוגד, כי זה מלמד אהבה והוּא מחולל שנאה, זה מצווה להועיל, והוא – להזיק.

חוץ מזה, אף כי לפי התרעומות נראה שהוא מגדיל ערך עצמו וכי רחב לבב הוא, באמת הוא פעוט ודל מאד. כי אין לך אדם שאינו פחות בערכו ממי שהוא חושב עצמו נבזה על ידו¹⁰⁹, אבל בעל נפש גדולה ומכבד עצמו באמת, אינו נוקם בעולבים אותו, כי אינו מרגיש בעלבון. כמו שהחצים חוזרים אחור בפגעם בדבר קשה, וכמו שהמַכּה דבר חזק – את עצמו הוא נוקף, כן לא יוכל שום עלבון לכוף נפש גדולה שתרגיש בו, כי רפה הוא מהשיג המטרה. הכי לא יפה הרבה יותר שתזרה ממך הלאה כלימות וגדופים ותעמוד כמי שלא יוכל כל חץ לפגוע בו? המתנקם מודה שסבל כאב, ולא גדולה היא הנפש אשר העוול מדכא אותה. או שהמבזה אותך הוא תקיף ממך, או שהוא חלוש ממך: אם חלוש הוא – חוס עליו, ואם תקיף – חוס עליך.

ו

אין מופת יותר נאמן למעלתו של אדם, זולתי שלא יוכל להתרחש דבר המקניט אותו¹¹⁰. במרומי־עולם המתוקנים ביותר, בקרבת הכוכבים, אין עננים מתכנסים ואין סערות נצררות ואין סוּפה שרויה; שם נעדרת המהומה, כי רק בשפלה הם הזיקים והזועות. כן גם נפש נעלה היא שלוָה תמיד ונמצאת במצב של מנוחה, היא כובשת בקרבה מה שנותן מוצא לקצף, נשארת בענותנותה ובהגינותה¹¹¹ – מה שאין כן אצל הבא בכעס. כי מי האיש, אשר בהיותו מסור לצער או לזעם, אינו משליך מעליו את רגש הכבוד? מי הוא, אשר בהסחפו בחימה להתנפל על אחר, אינו אובד קצת מהצניעות שהיתה בו? מי הוא, אשר בבואו לידי קטטה עוד יספור וישמור את סדרי חובותיו? מי ינצור אז את לשונו? מי ישגיח אז על תנועת אברי גופו? מי ישלוט בעצמו אחרי אשר שלח רסן מנפשו? – לתועלת תהיה לנו אִמרת דמוקריטוס הצרופה: כי מנוחת הנפש ניכּרת בזה, שאין אנו נוטלים על שכמנו לא בענינינו הפרטיים ולא בעניני הצבור דברים יותר רבים ויותר כבדים מכפי כוחותינו. על מי שעוסק בענינים רבים אין היום עובר כך בשלום¹¹², שלא תצמח לו מצד האנשים או המעשים איזו תקלה המחוללת כעס לנפש. כמו שבעברנו בעיר בחפזון, במקום שהאנשים צפופים, אנחנו נתקלים ברבים מהם, ומן ההכרח הוא כי פעם אנו נדחפים, פעם נעצרים, ופעם מלוכלכים: כן בדרך חיים מפוזרים ותועים נמצאים מכשולים רבים ומדנים רבים. אדם אחד מכזיב תוחלתנו, השני גורם להיותה ממושכה, השלישי חוטף מה שהיה מוכן למעננו. אין התקוות מתקיימות כפי מה שחשבנו בלבנו. אין ההצלחה שוחקת כל כך לאדם, עד שאם הוא עושה נסיונות רבים, תהיה נשמעת לו בכל מקום. דבר זה גורם, כי מי שהתרחש לו מאורע מתנגד למה שהתכוון, מתרעם על האנשים והמעשים, ומפני סיבות קלות הוא קוצף פעם על אדם, פעם על עסק, פעם על מקום, פעם על הגורל ופעם על עצמו.

מטעם זה וכדי שתהיה הנפש שלוה, אין עליה לתפוס בכל ולא – כמו שכבר אמרתי – להשקיע כוחה בדברים רבים מיגעים ולא בדברים קשים ושהם למעלה מיכלתה. כדאי הוא לאדם שיכוון משא קל לפי שכמו¹¹³ ויטלטל אותו לצד זה או לצד אחר מבלי להכשל; אבל אם אחרים עמסו עלינו נטל ואנחנו נלאים מנשוא אותו, כשכבד עלינו – אנחנו זורקים אותו על שכם מי שיהיה, וכל זמן שאנחנו סובלים המעמסה, אנחנו נעים תחתיה באין די כוח.

ז

עליך לדעת כי כן הוא גם בענינים האזרחיים ובצרכי הבית. כשהעסקים קלים ונוחים הם הולכים כחפץ עושיהם, אבל אם כבירים הם ועודפים על מידתו של המתעסק אין הם נעשים על נקלה, ומי שקיבל אותם על עצמו נדחק מהם ונכפף על ידיהם וגם כשהוא חושב להחזיק בהם הם נופלים עמו יחד. כן לפעמים יקרה, שיהיה לשוא רצונו הטוב של אדם, אם לא קיבל עליו מה שהוא יכול לעשות¹¹⁴, כי אם חפץ הוא שיוכלו הדברים להעשות בעבור שקיבלם עליו. בכל פעם שאתה ניגש לעשות דבר, עליך לַמוד בתחילה את עצמך ואת המעשה המכוון ואת מי שאתה עושה בשבילו. כי החרטה, כאשר לא ישלם המפעל, תביאך לידי תרעומות. יש להבחין בין בעל מזג חם ובין בעל מזג קר ושפל רוח; האחד, כשתופר מחשבתו, יבטא רגשותיו בכעס, השני בחולשתו ישא אותם בעצב. על כן אין פעלינו צריכים להיות לא פחותים ולא נועזים ביותר¹¹⁵ ולא יוצאים מגדר היושר¹¹⁶. תקותנו צריכה לצאת עד גבולות קרובים. אין עלינו לגשת למפעל, אשר תיכף, גם אם נשיג המטרה, נשתומם על שהצלחנו בו.

ח

עלינו להשתדל שלא נגיע לקבל מעשי־עוולה, אשר לא נוכל נשוא אותם. עלינו להתהלך עם אנשים שלווים ומתוּנים ורחוקים מעקשוּת ומרגזנוּת. מושפעים אנחנו ממידותיהם של המתהלכים עמנו, וכמו שיש אשר מומי הגוף מתדבקים על ידי נגיעה, כן גם בנפש מתדבקים מומים מצד הקרובים אליה. השיכּור מושך לב המסובים לאהוב את היין; מושב אנשי זימה עושה את החזק ואפילו גבר־בעוז לאדם חלש; רודף ממון מטיל ארסו בלב כל שכניו. הוא הדין להיפך גם במידות טובות, שהן משפּיעות נועם על כל הנלוה אליהן. אין ארץ טובה ושמים מבורכים מועילים כל כך לבריאות הגוף, כמו שחברת אנשים טובים מועילה לנפשות שאינן אמיצות כל כך. עד היכן הדבר מגיע, תוכל להתבונן מזה, כי אפילו חיות מדבריות נעשות לביתיות על ידי ההרגל בחברתנו, ואין לך חיה פראית כל כך, שלא תסור חתיתה בהאריך ימי שבתה עם האדם. כל מה שהוא קשה מתרכך קצת ואובד חריפותו במגעו עם מה שנוח מטבעו. מלבד זה, מי שחי בקרב אנשים שאננים לא רק למופת הם לו להיטיב מידותיו, כי אם גם סיבה איננו מוצא להתמלא כעס ולהיכשל בעוון זה. לכן ימנע אדם מחברת אנשים, שיודע בהם, כי יעוררו חמתו. – מי המה אלה? תשאל. – רבים הם, אשר מטעמים שונים יכולים לעשות זאת. איש בעל גאוה ירעימך במבט־בוז, הלץ בדבור מכלים, הזד בגידופים, המקנא בעין רעה, הנרגן בקטטה, הפוחז והשקרן בפטפוט הבל. לא תוכל נשוא מורא המפחד ממך, עקשות המכניעך, לעג השאננים כנגדך. בחר לך אנשים תמימים, ישרים, מתונים, אשר חמתך לא יעוררו וגם [בהתעוררה] ישאו אותה במנוחה. עוד יותר יועילו לך הענוים, אנשי חסד ונועם אבל לא שיהיו חנפים. כי גם הרבות בהסכמה הוא דבר מרגיז את הנוטים לכעוס. לי בעצמי היה ידיד, איש טוב אבל מהיר חימה, אשר בפניו צריכים היו להיזהר מדברי חנופה כמו מגידוּפים. ידוע כי המליץ קוליוס¹¹⁷ היה כעסן ביותר. אמרו עליו, כי פעם אחת סעד עמו בחדרו אחד מהחוסים בו, בעל סבלנות יתירה; אבל מן הנמנע היה למי שבא באיזה קשר עם המליץ ההוא, להיפטר מדברי ריבות עמו. חשב אדם זה לעצה טובה, לקבל כל דבריו ולהסכים לו בכל. אבל קוליוס לא יכול נשוא את ההסכמות ויקרא: “הגד איזה דבר כנגדי, למען נהיה שנים!” בכל זאת גם הוא, אשר רגז רק בעבור שלא הרגיזו אותו, נח מהרה מזעפו מחסרון מתנגד. לכן אם יודעים אנחנו שאנו נוחים לכעוס, טוב שנבחר בחברת אנשים המכירים על נקלה כוונתנו ושמים לב למוצא פינו. אמנם הם יעשו אותנו למפונקים ויביאו אותנו להרגל רע, שלא נשמע דבר מתנגד לחפצנו, אבל כדאי הוא שתהיה לנו משך איזה זמן רווחה מן המידה המגונה. גם אדם הפכפך ובעל טבע עיקש נוח לו לשמוע דברי חנוּפה. על ידי החלקות מתמוגג הקושי והאיום שבטבעו.

בכל פעם שהריב נמשך ומסתבך, נמהר להפסיקו קודם שיגדל כוחו¹¹⁸. כי הקטטה ניזונה מעצמה, וכל המשתקע בתוכה נשאר תפוס בה¹¹⁹. נקל יותר להתרחק מריב, מאשר לצאת מתוכו.

ט

מי שנוח לכעוס אל יעסוק גם בלימודים קשים, ובכל אופן יעזוב אותם כשהוּא עייף ויגע, ולא יטריד נפשו בענינים רבים, רק במלאכות וחכמות¹²⁰ שהן משעשעות. קריאת שירים תוכל להניח דעתו, האגדות שבדברי הימים תאמצנה את רוחו, ברוך ובנעימות צריכים להתהלך עמו. פיתגורס היה רגיל להמציא מנוחה להתרגשות נפשו בפרטו על הנבל. אבל כל איש יודע, כי בשופרות וצלצלי תרועה מעוררים ביותר את הנפש, בעת אשר זמירות נעימות ישנן שהן מביאות השקט ושלוה לרוח. לעינים כהות נוח להביט בירק דשא, ויש מי שראייתו קלושה ונוחים לו רק צבעים ידועים וזוהר צבעים אחרים מזיק לו: כן מביאים לימוּדי־שעשועים מרפא לנפשות חולות. עלינו להתרחק מדברי ריבות, מעורכי דינים וממשפטים, וכן מכל מה שמגביר הנטיה המוּשחתה; עלינו להיזהר מיגיעה יתירה לגוף, כי היא משכחת את הנעימות והשקט שאנו מוכשרים להם, ומטילה עלינו רוגז.

כן מי שהוא חושש באיצטומכא שלו, כשהוא יוצא לעסקים חשובים יסעד לבו בתחילה כדי להקל על מררתו, אשר היגיעה מטרידה אותה, אם מפני שהיא מכנסת את החום שבגוף ומזיקה למרוץ הדם על ידי עבודת פרך של הגידים, או בעבור שהגוף הנחלש ואין אונים נהפך למשא על הנפש. בודאי זאת היא גם הסיבה, כי אנשים שבריאותם רופפת או הזקנה החלישה אותם נוטים יותר לכעס. לכן יש להזהר גם מן הרעב והצמא, שהנפש מתקצפת ומתרגשת על ידם¹²¹. פתגם עתיק הוא, כי “היעֵף מבקש ריבות”; כן גם הרעֵב והצמא וכל אדם אשר איזה רגש צורב בקרבו. כמו שהספחת כואבת במגע היותר קל, ואפילו רק מתוך מורא של נגיעה, כן נפש נענה נעלבת מכל דבר קטון, עד שלפעמים ברכת שלום, או מכתב, או מאמר, או שאלה אחת מספיקה כדי לעורר קטטה.

י

באבר חולה אי אפשר לנגוע מבלי להכאיב; לכן טוב מאד להחיש מרפא לעצמו בראשית הרגשת הרעה, לצמצם ככל האפשר את חופש הדיבור לעצמו ולהתאפק מהתפרצות חימה. אמנם נקל הוא להכיר את ההרגשות תיכף בהתחוללן, כי יש סימנים קודמים לחלאים אלה. כמו שלסערות ולגשמים יש אותות מבשרים את בואם, כן יש לקצף, לאהבה, ולכל אותן הסוּפות המדכאות את הנפש, סימנים מכריזים עליהן מראש. האנשים הנתפסים מאותה המחלה הפוסלת להשתתף באספות¹²², מתחילים להרגיש את בואה כשחום הגוף פוסק מן האברים הקיצונים, ועיניהם נעשות כבדות, ועורקיהם רועדים, וכוח זכרונם נחלש, וראשם מתנועע. אז יחישו לפעול בתרופות הרגילות כנגד סיבות המחלה, יריחו או יטעמו איזה דבר כדי לדחות אותו הכוח הנעלם הבא לשלול את דעתם; או ישתמשו בכלים להחם עצמם כנגד הקרח והקור המתנפל עליהם; ואם התרופות אינן מועילות כלום – יתרחקו מתוך המון העם ויתנפלו במקום שאין אדם רואה. לתועלת היא לאדם שיכיר את מחלתו, כדי שיחליש את כוחה קודם שתתפשט. עלינו להתבונן, מה הוא הדבר המקניט אותנו ביותר? יש לך אדם נעלב על ידי דברים, ויש נעלב על ידי מעשים; האחד דורש שיחוסו ביותר על כבוד משפחתו, והשני – על צורתו הנאה. זה חפץ להיות מוחזק למהודר, וזה – למלומד ביותר. האחד אינו יכול לסבול את גאוות רעהו, השני – את עקשנוּתו. האחד אינו חושב את עבדיו כראויים לכעוס עליהם, השני הוא עריץ בביתו ומתון בחוץ. האחד חושד את רעהו בקנאה כשהוא מבקש ממנו דבר, השני רואה עצמו נעלב בעבור שאין מבקשים ממנו. לא כל האנשים סובלים מצד אחד את מחץ מכתם. צריך אתה איפוא לדעת את הצד החלש בקרבך, כדי להגן עליו.

יא

לא טוב גם לראות הכל ולשמוע הכל. יש דברי־נאצות, אשר טוב שיעברו בלי משים; מהם רבים שאינם נוגעים כלל באדם, כיון שלא נודעו לו. אינך חפץ להיות כעסן? אל תהי סקרני ביותר¹²³! מי שחוקר לשמוע כל מה שמדובר אודותיו, מי שמתאוה לדעת כל דברי לשון הרע שהגידו עליו בסתר – הוא גוזל בעצמו את מנוחתו. לפעמים רק הפירוש הוא הגורם שיעשה הדבר לנאצה. יש דברים שצריכים לדחות מלקבלם, יש שצריכים לשחוק עליהם ויש שצריכים לסלוח להם.

הרבה דרכים יש כדי לצמצם את הכעס. כמה פעמים אפשר להפוך הדברים לשחוק ולבדיחה. אמרו עליו על סוקרטס שסטרו אותו פעם אחת על ראשו, והוא לא אמר דבר זולתי: “בלתי נעים הוא, שאין אדם יודע, מתי צריך לצאת חבוש כובע לחוץ”. אין השאלה, איך נעשתה הנאצה, כי אם: איך נשאת אותה? ואין אני רואה שיקשה הדבר לשכך רוחו, אחרי שאני יודע כי אפילו עריצים, אשר גבהה רוחם מאד מתוך הצלחה ומתוך פריצות, יכלו לכבוש את נטיתם הפראית.

לכל הפחות על פיסיסטרטוס, העריץ האתוני, מספרים, כי אחד מהמסובים לשולחנו אחרי אשר שתה לשכרה חירף אותו על אכזריוּתו; לא חסרו שם אנשים נכונים לשלוח יד באדם זה וכל אחד מצדו הוסיף להצית חמת השליט כנגד מחרפו, אבל הוא הקשיב את הדברים במנוחה, ולמקנאים לו השיב: “אין אני מתרעם על זה יותר, מאשר לו היה אדם רץ בעינים מכוסות ודוחף אותי”.

יב

כמה פעמים אדם גורם בעצמו לקטטה על ידי שהוא חושד על דבר שוא או מפליג בערך דברים קלים. לפעמים הכעס בא אלינו, לפעמים אנחנו הולכים אליו. לעולם אין אנו רשאים למשוך אותו, וכשהוא מזדמן, חובתנו לדחות אותו. אין איש אומר לעצמו: “הדבר שאני כועס עליו, אני עשיתיו או יכול הייתי לעשותו”. אין שם לב להכוונה; רק את המעשה הוא רואה. אבל הרי צריכים לבחון אם מרצון נעשה הדבר או במקרה, אם באונס או בשגגה, אם השנאה גרמה לכך או אהבת הבצע, אם רצון העושה בעצמו הוא או נעשה כלי שמוּש לאחרים. יש עוונות שצריכים לערוך קצת לפי שנותיו של אדם, ויש שהם לפי מצבו בחיים, עד אשר לשאת ולסבול אותם לפעמים יחשב לחסד ולפעמים לבזיון. עלינו להתיצב במקום ההוא, אשר שם נמצא מי שאנחנו מתרעמים עליו¹²⁴. אבל הנה אנחנו כועסים מחסרון משפט צדק על עצמנו, ומה שהיינו רוצים לעשות מצדנו אין אנחנו יכולים לסבול מצד אחרים!

אין מתעכב במשפטו; ובכל זאת התרופה היותר נמרצה היא כנגד הכעס: להתעכב, כדי שיחלש הזעם הראשון ויתנדף או יקלש קצת הערפל המכסה את השכל. הרבה ממה שהעלה חמתך יאבד את חריפותו במשך שעה אחת, קל וחומר במשך יום תמים; הרבה מזה יכלה ויהיה לאפס. אם לא יועיל לך הזמן כלום בבקשך עזרתו, לכל הפחות תשפוט על פי השכל ולא מתוך כעס. רצונך להכיר טבעו של איזה דבר – מסרהו למשך הזמן! בשעה שהדברים חולפים אי אפשר להכירם היטב.

מעשה היה באפלטון שכעס על עבדו ולא הספיק לאצול לעצמו פנאי, כי אם פקד תיכף על העבד להסיר את מעילו ולהושיט את גבו למלקות, והוא חפץ להלקות אותו בידו. אך כאשר הרגיש בעצמו שהוא שרוי בכעס, עצר את זרועו פתאום כמו שהיתה נטויה בהרימו אותה למעלה, ויעמוד כמי שנכון להלקות בה. כששאל אותו אחרי כן ידידו, אשר עבר שם במקרה, מה הוא עושה? ענה: “חפצי לייסר אדם כועס!” כאיש נדהם נשאר החכם הזה במצבו הבזוי של איש נכון לכלות את חמתו; הוא לא זכר עוד את העבד, כי אדם אחר נמצא לו הראוי יותר למלקות. מטעם זה הניח מידו את השלטון בבני ביתו, וכשהתרחש עוד שרגז על עוון אחד, אמר: “לך נא, ספאוסיפוס יקירי, וייסר את העבד הזה – כי אני כועס עליו!” מן הטעם הזה עצמו, שאדם אחר מייסר, נמנע הוא מלעשות זאת. “אני כועס”, אמר; אפשר שאעשה יותר ממה שצריך; הייתי חפץ מאד לעשות זאת – אבל, אל יפול עבד זה ביד אדם, שאינו מושל ברוחו¹²⁵! מי יחפוץ עוד שתנתן לכועס רשות לנקמה, אם אפלטון בעצמו ויתר על שלטונו? אין שום רשות לך בהיותך כועס! למה? בעבור חפצך להיות רשאי לעשות הכל!

