מבוֹא    🔗

זמן כתיבת הספר: הספר הזה חוּבר שנים אחדוֹת אחרי מות קליגוּלא, אוּלי בשנת 49 לסה"נ, בימי הקיסר קלודיוס, אחרי אשר בהשתדלות הקיסרית אגריפינא הוּשב סנקא מגלוּתו באי קורסיקה והופקד למורה לנירוֹן בנה. הוא ערוּך אל פולינוס, אבי פולינא אשתו או אחיה, שהיה גזבר על האוצרות ומשכיר הדגן במדינת רומי (פרק י"ח).

יש מקדימים חיבוּרו לסוף ימי גלותו, מפני שהוא מזכיר את ההר אבנטינוס כשעודנו מחוץ לעיר רומא (י"ג). והקיסר קלודיוס בשנת 49 בהרחיבו העיר הכניסו לתוך התחום; וגם מפני שהוא מדבר (ב) כנגד “העבדות־מרצון” כאיש חפשי מכל משרה. אבל אין הנימוקים האלה מכריעים, כי ענין אבנטינוס מובא רק לדוגמא ממחקרי קדמוניות וההערה על העבדות מצטרפת לרעיונות כלליים. מצד אחר ידוע כי פולינוס נעשה לממלא מקומו של טורניוס (הנזכר בפרק כ') וזה בשנת 48 עדיין החזיק במשרתו לפי טציטוס (קורות השנים י“א, ל”א).

תוכן הספר: מדוּבר בו על ערך החיים ומידתם. חכמים רבים התאוננו על אשר חיי אדם קצרים. כבר סלוּסטיוּס הגיד (בפתיחה לספרו על מלחמת יוּגורטהא) כי באמת מספּיקים החיים למי שניתן השכל להשתמש בהם לתהילתו ולכבודו ואינו מבזבז אותם בתאווֹת שפלות. סנקא גם הוא מוכיח, כי אנחנו המקצרים את חיינוּ בשקידה על הבלים (א–ג. כעין זה גם במכתב א' ממכתבי המוּסר). דוּגמאות מאנשים מפורסמים וּמבזבוּז החיים מוכיחות, כי לחיות כהוגן הוא דבר הצריך לימוּד (ד–ז). הטרדות, העסקים והבטלנוּת והמשחקים מקצרים החיים (ח–יג). כנגד זה העוסקים בחכמה מאריכים ימיהם (יד–טו). הדברים על רוממוּת החכמה ועל התוכן והתפארת, שהיא נותנת לחיים, הם (כמה הגיונות דומים לאלה של חכמי־ישראל מזמן המשנה) מהיותר יפים שבספרוּת המוּסרית־העולמית. הרבה דברים, שאינם מן הענין, מזכירים מאורעות היסטוריים ומתארים ירידת התרבות והתנוונות המידות בימי הקיסרים ברומא.

 

עַל קֹצֶר הַחַיִּים    🔗

א    🔗

חלק גדול מבני אדם, פולינוס יקירי, מתאונן על דבר רע שבטבע: כי לזמן קצר נוצרנוּ; כי מידת העת הנתוּנה לנו כה ממהרת לכלות, כה חשה לחלוף, עד אשר – חוץ מאנשים מעטים מאד – בדרך כלל חיי אדם כלים בעוד שהוא עושה ההכנות לחייו. ועל המעשה הזה, שחושבים לרעה כללית, נאנחים לא רק הפחותים בעם וההמון הגס, כי גם אנשים מהוללים התעוררו ונשאו עליו קינה, הלא מכאן מוצא פתגמו של הגדול ברופאים: "החיים קצרים והאומנות ארוכה"¹. מכאן גם התקוטטוּת אריסטוטלס בטבע ואמרו דבר שאינו לפי ערך חכם שכמותו: כי עווּת הדין הוא מצד הטבע, אשר הפליג כל כך בטובת הבהמות ויתן להן אורך ימים עד לחמש מאות ועד לאלף שנה, ולאדם אשר למעשים רבים וגדולים נוצר החיש כך את קץ החיים². האמת היא כי לא זמן חיינו קצר, אבל רב הוא מה שאנחנו מאבדים ממנו. אריכוּת ימינוּ מספּיקה והיא נתוּנה לנוּ כדי להשלים הדברים היותר גדולים, אם רק משתמשים אנחנו בה היטב. אבל אם החיים נמוגים על ידי בזבוז ומחסרון השגחה, אם אין משעבדים אותם לדבר טוב, אזי מרגישים אנחנו, בשעה שההכרח האחרון דוחק, כי ימי חיינו חלפוּ להם, מבלי שראינו אותם זזים והולכים.

