מפני מה יסורים באים על הצדיקים, אם ישנה השגחה¹

 

מבוא    🔗

החיבוּר נשלח לפקיד רומי לוּציליוּס הצעיר, מדינאי משכיל ממשפחה מיוּחסת שנתמנה לשליט בסיציליה והקדיש כל זמנו החפשי לשירה ולמחקרים בפילוסופיה. הוא ידידו החביב של סנקא, אשר לו שלח גם את “מכתבי־המוּסר” (במכתב ע"ט מדוּבר על נסיונו לחבר שיר על ההר אֶטנה) ואת “מחקרי הטבע”. זמן כתיבת החיבוּר הוא אחרי שוּבו מגלוּתו בקורסיקה, בימי הקיסר קלודיוּס (לפי זה מאוחר הרבה ל“אגרת לאמו הלוויא”) ונראה כי מפני שהענין – בירור שאלת “צדיק ורע לו” – היה קרוב ללב אנשי הדת וביותר לאבות הכנסיה הנוצרית, אשר שמחו למצוא בספרו של הפילוסוף רעיונות תנ"כיים, הציגו אותו המעתיקים בראש ספרי סנקא. החיבוּר מצטיין במליצתו הרמה וברעיונותיו הנעלים.

מציאוּת השגחה אלוהית בכלל ברוּרה למחבר מתוך הסתכלוּת בטבע (כמו שהסתכלוּת זו בסוף ספר איוב באה כדי להעלות מעל לכל ספק את ההשגחה העליונה), ואף הרעות הרבות לצדיקים הוא מכיר כמתאימות לטבע, בהיותן חינוך קשה להם, כדרך שנותן אב לבנים ולא לעבדים; היסוּרים הם של אהבה ולחיזוּק כוח האדם (א–ב). הוא מוסיף לבאר אותם בהוכיחו שאינן רעות כלל וכי לפעמים הן תרוּפות וחסד וכבוד לסובלים. “האושר הוא נחלת ההמון הגס והנפשות הנמוּכות; חלק אדם גדול הוא להכריע הפגעים” (ג–ד). מה שאנו מפסידים בחיינו לא היה מעולם קניננו המוחלט. אין האלהוּת מטילה על האדם לסבול דברים רעים באמת, ז"א שהם לחרפּה לנפשו ומשפּילים כבודו; כל היסוּרים האחרים יכול המשכיל לקבל בהכנעה בפני הגורל, והוא צריך גם להבין שהוא נעשה בזה למופת לרבים. דוגמה נפלאה מאת החכם דמטריוּס למסירות נפש מאהבה לרצון אלהים (ה–ו).

 

עַל הַהַשְׁגָּחָה הָאֱלֹהִית    🔗

א    🔗

שאלת אותי, לוציליוס, מפני מה, אם העולם מתנהג בהשגחה, רעות רבות מתרחשות לאנשים טובים. אמנם יותר נקל היה להשיב על שאלה זו בחבוּר ספר שלם, להוכיח בו ממשלת ההשגחה בעולם וכי האלהים שמים לב למה שעובר עלינו. אבל כיון שגמרתי אומר לקחת פרט אחד מן הכלל ולפתור כעת את הקושיה האחת, מבלי להאחז בסבך הויכוח הכללי, לא תכבד עלי העבודה שאני נגש אליה, להיות מליץ יושר לאלהים.

כדבר מותר הוא לענין זה להראות, כי מפעל כה גדול לא יוכל להתקיים בלי שומר, וכי מרוצת הכוכבים במסילותם לא תוכל להיות תולדת דחיפה מקרית, וכי מה שסדר המקרה לבדו על נקלה שב ומתבלבל ונתקל; כי הסבוב הזה, שאינו נפסק, ושממשיך את פעולתו על־פי חוק נצחי ומושל בדברים כה מרובים בים וביבשה ומפיץ נגוהות בזיו גדול כל־כך מתוך האור הצפון, אי־אפשר שיהיה מוצאו מחומר תועה בלי סדר; וכי מה שהתלכד בלי כוונה, לא יעמוד ולא ירחף באמנות רבה כזאת, שישאר כובד מרחבי הארצות תלוי במנוחה מתחת לשמים המתנועעים מסביב, ושיוסיפו מי הים לנזול בבקעות בגבולותיהם להרוות ארץ ולא יעברו הגבול גם כשיגאו הנהרות, ושתוציא האדמה את פריה האדיר מן הזרעים היותר קטנים. אפילו מה שנראה כאילו הוא בא בערבוביה בבלי קביעות, כמו הגשמים והעננים, החזיזים והברקים והתבערה המתחוללת בהתפוצצות ראשי הרים ורעש אדמה מתמוטטת, וכל תנועה שמעוררים במרחבי ארץ חלקי הטבע המזדעזעים, אינו בא בלי שיטה, הגם שהוא בא פתאום. כי יש יסוד לכל אלה הדברים לא פחות ממה שיש לכל הדברים הנפלאים אשר אנחנו מוצאים במקומות שונים, כמו מעינות חמים בתוך הנהרות או שטחי איים חדשים המתנשאים בלב ימים. אם יסתכל איש, למשל, בגדות הים ויראה איך הן מתרוקנות כשהזרם נסוג אחור, ובמשך זמן קצר הן חוזרות ומתכסות, על נקלה יאמין, כי תנועה סנוורית היא הצוברת את הגלים ודוחפת אותם לתוך הים, ותיכף דוחפת אותם להתפרץ מחדש לבקש את המקומות שהניחו. ובכל זאת הן לגידולם ניתן חוק, ולפי השעה והיום הם מתעצמים או מתמעטים, הכל לפי פעולות הירח, אשר את פקודיו שומרים זרמי אוקינוס. אבל על אלה עוד אדבר בשעה אחרת, ביחוד כיון שאין אתה מטיל ספק בהשגחה, רק מציע שאלה על אודותיה.