יג

הילחם בעצמך; אם לא תכבוש את הכעס, הוא יתחיל לכבוש אותך. אם הוא נשאר טמון ומוצא לא ניתן לו, נכסה על כל אות מציאותו וככל האפשר נחזיק אותו גנוז ונסתר. דבר זה יעמוס עלינו טרדה יתירה; כי שואף הוא לקפוץ לחוץ, להצית אש בעינים ולשנות מראה הפנים. אבל באותה שעה שנותנים לו רשות להתראות מחוץ לאדם, הוא כבר למעלה ממנו. בירכתי הלב צריך הוא להיות חבוש בטמון, כדי שיהיה נשוא ולא נושא¹²⁶. אף את כל אותותיו צריכים להפוך למה שמתנגד להם: מראה הפנים יהיה יותר נוח, הקול יותר נעים, הצעד יותר מתון; עם השתנות הצורה החיצונית לטובה, תשתנה לאט גם הפנימית.

אצל סוקרטס היה זה אות על כעסו, כשהנעים קצת קולו והתחיל לקמץ בדבריו; מזה היה ניכּר שהוא עוצר ברוחו. הקרובים אליו הרגישו בזה והוכיחו אותו, והתוכחה לא היתה מקניטה אותו על שהוא מסתיר את רגשותיו; הלא נעים היה לו, כי אמנם רבים הבינו את כעסו, אבל לא אחד נפגע בו. בודאי היו נפגעים על ידו, לולא נתן רשות לידידיו להוכיח אותו, כמו שלקח גם לעצמו הרשות הזאת כנגד ידידיו. על אחת כמה וכמה כי עלינו לעשות כן: עלינו לבקש את כל אחד מאוהבינו, שישתמש כנגדנו בחופש הדברים דוקא באותה שעה כשאין אנחנו נוטים לסבול אותם, ושלא יסכים להניח אותנוּ שרויים בכעס. כנגד מידה מגונה וקשה המוצאת חן בעינינו ואורבת לשלוט בנו, עלינו לבקש עזרה כל עוד אנחנו צופים בעין פקוחה ומושלים ברוחנו. אנשים אשר שתיית יין קשה להם, והם מפחדים שיתראו כהוללים ופרועים לשמצה בשעת שכרונם, מבקשים את קרוביהם להוציא אותם מתוך המסובים. מי שיודע בעצמו שלא יוכל לשלוט ברוחו בזמן חליו, פוקד שלא לשמוע בקולו כשידרוש דבר בשעת המחלה. טוב מאד לבקש מתחילה מעצורים למידות מגוּנות הידוּעות לנוּ בנפשנו, וקודם כל: לכבוש את רוחו באופן שגם המאורעות היותר קשים ופתאומיים לא יביאו בפגיעתם לידי כעס כלל, או – כשעוולה עצומה ומפתיעה גרמה לו – יוכל להלחץ למעמקי הנפש, שלא תהיה ההרגשה ניכרת לחוץ. איך יוכל דבר זה להעשות, יכירו על נקלה, כשאביא מתוך המון המעשים אחדים מהם למשל, אשר מהם ילמדו לקח כפול; מה רבה רעת הכעס כשהוא אוחז בכל גבורתו של אדם תקיף; ואיך הוא יכול לכבוש את עצמו, כשהוא נסוג אחור מפני מורא שהוא יותר עצום ממנו.

יד

את המלך קמביזס, אשר אהב יותר מדי את היין, הוכיח פראֶכסספס, אחד מחביביו, שלא ירבה כל כך בשתיה, כי לחרפה היא למלך, אשר עיני כל ואזני כל נטויות אליו, להיות שתוי שכור. על זה ענה השליט: “למען תדע, איך לא אחדל מלעצור ברוחי, הנני להראות לך כי גם אחרי שתיית יין תעשינה עיני וידי את חובתן”. אחרי כן הרבה עוד יותר לשתות, מתוך כלים יותר גדולים, וכאשר רווה מן היין והיה סבוא מאד, פקד על בנו של המוכיח אותו שיצא מחוץ לסף הבית ויתיצב הכן בהרימו את ידו השמאלית ממעל לראשו. אז דרך את קשתו ויור במישור אל לב העלם – באמרו כי אותו שם לו למטרה – ויצו אחרי כן לפלח את בשרו, למען הראות כי החץ נתחב בקרב לבו, ובשימו פניו אל האב שאל אותו, אם מסכים הוא כי ידו בטוחה היטב? – זה הודה לו, כי אפולון בעצמו לא היה יכול לשלוח חצו בבטחה יותר רבה¹²⁷. קללת אלהים תחול על אדם זה, שהיה עבד לפי תכונת רוחו עוד יותר מאשר היה על פי מצבו! הוא יכול היה להלל דבר, אשר אפילו להיות צופה בו בלבד היה קשה מנשוא! סיבה לדברי חנופה נמצאת לו במראה כבדו של בנו המפולח לשני חלקים ולבבו הרועד עוד מפצעי המות! חובתו היתה להתנגד למהלל הרוצח ולדרוש ממנו שיורה חצו שנית ושיואיל המלך להוכיח במופת יותר נאמן כי ידו בטוחה, בשימו את האב למטרה לקשתו. אוי לו למלך איש־הדמים הזה, אשר כדאי היה כי כל קרוביו יכוננו קשתם כנגדו! אבל אם ארור הוא לנו, בעבור אשר לרגל משתה תענוגיו מילא תאוותו ברציחות והריגות, הנה עוון יותר נורא הוא מהלל יריית אותו החץ, מן המעשה מצד עצמו. אבל אין זה לפי שעה מעניננו לבחון, איך היה צריך להתנהג האב בעמדו על גוית בנו המת וכעֵד רואה את רציחתו וצופה את סיבתה. מה שאנו עוסקים בו כאן, הוא היוֹצא ברור מהמעשה הזה, איך אפשר לכבוש את הכעס.

האומלל ההוּא לא קילל את המלך, לא אמר אף מלה אחת כדי לגלות את צרת נפשו, אף על פי שבודאי הרגיש גם את לבו דקור כמו לב בנו. אפשר לומר, כי טוב עשה להבליע את הדברים בגרונו; כי לו גם היה דבר יוצא מפיו מתוך כעס, הן לא היה שום מעשה יכול להעשות על ידו מתוך רחמי אב. נוכל לומר גם, כי בשעה זו התנהג יותר כחכם, משהתנהג בשעה שהוכיח את המלך על סבאו. לזה הן טוב היה לסבוא יין מלרוות דם, והכל היה יוצא בשלום לו נשארו ידיו עסוקות בכוסות המשתה. על ידי המעשה ההוא נוספה דוגמא אחת למספר האנשים אשר ביסוריהם המרובים הם מלמדים אותנו, מה רב לאוהבי המלכים מחיר עצה טובה שהם נותנים להם!

טו

אין ספק כי גם הרפּגוּס נתן עצה טובה כזאת למלכו ומלך הפרסים¹²⁸, אשר מפני קצפו עליה הציג לפניו בשר ילדיו לאכול ויאלצהו בשאלה: אם התבשיל נעים לחכו. לבסוף, כאשר ראה שהוא כבר שבע מן המזון הארור, ציוָה להביא את ראשי הילדים וישאל את האורח, מה דעתו על קבלת־הפנים שהכין לו? והאומלל הזה, לא אבדו מלים מלשונו ולא נאלם דומיה, כי אם ענה ואמר: “על שולחן המלך כל סעודה נעימה לחך!” – מה הועילה לו החנופה הזאת? שלא הוזמן לאכול עוד מאכלים כאלה שהשאירו למענו. אינני אומר, שלא היה צריך האב להוציא זעמו על אשר עולל לו המלך; אינני אומר, שלא היה צריך לבקש נקמה מתאימה למפלצת פראית כזאת; אבל בין כך ובין כך אני לומד מזה, כי גם הקצף הצומח מתוך שערוריה איומה יכו להסתר וכי יכולים לכוף אותו למלים שהם כנגד כוונתו. כבישת הצער היא נחוצה ביחוד לאנשים אשר חיים כאלה נפלו בגורלם והם קרואים לשולחנם של מלכים. כן אוכלים אצלם, כן שותים, כן עונים! מי שמתו מוטל לפניו נאלץ לשחוק! אם כה רב ערך החיים – זו היא שאלה אחרת. אין אנחנו אומרים תנחומים לאסירי עבדות בזויה זו, אין אנחנו מעוררים לקבל פקודי מושלים תליינים; כוונתנו רק להראות כי כנגד כל ההכנעה עוד דרך פתוחה לחירות. אם הנפש חולה ודוָה מעווֹנה¹²⁹, הרשות בידה לשים קץ לה ולצרותיה. מי שעלה בגורלו להיות בסביבת מלך המוֹרה חציו ללב אהובי נפשו, ומי שאדונו משביע את האבות בבשר בניהם – להם אני אומר: מה תאנחו, טפּשים, או תחכו שיבוא איזה צר לנקום נקמתכם באבדן מולדתכם, או שיחיש מרחוק מלך גבור לעזור לכם? בכל מקום שתביט סביבותיך, שם תוכל למצוא קץ ליסוריך! רואה אתה שם הר גבוה? משם נתיבה יורדת לחירות! רואה אתה שם את הים, הנהר, הבאר? שם במעמקים יושב החופש! רואה אתה את העץ הנמוך, היבש ושאינו עושה פרי? בו תלוי השחרוּר! רואה אתה את גרונך, את צוארך, את לבך? מקומות מקלט והצלה הם מן העבדות! ואם המוצאות האלה, שאני מראה לך, דורשים יגיעה יתירה וצריכים לגבורה נפשית רבה, ואתה שואל עוד: אי הדרך לחירות? – כל אחד מן הגידים שבגוף¹³⁰!

טז

אבל כל זמן שאין דבר נראה לנו קשה כל כך לסבול, עד שיגרש אותנו מן החיים, עלינו להרחיק מאתנו את הכעס בכל מקום שנהיה. מסוכן הוא לאנשים משועבדים לאחרים, כי כל התרעמוּת תגדיל את צרותיו, והפיקודים יהיו יותר קשים במידה שיתעקש כנגדם הסובל. כן החיה הניצודה מהדקת בעצמה את קשרי הפח במידה שהיא מתנועעת בתוכו. כן מכניסים העופות לכל מרחבי כנפיהם את הסם מן הרשת, על ידי שהם עמלים לזרות אותו. אין עול מצר כל כך, שלא יהיה נקל יותר לשכמי המושך בו מאשר למנסה לפרוק אותו. רווחה אחת היא ביסורים גדולים: לסבול ולהכנע בפני מה שאין לשנות!

ואם למשועבדים מועילה כבישת ההרגשות וביחוד עצירת רגש הקצף הפרוע – מועילה עוד יותר למושלים. הכל אובד, אם מתירים הם לעצמם בהצלחתם כל מה שלוחש להם הכעס, ואין שלטון מאריך ימים אם משתמשים בו לרעת הרבים. נוטה הוא לנפול בשעה שכל הנאנחים לבדד מתאחדים על ידי הפחד המשותף. ככה נרצחו מושלים רבים ביד יחידים או על ידי הקהל, כשיסורי הכלל גרמו לשפוך חמתו על היחיד. מצד אחר התרחש גם, שהשתמשו ברגש הכעס כאילו הוא מסימני המלכות. כן היה מעשה בדריוש, אשר אחרי קבלו מלכותן מיד המגוש¹³¹ נעשה לשליט במדינת פרס ובחלק גדול מארץ המזרח. כאשר יצא למלחמה על הסקיתים, השוכנים בסביבות המזרח, ביקש ממנו אואָבצוס¹³², אחד מזקני האצילים, שיניח לו משלשת בניו בן אחד לשעשועיו, ויקח לו רק את השנים לעבוד לפניו. המלך ענה, שיעשה יותר מהמבוקש ויפטור לו את כל השלשה: הרג אותם לעיני אביהם וישליכם לפניו. לאכזריות היתה נחשבה לו, לו לקח את כולם לצבא!

מה רבה לעומת זאת חנינת כּסרכּסס! כשביקש ממנו פיתיוס, אב לחמשה בנים, שיפטור אחד מהם מן הצבא, הרשה לו לבחור מהם מי שיחפוץ. אחרי כן ציוה לבתר את הנבחר לשני בתרים ולהניחם לעברי הדרך – זה היה קרבנו לכפר על הצבא! סופו של הצבא היה אמנם כראוי לו: מנוצח ומפוזר לכל עבר, צפה בכל המקומות את ענויי חוּרבנו ויתהלך לו בין פגרי החללים.

יז

כה היו פראים בכעסם מלכי העמים הנכרים, אשר כל הלימוּדים וחיבת המדע היו זרים להם. אבל בוא נא ואראך את איש חיקו של אריסטוטלס, את המלך אלכסנדר¹³³, אשר דקר בידו את חביבו וחברו מנוער קליטוס, בהיותו מסב עמו בסעודה, על אשר לא הרבה להחניף לו ולא אץ להתהפך מאיש מוקדוני חפשי לעבד פרסי¹³⁴! את ליסימכוס, שהיה גם כן ידיד קרוב לו, ציוה להשליך לפני ארי. אבל ליסימכוס זה אשר בדרך נס¹³⁵ ניצל משיני אריות, הכי היה שליט יותר חנון בימי מלכותו? את ידידו טלספורוס מארץ רהודוס עשה לבעל מום באפנים שונים, את אזניו ואת חטמו כרת, ויושב אותו בסוגר כמין עוף פלאי ובלתי מצוי, ושם כלכל זמן רב את האסיר, אשר בהיות פניו מקוצצות ונשחתות חדל להיות לו מראה אדם. על זה נוספו עוד הרעב והסחי וחלאת הגוף אשר הניחוהו מוּטל בטינוּפו. ברכיו וגם ידיו, אשר במושבו הצר נאלץ להשתמש בהן כמו ברגליו, נתמלאו חבורות, ובצדי גופו, אשר התחכך בהם, רבו פצעים, ובכל צורתו נעשה מכוער ואיום למראה. אחרי שנהפך על ידי ענויו זה למפלצת, חדלו גם לרחם עליו. אבל אם מי שסבל כל אלה חדל להיות דומה לאדם, מי שעשה לו אלה בודאי לא לאדם דמה.

יח

מי יתן ונשארה אכזריות כזאת רק למשל אצל עמי הנכר ולא נכנסה המידה הפראית של רציחות ורתחנות עם שאר חטאים מארצות זרות לתוך דרכי החיים של הרומאים! אבל על מרקוס מריוס, אשר העם הציב לו בכל מקום פסילים לתפארה ויכבד אותו בלבונה וביין, פקד לוציוס סולא שיקפחו את שוקיו, שינקרו את עיניו ויקצצו את ידיו, וכאילו חפץ להרוג אותו בכל פצע ופצע שהטיל בו, ציוה לחתוך לאט לאט את אברי גופו לחתיכות.

ומי היה הממלא את הפקודה הזאת? לא אחר זולתי קטילינא, אשר כבר בימים ההם היתה ידו בכל תועבה. הוא קרע את האומלל לגזרים אצל קברו של קטוּלוס – לעלבון עפרו של אדם זה שהיה נוח לבריות; שם שתת דמו של הנהרג, אשר אם גם לא יכול להיות למופת במידותיו, אבל קרוב היה לעם ברוחו וחביב אצלו ביותר גם הגון קצת לזה. כדאי היה מריוס לסבול כאלה, סולא לצוות אותם, קטילינא לעשותם – אבל למדינה לא היה כדאי, כי מצד אחד יבתקו אותה שונאיה בחרבותם ומצד אחר המתנקמים בהם!

אך למה לי לבדוק במעשים קדמונים? הנה זה לא כּבּיר פקד קיוס קיסר [קליגולא] להלקות את סכסטוס פפיניוס בן מי שהיה קונסול, ואת בּטיליאנוס בסוּס, מי שהיה פקיד גבוה ובן פרוקורטור, ועוד סנטורים ופרשים רומאים, ביום אחד בשוטים, ולענות אותם ביסורים קשים, לא כדי לפקוד על עוונם, כי אם לשעשוע רוחו. ועד כה לא יכול להתאפק ולדחות את תענוגו זה, אשר דרשה אכזריותו להעשות תיכף, שבעודו מתהלך באכסדרא שבגן אמו, בין העמודים וחוף הים, ציוה לכרות לאור המנורה אחדים מראשי המטרוניתות והסנטורים. למה אץ כל כך? איזו סכנה היתה צפוּיה במשך לילה אחד לו או למדינה? וכי מה היה חסר, לו חיכה עד אור היום, כדי שלא להרוג זקני עם רומא בהיותו לבוש סנדליו?

יט

נוגע הדבר לענין שלפנינו להזכיר, מה גדלה אכזריותו של עריץ זה, אף על פי שנראה כאילו אני מתרחק מן הענין ונוטה הצדה. אבל דוקא כאן תמצא פרשה מיוחדה של הכעס האכזרי היוצא מן הגדר הרגיל.

הוא הלקה את הסנטורים בשוטים, ובעצמו גרם שיכלו לומר: כך דרכו לעשות. הוא עינה אותם בכל מיני יסורים נוראים, בחבלים, בלבושי־ברזל, בסוסים קטנים של מתכת, באש צורבת – ובמבטי־לעגו. שמא יאמרו: מה בכך, אם קרע אדם זה לגזרים כעבדים נבזים במלקות ובאש יוקדת שלשה סנטורים, אחרי שהיתה מחשבתו לרצוח את כל זקני הסנאט, ומשאת נפשו היתה, שיהיה לכל עם רומא צואר אחד, למען יוכל לחבר את כל מעשי־עריצותו ביום אחד למכת־מות אחת? במה הדבר נורא כל כך, כי דן דין מות בלילה? אף כי רק מעשי שוד מתכסים בערפלי נשף, וענשי החוטאים רגילים להעשות באופן שיוָדעו בקהל ויועילו להשכיל להיטיב.

גם כאן אולי יאמרו לי: “למה אתה מתפלא כל כך? הלא כן דרכה של חיה רעה לעשות בכל יום. כן דרך חייה, כן היא שוקדת על טרפה, כן עבודתה בלילות”. אבל בודאי לא ימצא אחר, אשר יצווה על האנשים, היוצאים להענש בפקודתו, שיתחבו ספוגין לתוך פיהם כדי לסתום אותם ולא יהיה אפשר להם להוציא קול הברה. מי הוא שלא הניח להוליך למות את החופש להיו נאנח? העריץ פחד, שמא יגרום הכאב הקיצוני לפלוט איזו מלה חפשית ויצטרך לשמוע מה שאינו רצוי לו. הוא ידע, כי יש דברים אין מספר, אשר להגיד לו בפניו יעוז רק אדם נכון לאבדון. – אם לא נמצא לו ספוג מוכן, ציוה לקרוע את בגדי האומללים ולמלאות את פיהם בבלואי הסחבות. מי ישער תוקף אכזריות זו! הלא רשות צריכה להנתן, לנשום נשימה אחרונה; הלא מקום צריך להיות פנוי ליציאת הנפש, שלא תצטרך להדחק לחוץ דרך הפצע.

למותר הוא לספּר, כי גם את אבות ההרוגים מסר בלילה ההוא למות על ידי קנטוריונים אשר שלח לבתיהם; בודאי צריכים לבאר מעשה זה, כי ברחמיו הרבים חפץ להצילם מאבלם! אבל לא את אכזריות הקיסר קיוס, כי אם את הכעס כוונתי לתאר, אשר לא רק על אנשים יחידים התנפל ולא רק עמים שלמים כילה, כי אם גם ערים ונהרות ודברים שאינם מרגישים כלל בכאב היה מייסר בחימה.

כ

כן היה מעשה במלך פרסי, אשר כרת חטמיהם של כל בני עם אחד, ועל זה נקרא שם מקומם רהינוקולוּרא¹³⁶. התחשוב כי חס עליהם ולכן לא כרת את ראשיהם? הוא רק התענג באופן העונש אשר המציא.

כזה בודאי נכון היה להיות עונש אנשי ארץ כוש, אשר מפני אורך ימי חייהם נקראו בשם מַקרוביוטים. על אלה חרה אף קמביזס מאד, בעבור שלא קיבלו עליהם את השעבוד בידים כפותות מאחוריהם, והעיזו לענות כבני חורין לצירים אשר שלח אליהם, דברים אשר המלכים רואים אותם כדברי חוצפה. מבלי להכין צידה לדרך ומבלי לתור מתחילה את הדרכים, נהג אז המלך את כל המונו המוכשר למלחמה בארצות ציה ושממה, במקומות אשר כבר בתחילת המסע חסרו להם צרכי החיים הנחוּצים, כי לא הוציאה כל פרי ארץ מלחה זו ולא צמח בה דבר ולא עבר אדם שם מעולם. בתחילה השקיטו את רעבונם בעלי העץ הרכים ובקצות הענפים, אחרי כן בקליפה מן העץ אשר ריככו באש, ובל מה שגרם הלחץ להשתמש בו במקום מאכל. ואחרי אשר גם שיחים ועשב לא נמצאו להם בין החולות וגם מכל דבר חי היתה ריקה הארץ השוממה ההיא, התחילו להטיל גורל על כל עשירי מהם שיהיה למאכל – למזון יותר נורא מהרעב. ועוד הוסיף הכעס לנהוג הלאה את המלך, אף כי כבר אבד חלק מאנשי חילו, וחלק מהם היה למאכל, עד אשר לאחרונה פחד, שמא גם עליו יפול הגורל: אז נתן אות לחזור. בינתיים היו שמורים למענו עופות יקרים, וכלי מזון לסעודותיו הובילו על גמלים – בעת אשר צבא חילו הטיל גורלות, את מי למסור למות האיום, ואת מי להניח בחיים עוד יותר איומים.