כן הדבר; לא חיים קצרים נחלנו, כי אם אנחנו המקצרים אותם, ולא דלים אנחנו בזמן כי אם ותרנים בהוצאתו. כמו שנכסים עצומים נסיכיים, אם התגלגלו לידי בעל־בית גרוע, תיכף הם מתמזמזים, בעת אשר הנחלה היותר מצומצמה בבואה לרשות שומר טוב היא מתרחבה ומשתבחת, כן רב המרחב בזמן חיינו לכל מי שמפקח עליו היטב³.

ב    🔗

למה נתאונן על הטבע? הוא התהלך עמנו בחנינה. החיים ארוכים הם, אם תדע להשתמש בהם. יש מי שלא ישבע מאהבת ממון, ויש קשור בשקידה עסקנית לעבודות שאינן צריכות, יש סובא את יינו ויש נרדם בעצלוּתו, יש מתיגע ברדיפת כבוד תלוי תמיד בדעת אחרים, ויש נבהל להון, אשר התשוקה להרויח במסחר מושכת אותו לסבב ארצות וימים. יש מעוּנה מאהבת מלחמה ומבלה ימיו בצפיתו על סכנת אחרים או בפחדו מפני סכנת עצמו, ויש מאבד כוחותיו בעבדוּת־מרצון לאדונים שאינם מכירים לו טובה. רבים טרוּדים מאד בדאגתם להצלחת אחרים או לגורל עצמם, ויותר רב עוד מספר האנשים אשר אין תכלית נכונה לנגד עיניהם ותהפוכת רוחם וקלוּת דעתם אינה מוצאת נחת בעצמה ומטלטלת אותם מנתיבה לנתיבה בחייהם. יש גם שאינם מישרים להם כל מסלול בחיים, ובעודם נרדמים ומפהקים מגיע קץ ימיהם, עד כי ביחס אליהם נראה לי כדבר אמת מה שאמר המשורר הגדול בסגנון נבוּאי⁴:

“אֶת הַחֵלֶק הַקָּטָן מֵחַיֵּינוּ אֲנַחְנוּ חַיִּים.”

אמנם החלק הנותר איננו חיים כי אם זמן בלבד.

מכל צד דוחקם היצר הרע⁵ ואינו מניחם להתאושש ולהעיף עין על האמת, כי אם משפיל מבטם ומכונן אותו אל התאווֹת. לא ניתנה להם רשות לשוּב לתוך עצמם ולהתבונן בנפשם. אם מוצאים הם לפעמים קצת מנוּחה, הרי זה כמו בתהומות ים, כשהטלטוּל נמשך גם אחרי עבור הסערה, כן גם מתאוותיהם אינם מגיעים לשלוָה ודממה.

התחשוב שאני מדבר על האנשים, אשר לדעת הכל הם ברעה? צא וראה את האנשים אשר הכל סובבים אותם כמצליחים! הם נחנקים בהצלחתם. כמה הם, אשר עשרם נעשה להם לגזירה קשה; כמה הם המליצים הרוכשים יום יום כבוד בשאר רוּחם ומשלמים אותו בדם התמצית; כמה הם אשר מרוב רוות תענוּגים דלו וחורוּ פּניהם; כמה הם האדירים אשר מבקשי טובתם המרובים אינם מניחים להם רגע של פנאי. העביר נא לפניך את כל אלה מקטון ועד גדול.