חפצי שתשוב ותתפייס לאלהים, אשר כה מרבים להיטיב לעושי טוב. הן גם כנגד הטבע הוא שיזיקו הטובים לטובים. בין בני־אדם עושי טוב ובין האלהים יש כמין קשר ידידות, והקושר אותו הוא הצדק. אני אומר: ידידות – אבל באמת היא קרבת אחוה ורעות. כי האדם הטוב רק בקוצר ימיו הוא שונה מאלהים, ובכלל הוא תלמידו² ההולך בעקבותיו ונחשב כבן לאביו זה הנעלה, המייסד ומחנך אותו בדרכי הצדק, כמו שהאבות הותיקים מגדלים את ילידיהם. לכן, כשהנך רואה אנשים טובים ורצויים לאלהים שרויים בצער או עמלים בזיעת אפם לעלות במעלות, בעת אשר הרשעים רוויים מתענוגות החיים וחמודותיהם, זכור, כי גם לנו רצויה אצל בנינו הענוה, ואצל עבדינו המשובה; את אלה אנחנו מדריכים בחנוך קשה, ואלה רשאים להרבות בחוצפה. כן תשכיל לדעת במעשה אלהים: את האדם הטוב איננו מניח בחיי תענוגים, כי אם מנסה הוא אותו ומחזק אותו ומכין אותו לקרבהו אליו.

ב    🔗

מפני מה צרות רבות באות על הצדיקים? באמת לא תאונה לצדיק רעה לעולם, כי שני הפכים הם שאינם מתאחדים³. כמו שכל הנהרות וכל זרמי הגשמים היורדים ממרום, עם המעינות בעלי סגולות רפוּאה הנובעים מתחת בעזוז כוח, אינם משנים אף במקצת את טעם מי הים, כן לא תוכלנה הצרות האופפות על גבר אמיץ־לב לשנות את תכונת רוחו. הוא נשאר נצב ולוחם ומושך את כל המעשים שיסייעו לחפצו⁴, כי כוחו גדול מכל מה שסובב אותו. אין זאת אומרת, שאיננו מרגיש ביסורים; אבל הוא גובר עליהם. הוא נשאר שאנן ושליו ומתנשא על המקרים. הצרות הן לו כעבודות חנוּך ותרגילים. הן כל גבר ובעל רוח נדיבה שואף לעבודות הגונות ונכון למפעלים כבירים, אפילו אם סכנה כרוכה בהם. לכל שוקד על עבודה, הבטלה היא כעונש. אנחנו רואים את המתגוששים, החפצים להרבות את גבורתם, שהם מתאבקים ככל האפשר בגבורים מצויינים, ודורשים ממתנגדיהם שהם מתכוונים להתחרות עמהם, שישתמשו בכוחם היותר גדול. רצוי להם שהם מוכים ונפצעים, ואם אינם מוצאים יחידים שוים להאבק עמהם, הם מתחרים בלוחמים מרובים. מעלת איש נחלשה, כשאינה באה לידי נסיון⁵. את כוחה וגבורתה היא מראה במה שהיא יכולה לסבול. דע לך, כי ממש כן צריכים להתנהג הטובים והישרים, למען לא יפחדו מגורל קשה ולא יתאוננו על גזרה רעה. יגיע עליהם מה שיגיע – את הכל יחשבו לטובה⁶, וגם יהפכו לטובה. אין גם השאלה: מה אתה סובל? כי אם איך אתה סובל? הלא תראה, כי הבדל יש בין החיבה של האבות ובין החיבה של האמהות לילדיהם, הללו חפצים שיתרגלו בניהם לעבודה באביב ימיהם, אין מניחים אותם לשבת בטלים אפילו בימי חופש, ומכריחים אותם לעבוד בזיעת אפם וכשדמעות נושרות מעיניהם, בעת אשר האמהות חפצות לשאת את ילדיהן בחיקן, להחביא אותם בצל, להציל אותם מדמעה, מיגון ומעבודה קשה. והנה הדעה האלהית ביחס לטובים ולישרים היא ברוח האבות. חובב אותם אלהים מאד ואומר: יעמלו נא ויסבלו צרות ומכאובים, למען ירכשו להם גבורה! המפוטם נעשה רפה־כוח וחולה לא רק בכל עבודה, כי אם בתנועה לבד ולבסוף גם מכובד משא גופו עצמו. האושר שלא חובל מעולם לא יוכל נשוא פגע, אבל במקום שאדם רב ריב תמידי בפגעים רעים, הוא מתחזק על־ידי תלאותיו ולא יסוג עוד אחור מפני כל צרה שתבוא; ואפילו אם נפל, יוסיף להלחם כשהוא כורע על ברכיו. אתה מתפלא על אשר האלהים, באהבתו הרבה לטובים ובחפצו שיעלו במעלות ויתרוממו ככל האפשר, חולק להם גורל, שצריכים הם להתחנך לשאת אותו? בעיני לא יפלא. יש אשר עולה הרצון לפניו והוא צופה ורואה אנשים גדולים נאבקים בצרה שבאה עליהם. הן גם אנחנו מוצאים עונג לפעמים בראותנו עלם מלא רוח־עז פוגע בחניתו בחיה רעה שהתנפלה עליו, או עומד לבלי־חת בשעה אשר אריה מזנק לקראתו, והמחזה הוא יותר נעים במדה שהעושה זאת הוא יותר נכבד לנו. אין חפצי לאמר, כי אלה הם מעשים היכולים למשוך עליהם מבטי־אל; הן ילדותיים הם וראויים רק כשעשועים לאנשים קלי דעת. אבל זה הוא מחזה נכבד וראוי שישקיף עליו אלהים בהיותו עוסק בפעלו, וזה הוא זוג כדאי לרצון אלהים: אדם חזק נלחם בגורלו הקשה, אפילו אם בעצמו גרם לזה. אני אומר, כי לא יוכל אל־עליון למצוא דבר יותר יפה בעולם, אם רק חפץ הוא לשים לב לזה, ממחזה אדם כמו קאטו העומד הכן אף אחרי אשר בני סיעתו נפלו כמה פעמים, ומרים ראש בגאון בתוך משואות המדינה⁷. “אפילו אם יכרעו הכל תחת עול מושל יחיד, – הוא אומר, – אפילו אם הלגיונות סובבים כל הארץ והאניות שומרות נתיבות הימים וחיל ציזאר סוגר כל השערים – לקאטו יש מוצא! בידו האחת יעשה לו נתיבה רחבה לחופש; החרב הזאת, אשר נשארה טהורה ובלי כתם גם בימי מלחמת האזרחים, היא תפעל עתה פעולה טובה ונדיבה; את החופש אשר לא יכלה לרכוש למולדת – אותו תרכוש למען קאטו! קרבי, נפשי, למפעל הזה אשר כבר רבות בו הגית, והחלצי מכל הענינים האנושיים. הנה כבר גם פטריוס ויובּא התחרו זה בזה ויפלו חללים איש ביד רעהו⁸. ברית נעלה היא שנאלצו לכרות, ברית גבורים; אבל אין גם כמוה ראויה למעלתו. לא לכבוד הוא לקאטו לבקש מאיש אחר את המות, כמו שלא יבקש ממי שיהיה את החיים כמתנת חסד”. ברור הדבר, כי בששון השקיפו האלהים, איך אדם זה הנוקם נקמת עצמו בעודו דואג להצלת אחרים, המורה את הדרך לנמלטים ועוסק בלמודיו עוד באישון לילה, תקע פתאום את חרבו לתוך לבו הנבר⁹ ויבחר להוציא בידו את בני מעיו ולשלח מקרבו לחפשי את כוח־החיים הטהור, לבל יחלל אותו מגע הברזל. מטעם זה אני חושב גם, שלא היה הפצע נאמן ומספיק בתחילה: לאלהים החיים והקיימים לא היה די לראות פעם אחת את קאטו¹⁰. עוד עכבו את צדקתו, קראו אותה לחזרה, למען תתראה כתפקיד יותר קשה. כי אין הגבורה רבה כל־כך למסור נפשו למות, כמו לחזור ולבקש אותו. למה לא יביטו אלהים בחניכם היוצא והולך לו באופן כה ראוי לכבוד ולזכרון? המות מרומם את האנשים, אשר את אחריתם מהללים גם המתיראים מפניו.