כא

אם אדם זה כעס על עם, אשר לא ידע אותו, אשר לא עשה עוול כדי להענש, ואשר העונש גרם לו יסורים – הנה כּוֹרש כעס על נהר! כי כאשר יצא למלחמה כדי לכבוש את בבל – וזה עלה בידו על פי מקרים מוצלחים – ניסה לעבור במקום לא־עמוק את הנהר גינדס אשר פרץ על גדותיו. המעבר הוא בסכנה גם בימי הקיץ כשמימיו נמוכים. והנה נסחף אחד מן הסוסים הלבנים שהיו רגילים למשוך את הקרון של המלך, והדבר הרגיז מאד את המלך. אז נשבע, כי את הנהר ההוא אשר סחף את סוסו, יכניע כל כך, שתוכלנה גם נשים לדרוך בו ולעבור בתוכו. אחרי כן ציוה להביא שמה את כל כלי המלחמה ולעשות שם במלאכה עד החָלק שבולת המים למאה ושמונים תעלות כדי לשטוף בשלש מאוד וששים נחלים וישאר הנהר יבש בשטוף המים לעבריו השונים¹³⁷. סוף דבר היה, שאבד הזמן – אבדה גדולה ביחס למפעלים גדולים – ושקעה התלהבות אנשי הצבא, כי נחלשה בעבודה שאינה מועילה, וחלפה שעת הכושר להתנפל לפתע פתאום על האויבים – בעת אשר הוא נלחם את מלחמתו כהבטחתו בגלי הנהר.

שגעון כזה – או איך אכנה אותו? – תפס גם מושלים רומאים, קיוס קיסר החריב נוה־קיץ יפה בהרקוּלאנוּם, בעבור שהיתה בזמן קדום אמו כלואה שם במשמר. על ידי זה עשה את הבית ההוא לשם ולתהילה, כי כמו שלפנים כשעמד הבנין עברנו על פניו באניות, כן חוקרים עתה על דבר חורבנו.

כב

כמו שצריכים לשים לב למעשים, אשר ראוי להתרחק מהדומה להם, כן כדאי להסתכל להיפך במעשים של מתינות ונועם הצריכים להיות למופת, אף במקום שהיתה סיבה מצויה לכעוס ויכולת לקחת נקם.

הכי היה לאנטיגנוס דבר יותר נקל, מלדון למות שני עבדים מחיל הצבא, אשר בשכבם אצל אהל המלך עשו, מה שרגילים בני אדם לעשות בחיבה יתרה ולמרות הסכנה – להוציא משפטים של לעז על מלכם? אנטיגנוס שמע את הכל, יען כי רק וילון היה תלוי בין הדוברים ובין השומע שיחתם; הוא רק הרים אותו קצת ויאמר: לכו לכם מכאן, כדי שלא ישמע המלך!" – פעם אחת בלילה, כששמע אנשי צבא אחדים מקללים את המלך בכל מיני קללות בעבור שנהג אותם בדרך זו וישקיעם בטיט היון, התקרב לאלה אשר סבלו ביותר, ואחרי אשר חלץ אותם מבלי שידעו מי הוא העוזר להם, אמר להם: “עתה קללו עוד את אנטיגנוס, אשר באשמתו באו עליכם הצרות האלה, אבל ברכו גם את האיש אשר הוציא אתכם מתוך ביצה זו”.

הוא גם את קללות אויביו נשא בנחת, כמו שסבל אותם מפי בני עמו. מעשה היה שהניח יוונים אחדים במשמר בבית כלא קטן, והם בטחו במקום שישבו בו והטיחו דברים כנגד אויבם והרשו לעצמם להתלוצץ בצורה המכוערה של אנטיגנוס, לשחוק קצת על קומתו הנמוכה וקצת על חטמו המעוך. אז אמר להם: “שמח אני ומקוה טובות מזה, כשאני רואה במחנה אדם כמו סילנוס¹³⁸”. אחרי אשר הכניע ברעב את מחרפיו אלה, התנהג עם שבוייו באופן שהכניס את כל הראויים לצבא לתוך שורות חייליו, ואת השאר נתן להמכר בפומבי, ויאמר כי גם זאת הוא עושה רק לטובתם, כדי שיהיה להם אדון, בהיות להם לשון רעה כל כך.

כג

נגד אדם זה היה אלכסנדר¹³⁹, אשר דקר בחנית את המסובים אתו, ואשר משני ידידיו השליך – כאשר סיפרתי – את האחד לטרף לשיני חיות ואת השני טרף בעצמו; ורק זה שהושלך לפני הארי נשאר בחיים. מידה רעה זו לא היתה ירושת דורות קדומים וגם לא מאביו קיבל אותה. כי היה דרך ישר לפיליפוס, הרי זה הוא, שנשא בסבלנות גם דברי חרפות – מידה מועילה מאד להגן על כסא מלכות! פעם אחת באו אליו שלוחי אתונא ובתוכם דמוכרס, אשר בעבור עוז רוחו בשיחה מרובה היה מכונה פרהסיוס¹⁴⁰. פיליפוס הקשיב לדברי השלוחים ברוב חסד, אחרי כן שאל: “הגידו לי, מה אוכל לעשות אשר ינעם לאנשי אתונא?” קפץ דמוכרס והשיב: “לתלות את עצמך!” – כל העומדים התקצפו בשמעם מענה גס כזה, אבל פיליפוס ציוה שירגיעו את רוחם ויניחו את המנאץ¹⁴¹ ההוא לצאת בשלום ובלי עונש. “ואתם, שאר השלוחים, – הוסיף לדבר אליהם – הגידו לאנשי אתונא, כי גאוה יתירה היא להוציא מפיו דברים כאלה, מלשמוע אותם בלי עונש”.

גם על אבגוסטוס האלוהי¹⁴² סיפרו דברים ומעשים ראויים לזכרון, אשר מתוכם נקל להכיר, כי לא היה הקצף שליט עליו. טימַגנס, סופר דברי הימים¹⁴³, הגיד לפעמים דברים שלא לכבודו ולא לכבוד אשתו וכל ביתו של הקיסר, והדברים לא אבדו מתוך הקהל, כי כן דרך דברי עזות הנאמרים בהלצה¹⁴⁴ שהם חוזרים וסובבים ביותר מפה לפה. כמה פעמים התרה בו הקיסר, שיהיה זהיר יותר בלשונו, ובהוסיפו לפשוע אסר עליו לבוא לפניו. טימגנס בילה אחרי כן את שאר ימיו בקרבת אסיניוס פוליון¹⁴⁵. מה שנזף בו הקיסר, לא סגר כל דלת בפניו. את קורות הימים אשר כתב היה רגיל אחרי כן לקרוא בקהל ולשרוף אותם, ואת הספרים על מעשי הקיסר השליך באש¹⁴⁶. אף על פי שהיתה איבה בין הקיסר ובינו, לא פחד איש מפני ידידותו ולא נסו מפניו כמפני מוחרם מזעמו של המושל. אף על פי שהיתה נפילתו קשה, יכלו לקרבו ולהראות לו חיבה. והקיסר נשא וסבל הכל, כאמור, וגם על זה לא התרעם ברוחו, ששלח הלז ידו בספרים מגידים תהילתו ועלילותיו. הוא לא התאונן מעולם על מי שנעשה למכניס־אורח לאויבו; רק פעם אחת אמר לאסיניוס פוליון: “אתה מגדל חיה רעה!”¹⁴⁷ כאשר חפץ זה להתנצל, מיאן לשמוע ויאמר לו: “יהיה נא אתך, פוליון, להנאתך!” – “אם תצווה”, ענה פוליון, “אגרש אותו תיכף מביתי”. –“התחשוב, כי אני אעשה כזאת?” אמר הקיסר: “הן אני החזרתי לכם את ידידותכם”. כי פוליון היה לפנים כועס על טימגנס ולא היתה לו סיבה אחרת להתרצות עמו, רק במה שהסב הקיסר.

כד

לכן יאמר כל אדם כשמקניטים אותו: וכי אדיר אני מפיליפוס? הוא נשא קללות ולא העניש. וכי גדול כוחי בביתי יותר מכוח אבגיסטוס בממשלתו על כל הארצות? הן לו די היה במה שהתרחק מן המגדף אותו. מאיזה טעם צריך אני לכפר על תשובה מחוצפה קצת של עבדי, או על עקשנות הנראית מפניו או על לחש שפתיו שלא הגיע לאזני – במלקות ובכבלי ברזל? מי אני, שיהיה אסור להעליב בשום דבר את אזני? כמה אנשים סלחו לאויביהם ואני לא אסלח לאנשים שהם רק עצלים, מתרשלים, פטפטנים? על הנער תלמד זכות ילדותו, על האשה – מינה, על איש נכרי – נימוס החופש, על בן בית – ההרגל. אם הקניטך בפעם הראשונה – זכור כי זמן רב היה רצוי לך. ואם כמה פעמים אותך ואת אחרים הקניט – הן צריכים לשאת מה שנשאו כבר מלפנים. אם ידיד הוא: בודאי מה שעשה הוא לא כרצונו. ואם שונא הוא – הן עשה מה שהיה צריך לעשות. לחכם נַראה אות אֵמון; עם הכסיל אין כדאי לדקדק. לזכותו של כל אדם נשוה בנפשנו, כי גם היותר משכילים נכשלים לפעמים בעוון ואין איש מעיין כל כך במעשיו עד שלא תאבד לפעמים זהירותו; אין איש בוגר כל כך, שלא יוכל להתרחש מקרה דוחה אותו משאֵתו ומביאו לידי מעשה רתיחה; ואין איש צנוע כל כך וחושש לעלבון אחרים, שלא יכשל לפעמים בעוון זה דוקא בשעה שהוא מתרחק ממנו.

כה

כמו שהיא נחמה לאביוני אדם ביום צרתם, כי גם אָשרם של גדולי עולם מט ורופף, וכמו שירוַח קצת לנפש אדם בוכה בקרן זוית על בנו המת, אם הוא רואה כי גם מארמנות מלכים מוציאים מתים באֵבל גדול – כן ירוַח קצת לנפש אשר העליב אותה אדם או עטה עליה בושה, אם תתבונן, כי אין אדיר בארץ שלא יוכל לפגוע בו עלבון. – ואם גם היותר חכמים נכשלים בעוון, איך לא יקל משפטנו על משגה של כל אדם? – נזכור נא גם את ילדותנו בעצמנו, כמה פעמים לא היתה זהירה למלאות חובותיה, כמה פעמים חסרה לה הענוָה בדברים, ההסתפקות במשתה היין. – אם אדם כועס לפנינו, נתן לו זמן כדי שיכיר בעצמו מה שעשה; אולי ייסר את עצמו. סוף סוף יוכל גם להשאר חייב העונש; אין נחוץ שנדרוש תשלומין ממנו.

דבר זה ברור, כי הבּז לכל המקניטים אותו מוציא את עצמו מן ההמון וקונה לו מקום למעלה ממנו. ממידותיו של אדם גדל באמת הוא, שלא להרגיש בעלבון. כן צופה החיה האדירה במתינות על הכלבים הנובחים; כן נתקל הגל לחנם בסלע העצום. מי שאינו כועס, עומד הכן מבלי להתמוטט על ידי המעליבים; הכועס הוא המתמוטט. וזה האיש אשר תארתי, המרומם על כל דבר עלול לפגוע בו, הוא כאילו חובק בזרועותיו את האושר היותר נעלה. הוא לא רק לכל אדם, כי אם לשלשלת המקרים¹⁴⁸ בעצמה עונה ואומר: “תוכלי לעשות כחפצך; קטונת מהעיב את שמי רוחי. שכלי לא יתנך לעשות זאת, כי בידו הפקדתי את חיי. הכעס יוכל להזיק לי יותר מן העלבון; למה יותר? כי לעלבון יש גבול, ועל הכעס אין לשער, עד היכן יטריד את הנפש”.

כו

אתה אומר: “לא אוכל לסבול! קשה לנשוא את העוולָה”… שקר אתה דובר. מי זה לא יוכל נשוא עוולה, אם את הקצף הוא סובל? גם לזאת שים לבך, כי לפי דרכך אתה צריך לסבול את העוולה ואת הקצף גם יחד. ולמה אתה סובל דברי חימה של שכיב־מרע וזעקת משוגע וחוצפה של נערים? הלא בעבור שאתה מכיר, כי אינם יודעים מה שהם עושים. ומה הבדל, מאיזה טעם אבד איש את שכלו? חוסר דעת מגין כתריס שווה בכל מקום שהוא. – “אם כן, לפי דעתך, אניח את העוול בלי עונש?” – חשוב כי בחפצך לעשות כן – אבל כחפצך לא יהיה. כי העונש היותר גדול למעשה עוולה הוא: כי נעשתה, ואין סובל באופן יותר קשה ממי שנמסר ליסורים של החרטה.

סוף סוף צריכים לשים לב גם לטבע האדם, כדי שנשפוט במישרים על כל המקרים. אין זה מן היושר, להעמיס עוון כללי על שכמי היחיד. צבע עור הכושי אינו מצטיין ביחוד לעומת צבע כל שאר בני עמו, וכן לא לבזיון לאיש השער הצהוב¹⁴⁹, הכרוך בקשר, אצל הגרמנים. אין בכגון אלה דברים ראויים לבושה, כיון שהם מצויים בקרב כל העם ההוא. והרי על דברים אלה שהזכרתי מגין רק ההרגל במדינה אחת ובפינה אחת מן העולם: צא וחשוב, עד היכן צדקה יותר ההתנצלות על דברים שהם רגילים בקרב כל הגזע האנושי! הן כולנו אנחנו נמהרים ובלתי־זהירים, כולנו בלתי־נאמנים, נרגנים, רודפי כבוד – אבל למה אכסה במעטה מלים דקות על החַבּוּרה הכללית שבגופנו: אנשים רעים אנחנו כולנו! מה שיפסול אדם איפוא אצל אחרים, ימצא כל אחד ואחד בחיקו¹⁵⁰. למה תשתומם על חוורת פניו של זה, או על עצמותיו המשופות של אחר – אם בכלל הדבר בעיר? על כרחנו עלינו להיות נוחים יותר זה לזה; אנחנו רשעים החיים בקרב רשעים. רק דבר אחד יוכל להכניס שלום בנפשנו: שנשא פנים איש לרעהו. – “אדם זה כבר הזיק לי, ואני עוד לא עשיתי לו מאומה”. – אבל למי שיהיה בודאי כבר הריעות, או מתכונן אתה לעשות רעה. אין צורך להביא בחשבון רק שעה זו והיום הזה; על כל תכונת רוחך צריך אתה להביט. אם גם לא עשית עוד רעה, אבל יכול אתה לעשותה.

כז

כמה משובחת היא המידה, לתקן מעשה־האוון מלהתנקם בעבורו. הנקמה דורשת זמן רב ומתכוננת לקלקלות רבות בעודה מצטערת על האחת. כעסנו נמשך תמיד יותר מצערנו. וכי לא טוב לבקש דרך אחרת, תחת לגמול בעוון על עוונות? הכי יחשוב איש עצמו למתנהג כשורה, אם יבעוט בפרד בועט, או יחזיר נשיכה לכלב נושך? תאמר, כי אלה אינם יודעים שהם חוטאים. אבל ראשית: מה עלובה מידת היושר באדם, אם לפי דעתו, כדי לקבל סליחה, גריעות היא להיות אדם. והשנית: אם לשאר היצורים מגן הוא בפני כעסך, שהם חסרי בינה, הנח עמהם בשורה אחת את כל מי שבינתו חסרה. מה בכך, אם לענין אחר הוא שונה מן הבהמות, אם בדבר אחד הוא דומה להן, במה שמרחיק מהן עונש החטא – בערפל המעטה את רוחו?

הוא עשה עוול! הכי בפעם הראשונה? או בפעם האחרונה? אל תאמין לו, גם אם יאמר שלא יחזור ויעשה. הוא בעצמו יוסיף לחטוא, וגם אחר כנגדו, וכן כל חיינו יעברו בחטאים. בחסד צריכים לתקן קלקלת חסרון חסד. מה שרגילים לומר לאבלים, והוא פועל עליהם, יכולים לומר גם לכועסים: הלא סוף סוף תחדל ולא לנצח תצטער. ואם יבוא זמן שתחדל – הלא טוב יותר לעזוב חימה משתעזוב היא אותך. או אפשר שתעמוד לעולם במחשבתך? ראה נא, איך עתידים חייך להיות רצוצים על ידי זה, מה תוחלתם אם תהיה כל הימים מתגעש מחרון! – כנגד זה, אם תעצור ברוחך ולא תחדש בעצמך את זכרון סיבות חמתך – מעצמה תחדל לאט וכל יום ימעיט את כוחה. הכי לא נאה יותר שתגבר אתה עליה משתהי הולכת וכלה מאליה?

כח

אתה כועס על אדם זה או על אחר; על משועבדים או על בני חורין; על הוריך או על ילדיך; על אנשים ידועים או על שאינם ידועים. סיבות ישנן די והותר בכל מקום, אם אין נפש תאֵבה־לשלום דוחה אותן. חרון אפך יטלטל אותך מצד זה לצד זה ומשם למקום אחר, ודברים חדשים לבקרים יקניטו אותך וימשיכו את חמתך. ומתי תרחש אהבה בלבך, אדם אומלל? איך אתה מאבד את הזמן היקר בדבר רע! וכי לא יפה הרבה מזה היית עושה, לרכוש לך ידידים, לשכך חמת השונאים, לעסוק בצרכי המדינה, לעמול לטובת ביתך – מאשר לכונן מחשבותיך למטרה, איך תעשה רעה לאדם אחד ואיך תזיק לו בכבודו, בממונו או בגוּפו, דבר שלא יצלח לך בלי מריבה וסכנה, אפילו אם אתה מתחרה במי שקטן ממך, אפילו אם יהיה אסור לפניך בכבלים ותהיה חפשי לייסר אותו כרצונך – לפעמים הביא עמלו הרב את המייסר לידי ריסוּק אברים או פקעו גידיו בשעה שהקהה שיניו של חברו. רבים נעשו בעלי מומין מתוך כעסם, רבים הרסו מצב בריאותם, גם אם הכריחו את הנענש לסבול מה שהטילו עליו. זכור גם, כי אין בעולם דבר כה חלש בטבעו, שיאבד בלי שום סכנה למאבד אותו. היותר חלשים מתהפכים ליותר חזקים – אם על ידי הכאב או על ידי המקרה.

ומה גם, אם רוב הדברים המכעיסים אותנו אינם עושים לנו באמת רעה כל כך, והם רק פוגעים קצת בכבודנו. הלא צריכים גם להבדיל היטב בין המתקומם לכתחילה כנגד רצוננו ובין מי שהוא רק חולק עליו¹⁵¹; בין מי שגוזל דבר או רק חדל מלָתת אותו. אבל רגילים אנחנו לשפוט בשוה את העושק ואת המונע טובה, את המכזיב תוחלתנו ואת מי שהוא רק מַדחה אותנו, את מי שפועל כנגדנו או רק לטובת עצמו, מאהבתו לאחרים או משנאתו אלינו. והרי יש ביניהם גם אנשים, אשר לא רק טעמים מספיקים מצויים להם, כי אם גם טעמים של יושר, כדי להתיצב כנגדנו. יש מי שמתכוון בזה להגן על זכות אביו או אחיו או מולדתו או ידידו – ואנחנו איננו סולחים למעשים, אף על פי שבאמת היינו מגנים את האנשים אם לא היו עושים אותם! כמעט דבר שלא יאמן הוא, כי לפעמים המעשה מצד עצמו יפה בעינינו ובכל זאת העושה נדון לכף חובה! – יכול אני להבטיח, כי אדם גדול ואיש־צדק יכבד דוקא את היותר אמיץ בשונאיו ואת מי שמתראה כקשה־עורף ביותר בהגינו על חופש ארץ מולדתו, ואנשים כאלה יבקש לו כאזרחים וכאנשי צבא במדינתו.