הנה המבקש לו מליץ יושר והנה המבוקש; הנה השרוי בצרה, והנה העומד למגן בעדו, והנה הדן את הדין אין גם אחד מהם ברשות עצמו. כל אחד מקריב עצמו לטובת אחר. – צא ושאל על דבר האנשים, אשר שמותיהם נלמדים בעל פה; תמצא כי רק זה ההבדל ביניהם: האחד עבד לזה, השני לאחר; אין אף אחד קנוי לעצמו⁶.

עוד זאת טפּשוּת יתירה: יש מתמלאים קצף, מתאוננים על חרפה אשר גללו עליהם גדולים מהם, כי לא היו חפשים בשבילם כשרצו לבקר בביתם. איך יעיז איש להתאונן על גאות איש אחר כנגדו, אם הוא בעצמו אינו חפשי לנפשו? האיש ההוא, יהיה מי שיהיה, אף אם חצוף הוא לעומתך, לפעמים הראה לך אות כבוד והטה אזנו לדברך; אבל אתה בעצמך עוד לא כבדת את נפשך להשגיח בה ולשמוע בקולה. לפי זה אין לך גם רשוּת לזקוף את שקידתך⁷ על חשבון אחרים, כי גם בעבודתך לא היית חושב כלל להיות מסוּר להם, כי אם להפטר מרשות עצמך.

ג    🔗

אם יתכנסו כל המשכילים המזהירים ויתבוננו בדבר זה, לא יוּכלוּ להשתומם דיים על הערפל הנפלא המכסה מוחות בני אדם: הם לא יסבלו לעולם שיכנסו זרים בגבוּל אחוּזתם; בהתפּרץ קטטה קטנה על הסגת גבוּל הם ממהרים להחזיק באבן או בכלי זין – אבל לתוך חייהם הם מרשים הכניסה לזרים, ולא עוד אלא שמכניסים בעצמם את הבאים לנשל אותם מנחלתם. אין אדם נמצא, שיחפוץ לחלק את מעותיו לאחרים – אבל לכמה אנשים הוא מחלק את חייו? קמצנים הם בשמירתם את הון ביתם, אבל בנוגע לבזבוז הזמן הם נעשים הפּזרנים היותר גדולים בדבר אשר קימוצו תפארת לאדם.

נקח נא למשל מתוך ההמון את אחד הזקנים ונאמר לו: “רואים אנחנו שהגעת כבר לשׂיבה מוּפלגה. הנה בן מאה שנה אתה ויותר. נס נא לתת דין וחשבון משנות חייך: הגידה נא כמה מן הזמן נטל ממך בעל חוב, כמה נטלה אהוּבתך, כמה נטל המושל⁸, כמה נטלו החוסים בצלך; כמה עבר במדנים ביתיים, כמה באזהרות וענשים לעבדים, וכמה בסבוּב ברחובות העיר לצרכי המשרה. הוסף על אלה את החלאים אשר הבאת עליך בעצמך, והוסף את זמן הבטלה: תמצא כי מספר ימיך פחות הרבה ממה שאתה חושב. העלה עוד בזכרונך, כמה פעמים היית נבוך, מה לעשות; כמה הם הימים אשר עברו עליך כפי שקבעת מראש, מה מעט הזמן שנהנית בו מעצמך או שהיתה בו חזוּת פּניך כתיקוּנה⁹ או שהיית בו בלי פחד, מה היא המלאכה אשר השלמת בחיים ארוכים אלה, כמה ידים משמשו בחייך ופחתו מהם מבלי שהרגשת באבידתך; כמה נטלו מזמנך יסורי־הבל, שמחת־שוא, תשוּקה כוזבה ושיחת חנוּפה, ומה מעט הוא מה שנשאר לך אחרי כל אלה – אז תבין שאתה הולך למות בעוד אשר לא בגָרתּ!”