ג    🔗

ועתה אני חפץ להוכיח בהמשך דברי, כי מה שנראה כדבר רע אינו כן באמת. בתחילה אני אומר, כי מה שאתה קורא פגע קשה וגזרה רעה אשר אתה קץ מפניה, דבר זה הוא לטובת האדם אשר התרחש לו, וגם לטובת הכלל, אשר לו דואגים האלהים יותר מאשר ליחידים. ועל זה אוסיף, כי הפגעים באים על בני־אדם לרצונם, וכי אף אם אינם רוצים בהם, ראויים הם לפגעים. עם זה אבאר גם, כי מאורעות כאלה הם תוצאות גזרה הבאה בצדק על אנשים ישרים, על־פי אותו החוק בעצמו שהאנשים ההם ישרים. ולבסוף אוכיח, שאין צורך כלל להמלא רחמים על גורל אדם כשר; כי אמנם יכול הוא להחשב כאומלל, אבל לא יוכל להיות אומלל.

מכל מה שאני טוען, נראה כיותר חמור המאמר הראשון, כי הפגעים שאנחנו מתיראים ומפחדים מפניהם הם באמת לטובתנו. על זה תשיבני: “וכי לטובתך הוא לסבול עונש גלות, לבוא לידי עניות, לידי שכול ואלמון ולחרפות וחרם?” – אבל אם יפלא בעיניך, כי צרות כאלה יכולות להיות לטובה, תצטרך גם להתפלא על כי לפעמים ברזל ואש, ואפילו גם רעב וצמא מביאים מרפא לאדם. וכאשר תורינה אותך מחשבותיך, כי לצורך רפוּאה יש אשר חותכים עצמות או מוציאים אותן מן הגויה וחולצים ממנה גידים וחותכים אברים, אם אי־אפשר להם להתקיים מבלי שיאבד כל הגוף, אז תסכים גם, כי נכוחים דברי, כי יש פגעים רעים מתרחשים לטובה – בודאי כמו שיש גם מקרים רצויים ומשובחים, אשר הם לאסונם של האנשים אשר שמחו עליהם, ודומים למלוא בטנם של הזוללים והסובאים ושאר התענוגים המחישים את המות. בין הדברים הנעלים אשר אמר החכם דמטריוס¹¹ עוד חדש בזכרוני ומצלצל באזני המאמר: “אין דבר נראה לי יותר אומלל מן האדם אשר לא באה עליו צרה מימיו”. לאדם כזה לא ניתנה האפשרות להתגלות. אף אם את הכל מצא כפי תשוקתו, ועוד קודם אשר הביע את תשוקתו, בכל זאת משפט קשה חרצו עליו האלהים: הוא לא נראה להם כדאי שיגבר אף פעם אחת על מזלו, על היסורים הללו, אשר דוקא לאדם נבזה מוג־לב אינם קרבים, כאילו רוצים לאמר: למה לנו להתחרות במתנגד כזה? הן מהרה יפול כלי־זינו מידו. אין צורך להראות גבורתנו נגד אדם כזה; כאשר רק נאיים עליו קצת, יברח. הוא ילאה, כאשר אך נשים פנים בו. עלינו לבקש מתנגד אחר למען האבק בו, כי חרפה היא להלחם באדם נכון להיות מנוצח. לבזיון חושב לו בעל־הסייף¹², שילחם עם חלש ממנו, כי יודע הוא, שאין תפארת בנצחון אם רוכשים אותו בלי סכנה. כן עושה גם המזל¹³. הוא מבקש לו את היותר חזקים וראויים לו, עובר על אחרים בגועל נפש, מתגרה רק במי שהוא קשה־עורף ועומד זקוף וכנגדו הוא מנסה את כוחו. הוא מנסה באש את מוציוס¹⁴, בעניות את פבריציוס, בגלות את רוטיליוס, ברעל את סוקרטס, ובמות את קאטו. אין אדם נעשה למופת זולתי על־ידי פגע רע. האם אומלל הוא מוציוס, כשיד־ימינו שלוחה אל האש אשר לאויביו והוא סובל ברצונו את עונש שגיאתו? האם בעבור אשר בידו השרופה באש הוא מגרש את המלך, אחרי אשר ביד חזקה לא הצליח לעשות זאת? או אפשר יעלה על דעתך, כי אשרו היה יותר גדול, לוא היה מחמם את ידו בחיק אהובתו?