כט

לחרפה היא, כששונאים אדם הראוי לתהילה. האם לא גדולה עוד יותר החרפה, כששונאים אדם על דבר, אשר בעבורו הוא ראוי לרחמים? אם למשל שבוי בבית־אסורים, אשר לפתע פתאום נדחק למצב עבדות, עודנו מחזיק בשארית חירוּתו ואינו מתרצה לעבוד עבודות קשות ונבזות; אם אדם שהרגיל בעצלות מתוך שִפלות ידים לא יוכל להתחרות עוד בסוס ורכב של אדונו; אם מי שהוא עייף מאשמורות רבות בלי שינה נתקף מתרדמה בעל כרחו; אם עבד שהיה רגיל בעיר בשירות נוחה של פיגוּר – כשהוא נעתק לכפר הוא מסרב בעבודה קשה ומפרכת. להבחין אתה צריך, אם הנדון אינו יכול או אינו רוצה; רבים יצאו זכאים, אם נשפוט בתחילה בצדק קודם שנכעוס עליהם. אבל הולכים אנחנו בעקבות הרושם הראשון, וכשאנו רואים אחרי כן כי לשוא התרגשנו, איננו חדלים מעשות זאת כדי שלא יכירו כי ההתחלה היתה בלי סיבה. והעוול עוד יותר גדול על ידי זה, כי דוקא חסרון היושר בכעסנו עושה אותנו לקשי־עורף. אנחנו מחזיקים בו ומגדילים אותו, כאילו הוא אות ומופת על צדקת הכעס אם הוּא עז ביותר.

ל

הכי לא טוב יותר להתבונן בראשית הדברים, מה קלילים הם ורחוקים מהביא נזק? מה שתמצא לפעמים אצל הבהמות, תחזה גם בקרב בני אדם: הם מתרגשים על ידי דברים של שטות ואשר אין בהם ממש. השור מתמלא חימה מפני צבע אדמדם, הצפעוני מפני הצל, הדוּבים והאריות מתרגזים כשמניפים סודר¹⁵². כל מי שהוא פרא וזועם מטבעו, נרתע על כל הבל. כן הוא גם רוחם של אנשים נרגזים וסכלים. כשהם רק חושדים דבר, הם כבר נפגעים בו, עד אשר לפעמים אפילו כשעושים עמהם חסד במידה קצובה הם רואים הדבר כפגם בכבודם ומוצאים בזה על נקלה חומר לעברתם הקשה. הלא כך אנחנו כועסים על החביבים לנו ביותר, מפני שנתנו לנו פחות ממה שחכינו מצדם וממה שנהנו מהם אחרים. ובכל זאת הן לשתי התלונות יש תרופה: אם לאחרים נתנו הנאה יתירה – נשמח נא בשלנו ואל נשווה ונדמה. לעולם לא יהיה אדם מאוּשר, אם יהיה נכווה מיתרון אשרו של חברו¹⁵³. – ואם יש לי פחות ממה שקויתי: שמא קויתי ליותר ממה שמגיע לי? – מן הצד הזה יש לפחוד ביותר, משם מוצא הכעס הגורם לרעות איומות ונוגע במה שנעלה ונשגב לנו. ביוליוס קיסר המרומם לאלוהות¹⁵⁴ לא פגעו כל כך אויבים, כי אם אוהבים אשר לא מילא את תקוותיהם הנפרזות. אמנם הוא מצדו חפץ למלאותן, כי מעולם לא השתמש איש בנצחון ברוח יותר נדיבה ולא ביקש ממנו¹⁵⁵ כל הנאה לעצמו זולתי הזכות והיכולת לחַלק מנות לאחרים. אך איך היה אפשר למלאות בקשות כה נפתלות, אם הכל השתוקקו להשיג, מה שהיה אפשר רק לאדם אחד לקבל? רק בעבור זה ראה פתאום את כסאו מוקף מחבריו־במלחמה וחרבות שלופות בידיהם, ובתוכם גם טוליוס צימבר, אשר מעט קודם לזה היה מבני־מפלגתו היותר נלהבים, ועוד אחרים אשר רק חרי מות פומפיוס עברו למפלגתו של זה. סיבות כאלה גרמו כמה פעמים כי כלי־זינם של מלכים נהפכו להלחם נגדם, והביאו את היותר נאמנים לבקש את מות אדוניהם אשר נשבעו להם להקריב נפשם בעבורם ולמות קודם להם.

לא

מי שנושא עיניו מה שיש לאחרים, אינו מוצא נחת במה שיש לו. לכן זועפים אנחנו על אלהים בעבור שאין אנחנו עולים על אחרים, ושוכחים כמה אנשים יותר נמוכים נשארו מאחורינו; ובעוד שאנחנו מקנאים במעטים, איננו משגיחים ברבים אשר קנאתם ערוכה כנגדנו. זחיחות הדעת כה גברה באדם, עד שגם מי שיש לו הרבה רואה עצמו כנעלב, בעבור שחושב הוא כי היכולת לו לקבל יותר. מינוּ אותי לפראֶטור; אבל לי היתה תקוה להיות לקונסול. – נתנו לי שנים עשר השבטים¹⁵⁶, אל לא עשו אותי לקונסול קבוע. – זכיתי שיהיו מונים את השנים מממשלתי – אבל לא הגעתי לכהונה! – נבחרתי לחבר הועד – אבל למה רק לועד אחד? – הרימו אותי למשרה עליונה; אבל לא הגדילו את נחלתי. – נתנו לי, מה שנאלצו לתת למי שיהיה; משלהם¹⁵⁷ לא הוסיפו כלום! – הכי לא נכון יותר לתת תודה על מה שכבר קיבלתי, לחכות לשאר, ולשמוח על זה שלא מלאה עוד הסאה. גם זה מן התענוגים, כי נותר לך מה לקוות¹⁵⁸. אם ניצחת את הכל, הוה שמח להיות היותר חביב ללב חברך; אם רבים ניצחוּך, חשוב שאתה קודם לרבים אשר לא הגיעו עוד למעלתך. מבקש אתה לדעת, מה חסרונך היותר גדול? זהו, שאתה עושה חשבונות לא נכונים. אתה מגדיל ערך מה שנתת, ומקטין מה שקיבלת.

לב

שונים הם הדברים הצריכים לעצור אותנו מן הכעס: לפעמים מורא, לפעמים כבוד, לפעמים בוז. הנה למשל כבר מעשה רב הוא בלי ספק, כשאנחנו מייסרים עבד גרוע בעבודת פרך. למה לנו למהר עוד לדונו במלקות, לקפח תיכף את שוקיו? אין אנחנו אובדים ממשלתנו עליו, אם נחכה בזה. התאפק עד שיבוא הזמן, שנוכל להוציא פקודה בשם עצמנו, כי לפי שעה אנחנו מדברים רק בשם הכעס. אם יעבור, אז נשכיל לקצוב את העונש, כי בכגון זה אנחנו טועים ביותר: אנחנו תופסים בברזל, גוזרים עונש מיתה או כבלים ומאסר או רעב, במקום אשר מכות קלות הן תוכחה מספיקה.

תאמר: איך תדרוש מאתנו, שנראה כל מה שמעליב אותנו כדבר שפל ונמוך ומעשה ילדות? – אמנם אין אני מוצא דרך יותר ישרה לאדם, מלהזדיין בנפש כבירה ולראות כל אותם הדברים, אשר בעבורם אנחנו מדיינים, רצים ומבלים כוחותינו, מה נבזים ושפלים הם וכי לא כדאי לבעל שכל רם ונעלה שישים לב אליהם.

לג

הזעקה היותר רבה היא בשביל הכסף, הוא המעסיק ביותר את בתי הדינים, מביא קטטה בין אבות ובנים, מטיל ארס ונותן חרב בידי הרוצחים ואנשי הלגיונות. מגואל הוא בדם; בשבילו אנשים ונשים מעבירים לילותיהם בריב ומצה, המוני אדם נדחקים בשערי המשפט, המלכים נעשים אכזרים וחמסנים והורסים מדינות אשר נבנו בעמל כמה דורות, כדי לחפש זהב וכסף באפר הערים השרופות.

לא תשבענה העינים מלהביט באמתחות הכסף המונחות בזוית. בעבורן הם צועקים כל כך עד שעיניהם יוצאות מחוריהן, הבסיליקאות ואולמי המשפט הומים מן השאון, שופטים באים ממחוזות רחוקים לדון בדבר – רדיפת־הממון של מי היא היותר צודקת?

ומה אם הענין אינו אפילו של אמתחת כסף, כי אם של מלוא־כף פרוטות נחושת, או של דינר אחד אשר העדיף העבד בחשבונו, ובעבור זה פוקעת בטנו של אדם זקן ההולך למות בלא יורשים! ומה אם מלווה־ברבית ידוע־חולי, שאינו יכול אף להתיצב לפני הדיינים ברגליו וידיו הצומקות, צועק על חלק אחד מני אלף מן הנשך שהוא דורש, ובעוד שתוקפת אותו מחלתו הוא משתדל בערכאות להשיג את פרוטותיו? – אם תמשוך לי ממעמקי ההרים, שמרבים לחפור בהם, כל הממון אשר תשיג, ואם תניח לפני כל אותם האוצרות – אשר הקמצנים חוזרים וטומנים אותם באדמה, שמשם הוציאו אותם לרעתם – לא הייתי חושב את כל התל הזה כדאי שיעקם עליו אדם ישר את מצחו. איך ראוי לשחוק על כל אותם הדברים, הגורמים לנו שפיכת דמעות!

לד

עתה בוא וראה שאר הדברים, את המאכל והמשתה וכל ההשתדלות הרבה בעבורם, את הקישוטים, הפטפוטים והחרפות, תנועות הגוף שלא בדרך כבוד, חשדים, בהמה שאינה נשמעת או עבדים עצלים, פירושים־לכף־חובה על דברי אחרים, – כל מה שגורם לנו לראות את שפת בני אדם כאחד מן הפגעים הרעים אשר נתן לנו הטבע: האמינה לי, כי דברים קלים הם, אשר בעבורם אנחנו בוערים בקנאה קשה, כדרך הילדים המסתבכים בתגרות וקטטות. אין שום דבר מכל אלה שאנחנו עוסקים בהם בכובד ראש, ראוי לזה באמת. אין בהם דבר גדול. מקור הכעס והחרון, אני אומר, הוא שאתם חושבים דברים קלים לגדולים. פלוני חפץ לגזול ממני ירושתי; אדם אחר הכזיב תוחלתי הממושכה על ידי האשמות אשר הטיל כנגדי; עוד אחר חשק בפילגשי. מה שהיה צריך להיות לקשר של אהבה, נעשה סיבה למדנים ואיבה: השאיפה לדבר אחד! משעול צר מעורר ריב בין העוברים¹⁵⁹; בדרך רחבת ידים ופתוחה לרווחה גם ההמונים אינם נתקלים זה בזה. מה שאתם שואפים אליו גורם לריב וקטטה עם שאר התאבים לו, מפני שהוא קטן כל כך ואינו יכול לבוא לידי אדם אחד מבלי שיעקר מרשות האחר.

לה

אתה מתרעם על אשר עבדך, או עבד משוחרר, או אשתך, או אחד מהתלויים בך, משיבים על דבריך. ואחרי כן אתה מתאונן על אשר אפסה החירות בקרב המדינה – אותה החירות שאינך סובל בביתך! בפעם אחרת, כשאחד שותק על שאלתך, אתה מוצא בזה קשיות עורף. – ידבר או ישתוק או ישחק – אתה תתמרמר: “בפני בעל הבית! ועוד בפני ראש המשפחה!” – למה אתה צועק וזועם? למה אתה תופס את הרצועה באמצע הסעודה בעבור שהעבדים מפטפטים, אבל במקום אשר ההמון מתכנס לאספה אין שתיקה מוחלטת מצויה? הכי ניתנו לך האזנים רק למען תשמע מנגינות נעימות וקול זמרה ערוכה במתיקות? הלא גם להקשיב לקול שחוק ובכי, לדברי חנופה וריבות, לדברים קשים ומעציבים, לקול בני אדם, לגעית בהמות ונביחת כלבים הן עשויות. למה אתה מזדעזע, אדם אומלל, מפני קול עבד, מצלצול חתיכת מתכת או מדפיקה בדלת – הן אפילו אם איסטניס אתה, הנך צריך לשמוע גם את הרעמים.

מה שאמרתי לענין האזנים, הוא הדין לעינים שהן נפגעות וסובלות על נקלה עלבון כשאינן מחונכות כהוגן. הן נתקלות ברבב ובקצת לכלוכית, וכשאין כלי־הכסף נוצצים כל כך או כלי־הבדיל אינם ממורטים. העינים הללו שאינן סובלות מראה רצפּת־שש בלתי מזהירה בצבעים שונים ומשופשפה בעמל שאינו פוסק, ושאינן יכולות לראות שולחן בלתי מפואר בגווני העץ, והמשתוקקות להשתעשע בבית רק במחזה זהב וכל כלי חמדה – הנה בחוץ הן רואות במנוחה שלמה את הסימטות העקוּבּות והמטונפות, וסובלות מחזה רוב הולכי הדרכים בבזיונם, וקירות הבתים המקולקלים, הבקועים והעקומים. ומפני מה משפטם שונה, ובחוץ אין מעליב אותם מה שמרגיז אותם בבית? הלא רק בעבור כי מחשבותיהם שם יותר נוחות ומתוּנות ובבית הן יותר זועפות ורגזניות.

לו

את כל החושים אפשר להרגיל לגבורה, כי מן הטבע הם עשויים להתחנך, אם רק רוח האדם חדל מלהשחית אותם; לכן צריכים לדרוש ממנו על זה יום יום דין וחשבון. סכסטיוס היה רגיל לעשות כן, אשר בסוף כל יום, כששכב לנוח על מיטתו, דרכו היה לשאול את עצמו: איזה מחלאי נפשך ריפאת היום? באיזו מידה מגונה נלחמת? כיצד תיקנת מעשיך? – הכעס יחלש ויתרופף אם יֶדע שיעמוד בכל יום לתת דין לפני שופטו. היש לך דבר יותר יפה מן ההרגל הזה, לחקור במעשה יום יום? ומה נעימה השינה אחרי חקירה ודרישה כזאת, מה שלוה ועמוקה ומנוקה היא, אחרי שנתנה הנפש שבח או תוכחה לעצמה כמו עֵד ודיין נסתר לדרכה ופעולותיה!

אני משתמש ביכולת זו ונעשה בכל יום שופט לנפשי. כשכבר הסירו את המנורה מנגד עיני, ואשתי היודעת כבר את מנהגי חדלה מדבּר, אני בודק בטובו של היום כולו ושוקל את מעשי ואת דברי בו. אינני מסתיר דבר מעצמי ואינני דולג על שום דבר. למה אירא מפני אחת משגגותי, אם יכול אני לומר לנפשי: הוה זהיר שלא תוסיף לעשות כן; בפעם הזאת אני סולח לך! בשעת הויכוּח ההוא דיברת קצת כאיש נרגן; אל תוסיף להוָעֵד עם אנשים נבערים; מי שלא למד מעולם, הוא גם לא יחפוץ ללמוד עוד. את פלוני הוכחת בדברים יותר קשים משהיית צריך! באופן זה לא תיקנת אותו ורק העלבתו. לעתיד עליך להשגיח לא רק שיהיה דבר־אמת מה שאתה אומר, כי אם גם שיוכל השומע לקבל את האמת ההיא. אדם טוב אוהב את התוכחות¹⁶⁰, ובמידה שטבע האדם גרוע, כן יקשה לו לסבול את המתקן אותו.

לז

שמא אֵירע כי בשעת סעודה פגעו בכבודך מהתלות של מסוּבים או דברים אשר הטיחו כנגדך: זכור כי עליך להתרחק מחברת אנשים פחותים. החוצפה מתרבה ביותר במשתה היין, אם לבני אדם הללו כבר בהיותם בלתי שתויים חסרה הבושה. שמא ראית את ידידך כועס על שומר הפתח בבית עורך דין או בבית אחד העשירים על אשר לא נתן לו להכנס, ומלאת בעצמך חימה על העבד השפל הזה. אולם, הכדאי לכעוס על כלב קשור בשלשלת? גם מי שמרבה לנבוח, מתפייס כשזורקים לו מה לבלוע. סור משם ומַלא שחוק פיך! על נקלה יתגאה בן־אדם זה, בעבור שהוא שומר הסף במקום שרבים נדחקים בעניני ריבות; על נקלה יראה עצמו האדון ההוא, השוכן בתוך הבית, מאושר ומרומם, ויחשוב זאת לסימן לאשרו וגדולתו, כי קשה להכנס בשערי ביתו. הוא אינו משים אל לבו, מה גרוע הוא לשכון אחורי שער בית אסוּרים.

חשוב בלבך, כי כמה דברים צריך אתה לסבול. מי הוא זה שיתפלא על שהוא סובל קור בחורף או מחלת הים באניה או על שהוא נדחף בחוץ? יש אומץ בנפש לעומת כל דבר שהתעתדה לקראתו. – אם לא הושיבוך במקום הראוי לפי כבודך, אתה מתחיל להתרעם על בעל המשתה, על המזמין אותך וגם על מי שהקדימו אותו עליך. סכל! מה בכך באיזה חלק מהמיטה אתה מסב? הכי הכר יכול להגדיל כבודך או להפחית ערכך¹⁶¹ – או נתת עיניך באדם אשר דיבר רעה על כשרונותיך. התוּכל לחשוב, כי הדין נותן כן? הן לפי זה צריך המשורר אֶניוס¹⁶² לשנוא אותך, אם אינו נעים לך, והורטנזיוס יהיה לך לצורר, וציצרו ישמור לך איבה, בעבור שאתה שוחק על חרוזיו. הן אם אתה מבקש משרה, עליך לקבל במתינוּת את הסכּמות הבוחרים בך.

לח

אם גרם לך אדם בזיון – הכי גדול הוא ממה שאירע לפילוסוף הסטואי דיוגנס¹⁶³? – היה מעשה כי בשעה שדרש זה על הכעס עמד איש צעיר חצוף וירק בפניו. כחכם־לב קיבל את הדבר בנחת ויאמר: “אמנם אין אני כועס, אבל ספק אצלי, אם אין מן הצורך לכעוס על זה”. – הרבה יפה מזה עשה קאטו שלנו. פעם אחת, כשהיה דן בדבר משפט, עמד לנטוּלוּס, אדם אשר גם מדורות קדומים לא נודע כמוהו טרחן וגס רוח, ויירק במצחו רוק שמן ואגור ברוב כוח מפיו. אבל זה הנגיב רק את פניו ויאמר: “אני נכון להעיד בפני כל אדם, לנטולוס, כי שקר דוברים כל האומרים שאין לך פה!”¹⁶⁴

לט

הנה עלה בידינו, נובאטוס, לשכּך את נפשנו, כדי שלא תתרגש מכעס או שתתגבר עליו. אבל צריכים אנו לחשוב גם איך להקל חמת אחרים. לא רק בריאות לנפשנו אנחנו מבקשים, כי אם גם להביא מרפא.

בראשית התחוללות הכעס אין אנחנו מרהיבים להתיש כוחו, כי חרש הוא ואינו שומע לדברי שכל. ניתן לו פנאי. במשך ההפסקות תוכלנה סגוּלות להביא תועלת. כל זמן שהעינים צבות לא נוכל למשש בהן, כדי שלא נעורר אותן עוד יותר המדוה הקפוא שבהן; כן גם לענין שאר התנועות המשונות בשעה שהן מתגלות. בתחילת כל מחלה – המנוחה קצת רפוּאה. – אם תאמר: “מה תועלת יש בסגולתך אם היא משכּכת רק את הכעס החדל מעצמו?” – ראשית היא מועילה, שימהר לחדול; שנית היא מגינה, שלא ישוב. וגם את ההתפרצות אשר לא נרהב להחליש נוכל להכזיב: מרחיקים אנחנו את הכלים שמשתמשים בהם לנקמה; מתראים כמשתתפים בכעס, כעוזרים ומסכימים לרגשי העצב למען תגדל השפעתנו להביא עצה. קושרים מתינות במתינות¹⁶⁵, וכמבקשים עונש יותר גדול, עושים שהעונש המכוּון ידחה לפי שעה. בכל האמצעים פועלים על הרתיחה שתשתקע. ואם קשה היא ביותר, נתפוס את מי שאינו נוח לרצות ברגש הכבוד או המורא. אם אינה קשה כל כך, נתחיל בדברי שיחה ונספר ענינים נעימים או מפליאים, למען הטות אותו על ידי תאבות־דעת לצד אחר. אמרו עליו על רופא אחד שהיה צריך להביא ארוכה לבת־מלך ולא יכול לעשות זאת בלי חיתוך בברזל. מה עשה? אחרי אשר חימם קצת את השד הצבה, תחב בה את הסכין שהיה מכוסה בספוג. לו הקריב אותו בגלוּי, היתה העלמה מתקוממת כנגד החיתוּך לרפואה, אבל כיון שנעשה הדבר מבלי שחיכתה לזה, סבלה את הכאב. לפעמים אי אפשר לאדם להרפא בלתי אם כשהוא מרומה.