על מה איפוא יש להתאונן? על שאתם חיים כאילו נתוּנים לכם חיי עולם! אין אתם מעלים במחשבתכם מה זעוּמה מידתם, אינכם מתבוננים כמה עבר כבר מזמן חייכם, אתם מבזבזים כשואבים מתוך סאה מלאה וגדוּשה, בעת אשר אפשר כי היום הזה עצמו, שאתם נותנים במתנה לאדם או לענין אחד, הוא האחרון בחייכם. כמו אנשים בני תמוּתה אתם מפחדים מכל דבר, אבל כקיימים לעד אתם מתאוים לכל דבר. – תשמע רבים אומרים: “כשאגיע לשנת החמשים אפרוש לישב בשלוָה”; “שנת הששים תתן לי דרור מחובות עבודתי”. אבל ממי אתה מקבל ערובה, שיארכו ימיך? מי הוּא המחוּייב לסדר הדברים בעתיד באופן שאתה מקוה? ולא בוש תבוש, אם רק את הפרורים הנותרים מן החיים אתה מניח לעצמך, וכי לצרכי הנפש היקרה אתה חוסך רק את אותו החלק מן הזמן אשר לא יצלח עוד לשום דבר אחר? האם לא שעה מאוּחרת היא להתחיל לחיות, כשצריכים כבר לגמור? מה רבה הסכלוּת, לשכוח את המות האורב לאדם ולדחות לשנת החמשים או הששים עצה ותושיה, כדי להתחיל את החיים [הרצויים] מן הגבול, אשר מעטים הם האנשים המגיעים אליו!

ד    🔗

לפעמים תשמע מפי אנשים תקיפים ורמי המעלה הברה יוצאת, שהם מבקשים להם מנוּחה, משבחים אותה ומעלים אותה על כל הקנינים אשר רכשו. לעתים הם נכספים לרדת מראש הפסגה, אם רק אפשר בלי סכנה. כי גם כשאין דבר סוחף ומפוצץ מבחוץ, ההצלחה נושאת בקרב עצמה את הנטיה לחורבנה¹⁰.

הקיסר אבגוסטוס האלוהי¹¹, אף על פי שהשפיעו עליו האלהים טובה יותר מעל כל אדם, לא חדל מהתפלל, שיגיע למנוּחות ושישתחרר מעבודת הממשלה. תמיד היה חוזר על דבר זה, שהוא מקוה להשיג פנאי לנפשו. בנחמה נעימה זו – אשר אמנם נשארה כוזבה שעשע את נפשו בהיותו טרוּד בעסקיו, כי יבוא יום שיחיה לעצמו. באחת מאגרותיו אשר שלח אל הסינאט, בחפצו להבטיח כי מנוּחתו לעתיד לא תהיה ריקה מכבוד ולא תתנגד לתהילתו בימים שעברו, מצאתי את הדברים האלה: “נקל יותר למלאות חפץ כזה דרך יפה, מאשר להבטיחו. אבל אותי דוחפה התשוּקה להזמן ההוּא שאני מקוה להגיע לו, עד אשר, בהיות השמחה על התגשמוּת תקותי מאחרת לבוא, אני מקדים להתענג בנעימת הדברים אודותה”. דבר כה נעלה היתה לו המנוּחה מן העסקים, עד אשר מבלי יכולת להשיגה עוד בפועל, השתעשע בה במחשבה. האיש אשר ראה לפניו הכל תלוּי בחסדו, המושל אשר בידו היתה הצלחת אנשים ומדינות, חיכה ברב ששון ליום ההוא, אשר בו יפשוט את אדרת גדוּלתו! מן הנסיון ידע, בכמה זיעת אפים עלתה לו תהילתו הנוצצת בכל הארצות, וכמה דאגות נסתרות היוּ תלוּיות מאחוריה. הן נאלץ היה להלחם בתחילה באזרחים, אחרי כן בחברים לממשלה, לבסוף גם בקרובים ממשפּחתו, ולשפוך דם בימים וארצות, במוקדון, בסיציליה, במצרים, בסוּריה, באסיה ובכל האיים עבר במלחמותיו וינהג את צבאותיו היגעים מהרג רב. בעוד שהכניע את תושבי האַלפּים וינצח את האויבים המפוזרים בין מדינות השלום ומרחבי המלכוּת, בעוד אשר הרחיב את הגבוּלות עד מעבר לנהרות רהינוס, פרת ודנוּב, שלפו בעיר רומא עצמה שוטנים כמוּרנַא, צפיו¹², לפידוס והאָגנַציים את חרבותיהם כנגדו. כמעט נמלט מנכליהם של הקמים האלה, והנה בתו¹³ וכמה מן הצעירים חורי הארץ, אשר היו קשורים בה בתזנותיה כמו בשבועת אמוּנים, מביאים בהלות על ראשו הכפוּף מזקנה; אשה נוראה ביותר על ידי בריתה עם אנטוניוּס. כאשר אך עשה הניתוּח בגוּפו והסיר את המכות הטריות הללו יחד עם האיברים, והנה חדשות במקומן. כמו מתוך גויה כבדה מלאה דם, פרץ כפעם בפעם נגע ממקום אחר. על כן ביקש מנוּחה לנפשו, כל תקוָתו וכל הגיגו כונן למטרה זו ורק בזאת נחה דעתו. זאת היתה תוחלת איש, הרגיל למלאות משאלות אחרים.