האם אומלל הוא פבריציוס בעבור שהוא עודר את שדהו בשעה שהוא חפשי מעבודת המדינה? בעבור אשר מלחמה לו עם פירהוס וגם עם העושר? הכי הזקן הגבור הזה אומלל בעבור שהוא אוכל על שולחנו את אותם הירקות והשרשים אשר עקר בעצמו מחבל אדמתו? מה דעתך, האם אשרו היה גדול יותר, לוא היה ממלא את בטנו דגים שנצודו בחוף רחוק ועופות מארצות נכריות? לוא היה מעורר בעזרת שבלולים מן הים העליון והים התחתון¹⁵ את האצטומכא העצלה העמוסה עד כדי הקאה? לוא היה מכין לו ציד יפה ביותר, שעלה בשפיכת דמים לרוב, ומעטר אותו בעטרה של פירות מיובשים?

או אומלל הוא רוטיליוס, בעבור שהשופטים אותו עתידים ליתן דין וחשבון עד סוף כל הדורות? בעבור שבחר לסבול בשלות נפש יתירה שיעקרו אותו ממולדתו, משיפטרוהו מעונש גלות? בעבור כי לבדו הרהיב בנפשו להתנגד לסוללא המושל יחידי, וכאשר קראוהו לשוב, לא רק צעד לאחוריו, כי אם הרחיק נדוד? “יראו נא את המראה הזה – כה אמר בלכתו – כל אלה אשר אתה באשרך הרב עוד תמצא בעיר רומא! יראו נא המה את זרמי הדם ברחובות ועל־יד הים הסרוילי¹⁶ – גיא־ההרגה לזעומי נפש סוללא – את ראשי היועצים הזקנים, ואת גדודי הרוצחים הסובבים בעיר, ואת אלפי האזרחים הרומיים אשר נשפך דמם במקום אחד אחרי הבטחת־השלום, יותר נכון לאמר: בעקבות הבטחת־השלום שניתנה להם! יראו נא את המראה הזה, אלה שאינם יכולים ללכת בגולה!” – מה דעתך, איפוא, הכי מאושר הוא סוללא, בעבור כי בלכתו ברחוב העיר מפנים לו דרך בחרב; בעבור שהוא נותן להראות בפומבי ראשי הקונסולים המדוקרים ולשלם על־ידי הגזברים לפי חשבון מאוצר המדינה את מחיר הרציחות? ואת כל אלה עושה איש, אשר בעצמו יצר את החוק הקורנלי¹⁷.

נעיין נא בחיי רגולוס¹⁸. מה הזיק לו מזלו, כשעשה אותו לסמל אדם נאמן ולמופת בתור סובל יסורים? במסמרות דקרו את עורו, ובכל מקום שהניח את גופו המעונה, שכב על פצעיו ושנה נדדה מעיניו הפקוחות בלי הרף – כל יותר שסבל, כן תגדל תהלתו¹⁹! רצונך לדעת, איך אין הוא מתחרט על המחיר הזה אשר שלם בעד צדקתו? השיבה נא אותו לאיתנו ושלח אותו אל הסינאט! אז תראה, כי בדעתו יוסיף להחזיק. או אפשר שאתה חושב את מצנאס ליותר מאושר, בעבור שסבל יסורי אהבה ונעצב יום־יום על האשה העקשנית אשר סרבה לו ויבקש שנה לעיניו לקול מנגינות רחוקות²⁰? הן גם הוא, בהיותו שכור מיין ומשתעשע לקול אשדות מים ומרמה באלפי תענוגים את נפשו הנענה, שוקד חסר־שנה על יצועו, כמו הלז על מקום ענוייו. אבל אם לזה יש נחמה, כי בעד דבר נעלה הוא סובל צרותיו והוא צופה מתוכן אל תועלת הדברים²¹, הרי את האדם אין־אונים מרוב תענוגים וחולה מחיי הוללות מדכאה עוד יותר מהיסורים עצמם השאלה על אודות תועלת הדברים. העוונות לא הגיעו עוד באותה מידה לממשלה בקרב המין האנושי, עד שיהיה ספק בדבר אם – לוא ינתן החופש לבחור – ירבו החפצים להולד כרגולוס על החפצים להיות כמצנאס. ואם ימצא אדם שירהב בנפשו לאמר, כי בוחר הוא להיות כמצנאס, הוא בודאי, אף אם איננו אומר זאת בפירוש, יבחר להולד בתור טרנציא²².

הכי חושב אתה את סוקרטס לחסר־מזל בעבור ששתה, כידוע, את כוס־התרעלה כאילו היה סם־מרפא להגיע לחיי־נצח, והתווכח על אודות המות עד רגע מותו? הכי רעה נעשתה לו כשקפא דמו וכוח החיים אשר בגידיו התקרר לאט? האין לקנא בו יותר מאשר בהוללים הסובאים מתוך כלים יקרים, ורע רגיל בכל תועבה, אשר כבר אבדה כל זכרותו או חשוד הוא על זה, מנסך לפניהם יין על גבי שלג? הללו מקיאים ברוב צער אשר סבאו ואת מררתם הם מרגישים, וזה שתה את סם־המות ברצון ובשמחה.

בנוגע לקאטו, הרבה כבר נאמר עליו. הכל מסכימים, כי האושר היותר גדול נפל בחבלו. בו בחר הטבע בתור מתנגד נורא לערוך עמו קרב [ויגזור עליו]: אם דבר קשה הוא להיות שנוא־נפש אדירי העם – יתיצב הוא נגד פּומפּיוס, ציזאר, קראסוס! ואם דבר קשה הוא להדחות מפני אנשים פחותים – יעבירו אותו מפני וואטיניוס²³! ואם כבד הוא להשתתף במלחמת אזרחים – ילחם הוא בעד היושר בכל מרחבי עולם בעקשנות מתמידה ובלי תוצאות טובות. ואם קשה הוא לשלוח יד בנפשו – הוא יעשה זאת! ומה יוצא מכל אלה? שידעו הכל, כי אין המקרים הללו רעים, אם אדם כמו קאטו כדאי להם.

ד    🔗

האושר הוא נחלת ההמון הגס והנפשות הנמוכות, אבל חלק אדם גדול הוא להכריע תחת רגליו את הפגעים והבהלות המתרחשים בחיי בני תמותה. באמת, מי שחי כל ימיו בטובה בלי שום צער מכאיב את לבבו, הוא נשאר בחוסר כל ידיעה מן הצד השני של החיים.