מ

לאחד תאמר: הזהר שלא יהיה קצפך לשחוק לאויביך! – לאחר תאמר: הזהר שלא יפחות בלב רבים רגש־הכבוד שרוחשים לאומץ רוחך ולגבורתך. אמור: “בחיי ראשי, אני מתרעם מאד וכמעט שלא אוכל נשוא את עצבי; אבל צריכים לחכות, בודאי ימצא את ענשו. שמור הדבר בלבך; כשיזדמן, תשלום לו גמולו במתינות”. אבל לייסר את הכועס ולהתנגד לו אי אפשר מבלי להגדיל את חמתו. באפנים שונים תוכל להשפּיע עליו ובדברים נעימים – אם לא שאתה אדם גדול ותוכל להכחיד חימה כדרך שעשה זאת אבגוסטוס האלוהי. אצל וודיוס פוליון היה מסב בסעודה, ואחד מן העבדים שבר כלי של בדולח. פקד וודיוס שיסחבו אותו למיתה ויהרגוהו באופן בלתי רגיל: נצטווּ להשליך אותו למאכל לדגים הגדולים אשר שטו שם באגם המים. היה אפשר לחשוב, שיצאה פקודה זו מתוך גאוה, אבל באמת היתה רק מתוך אכזריות. נמלט הנער ויתנפל לרגלי הקיסר ולא התחנן לשום דבר רק שימיתוהו באופן אחר ולא יתנוהו למאכל לדגים. הקיסר התרגש על ידי האכזריות המפליאה הזאת ויתן צו, שלא יגעו בעבד, אבל ישברו בפניו את כל כלי הבדולח וישליכום לאגם. כן חשב הקיסר לנחוץ לייסר את ידידו; הוא היטיב להשתמש בכוח שהיה בידו. אתה יושב בסעודה ומפקד שידונו אנשים במיתה משונה. ברציחה בלתי רגילה? בעבור אשר כוסך נשברה, יקרעו בני־מעים מבטן אדם? כה נכבד אתה בעיניך, עד אשר לעיני הקיסר אתה דן אדם להריגה?

מא

אם יש למי שיהיה הכוח לזה, שייסר את הכעס מגבוה – יעשה כן בלי לחוס, אבל רק כשזה מתגלה באופן שסיפרתי, בפראות, באכזריות שואפת לדם – כעס שאין לו תקנה, אם לא בכוח מרומם ונעלה עליו¹⁶⁶. –

עלינו להביא שלוה לנפש. זאת נשיג על ידי מחשבה מתמידה בתורת־מוסר מועילה, על ידי התנהגות ישרה והדרכת הרוח להשתוקק רק למה שהוא ראוי לתפארת. דיוֹ לאדם בהכרתו הפנימית לעצמו, אין אנו רשאים לפעול בשביל תהילה מאת אחרים. תצא לנו רעה ממעשינו, ובלבד שנהיה ראויים בשבילם לטובה!

“אבל הרי ההמון מפאֵר את עזי־הנפש ונותן כבוד לאמיצי הלב, ואת שלוי־עולם הוא חושב למתרשלים!” – אפשר כי כן הוא בהשקפה ראשונה. אבל אחרי שמתברר לו מתוך ההתנהגות במדה שוָה בחיים כי רק אהבת־שלום היא ולא חולשה, העם הזה בעצמו מכבד ומעריץ אותם. לכן אין שום דבר מועיל ברגש המכוער והמלא־איבה ההוא, אבל יש בו כל דבר רע, מן החרב ומן האש. את הבושה הוא רומס לארץ, וברציחה הוא מגאֵל את ידיו ואברי ילדים רטושים הוא מפזר. אין מקום פנוי נשאר לו מחטאת, אין דעתו לבקש תהילה ואין לו מורא מפני הכלימה, אין לו כל תקנה בשעה שהקצף מתאבן ונעשה לשנאה כבושה.

מב

נעביר נא מקרבנו עוון זה, נטהר את רוחנו ונעקור מן השורש את המידות המגונות, אשר אף אם רק קימעה קימעה הן מתחוללות מאיזה מקום, הן חוזרות ומשגשגות. לא להחליש את הכעס נתאמץ, כי אם לבער אותו כולו. מה יש להחליש בדבר שהוא כולו גרוע? גם יכול נוכל, אם רק נשתמש בכל כוחנו.

גם שום דבר לא יועיל כל כך כזכרון יום המיתה¹⁶⁷. יאמר אדם לעצמו וגם לאחרים: מה יצא לנו מזה אם נקצוף איש על רעהו, כאילו לנצח ימי חיינו, ובינתיים נבלה לריק את שנותינו הקצרות כל כך? מה יצא לנו מזה, אם את השעות, אשר אפשר למלאות בתענוגים ישרים, נכלה במה שנגרום יגון ועינוּיים לאחרים? אין כדאי לאַבד הטובה הרבה, ואין לנו פנאי רב כל כך בחיים, שנחַסר אותו. למה אנחנו קופצים למלחמה? למה אנחנו שואפים לקרבות? למה אנחנו שוכחים חולשתנו ומזדיינים בשנאה עצומה, ובעוד אנחנו בעצמנו כחרס הנשבר נרוץ לשבור אחרים? את רגשי־שנאה הללו, שאנחנו נושאים בחיקנו מבלי להתפייס, תבטל פתאום הקדחת או מחלה אחרת שתתנפל על גופנו. בין שני הצוררים היותר קשים מהרה יפריד המות! למה אנחנו רוגשים וממלאים את החיים שאון ובהלה? הן מעל לראשנו מרחפת הגזרה הנסתרה¹⁶⁸, צועדת ומתקרבת היא, והימים שאבדנו מובאים לנו בחשבון. באותה שעה אשר יעדת למות אדם אחר, אפשר כי בה הגיע הקץ לחייך.

מג

הכי לא טוב יותר לקבץ את ימי החיים הקצרים ולעשות אותם נוחים לך ולשאר בני אדם? למה לא תעשה אותך אהוב לכל אדם בימי חייך ויהיה זכרונך חביב גם אחרי מותך? למה אתה זומם להשפיל את כל מי שמתנשא עליך ביותר? למה אתה משתדל להראות תקפך ולהבעית את המתקומם עליך, אם הוא שפל ונבזה וגם נמאס ושנוא על הגבוהים עליו? למה אתה כועס על העבד, על האדון, על המלך, או על מי שחוסה בצלך? חכה נא מעט! הנה המות בא, ותהיו שוים בפניו. – רגילים אנחנו להשתעשע בבוקר במחזה המשחקים אשר בזירה, כשהשור מסתבך בדוב ועושה עמו קרב; אחרי אשר הרבה האחד לענות את רעהו, בא מאחוריהם ההורג וממית את זה ואת זה. הלא כן גם מעשנו בעולם. אנחנו מתנפלים על מי שהתעבר בנו, בעת אשר על המנצח ועל המנוּצח אורב קץ החיים. נבלה נא בהשקט ושלוה את ימינו המעטים שנשארו לנו על אדמות! אל תהי שנאת שום איש רובצת על גויתנו המתה. לפעמים ריב נפסק מפני שאון שרפה שהתחוללה בשכונה, ויש אשר שודד ועובר אורח נפרדים מפני חיה רעה שקפצה עליהם פתאום. אין פנאי לטפל בסכנות קטנות, במקום שצץ פחד סכנה גדולה. למה המלחמה והרדיפה? המבקש אתה, למי שכעסת עליו, רעה יותר גדולה מהמות? הוא יבוא עליו, מבלי שתעשה דבר. הן יגיעך לריק: אתה חפץ לעשות מה שעתיד להיות מאליו.

או אומר אתה: “לאו דוקא להמיתו אני חפץ, כי אם לגרום לו עונש גלות או חרפה או נזק”. אבל אני סולח יותר למי שמבקש לשונאו מכת רצח, מאשר למי שמבקש לו אבעבועות¹⁶⁹; כי לזה אין נפש רעה כל כך כמו שדעתו קצרה. – אבל אם ענויים קשים או קלים אתה דורש בשבילו – מה מעטים הם הימים, אשר יסבול הוא את העונש או אשר אתה תתענג על זה? בעוד שאנחנו מושכים את חפצנו, רוחנו יוצאת מקרבנו.

כל זמן שאנחנו חיים בין בני אדם, נשתלם נא באנושיוּת¹⁷⁰. אל נא נגרום פחד ולא סכנה לשום אדם. נבוז נא לכל נזק, לכלימה וחרפות ועקיצות, ובאומץ רוח נשא נא ונסבול גם הדברים הקשים החולפים. התעיף עיניך – כמו שרגילים לומר – או תביט מאחריך – והנה חיי הנצח הגיעו.

מבוֹא

זמן כתיבת הספר: הספר הזה חוּבר שנים אחדוֹת אחרי מות קליגוּלא, אוּלי בשנת 49 לסה"נ, בימי הקיסר קלודיוס, אחרי אשר בהשתדלות הקיסרית אגריפינא הוּשב סנקא מגלוּתו באי קורסיקה והופקד למורה לנירוֹן בנה. הוא ערוּך אל פולינוס, אבי פולינא אשתו או אחיה, שהיה גזבר על האוצרות ומשכיר הדגן במדינת רומי (פרק י"ח).

יש מקדימים חיבוּרו לסוף ימי גלותו, מפני שהוא מזכיר את ההר אבנטינוס כשעודנו מחוץ לעיר רומא (י"ג). והקיסר קלודיוס בשנת 49 בהרחיבו העיר הכניסו לתוך התחום; וגם מפני שהוא מדבר (ב) כנגד “העבדות־מרצון” כאיש חפשי מכל משרה. אבל אין הנימוקים האלה מכריעים, כי ענין אבנטינוס מובא רק לדוגמא ממחקרי קדמוניות וההערה על העבדות מצטרפת לרעיונות כלליים. מצד אחר ידוע כי פולינוס נעשה לממלא מקומו של טורניוס (הנזכר בפרק כ') וזה בשנת 48 עדיין החזיק במשרתו לפי טציטוס (קורות השנים י“א, ל”א).

תוכן הספר: מדוּבר בו על ערך החיים ומידתם. חכמים רבים התאוננו על אשר חיי אדם קצרים. כבר סלוּסטיוּס הגיד (בפתיחה לספרו על מלחמת יוּגורטהא) כי באמת מספּיקים החיים למי שניתן השכל להשתמש בהם לתהילתו ולכבודו ואינו מבזבז אותם בתאווֹת שפלות. סנקא גם הוא מוכיח, כי אנחנו המקצרים את חיינוּ בשקידה על הבלים (א–ג. כעין זה גם במכתב א' ממכתבי המוּסר). דוּגמאות מאנשים מפורסמים וּמבזבוּז החיים מוכיחות, כי לחיות כהוגן הוא דבר הצריך לימוּד (ד–ז). הטרדות, העסקים והבטלנוּת והמשחקים מקצרים החיים (ח–יג). כנגד זה העוסקים בחכמה מאריכים ימיהם (יד–טו). הדברים על רוממוּת החכמה ועל התוכן והתפארת, שהיא נותנת לחיים, הם (כמה הגיונות דומים לאלה של חכמי־ישראל מזמן המשנה) מהיותר יפים שבספרוּת המוּסרית־העולמית. הרבה דברים, שאינם מן הענין, מזכירים מאורעות היסטוריים ומתארים ירידת התרבות והתנוונות המידות בימי הקיסרים ברומא.

עַל קֹצֶר הַחַיִּים

א

חלק גדול מבני אדם, פולינוס יקירי, מתאונן על דבר רע שבטבע: כי לזמן קצר נוצרנוּ; כי מידת העת הנתוּנה לנו כה ממהרת לכלות, כה חשה לחלוף, עד אשר – חוץ מאנשים מעטים מאד – בדרך כלל חיי אדם כלים בעוד שהוא עושה ההכנות לחייו. ועל המעשה הזה, שחושבים לרעה כללית, נאנחים לא רק הפחותים בעם וההמון הגס, כי גם אנשים מהוללים התעוררו ונשאו עליו קינה, הלא מכאן מוצא פתגמו של הגדול ברופאים: "החיים קצרים והאומנות ארוכה"¹. מכאן גם התקוטטוּת אריסטוטלס בטבע ואמרו דבר שאינו לפי ערך חכם שכמותו: כי עווּת הדין הוא מצד הטבע, אשר הפליג כל כך בטובת הבהמות ויתן להן אורך ימים עד לחמש מאות ועד לאלף שנה, ולאדם אשר למעשים רבים וגדולים נוצר החיש כך את קץ החיים². האמת היא כי לא זמן חיינו קצר, אבל רב הוא מה שאנחנו מאבדים ממנו. אריכוּת ימינוּ מספּיקה והיא נתוּנה לנוּ כדי להשלים הדברים היותר גדולים, אם רק משתמשים אנחנו בה היטב. אבל אם החיים נמוגים על ידי בזבוז ומחסרון השגחה, אם אין משעבדים אותם לדבר טוב, אזי מרגישים אנחנו, בשעה שההכרח האחרון דוחק, כי ימי חיינו חלפוּ להם, מבלי שראינו אותם זזים והולכים.

כן הדבר; לא חיים קצרים נחלנו, כי אם אנחנו המקצרים אותם, ולא דלים אנחנו בזמן כי אם ותרנים בהוצאתו. כמו שנכסים עצומים נסיכיים, אם התגלגלו לידי בעל־בית גרוע, תיכף הם מתמזמזים, בעת אשר הנחלה היותר מצומצמה בבואה לרשות שומר טוב היא מתרחבה ומשתבחת, כן רב המרחב בזמן חיינו לכל מי שמפקח עליו היטב³.

ב

למה נתאונן על הטבע? הוא התהלך עמנו בחנינה. החיים ארוכים הם, אם תדע להשתמש בהם. יש מי שלא ישבע מאהבת ממון, ויש קשור בשקידה עסקנית לעבודות שאינן צריכות, יש סובא את יינו ויש נרדם בעצלוּתו, יש מתיגע ברדיפת כבוד תלוי תמיד בדעת אחרים, ויש נבהל להון, אשר התשוקה להרויח במסחר מושכת אותו לסבב ארצות וימים. יש מעוּנה מאהבת מלחמה ומבלה ימיו בצפיתו על סכנת אחרים או בפחדו מפני סכנת עצמו, ויש מאבד כוחותיו בעבדוּת־מרצון לאדונים שאינם מכירים לו טובה. רבים טרוּדים מאד בדאגתם להצלחת אחרים או לגורל עצמם, ויותר רב עוד מספר האנשים אשר אין תכלית נכונה לנגד עיניהם ותהפוכת רוחם וקלוּת דעתם אינה מוצאת נחת בעצמה ומטלטלת אותם מנתיבה לנתיבה בחייהם. יש גם שאינם מישרים להם כל מסלול בחיים, ובעודם נרדמים ומפהקים מגיע קץ ימיהם, עד כי ביחס אליהם נראה לי כדבר אמת מה שאמר המשורר הגדול בסגנון נבוּאי⁴:

“אֶת הַחֵלֶק הַקָּטָן מֵחַיֵּינוּ אֲנַחְנוּ חַיִּים.”

אמנם החלק הנותר איננו חיים כי אם זמן בלבד.

מכל צד דוחקם היצר הרע⁵ ואינו מניחם להתאושש ולהעיף עין על האמת, כי אם משפיל מבטם ומכונן אותו אל התאווֹת. לא ניתנה להם רשות לשוּב לתוך עצמם ולהתבונן בנפשם. אם מוצאים הם לפעמים קצת מנוּחה, הרי זה כמו בתהומות ים, כשהטלטוּל נמשך גם אחרי עבור הסערה, כן גם מתאוותיהם אינם מגיעים לשלוָה ודממה.

התחשוב שאני מדבר על האנשים, אשר לדעת הכל הם ברעה? צא וראה את האנשים אשר הכל סובבים אותם כמצליחים! הם נחנקים בהצלחתם. כמה הם, אשר עשרם נעשה להם לגזירה קשה; כמה הם המליצים הרוכשים יום יום כבוד בשאר רוּחם ומשלמים אותו בדם התמצית; כמה הם אשר מרוב רוות תענוּגים דלו וחורוּ פּניהם; כמה הם האדירים אשר מבקשי טובתם המרובים אינם מניחים להם רגע של פנאי. העביר נא לפניך את כל אלה מקטון ועד גדול.

הנה המבקש לו מליץ יושר והנה המבוקש; הנה השרוי בצרה, והנה העומד למגן בעדו, והנה הדן את הדין אין גם אחד מהם ברשות עצמו. כל אחד מקריב עצמו לטובת אחר. – צא ושאל על דבר האנשים, אשר שמותיהם נלמדים בעל פה; תמצא כי רק זה ההבדל ביניהם: האחד עבד לזה, השני לאחר; אין אף אחד קנוי לעצמו⁶.

עוד זאת טפּשוּת יתירה: יש מתמלאים קצף, מתאוננים על חרפה אשר גללו עליהם גדולים מהם, כי לא היו חפשים בשבילם כשרצו לבקר בביתם. איך יעיז איש להתאונן על גאות איש אחר כנגדו, אם הוא בעצמו אינו חפשי לנפשו? האיש ההוא, יהיה מי שיהיה, אף אם חצוף הוא לעומתך, לפעמים הראה לך אות כבוד והטה אזנו לדברך; אבל אתה בעצמך עוד לא כבדת את נפשך להשגיח בה ולשמוע בקולה. לפי זה אין לך גם רשוּת לזקוף את שקידתך⁷ על חשבון אחרים, כי גם בעבודתך לא היית חושב כלל להיות מסוּר להם, כי אם להפטר מרשות עצמך.

ג

אם יתכנסו כל המשכילים המזהירים ויתבוננו בדבר זה, לא יוּכלוּ להשתומם דיים על הערפל הנפלא המכסה מוחות בני אדם: הם לא יסבלו לעולם שיכנסו זרים בגבוּל אחוּזתם; בהתפּרץ קטטה קטנה על הסגת גבוּל הם ממהרים להחזיק באבן או בכלי זין – אבל לתוך חייהם הם מרשים הכניסה לזרים, ולא עוד אלא שמכניסים בעצמם את הבאים לנשל אותם מנחלתם. אין אדם נמצא, שיחפוץ לחלק את מעותיו לאחרים – אבל לכמה אנשים הוא מחלק את חייו? קמצנים הם בשמירתם את הון ביתם, אבל בנוגע לבזבוז הזמן הם נעשים הפּזרנים היותר גדולים בדבר אשר קימוצו תפארת לאדם.

נקח נא למשל מתוך ההמון את אחד הזקנים ונאמר לו: “רואים אנחנו שהגעת כבר לשׂיבה מוּפלגה. הנה בן מאה שנה אתה ויותר. נס נא לתת דין וחשבון משנות חייך: הגידה נא כמה מן הזמן נטל ממך בעל חוב, כמה נטלה אהוּבתך, כמה נטל המושל⁸, כמה נטלו החוסים בצלך; כמה עבר במדנים ביתיים, כמה באזהרות וענשים לעבדים, וכמה בסבוּב ברחובות העיר לצרכי המשרה. הוסף על אלה את החלאים אשר הבאת עליך בעצמך, והוסף את זמן הבטלה: תמצא כי מספר ימיך פחות הרבה ממה שאתה חושב. העלה עוד בזכרונך, כמה פעמים היית נבוך, מה לעשות; כמה הם הימים אשר עברו עליך כפי שקבעת מראש, מה מעט הזמן שנהנית בו מעצמך או שהיתה בו חזוּת פּניך כתיקוּנה⁹ או שהיית בו בלי פחד, מה היא המלאכה אשר השלמת בחיים ארוכים אלה, כמה ידים משמשו בחייך ופחתו מהם מבלי שהרגשת באבידתך; כמה נטלו מזמנך יסורי־הבל, שמחת־שוא, תשוּקה כוזבה ושיחת חנוּפה, ומה מעט הוא מה שנשאר לך אחרי כל אלה – אז תבין שאתה הולך למות בעוד אשר לא בגָרתּ!”