ה    🔗

מרקוס ציצרו היה מטולטל בין אנשים כקטילינא, קלודיוּס, פּומפּיוּס, קרסוס – קצתם אויבים גלוּיים וקצתם אוהבים שאין לבטוח בהם, התנודד יחד עם הרפּוּבּליקה והתאמץ להחזיק בה בימי נווּלה, אחרי כן התרחק ממנה, לא מצא נחת בימי אשרו ולא עוז לשאת את ימי הרעה. כמה פעמים אֵרר בעצמו את משרתו בתור קונסוּל, אשר בצדק הרבה לפארה ולשבחה לפני זה? איך הוּא מעורר קינה באחת מאגרותיו לאַטיקוס, בעת אשר פומפיוס האב כבר היה מנוּצח והבן עודנו מתאמץ להגביר חיילים בהיספּניה? “אתה שואל. מה אני עושה פה?” – הוא אומר – “בטוסקולום שלי אני יושב, חצי־בן־חורין”. הוא מוסיף עוד דברים בתלוּנה על הימים הראשונים, בזעף על ההווה וביאוּש על העתיד. חצי־בן־חורין מכנה עצמו ציצרוֹ! בחיי ראשי, איש חכם לא ישפּיל עצמו להקרא בשם בזיון כזה וגם לא יהיה חצי־בן־חורין, בהיות החירוּת בשלמוּתה ותקפה שלו, בהיותו בלתי־תלוּי, עומד ברשות עצמו וגבוה מאחרים. מי יוּכל להיות למעלה ממנו, אם הוא למעלה מהמזל¹⁴?

ו    🔗

ליויוּס דרוזוס¹⁵, איש חרוץ וכביר ברוּחו, אשר התקשר באגוּדה תקיפה בארצות איטליה ומבלי חזות מראש מוצא דבר השתתף בהצעת החוקים החדשים ובסכסוּכים של הגראכים, כשלא היה אפשר לו להמשיך פעלו וגם לא היה עוד ברשוּתו לעזוב מה שהחל, היה מקלל, כפי שמספּרים, את חייו, אשר כבר בימי נעוּריו היו חסרי מנוּחה, ואמר: “אני לבדי הגבר אשר גם בילדוּתי לא זכיתי מעולם לימי חופש”. כי בהיותו עוד צעיר לימים ולָבוּש מעיל־נער¹⁶ העיז כבר להמליץ בפני שופטים לטובת נאשמים ולהפוך בזכוּתם בשער־המשפּט בדברים כה נמרצים, עד אשר כמה פעמים השפּיע על מוצא הדין. הכי לא היתה סכנה גדולה כרוּכה בחלוקת־כבוד כזו חסרת־בגרוּת? יכולים היו לדעת, כי רעה רבה לפרט ולכלל תצא מתוך עזוּת ילדוּתית כזאת. התלוּנה, שלא היו לו מעולם ימי חופש, אֵחרה המועד, אחרי אשר בתור ילד התחצף והקניט השופטים בשער. ישנם חלוּקי דעות בדבר, אם שלח יד בנפשו; כי בעקבות דקירה לתוך בני מעיו נפל מת, ולכן יש מטילים בספק אם מרצונו שם קץ לחייו, אבל הכל מודים כי כדבר בעתו קרה המעשה.