אדם גדול אתה? מהיכן אני יודע זאת אם לא אינה לך המקרה להראות את גבורתך? הרי זה כאילו ירדת לבדך למשחקים האולימפיים, ואין איש בלעדיך; תוכל לקבל את הנזר, אבל את הנצחון לא השגת. לא אוכל להללך ולברכך כאיש גבור, כי אם רק כמי שנבחר לקונסול או לפרטור: בזה רק כבוד רכשת. כן אני אומר גם לאיש טוב, אם לא הזדמנה לו על־ידי מקרה קשה בחיים האפשרות היחידה להראות את כוח נפשו: “לאדם אומלל אני חושב אותך, בעבור שלא היית אומלל! עברת בדרכי החיים בלי כל מתנגד! לא ידע איש, מה שהיית יכול, וגם אתה בעצמך לא תדע זאת!” כי גם למען הכיר את עצמו צריך אדם לנסיון. מעולם לא התגלה לאיש, מה שהוא יכול, אם לא על־ידי בחינה. מטעם זה היו אנשים אשר נשאו את נפשם לצרות אשר נמנעו מהם, ויבקשו למען גבורתם, שהיתה בסכנה להכחד בערפל, שעת הכושר להתנוסס. אני אומר, כי אנשים גדולים שמחים הם ביסוריהם, ממש כמו גבורים שמחים לקראת מלחמה²⁴. שמעתי, שהתאונן בעל־סייף אחד טריומפוס בימי הקיסר טבריוס על שאין עבודה מצויה. “הנה כה חולפת לריק העת היפה!” – הגבורה מתאווה לסכנות והיא חושבת רק על המטרה, לא על מה שהיא צריכה לסבול בדרך; כי מה שהיא עומדת לסבול, הוא חלק מתהלתה. אנשי חיל מתהללים בפצעיהם, ששים ומתפארים שהזדמן להם המקרה הנעים לשפוך את דמם. אפשר שעשה כמוהם גדולות גם מי שחזר שלם מן המלחמה, אבל נכבד יותר מי שבא בפצעיו. אני אומר, כי דוקא באותה שעה עושה אֵל חסד עם האנשים אשר הוא חפץ בכבודם, כשהוא מזמין להם את המקרה לעשות דבר באומץ־רוח וכשהוא מצרף מכשולים לדבר זה. את קברניטה של הספינה אפשר להכיר בשעת הסערה, את איש־החיל ביום קרב. מאַיִן אוכל לדעת, אם רב כוחך לשאת את העניות, כל זמן שאתה מסובל בעושר ונכסים? מאין אוכל לדעת, מה רב כוחך הנפשי לסבול חרפות וגדופים ושנאת הבריות, אם עד זקנה רכשת לך רק תהלת ההמון; אם מלווה אותך על דרכיך רק חבה יתירה ושאינה פוסקת מצד כל הלבבות? מאין אדע, איך היית נושא צער חוסר־בנים, אם רואה אתה מסביב לך כל ילדיך? שמעתי אותך מנחם אחרים – אבל חפץ הייתי לראותך כשאתה מנחם את עצמך ועוצר בעדך מלהתעצב על המכאובים. במטותא מכם, אל תפחדו מפני מה שהאלהים החיים והקיימים נותנים כדבר מעורר את הנפש! התלאה היא הזדמנות מוצלחת לרחוש מעלה יתירה. בצדק נאמר: אוי להם לאנשים שתשש כוחם מרוב טובה והם נעצרים, כמו בים שקט, בעצלות ושלוה. כל מה שיקרה להם, יתרחש כדבר חדש. מאורעות קשים דוחקים ביותר את הבלתי־מנוסים. כבד העול לצוארות רכים. בחזון פצע מתפלץ לוחם־צעיר, בעת אשר איש־צבא זקן רואה במנוחה את דמו שותת, בידעו כי כמה פעמים נצח אחרי שנפצע. הנה כי כן מחזק אלהים את אשר מצא חן בעיניו ואת אשר הוא אוהב, הוא מנסה אותו ומחנך אותו! ואת האנשים אשר אנו חושבים שהוא מראה להם פּנים שוחקות, הוא חושף כחדלי־אונים ליום רעה. כי טועים אתם, אם תאמרו: יש אשר אליו לא יגיע. גם מי שהאריך לראות טובה, סופו שיורש את גורלו. מי שנראה כאילו יצא נקי, באמת רק נדחה זמנו.

מפני מה מיסר אל דוקא את הטובים במחלה ובאבל ובכל צרה? הן גם במלחמה הפקודות אשר סכנות כרוכות בהן ניתנות לגבורים. את בחיריו שולח שר־הצבא שיארבו בלילה, שיתגרו בחיל האויב, או שיתורו נתיבה, או שיגרשו משמרות. ולא יאמר היוצא לפעלו זה: המפקד לא עשה עמי חסד! כי אם: יפה דן עלי! כן יאמרו נא כל אלה אשר נטל עליהם לסבול מה שגורם בכיה לפחדנים ורכי־לב: אותנו זכה אל בנסיונות כדי להראות בנו כוח הטבע האנושי²⁵. ברחו מן התענוגים! ברחו מרוב הטובה המתשת כוח ומחלישה את הרוח, עד אשר, אלמלא דבר מתרחש שמזכיר אותו גורל האדם, הוא נרדם בשכרון שאינו פוסק. מי שפוקקים לו החלונות כדי לשמרו מנשיבת האויר, מי שמניחים ומחליפים כסויים ומעטפות על רגליו מפני הצנה, ואשר חום סמוי מן העין מתפשט בצנורות בכתלי חדר סעודתו – אותו תביא כל רוח מצויה בסכנה.

אם כל דבר נפרז הוא מזיק, הנזק היותר גדול יוצא מתוך אושר נפרז. הוא מטריד את המוח בעוררו בנפש משאות שוא ובהפיצו בתוכה ערפל תועה בין האמת והשקר. הכי לא טוב יותר לשאת עמל בתמידות ולהתרומם על־ידי זה לגבורה, מלהיות אובד מתוך אושר נפרז שאין לו קצבה? טוב יותר גם המות בעקבות סגופים, משתתבקע הכרס המלאה וגדושה.