על מה איפוא יש להתאונן? על שאתם חיים כאילו נתוּנים לכם חיי עולם! אין אתם מעלים במחשבתכם מה זעוּמה מידתם, אינכם מתבוננים כמה עבר כבר מזמן חייכם, אתם מבזבזים כשואבים מתוך סאה מלאה וגדוּשה, בעת אשר אפשר כי היום הזה עצמו, שאתם נותנים במתנה לאדם או לענין אחד, הוא האחרון בחייכם. כמו אנשים בני תמוּתה אתם מפחדים מכל דבר, אבל כקיימים לעד אתם מתאוים לכל דבר. – תשמע רבים אומרים: “כשאגיע לשנת החמשים אפרוש לישב בשלוָה”; “שנת הששים תתן לי דרור מחובות עבודתי”. אבל ממי אתה מקבל ערובה, שיארכו ימיך? מי הוּא המחוּייב לסדר הדברים בעתיד באופן שאתה מקוה? ולא בוש תבוש, אם רק את הפרורים הנותרים מן החיים אתה מניח לעצמך, וכי לצרכי הנפש היקרה אתה חוסך רק את אותו החלק מן הזמן אשר לא יצלח עוד לשום דבר אחר? האם לא שעה מאוּחרת היא להתחיל לחיות, כשצריכים כבר לגמור? מה רבה הסכלוּת, לשכוח את המות האורב לאדם ולדחות לשנת החמשים או הששים עצה ותושיה, כדי להתחיל את החיים [הרצויים] מן הגבול, אשר מעטים הם האנשים המגיעים אליו!

ד

לפעמים תשמע מפי אנשים תקיפים ורמי המעלה הברה יוצאת, שהם מבקשים להם מנוּחה, משבחים אותה ומעלים אותה על כל הקנינים אשר רכשו. לעתים הם נכספים לרדת מראש הפסגה, אם רק אפשר בלי סכנה. כי גם כשאין דבר סוחף ומפוצץ מבחוץ, ההצלחה נושאת בקרב עצמה את הנטיה לחורבנה¹⁰.

הקיסר אבגוסטוס האלוהי¹¹, אף על פי שהשפיעו עליו האלהים טובה יותר מעל כל אדם, לא חדל מהתפלל, שיגיע למנוּחות ושישתחרר מעבודת הממשלה. תמיד היה חוזר על דבר זה, שהוא מקוה להשיג פנאי לנפשו. בנחמה נעימה זו – אשר אמנם נשארה כוזבה שעשע את נפשו בהיותו טרוּד בעסקיו, כי יבוא יום שיחיה לעצמו. באחת מאגרותיו אשר שלח אל הסינאט, בחפצו להבטיח כי מנוּחתו לעתיד לא תהיה ריקה מכבוד ולא תתנגד לתהילתו בימים שעברו, מצאתי את הדברים האלה: “נקל יותר למלאות חפץ כזה דרך יפה, מאשר להבטיחו. אבל אותי דוחפה התשוּקה להזמן ההוּא שאני מקוה להגיע לו, עד אשר, בהיות השמחה על התגשמוּת תקותי מאחרת לבוא, אני מקדים להתענג בנעימת הדברים אודותה”. דבר כה נעלה היתה לו המנוּחה מן העסקים, עד אשר מבלי יכולת להשיגה עוד בפועל, השתעשע בה במחשבה. האיש אשר ראה לפניו הכל תלוּי בחסדו, המושל אשר בידו היתה הצלחת אנשים ומדינות, חיכה ברב ששון ליום ההוא, אשר בו יפשוט את אדרת גדוּלתו! מן הנסיון ידע, בכמה זיעת אפים עלתה לו תהילתו הנוצצת בכל הארצות, וכמה דאגות נסתרות היוּ תלוּיות מאחוריה. הן נאלץ היה להלחם בתחילה באזרחים, אחרי כן בחברים לממשלה, לבסוף גם בקרובים ממשפּחתו, ולשפוך דם בימים וארצות, במוקדון, בסיציליה, במצרים, בסוּריה, באסיה ובכל האיים עבר במלחמותיו וינהג את צבאותיו היגעים מהרג רב. בעוד שהכניע את תושבי האַלפּים וינצח את האויבים המפוזרים בין מדינות השלום ומרחבי המלכוּת, בעוד אשר הרחיב את הגבוּלות עד מעבר לנהרות רהינוס, פרת ודנוּב, שלפו בעיר רומא עצמה שוטנים כמוּרנַא, צפיו¹², לפידוס והאָגנַציים את חרבותיהם כנגדו. כמעט נמלט מנכליהם של הקמים האלה, והנה בתו¹³ וכמה מן הצעירים חורי הארץ, אשר היו קשורים בה בתזנותיה כמו בשבועת אמוּנים, מביאים בהלות על ראשו הכפוּף מזקנה; אשה נוראה ביותר על ידי בריתה עם אנטוניוּס. כאשר אך עשה הניתוּח בגוּפו והסיר את המכות הטריות הללו יחד עם האיברים, והנה חדשות במקומן. כמו מתוך גויה כבדה מלאה דם, פרץ כפעם בפעם נגע ממקום אחר. על כן ביקש מנוּחה לנפשו, כל תקוָתו וכל הגיגו כונן למטרה זו ורק בזאת נחה דעתו. זאת היתה תוחלת איש, הרגיל למלאות משאלות אחרים.

ה

מרקוס ציצרו היה מטולטל בין אנשים כקטילינא, קלודיוּס, פּומפּיוּס, קרסוס – קצתם אויבים גלוּיים וקצתם אוהבים שאין לבטוח בהם, התנודד יחד עם הרפּוּבּליקה והתאמץ להחזיק בה בימי נווּלה, אחרי כן התרחק ממנה, לא מצא נחת בימי אשרו ולא עוז לשאת את ימי הרעה. כמה פעמים אֵרר בעצמו את משרתו בתור קונסוּל, אשר בצדק הרבה לפארה ולשבחה לפני זה? איך הוּא מעורר קינה באחת מאגרותיו לאַטיקוס, בעת אשר פומפיוס האב כבר היה מנוּצח והבן עודנו מתאמץ להגביר חיילים בהיספּניה? “אתה שואל. מה אני עושה פה?” – הוא אומר – “בטוסקולום שלי אני יושב, חצי־בן־חורין”. הוא מוסיף עוד דברים בתלוּנה על הימים הראשונים, בזעף על ההווה וביאוּש על העתיד. חצי־בן־חורין מכנה עצמו ציצרוֹ! בחיי ראשי, איש חכם לא ישפּיל עצמו להקרא בשם בזיון כזה וגם לא יהיה חצי־בן־חורין, בהיות החירוּת בשלמוּתה ותקפה שלו, בהיותו בלתי־תלוּי, עומד ברשות עצמו וגבוה מאחרים. מי יוּכל להיות למעלה ממנו, אם הוא למעלה מהמזל¹⁴?

ו

ליויוּס דרוזוס¹⁵, איש חרוץ וכביר ברוּחו, אשר התקשר באגוּדה תקיפה בארצות איטליה ומבלי חזות מראש מוצא דבר השתתף בהצעת החוקים החדשים ובסכסוּכים של הגראכים, כשלא היה אפשר לו להמשיך פעלו וגם לא היה עוד ברשוּתו לעזוב מה שהחל, היה מקלל, כפי שמספּרים, את חייו, אשר כבר בימי נעוּריו היו חסרי מנוּחה, ואמר: “אני לבדי הגבר אשר גם בילדוּתי לא זכיתי מעולם לימי חופש”. כי בהיותו עוד צעיר לימים ולָבוּש מעיל־נער¹⁶ העיז כבר להמליץ בפני שופטים לטובת נאשמים ולהפוך בזכוּתם בשער־המשפּט בדברים כה נמרצים, עד אשר כמה פעמים השפּיע על מוצא הדין. הכי לא היתה סכנה גדולה כרוּכה בחלוקת־כבוד כזו חסרת־בגרוּת? יכולים היו לדעת, כי רעה רבה לפרט ולכלל תצא מתוך עזוּת ילדוּתית כזאת. התלוּנה, שלא היו לו מעולם ימי חופש, אֵחרה המועד, אחרי אשר בתור ילד התחצף והקניט השופטים בשער. ישנם חלוּקי דעות בדבר, אם שלח יד בנפשו; כי בעקבות דקירה לתוך בני מעיו נפל מת, ולכן יש מטילים בספק אם מרצונו שם קץ לחייו, אבל הכל מודים כי כדבר בעתו קרה המעשה.

למותר הוא להזכיר שמות אנשים רבים, אשר לאחרים היו נראים כמאוּשרים, אבל על עצמם העידו עדוּת אמת, כי מהלך חייהם היה שנוּא ונמאס עליהם. אך על ידי התלוּנות הללו לא נשתנה דבר לא אצל אחרים ולא אצל עצמם; כמעט התמלטו המלים מפיהם, שבוּ תאוות לבם למשול בם כפי הרגלם.

אמנם החיים, אשר אתם מבלים, לוּ גם אלף שנים יארכו, מאד יצטמצמו במידתם. בפני חטאיכם גם דורות לאין סוף חיש יתעופפו, ומן ההכרח הוא, כי משך הזמן הזה, אשר הטבע קובע מהלכו וביד השׂכל להרחיבו, עליכם יעבור במהירוּת יתירה. הלא אין אתם תופסים בו ומעכבים אותו ואינכם שמים שום מעצור למרוּצתו המהירה יותר מכל, כי אם נותנים אותו לחלוף כדבר שאין צורך בו ואשר נקל למלאות חסרונו!

ז

בשוּרה ראשונה אני מציג כאן את המבלים ימיהם בשתיית יין ובתאוַת בשרים. עסקיהם של האנשים האלה הם היותר נבזים. האחרים, אף אם דמיונות הבל של כבוד ותהילה מושכים אותם, הן בדרך יפה הם תועים. אם תלך ותחשוב לי את הקמצנים, את הרגזנים, את בעלי הקטטות והמלחמות – כל אלה חוטאים כדרך גברים; אבל המשועבדים ליצר הרע של עריות, כשלונם איננו של כבוד. צא נא בעקבותם וראה שימוּש זמנם: כמה הם מבלים בתחבוּלות, כמה במארב־עגבים, כמה בפחד, כמה בדברי חנופה שהם אומרים ושהם מקשיבים, כמה בערבונות שלהם ושל אחרים, כמה בחגיגות־משתה – שהן עבודות בפני עצמן – ותמצא כי תענוגיהם אלה, אשר הם גם יסוריהם, אינם מניחים להם לשאוף רוּח. מלבד זה הרי ידוּע לכל, כי אדם טרוּד ברוּחו אינו מסוּגל להתעסק בשום דבר כהוגן, לא במליצה ולא במדעים חפשים, כי הנפש המבולבלה אינה מקבלת לתוכה דבר ואת כל אשר תוחבים בה היא מקיאה ופולטת. פּחות מכל, יוּכל אדם טרוּד לחיות, כי אין לך מדע יותר קשה מזה. למלאכות אחרות ישנם מורים רבים בעולם, ויש גם אשר אפילו תינוקות למדו אותן ונמצאו מושלמים בהן עד כדי להורות אחרים; אבל לחיות – הוא ענין של למוּד לכל החיים¹⁷. גדול מזה, ולפלא יהיה בעיניך: גם למות הוא ענין למוּד לכל החיים. היו אנשי־מעלה רבים אשר הסירו כל המכשולים מדרכם, ויתרוּ על עשרם, משרת עבודתם ותענוגיהם, ועד סוף ימיהם התאמצוּ רק להבין איך לחיות¹⁸. רוּבם של אלה חלפוּ מן העולם בהתוַדוּתם שלא הגיעוּ לתבוּנה זו – והאחרים בודאי לא השיגוּה. האמינה לי: גבר חכם ומתרחק משגיאות אנושיות יתאמץ שלא יאבד לו רגע מהזמן הנתוּן ברשוּתו, ובזה יהיוּ ימיו ארוּכים ביותר: שיהיו בכל היקפם רק שלו לבדו. אין אף חלק מהם כשדה שלא נעבד, כמקום פנוי, כדבר משועבד לאחרים. לא מצא דבר כדאי והגוּן שיתחלף לו בפנאי שלו אשר שמר כפקדון בזהירוּת יתירה; בעבוּר זה הספיק לו זמנו, בעת אשר בהכרח נשאר חסר לאנשים אשר רבים נוטלים שעות מחייהם. ואל תחשוב כי אין הללו מכירים כפעם בפעם את ההיזק היוצא להם. רבים מהם תשמע, כשנטל, האושר מכביד עליהם ביותר והם עומדים בתוך המון מקבלי טובתם ועסוּקים בחשבונות עם בעלי דיניהם ובשאר דקדוּקי־העניוּת המפוארים¹⁹ שלהם, קוראים פתאום: “אין נותנים לי ממש לחיות!”

כיצד? מי הם שאין נותנים? כל אלה שמזמינים אותך לנהל משפּטם, מוציאים אותך מרשותך. פּלוני הנאשם, כמה ימים גזל ממך? ופלוני המבקש משרה? ופלונית הזקנה המטריחה אותך בעניני קבורת יורשיה? ופלוני העושה עצמו חולה כדי להקניט את רודפי הממון האורבים לנחלתו? ופלוני ידידך האדיר המשתמש בך לא מאהבה כי אם למען התכבד בך? הבדילם נא לאחד אחד את ימי שנותיך וחשוב אותם ותמצא כי מעטים הם מאד אשר נשארו לך לבדך. יש מי שהיה נכסף למשרת קונסוּל ואחרי שהשיגה הוא משתוקק להפּטר ממנה ואומר: “מתי תעבור השנה הזאת!” – יש אשר תפקידו (בתור פראֶטור) לסַדר המשחקים להמון, ולדבר גדול חשב לו שתפּול עבודה זו בחלקו, אבל לבסוף הוא קורא: "מתי אנצל מאֵלה? " – יש אדם תקיף שמושכים אותו בשער העיר לכל צד לעשותו לפטרון, ושאון גדול סביבו אשר לא תמלא האוזן משמוע, והוא זועק: “מי יתן וידחו הענין!” כל אחד דוחף את חייו הלאה וסובל ענוּיים בהיותו נכסף לעתידות וקץ מפני ההווה. מי שמוציא כל חלק מזמנו לתועלתו, מי שמסַדר כל אחד מימיו כאילו זה כל החיים, הוא לא ישתוקק ליום מחר וגם לא יפחד ממנו. כי מה היא ההנאה החדשה שתוּכל להביא לו השעה הבאה לקראתו? הכל ידוע לו כבר, את הכל קיבל לשובע נפשו – על כל השאר יגזור עליו המזל כחפצו! חייו הם מחוץ לסכנה. אפשר שיוסיפוּ לו עוד, אבל לא יוּכלו לגרוע מחלקו, וגם להוסיף לו אפשר רק כמו שמושיטים עוד מאכל לנפש שבעה ומלאה כבר, והיא מקבלת, מבלי שהיא תאֵבה לזה.

אין איפוא רשות לומר על איש שהאריך ימים בעבור אשר שׂיבה זרקה בו או קמטים נראים במצחו. הוא לא חי ימים רבים, כי רק היה זמן רב בעולם. או התחשוב שעשה אדם נסיעה גדולה בים, אם בצאתו באניתו מן החוף טלטלה אותו הסערה לכל צד ורוּחות חזקים ומתנגדים סיבבוּ אותו בנתיבה אחת סחור סחור? הוא לא נסע הרבה, כי אם טולטל הרבה!

ח

אני רגיל להשתומם, כשאני רואה אנשים מבקשים מחבריהם להאציל להם פנאי, והללו נוחים לתת את המבוּקש מהם. אלה ואלה שמים לב רק להענין אשר בעבוּרו יבוקש הזמן, אבל לערכו בעצמו אין שם לב. מבקשים אותו כאילו אינו כלום, ונותנים אותו כאילו הוא אֶפס – הדבר היקר מכל, משתמשים בו כבמשחק ילדים! האנשים טועים בערכו, מפני שאיננו דבר גשמי ואינו נראה לעינים, בעבוּר זה נחשב הוא להם כדבר שבזול, או יותר נכון: כדבר שאין לו כל מחיר. גם גדולי המעלה באים על שכרם בפרס שנתי כשהם מקריבים בעבוּרו את עבודתם ושקידתם, אבל אין חושב את הזמן לדבר הראוי לתשלומין. משתמשים בו בפזרנוּת כמו בדבר שבחנם. אוּלם הבט נא אל האנשים ההם כשהם חולים, כשסכנת מות הולכת וקרבה אליהם, איך הם כורעים ברך לפני הרופאים! או התבונן בהם כשהם מפחדים מפני עונש מות בדין, איך הם נכונים להקריב כל מה שיש להם למען הציל את חייהם – כה גברו התהפוּכות בנטית נפשם. לו היה אפשר לאדם, כמו שהוא יכול לחשוב מספר השנים שעברו עליו, להכיר גם את מספר השנים שנותרוּ לו בעתיד – איך היו רועדים אלה, אשר סכוּם קטן נשאר להם בשנות חיים, איך היו מקמצים בימיהם! אמנם נקל הוא לסדר לחלקים גם דבר קטן, כשיש לו קצבה ידועה; אבל זהירוּת יתירה נחוּצה כדי לשמור דבר שאין אתה יודע, היכן הוא קצו. – אף על פי כן אל תחשוב שאינם מרגישים כלל, מה יקר הדבר הזה²⁰. הן לאנשים שהם מחבבים ביותר הם רגילים לומר, שהם נכונים לתת להם חלק משנותיהם. נותנים הם ואינם מבינים, איך לתת: הם נותנים באופן שאין האחרים נהנים ממה שהללו חסרים, גם אינם מכירים בעצמם בחסרונם. בעבור זה נקל להם לסבול הפסדם: הוא נעלם מהם.

אין מי שיחזיר לך השנים האובדות, אין מי שישיב לך אבידת עצמך. ימי חייך ילכו להם, כמו שהחלו; את מהלכם לא יהפכו ולא יעכבו. לא בשאון יחלופוּ, שום דבר לא יזכירך את מהירוּת החליפה, בדומיה יתעלמו. לא דבר מלך מושל ולא חסד ההמון יועיל להאריך שנותיך; כמו שקיבלו את הדחיפה מיום ראשון, כן תהיה מרוּצתן, לא תסובנה בלכתן ולא תעמודנה לעולם. תדע מה שיתרחש לך? אתה טרוד בעסקיך, והחיים ממהרים; בתוך כך יקרב המות, ולמענו תהיה צריך למצוא פנאי, לרצונך או בעל כרחך²¹.

ט

איך זה אפשר²² על דעת אנשים מתפארים בחכמתם וטרוּדים מאד בעסקיהם: למען יוּכלו להיטיב את חייהם הם מעמיסים על החיים נטל צרכים יתירים וחושבים מחשבות לימים רחוקים. אבל האבידה היותר גדולה לחיים היא הצפּיה למה שיבוא. היא נוטלת מן הימים ראשון ראשון, גוזלת את ההווה בעת שהיא מבטיחה את העתיד. מה שמכביד ביותר את החיים הוא החיכוּי, אשר על ידו אדם תלוי ביום מחר ואובד את היום הזה. הוא מכונן הגיגו למשול במה שכמוּס עוד ביד המקרה, ועוזב בינתים מה שמוּנח בידו. להיכן אתה צופה? להיכן אתה נמשך? כל מה שעתיד לבוא הוא מוּטל בספק; חיה את החיים שלפניך! הנה החוזה הגדול משורר כמו בדבר־אלהים את חרוזיו המלמדים בינה ישרה:

"מִתּוֹךְ שְׁנוֹת חַיֵּי אֱנוֹשׁ תָּמִיד הַטּוֹב שֶׁבַּיָּמִים

מַקְדִּים לַחֲלוֹף"²³

מה אתה שוֹהה ומתמהמה? הוא רוצה לומר – אם לא תחטוף, יחלוף הזמן; וגם אם תחטוף, יעבור חיש. אם כן עליך להתערב במהירוּת החליפה על ידי מהירוּת השימוּש בזמן, ולשאוב בזריזוּת כמו מתוך זרם כביר, אשר לא תמיד ישטוף. וגם בזה יפה כיון המשורר, שהוא מגנה את המחשבות לעתיד שאין לו קצבה, ולכן איננו אומר: “הטוב שבדורות אדם” כי אם “הטוב שבימים”. איככה אתה מציע בבטחה ובנחת לפניך שוּרה ארוּכה של ירחים ושנים, כפי שאתה בוחר לך בתשוּקתך, בעוד אשר הזמנים כה ממהרים להתעופף? הוא דובר אליך על היום האחד, והוּא היום החולף! אין ספק כי זה הוא “היום היותר טוב המקדים תמיד לברוח” מבני האדם העלוּבים, הם הטרוּדים בעסקים, אשר טרם יצאוּ מתקוּפת הנערוּת והנה הזקנה קופצת עליהם, והם נכנסים לתוכה בלי הכנה וחסרי־אונים. לא הזדיינוּ בשום דבר, לפתע פתאום ובלי שים לב נפלו בפח הזה, לא הרגישו שהוא הולך וקרב יום יום. כמו נוסעים בדרך, אשר שיחה או קריאה או מחשבה, שהם מתעמקים בה, מַטעה אותם, והם מגיעים למטרתם קודם שהרגישו שהם קרבים אליה, כן במהלך החיים שאינו פוסק, ושאנחנו ממהרים להתקדם בו בין עֵרים בין ישנים; הטרוּדים אינם מרגישים בלתי אם כבר השיגו המטרה.