למותר הוא להזכיר שמות אנשים רבים, אשר לאחרים היו נראים כמאוּשרים, אבל על עצמם העידו עדוּת אמת, כי מהלך חייהם היה שנוּא ונמאס עליהם. אך על ידי התלוּנות הללו לא נשתנה דבר לא אצל אחרים ולא אצל עצמם; כמעט התמלטו המלים מפיהם, שבוּ תאוות לבם למשול בם כפי הרגלם.

אמנם החיים, אשר אתם מבלים, לוּ גם אלף שנים יארכו, מאד יצטמצמו במידתם. בפני חטאיכם גם דורות לאין סוף חיש יתעופפו, ומן ההכרח הוא, כי משך הזמן הזה, אשר הטבע קובע מהלכו וביד השׂכל להרחיבו, עליכם יעבור במהירוּת יתירה. הלא אין אתם תופסים בו ומעכבים אותו ואינכם שמים שום מעצור למרוּצתו המהירה יותר מכל, כי אם נותנים אותו לחלוף כדבר שאין צורך בו ואשר נקל למלאות חסרונו!

ז    🔗

בשוּרה ראשונה אני מציג כאן את המבלים ימיהם בשתיית יין ובתאוַת בשרים. עסקיהם של האנשים האלה הם היותר נבזים. האחרים, אף אם דמיונות הבל של כבוד ותהילה מושכים אותם, הן בדרך יפה הם תועים. אם תלך ותחשוב לי את הקמצנים, את הרגזנים, את בעלי הקטטות והמלחמות – כל אלה חוטאים כדרך גברים; אבל המשועבדים ליצר הרע של עריות, כשלונם איננו של כבוד. צא נא בעקבותם וראה שימוּש זמנם: כמה הם מבלים בתחבוּלות, כמה במארב־עגבים, כמה בפחד, כמה בדברי חנופה שהם אומרים ושהם מקשיבים, כמה בערבונות שלהם ושל אחרים, כמה בחגיגות־משתה – שהן עבודות בפני עצמן – ותמצא כי תענוגיהם אלה, אשר הם גם יסוריהם, אינם מניחים להם לשאוף רוּח. מלבד זה הרי ידוּע לכל, כי אדם טרוּד ברוּחו אינו מסוּגל להתעסק בשום דבר כהוגן, לא במליצה ולא במדעים חפשים, כי הנפש המבולבלה אינה מקבלת לתוכה דבר ואת כל אשר תוחבים בה היא מקיאה ופולטת. פּחות מכל, יוּכל אדם טרוּד לחיות, כי אין לך מדע יותר קשה מזה. למלאכות אחרות ישנם מורים רבים בעולם, ויש גם אשר אפילו תינוקות למדו אותן ונמצאו מושלמים בהן עד כדי להורות אחרים; אבל לחיות – הוא ענין של למוּד לכל החיים¹⁷. גדול מזה, ולפלא יהיה בעיניך: גם למות הוא ענין למוּד לכל החיים. היו אנשי־מעלה רבים אשר הסירו כל המכשולים מדרכם, ויתרוּ על עשרם, משרת עבודתם ותענוגיהם, ועד סוף ימיהם התאמצוּ רק להבין איך לחיות¹⁸. רוּבם של אלה חלפוּ מן העולם בהתוַדוּתם שלא הגיעוּ לתבוּנה זו – והאחרים בודאי לא השיגוּה. האמינה לי: גבר חכם ומתרחק משגיאות אנושיות יתאמץ שלא יאבד לו רגע מהזמן הנתוּן ברשוּתו, ובזה יהיוּ ימיו ארוּכים ביותר: שיהיו בכל היקפם רק שלו לבדו. אין אף חלק מהם כשדה שלא נעבד, כמקום פנוי, כדבר משועבד לאחרים. לא מצא דבר כדאי והגוּן שיתחלף לו בפנאי שלו אשר שמר כפקדון בזהירוּת יתירה; בעבוּר זה הספיק לו זמנו, בעת אשר בהכרח נשאר חסר לאנשים אשר רבים נוטלים שעות מחייהם. ואל תחשוב כי אין הללו מכירים כפעם בפעם את ההיזק היוצא להם. רבים מהם תשמע, כשנטל, האושר מכביד עליהם ביותר והם עומדים בתוך המון מקבלי טובתם ועסוּקים בחשבונות עם בעלי דיניהם ובשאר דקדוּקי־העניוּת המפוארים¹⁹ שלהם, קוראים פתאום: “אין נותנים לי ממש לחיות!”