מטעם זה נוהגים האלהים באנשים טובים וישרים גם כמנהג המורים בתלמידיהם, שדורשים עבודה יתירה מאת אלה, אשר תקוה יותר רבה יש לעתידותיהם. החושב אתה, שהלקדמונים שונאים את ילדיהם, בעבור שהם מכים אותם בפרהסיא למען הגיע לדעת מה טיבם? האבות הללו מדברים על לב בניהם, שישאו באומץ את מכת השוטים, וכשבשרם כבר קרוע והם נוטים להתעלף, דורשים מהם שיוסיפו להושיט גוום הפצוע לקבל פצעים חדשים. ולמה נתפלא, אם את הרוחות הנדיבות מנסה אלהים ביסורים קשים? המופת לגבורה איננו דבר רך ונוח. אם מכה אותנו המזל ודש את בשרנו – נשא ונסבול. אין כאן אכזריות; התגוששות היא, וכל אשר נוסיף להאבק, כן יגדל כוחנו. בתוך אברי הגוף היותר חזקים הם אלה שמרבים להשתמש בהם. עלינו למסור נפשנו למקרי הזמן, למען ירגילו אותנו בעצמם להתחזק כנגדם. לאט־לאט נהיה שוים להם בכוחנו. על־ידי התמדת מקרים מסוכנים, נלמוד לבוז לסכנות. כן גופם של אנשי האניות מתחזק כדי לסבול תלאות הים, ידי עובדי־האדמה נעשות מעוכות ורגילות עמל, זרועות אנשי החיל מסתגלות לזרוק אבני קלע, אברי הרצים נעשים קלי־התנועה. בכל אחד היותר חזק הוא הכוח שהרגיל בעבודה. לבוז לתוקף התלאות מגיעה הנפש על־ידי סבלנות. מה שיכולה מדה זו לפעול בתוכנו, זאת תוכל להכיר, כשתראה איך לאומים חסרי־כל וחזקים רק בדלותם מתרוממים על־ידי עבודה.

הסתכל נא בכל האומות הללו אשר אליהן לא הגיע עוד שלום הממשלה הרומית:²⁶ בגרמנים ובעמים הנודדים סביב נהר דאנובא²⁷. צוררים להם החורף התמידי והרקיע הקודר והמתוח על ראשם. אדמה עקרה מחיה אותם בדוחק, בדירות־תבן וצריפים הם מבקשים מחסה ממטר, על שטחי קרח המתבצרים הם סוללים להם דרך, ולצוד חיות הם נאלצים כדי למצוא מזונם. הנראים הם לכך כצריכים לרחמנות? אין דבר צריך לרחמנות, אם ההרגל עשה אותו לדבר שבטבע. מה שבתחילה נעשה מתוך הכרח, במשך הזמן נעשה לעונג. אין להם בתים ודירות קבע, זולתי מה שהם בונים להם יום־יום כשהם יגעים; מחיה דלה להם וגם אותה משיגים רק בקושי. רוחות²⁸ נוראים ואכזרים סביבם ואין כסות לעורם. אבל מה שנראה לך כמו אסון, דרך החיים הוא לעמים רבים.

לפלא בעיניך, כי אנשים ישרים סובלים מכות, למען יגבר כוחם בצרתם? הרי אין עץ נעשה חזק ואדיר, אם לא הרבו הרוחות לנשוב סביביו; וכאשר יצערו אותו, כן יתעצם וכן ידבקו באדמה שרשיו. עצים רכים וקלושים הם אלה שגדלו בבקעה רק לאור השמש. הנה כן גם לטובתם של האנשים הישרים הוא, אם מאורעות איומים עוברים עליהם בתכיפות, ובזה ילמדו לחיות בלי פחד ולשאת במנוחת הנפש מה שאינו רע מצד עצמו, כי אם נראה רע למי שאינו מביין לסבול אותו.

ה    🔗

על זה יש עוד להוסיף, כי גם תועלת יש בזה לכל העולם, אם האדם הטוב והישר עומד על משמרתו כאיש צבא ומשלים את פעלו. כוונת האלהים היא – הלא זה גם חפץ כל איש חכם – להורות, כי מה שההמון מבקש, אינו הטוב, ומה שהוא מפחד ממנו אינו הרע; אבל כדבר טוב יוכר, מה שנתן לנחלה רק לאנשים טובים, וכדבר רע מה שגרם שיתרחש רק לרשעים. הסנורים היו נחשבים לקללה, לוא היה אדם אובד מאור עיניו רק אם נקרו אותן; לכן שמו את אפּיוס ואת מטלוס לעורים²⁹. העושר איננו נחשב לדבר טוב – לכן ניתן לעושי זמה כמו אליוס: יביטו ויראו בני־אדם, כי אמנם יש כסף נקדש במקדשי־אל, אבל נמצא הוא גם בבתי זונות. לא מצא אל דרך יותר נאותה להוריד מעלת הדברים שבני־אדם להוטים אחריהם, זולתי במה שנתן אותם נחלה לנבלים וימנע אותם מאנשים ישרים.

תאמר, כי אין זה לפי מדת הצדק, שיהיה איש טוב מוכה ומעונה ונאסר, בעת אשר הרשעים מתהלכים קוממיות בריאים ושבעי נחת? – מה בכך? הרי אינו כלל נגד הצדק, אם אנשים גבורים לוקחים כלי־זינם ולנים במחנה ומגינים על המבצר בעוד פצעיהם חבושים, ובאותה שעה סריסים נבזים יושבים בשלוה בתוך העיר ומתמכרים לבושת³⁰? והרי גם זאת איננה בעיניו כנגד הצדק: בתולות צדקניות נעורות בלילה בהיכלי־אל לעבודת הקודש, ובאותה שעה הטמאות והמזוהמות ישנות על מטתן?