י

אילוּ חפצתי לפרט את דעתי זאת ולבקש לה ראיות, הייתי מוצא הרבה להוכיח כי החיים היותר קצרים הם של הטרוּדים בעסקים. החכם פאביאנוס, אשר לא היה רק מן המורים בקתדרא כי אם מן הפילוסופים העתיקים האמתיים, היה רגיל לומר: כנגד היצר צריכים להלחם בעוז, לא בנחת²⁴, ולא בפצעים קלים כי אם בהתנפלות תקיפה צריכים לדחוף אחור את חיל־צבאו המתועב; את התגרוּתו צריכים לעקור מן השורש, לא לפגוע בה בעקיצות". אבל כדי להראות את טעוּתם של האנשים הטרוּדים, עלינוּ להורותם בינה ואין די להתאונן עליהם.

לשלושה פרקים נחלָק זמן חיינו: למה שהיה, למה שהוֹוה ולמה שעתיד להיות. הפרק שאנו עומדים בו הוא קצר, זה שלפנינוּ – מוּטל בספק, רק זה שעבר הוא ידוע. החלק הזה (העבר) הוא אשר אין עוד להמזל שליטה בו ואשר לא יוּכל עוד כל איש להחזירו לרשוּתו. אותו מאבדים האנשים הטרוּדים, כי אין להם פנאי להתבונן במה שעבר, ולו מצאו פנאי – הן לא נעים לזכור דבר שיש להתחרט עליו. למורת רוּחם הוא להתבונן בזמן, אשר לא בילו באופן רצוּי, ואינם מרהיבים עוז בנפשם להסתכל עוד הפעם במעשים, אשר העווֹנוֹת התלוּיים בהם ברוּרים לעיניהם, לו גם היו מכוּסים בשעתם במעטה תענוּגות השעה. אין אדם פונה להביט ברצון על מה שעבר, אלא אם כן היה מבקר כל מעשיו בעין פקוּחה ונזהר מלרמות את עצמו. אדם שהיה בהוּל למלא תאווֹתיו ברדיפת כבוד, שהתנשא בגאוה ובוז על אחרים, השתוקק בלי מעצור לנַצח, התנכל ורימה וחטף וגזל ובזבז – מן ההכרח הוא שיפחד מפני כוח־זכרונו. החלק ההוא מן הזמן הוא החתוּם והנקדש, הוא מחוץ לכל הפגעים האנושיים ולמעלה מממשלת המזל, אותו לא יבלבלו עוד המחסור או הפחד או חלאים רעים. אותו לא ישחית ולא יחמוס איש; הנחלה הזאת היא מוחלטה ואי אפשר לערער עליה. מן הימים ההוֹוים רק יחידים ורק לרגעים יתיצבו לפניך, אבל אלה שכבר חלפו – למצותך כולם יבואוּ ולמשפּטך יעמדו להסתכל בהם ולהביט בהם בעיוּן, מה שאין ביכולת אנשים טרוּדים לעשות. נפש שלוָה ובטוּחה יכולה לחדור לכל חלקי חייה, אבל נפשות הטרודים כמו כפוּפות תחת עול ואי אפשר להן לזקוף עצמן ולהביט מאחוריהן. חייהם נוזלים למעמקים, וכמו שהוא ללא תועלת לשפוך ולהוסיף עוד, אם אין מתחת כלי מקבל ומחזיק, כן אחת היא כמה מן הזמן ניתן לאדם, אם אין מקום להדביק אותו: הוא נוזל דרך הנפשות הקרועות והעשוּיות ככברה.

הזמן ההוֹוה הוּא היותר קצר, עד שנראה לפעמים כאילוּ הוא אפס. הוא מתנועע תמיד, רץ וזורם; עד לא בא – וכבר חדל להיות. איננו סובל עמידה, כמו העולם והכוכבים הנמצאים תמיד בתנועה שאינה פוסקת ואינם שוהים במקום אחד. הזמן ההווה הזה הוּא לבדו נחלת הטרודים, והוא כה קצר, שאין לתפוס אותו, וגם הוא משתמט מהם בהיותם צופים לתפוס הרבה.

יא

אחרי כל אלה, כשתחפוץ לדעת איך קצרים להם חייהם, צא וראה איך הם משתוקקים להאריך אותם. זקנים בלים נודרים נדרים ומתחננים כעניים בפתח שיוסיפו להם שנים אחדות. הם משקרים בנפשותם להתראות כצעירים יותר וכה רגילים הם לרמות את עצמם, כאילו גם את המזל יוּכלו להתעות בכזבים. ואם מתרחשת מחלה ומזכרת אותם אפשרות המות, איך הם רועדים מפני קצם, לא כיוצאים מן החיים, כי אם כדחופים מתוכם בחוזק יד! הם צוֹוחים, שהיו סכלים ולא נהנו עוד מן החיים, ואם רק יצאוּ בשלום מחליים, אז יתחילו לחיות במנוּחה. בשעה זו הם מתחילים לחשוב, כי לחנם טרחו להכין קנינים אשר לא נהנו מהם וכי כל יגיעם היה לריק.

לעוּמת זאת, כשאדם מסדר את חייו הרחק מכל עסק מטריד²⁵ למה לא יהיו ארוכים? הרי אין חלק אובד ונדח מהם, אין נזרק לכאן ולכאן, אין דבר מהם מסוּר ביד המקרה, אין חלק כלה מתוך זלזוּל, או חסר מתוך בזבוּז, או נחשב למוֹתר – בשלמוּתם, אם אפשר לומר כן, הם מכניסים רווחים. מטעם זה גם כשקטנה מאד מידתם, הם מספּיקים מאד לצרכי האדם, ולכן גם, אימתי שיבוא היום האחרון, לא ישהה החכם ללכת בצעד בטוח לקראת המות.

יב

אוּלי תשאל: מי הם הטרוּדים שאני רומז עליהם? אל תחשוב שאני מדבר רק על אלה אשר אך הכלבים מגרשים אותם מן הבסיליקא²⁶, והם יוצאים משם בשאון נהדרים בתפארתם או מביטים בבוז על אחרים; או על אלה אשר בביתם לא ישכנו רגליהם והם דופקים תמיד על פתח אחרים בבקשת עסקנוּת; או על אלה הרצים אחרי מכירות־בפומבי²⁷, כדי להרויח בהן רווח נמאס ויוצא להם לפעמים לרעתם. יש אנשים אשר גם במנוּחתם הם טרוּדים; בנוה־הקיץ או על משכבם, גם בהיותם בודדים וכשנפרדו מכל עסקיהם עוד הם על עצמם למשא. על אלה אפשר לומר, שאין להם חיי מנוחה, כי אם עסקנוּת של בטלה²⁸.

או תאמר כי במנוחה יושב אדם, הנבהל לסַדר בדיוק את כליו הקורינתיים, אשר מתוך שגעון אנשים מעטים הם נחשבים ליקרי ערך מאד? או המבלה רוב ימיו באיסוּף חתיכות מתכת אשר העלוּ חלוּדה? או היושב בקירומא²⁹ (לבשתנוּ, אף לא רומיים הם מעשי־הטפשוּת המשפּילים אותנו!) לראות במלחמות הנערים המתגוששים? או החושב ומחלק את מחנות המתערבים במירוֹץ, זוּגות זוּגות, לפי שנותיהם וצבעיהם? או המחזיק בידי גבורי המשחק היותר מהוּללים? הבאמת תחשוב כי בני אדם אלה אנשי־מנוּחה הם, המבלים שעות רבות בישיבה לפני הסַפּר עד שהוא מגלח היטב כל שׂערה יתירה שצמחה במשך הלילה האחרון, ועל כל שׂערה ושערה מתישבים במועצה וחושבים, איך לסרוק את פרע הראש ולהשלים את החסר בקרחתם או בגבחתם? איך הם מתקצפים, אם הסַפּר איננו זהיר במלאכתו ונוהג רק כמגלח ראש גבר; איך הם מתמלאים זעם, אם כרת קצת מציצת ראשם הנהדרה, אם לא שיפּר אותה כהוגן ואם אין קווצותיהם יורדות תלתלים! היש בהם מי שלא יבחר שתהיינה פרעות במדינה מאשר בשׂער ראשו? מי שלא ידאג יותר לפאר ראשו מאשר לטובת נפשו? מי שלא יבחר להיות בחור נאה, מלהיות אדם מכובד? האת אלה תחשוב לבעלי פנאי ומנוּחה, אשר רוב זמנם נתוּן למסרק ולראי³⁰?

ומה מעשה האנשים העסוּקים לחבּר, לשמוע או לזמר מזמורים, ועמלים לעקם ולסרס בשנוּיים חסרי־תועלת את קולם אשר עשה הטבע יפה ופשוּט והולך למישרים? או אשר אצבעותיהם תמיד מתנועעות כקוצבות משקל לנגינה ואשר אם קוראים אותם לרגל ענין נכבד, ואפילו לדבר־עצב ויגון, עוד נשמעת מפיהם הברת נגינתם? לא אנשי מנוּחה הם אלה, כי אם בעלי עסקנוּת של בטלה.

גם את זמני המשתאות של אנשים כאלה בודאי אי אפשר לחשוב לשעות של מנוּחה, כשאנחנו רואים איך הם טרוּדים בסידוּר כלי הכסף לסעוּדה, איך הם שוקדים להפעיל כתנות הנערים־הקדשים המסוּבים עמהם, איך הם תלוּיים בצפּייתם לראות את הציד המבוּשל יוצא מתחת יד הטבּח, איך הם ממהרים ליתן אות, כדי שיחוּשוּ ילדי־הקלון לשרתם, איך הם עמלים באוּמנוּת כדי לחלק את העופות לחתיכות קטנות, ואיך הנערים האוּמללים נחפּזים לטאטא את הסחי אשר הקיאו המסוּבים. מתוך מנהגים כאלה יוצא להם שם לתפארת גדוּלתם, וכה חדרו התהפוּכות לכל מסתרי חייהם, עד שאינם יכולים עוד לאכול ולשתות בלי כוונה להשיג כבוד ותהילה.

וגם את אלה לא אוּכל לחשוב בין היושבים במנוּחה, האנשים שנושאים אותם במיטה ובכסא־כבוד לכל מקום, כשהם זקוּקים לשעות של תנוּעה גוּפנית, כאילוּ אי אפשר להם לוַתר על זה; האנשים שצריכים להזכירם, מתי ילכוּ לרחוץ, מתי לשחות, מתי לסעוד, ואשר מתוך חוּלשת נפשם הענוּגה עד כה כבר נמוג רצונם, שאינם יכולים עוד לדעת מעצמם כשהם רעבים. שמעתי על אחד מהמעוּנגים האלה – אם אפשר עוד לכנות בשם עונג את אבדן הכשרון להתנהג כדרך כל בני אדם! – כי כשהוציאוּהוּ על כּפּים מן האמבטי והושיבוּהוּ על ספסל, שאל את משמשיו: “ועתה אני יושב?” – התחשוב כי אדם זה השואל, אם הוא יושב, יודע הוא, אם הוא חי, אם הוּא רואה, אם יש לו מנוּחה? גם קשה להגיד, אם יותר ראוּי לנוד לו, כשבאמת לא ידע, או כשעשה עצמו כאילו לא ידע. כי כמה פעמים מרגישים בני אדם הללו באמת ששכחו את הדברים; אבל פעמים רבות הם רק מחקים את השכחה. ישנם חסרונות חביבים עליהם והם רואים אותם כסימנים למצבם המאוּשר. כדרך אדם שפל ונבזה נראה להם, לדעת מה לעשות! לך עתה והגיד למשחקים בבמה, שהם מכזבים ומגזימים בתארם את ההתמכרוּת לתאווֹת! אני מבטיחך, כי יותר משהם מתארים, הם מעלימים מן הרואים, וכי דורנו – אשר רק לענין זה גדל כוחו מאד – הוליד המון חטאים כה איוּמים³¹, עד שיכולים אנו, להיפך, להוכיח את המשחקים על שהם מוחקים את הסאה. היתכן שיהיה אדם כל כך שטוּף בתענוגיו, עד שיצטרך להאמין לאחרים, אם יושב הוא על מקומו?

אדם כזה איננו איש־מנוּחה. בשם אחר צריך אתה לכנותו: הוא חולה, או יותר נכון: מת. במנוּחה חי אדם כשיש לו רגש מנוּחתו, אבל הלז רק חציו בחיים, אם למען באר לו את מצב גוּפו הוא צריך למפרש. איך יוּכל אדם כזה להיות גביר לזמנו?

יג

מאד יארכו הדברים, אם אלך ואחשוב את כל אלה המבלים שנות חייהם כמשחקים בקוביה או בכדורים, או בשטיחת גופם להתחמם כנגד השמש. אין אלה בני מנוּחה, כל המתעסקים הרבה בתענוּגיהם. אבל אין ספק כי גם אלה אינם עושים כלום בכל עסקנוּתם: המבלים ימיהם במחקרים ספרוּתיים חסרי תועלת, כמו שיש מהם כבר גם אצל הרומיים מספר רב. לפנים היתה רק ליוָנים החוּלשה לחקור: כמה תופסי־משוט היו לאנית אוֹדיסאוּס? אם נכתבה האיליאדה בראשונה או האודיסאה? גם אם מחבר אחד להם? ועוד כמה דברים ממין זה, אשר היודע אותם ושומרם לנפשו, אינו מועיל בשתיקתו, ואם הוא מסַפּרם לאחרים, אינו נראה להם כיותר מלוּמד, כי אם כטרחן ביותר. עתה הנה באה התשוּקה גם בלב הרומיים ללמוד דברים ריקים שאינם צריכים³². בימים האלה שמעתי אחד חכם שונה: מה הם הדברים אשר עשו שרי צבא רומיים בראשונה? הראשון אשר נצח במלחמת־ים היה דואיליוּס; הראשן אשר הוליך פּילים למלחמה וינצח בעזרתם היה קוריוּס דנטטוּס, אמנם דברים אלה, אף על פּי שאין צורך בהם לתהילה אמתית, נוגעים בדוגמאות ממפעלי האזרחים. מדע כזה אינו מביא תועלת, בכל זאת עלוּל הוא למשוך לבנו בפאר שהוא נותן להבלי המעשים. גם על חידוּש זה של החוקרים נוּכל לוַתֵּר: מי הוא הראשון אשר המריץ את הרומיים לרדת באניות? זה היה קלודיוּס, אשר בעבוּר פעלו ההוּא כינוּהוּ בשם Caudex (גזע עץ) – כן נקרא גם חיבוּר לוּחות עץ לפנים: caudex ומזה כינוּי לוּחות המשפּטים codices – ולכן נקראו האניות המביאות מימי קדם מיני מרכולת דרך נהר טיבּר: codicariae.

נניח כי גם זה דבר חשוּב הוא, כי וַלריוּס קורוינוס³³ היה הראשון אשר לכד את העיר מסַנַא, והראשון ממשפּחת הוַלריים אשר קיבל את כינוּיו משם העיר הנלכדה ויקרא גם הוּא מסַנא ולאט לאט בהתחלף האותיות בפי ההמון הוּסב שמו מסַלא. אבל היתכן כי גם זה יהיה ענין לחקירה, כי לוּציוּס סוּלא היה הראשון אשר נתן להראות בקירקוס אריות בלתי־אסוּרים – לפנים יצאו רק קשוּרים – בעבוּר שהמלך בוֹככוס שלח רובים לירות בהם? בודאי אפשר למחול על כאלה. או דבר נחוץ הוא גם לדעת, כי פּומפּיוּס היה הראשון אשר ערך בקירקוס קרב של שמונה עשר פּילים ויציג אנשים פושעים להלחם בהם? מי שהיה נשיא המדינה, ולפי האגדה הצטיין בין נשיאי ימי קדם בטוּב לבבו, חשב זה למין מחזה נפלא, שימסרו אנשים למיתה באופן חדש! הם נאבקים – אין די בזה! – הם נקראים לגזרים – וקל זה בעיניו! צריכים הם להדרס מכל משאָן של החיות הרעות! הכי לא טוב היה, לוּ היו דברים כאלה מסוּרים לשכחה, לבל ילמד מהם עריץ בימים הבאים ויתאווה למעשים כאלה שהם פחיתוּת למין האנושי? מה עב הערפל, אשר ההצלחה המרוּבה מכסה בו את הרוּחות! האיש ההוּא ראה עצמו כעומד למעלה מממשלת הטבע, בשעה שהשליך המוני אנשים אוּמללים ילידי ארצות נכריות למאכל לחיות רעות, בשעה שהציג למלחמה נפשות חיות כה שונות בטבען וירבה לשפוך דם לעיני הקהל הרומי, אשר תיכף אחרי כן עתיד היה לכוף להריגות יתירות מאלה. האדם הזה בעצמו, אחרי אשר בגדוּ בו על יד אלכסנדריה, נאלץ היה לבקש אחד מעבדיו שידקור אותו, ואז הכיר את ההבל של כינוּיו המפואר³⁴.

אבל אשוּב לענין שדיברתי עליו: באותו ענין אוסיף להזכיר איך ישנם אנשים המרבים בשקידה שאין בה צורך. המליץ הלז³⁵ סיפּר, כי מטלוס, אשר ניצח את הקרתגים בסיציליה, היה הראשן בין הרומיים אשר נתן לנהוג לפני מרכבתו מאה ועשרים פּילים בזוּזים במלחמה, וכי סוּלא היה האחרון ברומיים אשר הרחיב גבוּל מגרשי העיר³⁶, מה שלפי מנהג קדמונים לא נעשה אחרי כבוּש מדינות חדשות כי אם רק אחרי הרחבת גבוּלות המדינה האיטלקית. בידיעת דבר זה עוד תועלת יתירה מאשר במאמרו האחר, כי בעבוּר אחד משני טעמים גבעת אבנטינוס היא מחוץ למגרש עיר רומא: בעבוּר כי אל הגבעה ההיא יצא ההמון בשעת פרידתו³⁷, או בעבוּר כי כשקסמו וביקשו סימן טוב בזמן רימוס לא היתה פריחת העופות מכוּונה לצד זה. עוד דברים כאלה נמסרים שהם דברי אגדה או דומים לכזבים. הנה גם אם נסכים, כי כל אלה הפרטים נמסרו באמוּנה ונכתבו על פי קבלה נכונה – את עיני מי יאירו לחזור מטעוּתו? את מי יצילו מממשלת התאווֹת? למי יוסיפו אומץ לב, אהבת צדק ונטיה לחסד? פביאנוס שלנו היה רגיל לומר, כי ספק הוא לו, אם לא טוב יותר להתרחק מכל הלימוּדים מלשקוד על כגון אלה!

יד

מכל האנשים, רק העוסקים בחכמה הם הנהנים מן הפנאי שלהם; הם לבדם החיים. הם לא רק שומרים היטב את זמן חייהם, כי אם מוסיפים עליו את כל הדורות. את השנים אשר חלפוּ קודם לחייהם הם רוכשים כקנינם. אם אין אנחנו הפחוּתים שבשוכחי טובה – הרי כל גדולי עולם הידוּעים יוצרי הדעות הקדושות – למעננו נולדו, לחיינו סללו נתיבות! לדברים היותר יפים שאנחנו מוציאים ממחשכים לאור, מגיעים אנחנו בעמל אחרים. אין דור סגור בפנינו, לכל הזמנים פתוּח לנו השער, ואם רק רוּח נדיבות לנו למען צאת ממסגר הפחיתוּת האנושית – מה ארוך הזמן שיכולים אנחנו לטייל בו! יכולים אנחנו להתוַכּח עם סוקרטס, לעורר ספקות עם קרניאַדס, לחבב שלוָה עם אפיקורוס, להתגבר על הטבע האנושי עם הסטואים, לצאת מגבוּלותיו עם הציניים, להתהלך כחברים, כמו הטבע, עם כל דור ודור. למה לא נפנה מן הזמן הקצר והחולף הזה ונמסור את כל נפשנו אל המרחב אשר אין קץ לו, אל הנצח, אשר בו אנחנו שותפים להאנשים הטובים מימות עולם?