כיצד? מי הם שאין נותנים? כל אלה שמזמינים אותך לנהל משפּטם, מוציאים אותך מרשותך. פּלוני הנאשם, כמה ימים גזל ממך? ופלוני המבקש משרה? ופלונית הזקנה המטריחה אותך בעניני קבורת יורשיה? ופלוני העושה עצמו חולה כדי להקניט את רודפי הממון האורבים לנחלתו? ופלוני ידידך האדיר המשתמש בך לא מאהבה כי אם למען התכבד בך? הבדילם נא לאחד אחד את ימי שנותיך וחשוב אותם ותמצא כי מעטים הם מאד אשר נשארו לך לבדך. יש מי שהיה נכסף למשרת קונסוּל ואחרי שהשיגה הוא משתוקק להפּטר ממנה ואומר: “מתי תעבור השנה הזאת!” – יש אשר תפקידו (בתור פראֶטור) לסַדר המשחקים להמון, ולדבר גדול חשב לו שתפּול עבודה זו בחלקו, אבל לבסוף הוא קורא: "מתי אנצל מאֵלה? " – יש אדם תקיף שמושכים אותו בשער העיר לכל צד לעשותו לפטרון, ושאון גדול סביבו אשר לא תמלא האוזן משמוע, והוא זועק: “מי יתן וידחו הענין!” כל אחד דוחף את חייו הלאה וסובל ענוּיים בהיותו נכסף לעתידות וקץ מפני ההווה. מי שמוציא כל חלק מזמנו לתועלתו, מי שמסַדר כל אחד מימיו כאילו זה כל החיים, הוא לא ישתוקק ליום מחר וגם לא יפחד ממנו. כי מה היא ההנאה החדשה שתוּכל להביא לו השעה הבאה לקראתו? הכל ידוע לו כבר, את הכל קיבל לשובע נפשו – על כל השאר יגזור עליו המזל כחפצו! חייו הם מחוץ לסכנה. אפשר שיוסיפוּ לו עוד, אבל לא יוּכלו לגרוע מחלקו, וגם להוסיף לו אפשר רק כמו שמושיטים עוד מאכל לנפש שבעה ומלאה כבר, והיא מקבלת, מבלי שהיא תאֵבה לזה.

אין איפוא רשות לומר על איש שהאריך ימים בעבור אשר שׂיבה זרקה בו או קמטים נראים במצחו. הוא לא חי ימים רבים, כי רק היה זמן רב בעולם. או התחשוב שעשה אדם נסיעה גדולה בים, אם בצאתו באניתו מן החוף טלטלה אותו הסערה לכל צד ורוּחות חזקים ומתנגדים סיבבוּ אותו בנתיבה אחת סחור סחור? הוא לא נסע הרבה, כי אם טולטל הרבה!