לעבודה נקראים היותר מוכרים שבבני־אדם. זקני העיר יושבים לפעמים כל היום במועצה, בעת אשר כל ריק והולך־בטל מבלה זמנו ברחוב או מתענג בבית־מרזח ובמושב לצים. כן הדבר ממש גם במדינה זאת הגדולה:³¹ הטובים והישרים הם העובדים, העמלים ומקריבים נפשם קרבן, והם עושים זאת מחפץ לב, לא בעבור כי גזרה מושכת אותם; הם הולכים אחריה צעד אחר צעד, והיו נכונים אף להקדים אותה, לוא ידעו את הדרך. גם בענין זה אני זוכר דבר נלבב שאמר החכם הותיק דמטריוס: “רק על זאת יכול אני להתאונן, אלהים חיים וקיימים! על שלא הקדמתם להודיעני את רצונכם. כי אז הייתי ממהר להגיע ראשון אל המקום אשר שמה דרשתם שאבוא ואשר שמה גם באתי עתה. את ילדי חפצתם לקחת ממני? – רק למענכם הולדתים. – בחלק מגויתי אתם חפצים? – קחו אותו! הרי אין זה דבר גדול; בקרוב אחזיר לכם את כולו. – את נשמתי אתם דורשים? – למה לא? לא אעכב אתכם אף רגע מלקחת, מה שאתם בעצמכם נתתם לי. כל מה שתדרשו ממני אני נותן לכם בנפש חפצה. אבל הייתי בוחר להקריב הכל נדבה, תחת לקבל על־פי דרישתכם. הכי צורך היה לקחת בחזקה? יכולים הייתם לקבל מרצוני. אבל גם עתה אינכם לוקחים ממני; כי אין דבר נגזל זולתי ממי שמחזיק בו ועוצר אותו. אצלי אין שום אונס; אין אני סובל דבר שהוא כנגד רצוני, ואינני כעבד נכנע לאל³², כי אם מסכים לו בכל, וביותר עוד אחרי שאני יודע, כי הכל נעשה על־פי חוק קבוע ודבר אשר צוה לעולמים”.

גזרה מושלת בנו, ומן השעה הראשונה בהולד איש נחתכה קצבה לשנותיו. כל סבה תלויה בסבה אחרת, ובסדר ארוך נמשכים כל מעשי הפרט והכלל. מפני זה צריכים לסבול הכל באומץ לב; הן המקרים אינם מתרחשים לפתע־פתאום, כי אם באים כדרכם. מראש ומקדם נועד לך מה שתשמח עליו ומה שתבכה עליו, ואם חיי האנשים נראים שונים מאד במה שנטל עליהם, הן סך־הכל יוצא לענין אחד: יצורים חולפים אנחנו והמקרים המוטלים עלינו חולפים. למה נרגז כך? למה נתאונן? מוכנים היינו לגורלנו זה. ישתמש הטבע כחפצו בגוף אשר הוא קנינו; אנחנו לא נחדל מהיות שמחים בכל העובר עלינו ובאומץ לב נחשוב, כי אין דבר אובד משלנו³³. מה יעשה אדם טוב? יכין עצמו לסבול המקרים³⁴. נחמה רבה היא להסחף בזרם הכללי. יהיה איך שיהיה מקור הגזרה על אופן חיינו ומותנו, לגזרה העולמית נכנעים גם האלהים. עניני האלהים ובני־האדם נמשכים בשוה במסילה שאין לשנותה. אמנם יוצר ומנהג הכל הוא בעצמו המחוקק לגזרה זאת, אבל הוא גם נכנע לה: פעם אחת צוה – ותמיד הוא מקשיב.

“אבל למה פעל אלוה עולה בחלקו את גורלות החיים ובתתו לישרים עניות ומכאובים ומקרי אבל כבד?” – אין האומן יכול לשנות את החומר; הוא צריך לקחת אותו כמו שהוא. יש דברים שאינם יכולים להפרד מהסגוּלות הקשורות בהם ותלויים בעצמותם, כי ענין אחד הם אשר לא ניתן להתחלק. יש יצורים בעלי טבע חלש ונוטים להיות נרדמים או מתנמנמים, עשויים מיסודות כבדי תנועה; אבל מי שחפץ להיות גבר ראוי לשם זה, צריך להתרגל בסבל גורל קשה. לא תמיד בדרך סלולה יתהלך, כי אם יעלה הרים וירד בקעות, על פני גלים יטולטל, ובסערה יוליך אניתו; למרות כל הפגעים הוא צריך להחזיק בנתיבתו. צרות רבות ותלאות תבואנה עליו, אבל הוא יסיר המכשולים ויפנה הדרך. באש יצורף הזהב, ובצרה נעשה אדם חזק.

ראה איך מעלת האדם צריכה להתרומם והתבונן, כי בדרך פשוטה ובטוחה לא תגיע אליה.

תְּלוּלָה הַמְּסִלָּה מְאֹד וְקָשֶׁה לַסּוּסִים בַּשַּׁחַר

לַעֲלוֹת, גַּם הוֹלֵךְ וָרַב יְגִיעָם עַד אֶמְצַע רָקִיעַ.

פַּחַד יֹאחֵז אַף אוֹתִי בְּהַבִּיטִי שָׁם מִגָּבוֹהַּ

עַל פְּנֵי אֲרָצוֹת וְיַמִּים, וּלְבָבִי מִתְפַּלֵּץ מֵרַעַד.

נוֹחָה הַיְרִידָה בְּסוֹף, אַךְ בִּזְהִירוּת יְתֵרָה יֵשׁ צֹרֶךְ:

תֶּטִיס עַצְמָהּ בַּת גַּלִּים, הַמְחַכָּה עָלַי, מְפַחֶדֶת

פֶּן אֲטֻלְטַל בְּחָפְזָה בְּרִדְתִּי, וּתְהוֹמוֹת אֶפּוֹלָה³⁵.

כשמוע זאת העלם הנדיב, אמר: “הדרך טובה בעיני ובה אתעלה; כדאי ללכת בה אפילו בסכנה שאפול לארץ”. לא חדל אז הדובר בו להבהיל את רוחו המהיר:

גַּם כִּי תִּזָּהֵר מְאֹד וְלֹא תִּשְׁגֶה וְתִתְעֶה מִדֶּרֶךְ,

נָתִיב תְּפַלֵס וּלְקַרְנֵי הַשּׁוֹר הַנּוֹרָאוֹת תַּגִּיעַ,

וְקֶשֶׁת תֶּסַלְיָה תַּעֲבוֹר וּבְלוֹעַ הָאֲרִי הַפָּתוּחַ³⁶.

על זה הוא משיב רק: אסור נא לי את הרכב שהבטחת לתת לי! מה שאתה מאיים עלי, מעורר ביותר את תשוקתי. אני חפץ לעמוד שם, במקום אשר גם השמש רועד ממגור. השפל והעצל מבקש לו נתיבות מבטחים; הגבורה שואפת למרום.