הן רודפי־השררות הידועים, הטרחנים לעצמם ולאחרים, אם גם רב מאד שגעונם, אם דפקו יום יום על כל הפתחים ולא הניחו שער פתוח שלא נכנסוּ בו; אם נשאוּ מבית לבית את דברי־שלומם המשוחדים – כמה הם האנשים אשר יוּכלו לראות פּניהם בעיר רחבת־ידים זאת המפוּזרה לפי מאוייה המשוּנים? לכמה מהם לא יוּכלו להכנס מפני שהם ישנים או אחוּזים בתענוּגים או שאינם בעלי דרך ארץ? כמה מהם יתנו אותם לחכות זמן רב ולבסוף יכזבו כי נחפזים הם ויסרבו לשמוע דבריהם? כמה מהם ימנעו עצמם מלעבור דרך הפרוזדור, כדי להשתמט ממשחרי פניהם הממלאים אותו, ויבקשו מוצא לנוּס בסתרי הבתים? כאילו אין זו גסוּת רוּח יתירה לרמות את האנשים מלהשיב פּניהם ריקם. כמה מן האדונים יושבים מפהקים, חציים מבוּלבלים ושכּוֹרים מן המשתה של אֶמש, ומבטאים בשפה רפה בגאוָה ויהירוּת את השמות אשר לחשו להם אלף פעמים, בעוד אשר האוּמללים העומדים לפניהם נידדוּ שינה מעיניהם למען חכות לחנינה זו? אבל את אלה נוּכל לחשוב למבקשים באמת משׂרה נכונה³⁸, את המבקשים להם לחברים וידידים בכל יום את זונון, את פיתגורס, את דמוקריטוס ושאר גדולי המדע, והולכים בעקבות אריסטוטלס ותיאופרסטוס. מן החכמים האלה לא ישתמט ממך איש, אין בהם אף אחד שלא תפרד ממנו בעליצוּת נפש יתירה וביֶתר חיבה אליו. אין אף אחד מהם אשר יתנך לצאת בידים ריקות. לאלה יכולים כל בני אדם להכנס ביום ובלילה.

טו

מן החכמים האלה לא ימריץ אותך איש למות, אבל כולם יוֹרוּך זאת³⁹. אין אף אחד מהם שיחַסר ממך שנות חיים, כל אחד את שנותיו יוסיף לך. השיחה עמהם לא תביאך בסכנה, בידידוּתם אין חשש שתחייב את ראשך⁴⁰ והכנעתך בפניהם לא תטיל עליך הוצאה יתירה. תוכל לקחת מהם מה שלבך חפץ. הם לא יעכבו אותך מלרכוש מאוצרותיהם ככל אשר תוכל שאת. מה רב האושר, מה נהדרה השׂיבה למי שבחר לו באלה להיות לו למגינים! עמהם יוּכל להתיעץ בכל דבר קטן וגדול, אותם יוכל לשאול יום יום בעניני עצמו, מהם ישמע האמת בלי רגש כלימה, יקשיב שבח בלי חנופה, דמוּתם תהי לו למופת. רגילים אנחנו לומר, כי לא ברשותנו היה לבחור לנו את הורינו וכי לפי הגורל ניתנו לנו; אבל באמת יש בידינו להוָלד על פי בחירתנו החפשית. כי ישנן משפּחות של הרוּחות היותר נדיבות⁴¹ – בחר לך, על איזה מהן תחפוץ להחשב! לא רק לפי השם תספח אליהן לבן, כי אם בנחלתן תזכה, ועליה לא תצטרך לשמור בקמצנוּת ובעין רעה, כי היא תתרחב במידה שתחלק אותה לרבים. החכמים האלה יוֹרוּך נתיבה לנצחיוּת וירימוּך למעלה שאי אפשר להדחות ממנה. הסגוּלה היחידה היא, להרחיק זמן המות וגם להפוך אותו לחיי עד. השררה ומצבות כבוד וכל אשר יצרה התהילה המדוּמה בפתגם שלטון או במלאכת מחשבת – כל אלה מהרה תהרסנה; מתגרת יד הזמנים הכל נופל וחולף. רק במה שהקדישה החכמה אין מזיקים שולטים, שטף הזמן לא יסחוף אותו ולא יפחית ערכו, גם הדור הבא וכל מי שיהיה אחריו יוסיף הערצה, כי אם אמנם הקנאה מתגרה במה שנמצא בקרבתנו, אבל במישרים יכּבד כל מה שרחוק מאתנוּ. הנה כי כן רחבים מאד חיי החכם, אין הם מוּגבלים כמו חיי אנשים אחרים. הוא אינו זקוּק לחוקי כל בני חלוף, כל הדורות נשמעים לו כמו לאלהים. חלפה לה עת – הוא שומר אותה בזכרונו; עומדת היא – הוא משתמש בה; עתידה היא לבוא – הוא מרגיש בה מראש. חיבוּר כל העתים לעת אחת גורם לו לאריכוּת ימים.

טז

קצרים ומלאים דאגה הם החיים למי ששכח את העבר, מזלזל בהוֹוה, ומפחד מפני העתיד. כשהם מגיעים עד קצם, מאחרים להבין האומללים האלה, כי ימים רבים היו עסוּקים מבלי שעשו כלום. ואל תחשוב כי אם לפעמים הם נכספים אל המות, יש להוכיח מזה כי חייהם היו להם ארוכים: זה הוא רק מפני שסבלוּתם מיגעת אותם בבקשות לא ברוּרות ומכוּונות דוקא מול מה שהם מפחדים ממנו. את המות הם מבקשים לפעמים רק בעבוּר שהם יראים מפניו.

גם זה אינו סימן לאריכוּת ימים, כמו שאפשר לחשוב, אם כמה פעמים נראה לאנשים היום גדול: אם הם מתאוננים, בקרוב זמן סעוּדה, על שהשעות זוחלות לאִטן. לפעמים, כשעסקיהם הרגילים כלים, הם מבלים בזעף ושעמום את הפנאי הנשאר להם, מפני שאינם יודעים מה לעשות בו ואיך לעבור עליו. הם שואפים למצוא איזה דבר להתעסק וקשה עליהם לשאת השעות שבינתיים. אמנם כן הוא כשבאה הודעה על דבר משחק בעלי־סייף⁴² או נקבע יום למחזה אחר של שעשוּעים ועונג מקוּוה והם תאבים לקפוץ על הימים המפרידים אותם מהמחזה. בכל פעם שהם מקוים לדבר והוא נדחה, יארך להם הזמן, ובמה שמענג אותם הוא קצר, ובאשמתם הוא מתקצר עוד יותר, כי הם רצים הנה והנה ואינם יכולים אף להתעכב על מלוּא תאוָה אחת. לא ארוּכים להם הימים כי אם שנואים עליהם. איך קצרים להם נגד זה הלילות שהם מבלים עם הזונות ובסביאת יין!

מטעם זה שגעון הוא גם מצד הפּייטנים אם הם מַרבים באגדותיהם את החטאים בקרב בני אדם, בהראוֹת אצלם יוּפּיטר כמכפיל את אורך הלילה בגלל תשוּקתו להתמכר לעריות. היש בזה דבר אחר זולתי הצתת אש התאווֹת הנשחתות, אם עושים את האֵלים למופת בדברים כאלה ועל ידי המעשים המקוּלקלים של בני־מרום מתירים הרצוּעה לבני אדם? ואיך לא יהיוּ לאלה הלילות קצרים, אם כה רב המחיר שהם קונים אותם בו. הם מאבדים את ימיהם בחכותם ללילות, ואת הלילות ביראתם מפני אור היום.

יז

גם הנאותיהן עצמן מהוּלות בפחד ובבהלות שונות, כי בתוך שאון הוללוּתם תבוא בלבם המחשבה: “עד מתי ימשכו הדברים?” מתוך רגש כזה בכוּ לפעמים מלכים על גדוּלתם; הצלחתם הנעלה לא שעשעה אותם, אבל הסוף, אשר חזוּ לעתיד, הביא עליהם חרדה. – מלך הפרסים החצוּף אחרי השתרע צבא חילו במרחבי השדות ובשימו לב לא רק למספר כי אם גם להיקף המחנה הגדול, שפך דמעות על זה, כי בעוד מאה שנה לא ישאר אף אחד מן הבחוּרים הרבים האלה. אף על פי כן הוא הבוכה בעצמו היה מתכוון אז לקרב קצם ולאבד קצתם בים, קצתם ביבשה, מהם במלחמה, מהם במנוּסה, ולהשמיד באופן זה במשך זמן קצר את כל אלה אשר פחד מני גורלם אחרי מאה שנה!

ולמה שמחותיהם מהוּלות בבהלה? מפני שאינן בנוּיות על יסודות חזקים; מן ההבל מוצאן וההבל מפריע אותן. מה אתה חושב על ערכן של שנות החיים, אשר בעליהן בעצמם מודים שהן רעות, כיון שגם הדברים אשר בהם הם מתגאים ומתנשאים על כל אדם אינם משביעים אותם רצון? כרבות הטובה תגדל עמה הדאגה ובההצלחה היותר נעלה הבטחון הוא היותר רופף. לאושר ממין אחר צריכים כדי להחזיק את האושר, ובעד אותן התפילות שכבר הצליחוּ צריכים להתפּלל מחדש⁴³. כל מה שבא על ידי המקרה אינו מתקיים. מה שמתרומם ביותר, עלוּל יותר לנפילה, ומה שעומד בסכנת נפילה לא יתן שמחה בלב. מן ההכרח איפוא שיהיו החיים לא רק קצרים כי אם גם רעים מאד למי שמכין לו בעמל רב קנינים, הצריכים ליתר עמל בשמירתם. יגע הוא להשיג מה שביקש, ומחזיק במורא ופחד מה שהשיג.

בין כך וכך אינו שם לבו כי הזמן הולך ולא ישוב. עסקים חדשים באים במקום הישנים, תקוה רודפת תקוה והשתדלות אוחזת בעקב השתדלות; אין מבקשים לשים קץ לסבל היסורים, כי אם מחליפים את ענינם. אם טרחנו עד עכשיו בכיבוּדים של עצמנו, עתה נבלה זמננו בשל אחרים. חדלנו להשתדל בשביל משרה לעצמנו – מעתה נתחיל לעמול בתור מצדדים⁴⁴. השלכנו מעלינו עול מאשימים – ונקבל משרת שופטים. חדל אדם להיות שופט – נעשה חוקר דין. הזקין ורכש עושר בתור אפוטרופוס לנכסי אחרים – עתה הוא תפוּס בעשרו ונכסי עצמו. מַריוּס עזב את העבודה הנמוּכה בצבא⁴⁵, עתה הוא טורח במשרת קונסוּל. נכספה נפש קוינטיוס⁴⁶ להיפּטר מהדיקטטוּרה, והנה קוראים אותו שוב מאחורי המחרשה. הלך להלחם נגד הפוּנים⁴⁷, בעודנו צעיר למשרה רבה כזאת, סציפיון מנצח חניבעל, מנצח אנטיוכוס, תפארת ממשלתו הקונסוּלית, הערב בעד אחיו⁴⁸, וכמעט שהוּצג בצד יופּיטר, לוּלא סרב בדבר. פרעות האזרחים טרדו את הגבור המציל, ואחרי אשר בנעוּריו מאס לקבל כבוד מנַשא למרומי אֵל, נאלץ להתנחם בזקנתו ביציאה לגולה על אף אויביו. אין סיבות דאגה חסרות לעולם, אם מתוך אושר או מתוך ענוּיים; על ידי העסקים נגזרים החיים, את הפנאי אין משיגים, אך נכספים לו תמיד.

יח

הוצא איפוא עצמך מן ההמון, פולינוס חביבי, ובקש לך מפלט בחוף השלו, תחת להטלטל במשך שנות חייך. זכור כמה גלים כבר עברו עליך, כמה סערות הפיצוך בחייך הפרטיים, וכמה מהן משכת עליך בחיים המדיניים. דייך במה שהראית כבר את גבוּרתך בנסיונות של עמל ותלאות – נַס להראות מה שתפעל בימי מרגוע! את החלק הגדול מחייך, בודאי את היותר טוב מהם, נתת לעבודת המדינה; קצת מזמנך יהיה נא עתה לך לבדך. ואין אני קורא אותך למנוּחה של עצלוּת ותרדמה, לא להאחז בשינה ובתענוּגים הנעימים להמון העם ולהשקיע בהם את הכשרונות העֵרים אשר בקרבך: לא זה הוא המרגוע! דברים יותר נכבדים תמצא לעשות, בימי השלוָה והמנוּחה, מכל המפעלים אשר שקדת עליהם עד עתה. אמנם מנהל אתה חשבונות של עולם מלא ועוסק בהם בשנאת־בצע כיאות לנכסי אחרים; בחריצוּת – כיאות לנכסי עצמך; בזהירוּּת קדושה⁴⁹ כיאות לנכסי המדינה. רכשת לך אהבה במשרה, אשר קשה להנצל בה משנאת הבריות. אולם האמינה לי: יותר כדאי לנהל חשבון הנפש⁵⁰ מלעסוק בחשבונות של תבוּאות המדינה. את כוחות נפשך, הראוּיים לכל דבר נעלה ונשגב, העבר מן המשרה, אשר בכל תפארתה אינה מסוגלה להמציא חיים מאוּשרים, ומשוך אותם אל עצמך. חשוב, כי לא לתכלית זו עסקת מימי נעוריך בשקידה יתירה בכל הלמוּדים החפשים, למען ימסרו להשגחתך כמה אלפים איפה של דגן בבטחה; לדברים גדולים ונעלים מאלה חיכו ממך. מחסור לא יהיה באנשים ראוּיים להיות גזברים טובים ושקדנים. לצורך טלטוּל משאות, מוכשרות יותר הבהמות המתהלכות לאִטן, ולא סוּסים אבירים, אשר את נדבת מרוּצתם לא יעצרו בטעינת נטל כבד. חשוב גם כמה דאגות נטלת עליך במשא עבודת משרה כזאת. עסקך נוגע בכרסם של בני אדם. להעם הרעֵב אין לב להשכיל, אין היושר מכניעו ואין בקשה פועלת עליו. הן לא רחוק הוא מזכרוננו, הדבר אירע בזמן מות קיוּס קיסר⁵¹ (אם יש דעת בשאול, בודאי הדבר קשה עליו ביותר אשר הוא מת. בעוד שהעם הרומי נשאר בחיים!) כי נשארו מזונות רק לשבעה או לשמונה ימים. בעוד אשר עשה הוא גשרים של אניות על הים ובזבז במשחקים חיל המדינה, באה הצרה היותר נוראה אף לעיר מצור: אפסוּ המזונות! כמעט שעלה לו בחורבן גמור, בגויעה מרעב, ובתוצאות מאלה: בהריסה כללית – מה שניסה לחקות את המלך המשוּגע מארץ נכריה אשר נחל מפּלה אחרי גאותו⁵². איך ירעה להם אז נפשם, לאנשים שהיו ממוּנים על אוצרות הדגן במדינה! לסבול מכת אבנים וקרדוּמות וסייף והבערת בעֵרה היו נכונים, כדי להעלים בערמה רבה את הצרה הגדולה שנשארה צפוּנה בחוּבּם⁵³, וטוב עשו בזה. כי לפעמים צריכים לרפאות את החולים בלי ידיעתם; הכרת המחלה נעשתה לרבים סיבת המות.

יט

סוב אתה והחזק במה שהוא יותר שלו, יותר בטוּח ויותר גדול. הכי שוה לך הדבר בערכו, אם כל טרחך הוא שיוּכנס בּר לאוצרות כתיקוּנו בלי הונאה ובלי רמיה מצד המשבירים⁵⁴, שלא יתקלקל מן הטחב או מן החום ויהיה שלם במידה ובמשקל – או שתשא נפשך לדעת את הדברים הקדושים והנשגבים, את מהוּת האלהים, ממה הם נהנים. מה מצבם ואיך תמוּנתם? מה יתרחש לנפשך באחרית, להיכן יעתיק אותנו הטבע כשנשתחרר מן הגוף? מה הוא המחזיק מוסדי ארץ זו הכבדים ותלוּיים באויר ומניחם לרחף על מה שקל מהם ומרימם מוּל האש ומניע הכוכבים במסילותם – וכל שאר הנפלאות המרוּבות מסביב.

רצונך להתרומם מן האדמה ולתפוס ברוחך את הדברים האלה? תיכף עשה זאת, בעוד דמך חם, בעוד כוחך שלם צריך אתה לבקש את הטוב והנעלה. אם בדרך חיים כזאת תבחר, לדברים רבים מן המדעים תזכה, לאהבת צדק ומעשה צדק⁵⁵, לשכחת עוון, לבינה איך לחיות ואיך למוּת, לשלוָה רמה מול כל המעשים⁵⁶. אם מצב כל בעלי העסקים פחוּת ונבזה⁵⁷, היותר נבזה הוא של אלה הטורחים בעסקים שאינם שלהם, הישנים שנת אחרים ומטיילים לפי צעדי אחרים, וגם אהבתם גם שנאתם וכל מה שהוא יותר חפשי בנפש, נעשה אצלם לדבר שבפקוּדה. אם אנשים כאלה חפצים לדעת, מה קצרים החיים שלהם, עליהם רק לחשוב, מה דל החלק שלהם בחיים.

כ

לכן כשתראה אנשים שהגיעו כבר לתהילה ותפארת ואשר שמותיהם כבר ידוּעים בשער – אל תקנה בהם! קנינים כאלה בהפסד החיים הם נרכשים. למען תקרא שנה אחת על שמם⁵⁸, הם מחבלים את כל שנותיהם. ישנם גם בין המטפסים ועולים, אשר עוד קודם הגיעם לפסגה, בעודם בשלבים התחתונים, פתאום בא קצם. ישנם אשר למען עלות למרומי הפאֵר הרבו להתפלש באֵפר⁵⁹, עד שבאה מחשבה במוחם, כי כל עמלם היה רק למען כתב שעל גבי הקבר! ישנם אשר בזקנתם המוּפלגה, בעודם משתעשעים כצעירים בתקוות חדשות, עזבם כוחם באמצע העצות והמזימות.

בושה וכלימה לאדם, אשר הזקין כעורך דין בשביל בעלי קטטה פחותי ערך, ועודנו להוּט אחרי הסכמותיו של ההמון הנבער, עד אשר נשמתו יוצאת! אוי לו לאדם שהוא נלאה לחיות קודם שהוא נלאה במשאו ומתנו והוּא כושל באמצע רדיפתו אחרי השררה! אבוי לו לכסיל, הנופל מת על ספרי חשבונותיו, ונעשה לשחוק ליורש אשר התעה אחריו ימים רבים.

על מעשה אחד מופתי העולה ברעיוני לא אוּכל לעבור: טורניוס היה איש זקן ושקדן מאד. במלאת לו תשעים שנה קיבל בלי בקשה מאת הקיסר קיוס [קליגולה] חופשה ממשרתו. אז ציוה שישכיבוּהוּ במיטה ושיספדוּהוּ העבדים העומדים סביבו כאילוּ הוא מת. הילילה כל המשפחה אז על החופש שניתן לאדונה הזקן ולא זזה משם עד שהחזירו לו את עבודתו! הכי כל כך נעים לבריות המות באמצע העסקים? כך דרכם של רוב בני אדם. תשוקתם לעמל עוברת את גבוּל כוחותיהם. הם מתקוממים כנגד חולשת הגוף. הזקנה קשה עליהם רק מן הטעם היחיד, שהיא מכריחה אותם לפרוש מעסקים. החוק משחרר בני חמישים מעבודת הצבא, בני ששים מעבודה בסינאט – אבל קשה לבני אדם להשתחרר מעבודת עצמם, מלמצוא החופש לפי החוק! בינתיים הם נסחפים וסוחפים את האחרים, כל איש מפריע מנוּחת רעהו ויחדיו הם אומללים, אין פרי ואין עונג בחייהם, אין התרוממוּת לרוּחם, אין איש משוה המות לנגד עיניו, כל אחד משתעשע בתקוות רחוקות. וישנם גם המצוים לביתם ודורשים מצבות תפארה לקברותיהם, הקדשת בנינים לזכרם מטעם המדינה, עריכת סדרי אֵבל ולויות נהדרות במשרפות יום מותם. ולי ברוּר, כי יותר נכון הוא לערוך קבוּרתם של אלה כקבוּרת ילדים, אשר ימים מעטים חיו, רק לאור אבוקה או נר של שעוה.

[תרפ"ט]