ו    🔗

“אף־על־פי־כן, מדוע נותן אלוה מקרים רעים להתרחש בחיי אנשים טובים וישרים?” אבל הרי איננו נותן כלל! כל רע באמת הוא מרחיק מהם, עוונות ופשעים והרהורים רעים ועצת־בצע וקנאת אחרים – מפני כל יצר כזה הוא מגין עליהם. היתכן שיבקש איש עוד גם זאת מאלוה, שיגן אף על מה שהוא למשא ולטורח לאנשים ישרים? הם בעצמם מוותרים על שמירה כזאת, כי בוזים הם לדברים חיצונים כאלה.

דמוקריטוס הפקיר את כל רכושו, כי חשב אותו לטורח לרוחו הנדיבה. הגע בעצמך, היש להתפלא אם נותן אלוה להתרחש לאדם ישר, מה שאדם ישר מבקש לפעמים בעצמו שיתרחש לו? – “יש אשר אנשים טובים קוברים את ילדיהם!” ומה בכך, כיון שלפעמים הם בוחרים להמית אותם בעצמם³⁷? – “הם נאלצים ללכת בגולה!” ומה בכך, אם לפעמים בעצמם הם עוזבים את מולדתם על מנת שלא לחזור? – “הם נהרגים!” ומה בכך, אם לפעמים הם גם שולחים יד בנפשם? – ולמה הוטל ביחוד עליהם לסבול יסורים? כדי שיורו לאחרים איך לסבול. הם נוצרו להיות מופת לרבים. דמה בנפשך, כי כך אומר אלוה: “מה יש לכם להתאונן עלי, אתם אשר בטוב ובישר בחרתם? לאחרים הרביתי מתנות שוא, ואת נפשותיהם הרודפות אחרי ההבל רמיתי בחלום ארוך וכוזב. הענקתי להם זהב וכסף וכלי־שן מחוץ, ותוכם אין דבר טוב. לוא ראיתם את האנשים ההם, שאתם חושבים למאושרים, מגואלים, מכוערים, וכמו כתלי בתיהם הם טוחים רק לעין רואים. אין זה אושר אמתי וברור, הוא רק כאין כסוי. וגם דק מאד. לכן, כל זמן שהורשה להם להתקיים ולהתראות לפני דמיונם, הם נוצצים ומפליאים. אבל אם רק יקרה דבר המפריע שלותם ומגלה הלוט, אז יתראה פתאום לעין כל כמה מן הכיעור והתועבה היה צפון מאחורי ההוד המדומה. לכם נתתי קנינים טובים באמת, עומדים לעד, מתרוממים ומתגדלים כל יותר שתתעסקו בהם ותבחנו אותם מכל צדדיהם; הכשרתי אתכם לבוז לכל דבר מעורר פחד, לתעב מאויי היצר; אין אתם נוצצים כלפי חוץ, כי הטוב שבכם הוא בקרב נפשכם. פנימה. הלא כה תבל כולה בוזה לכל אשר סביב לה ודי לה במחזה עצמה. את כל טוב באמת בתוככם נטעתי. שלא להצטרך לאושר – זה הוא אשרכם!” – “אבל יש מקרי יגון, ודברים נוראים מתרחשים אשר קשה לסבול אותם?” – “יען לא יכולתי למנוע אותם מכם, זיינתי את רוחכם וחזקתיכם על כל. סבלו באומץ לב, בזה אתם מתעלים על אלוה: הוא קיים מחוץ לאפשרות היסורים, ואתם למעלה מהם. אל תשימו לב לעניות; אין אדם עני בחייו יותר מבשעה שנולד. אל תשימו לב למכאובים; הם יִכלוּ או יכלוּ. אל תשימו לב למות; הוא רק ישים קץ או יעתיק אתכם³⁸. אל תשימו לב לפגעי הזמן; לקלוע לתוך נשמתכם³⁹ לא נתתי להם אבני בליסטראות. וקודם כל דאגתי לטובתכם, שלא תעצרו כנגד רצונכם. המוצא פתוח לפניכם! אם אינכם חפצים להלחם, יכולים אתם לברוח. לתכלית זאת עשיתי לכם את המות לדבר היותר נקל מכל הדברים הנחוצים אשר היה ברצוני להכין לפניכם. במקום פתוח לרוחה השכנתי את נשמת החיים, ועל נקלה היא נדחפת ויוצאת. כשתתבוננו תראו, מה קצרה וסלולה הדרך המובילה אל החופש. לא עשיתי לכם עכובים ארוכים בשעת יציאה כמו בכניסה, כדי שלא יהיה לפגעי הזמן שלטון רב עליכם, אם תהיה המיתה כה ממושכה כמו הלידה. כל זמן וכל מקום יורה אתכם, מה נקל להשתמט מיד הטבע ולהחזיר לו את המתנה אשר אצל. גם בעמדכם על־יד המזבח ובהקריבכם זבחי־חגיגה והכל מתפללים לאריכות ימי החיים, תוכלו ללמוד דרכי המות. הנה שור עבה ושמן כורע ונופל עקב פצע קטן, ומכה אחת מיד אדם גוברת על בהמות רבות־כוח ועצמה. בסכין דק נחתכת צומת הגידין אצל העורף, וכמעט שנפסק החבור בין הראש והגרגרת, והנה כל כובד משאה של הבהמה צונח לארץ. אין רוח החיים נעוץ בעמקי הגוף ואין צורך לעקור אותו בחרב. אין צורך בפצע חודר לקרב ולב; קרוב מאד הוא המות. לא זמנתי מקום מיוחד שיהיה לבדו מסוּגל למכת מות. הרבה דרכים יש. המעשה עצמו, שקורין מיתה, פרידת הרוח מן הגוף, מתרחש במהירות יתירה משאפשר להכיר בה. אחת היא, אם חבל מחניק את הצואר או מים סוגרים בעד הנשימה או אדם מנפץ את גולגלתו בנפלו מגבוה על קרקע קשה או אש להבה מלהטת ומפסיקה את הנשימה – איך שיהיה, הדבר נעשה במהירות, ואיך לא תתבוששו, כי מפני מעשה כה קצר פחדכם כה ארוך?”

[תרפ"ג)