ח    🔗

אני רגיל להשתומם, כשאני רואה אנשים מבקשים מחבריהם להאציל להם פנאי, והללו נוחים לתת את המבוּקש מהם. אלה ואלה שמים לב רק להענין אשר בעבוּרו יבוקש הזמן, אבל לערכו בעצמו אין שם לב. מבקשים אותו כאילו אינו כלום, ונותנים אותו כאילו הוא אֶפס – הדבר היקר מכל, משתמשים בו כבמשחק ילדים! האנשים טועים בערכו, מפני שאיננו דבר גשמי ואינו נראה לעינים, בעבוּר זה נחשב הוא להם כדבר שבזול, או יותר נכון: כדבר שאין לו כל מחיר. גם גדולי המעלה באים על שכרם בפרס שנתי כשהם מקריבים בעבוּרו את עבודתם ושקידתם, אבל אין חושב את הזמן לדבר הראוי לתשלומין. משתמשים בו בפזרנוּת כמו בדבר שבחנם. אוּלם הבט נא אל האנשים ההם כשהם חולים, כשסכנת מות הולכת וקרבה אליהם, איך הם כורעים ברך לפני הרופאים! או התבונן בהם כשהם מפחדים מפני עונש מות בדין, איך הם נכונים להקריב כל מה שיש להם למען הציל את חייהם – כה גברו התהפוּכות בנטית נפשם. לו היה אפשר לאדם, כמו שהוא יכול לחשוב מספר השנים שעברו עליו, להכיר גם את מספר השנים שנותרוּ לו בעתיד – איך היו רועדים אלה, אשר סכוּם קטן נשאר להם בשנות חיים, איך היו מקמצים בימיהם! אמנם נקל הוא לסדר לחלקים גם דבר קטן, כשיש לו קצבה ידועה; אבל זהירוּת יתירה נחוּצה כדי לשמור דבר שאין אתה יודע, היכן הוא קצו. – אף על פי כן אל תחשוב שאינם מרגישים כלל, מה יקר הדבר הזה²⁰. הן לאנשים שהם מחבבים ביותר הם רגילים לומר, שהם נכונים לתת להם חלק משנותיהם. נותנים הם ואינם מבינים, איך לתת: הם נותנים באופן שאין האחרים נהנים ממה שהללו חסרים, גם אינם מכירים בעצמם בחסרונם. בעבור זה נקל להם לסבול הפסדם: הוא נעלם מהם.

אין מי שיחזיר לך השנים האובדות, אין מי שישיב לך אבידת עצמך. ימי חייך ילכו להם, כמו שהחלו; את מהלכם לא יהפכו ולא יעכבו. לא בשאון יחלופוּ, שום דבר לא יזכירך את מהירוּת החליפה, בדומיה יתעלמו. לא דבר מלך מושל ולא חסד ההמון יועיל להאריך שנותיך; כמו שקיבלו את הדחיפה מיום ראשון, כן תהיה מרוּצתן, לא תסובנה בלכתן ולא תעמודנה לעולם. תדע מה שיתרחש לך? אתה טרוד בעסקיך, והחיים ממהרים; בתוך כך יקרב המות, ולמענו תהיה צריך למצוא פנאי, לרצונך או בעל כרחך²¹.

ט    🔗

איך זה אפשר²² על דעת אנשים מתפארים בחכמתם וטרוּדים מאד בעסקיהם: למען יוּכלו להיטיב את חייהם הם מעמיסים על החיים נטל צרכים יתירים וחושבים מחשבות לימים רחוקים. אבל האבידה היותר גדולה לחיים היא הצפּיה למה שיבוא. היא נוטלת מן הימים ראשון ראשון, גוזלת את ההווה בעת שהיא מבטיחה את העתיד. מה שמכביד ביותר את החיים הוא החיכוּי, אשר על ידו אדם תלוי ביום מחר ואובד את היום הזה. הוא מכונן הגיגו למשול במה שכמוּס עוד ביד המקרה, ועוזב בינתים מה שמוּנח בידו. להיכן אתה צופה? להיכן אתה נמשך? כל מה שעתיד לבוא הוא מוּטל בספק; חיה את החיים שלפניך! הנה החוזה הגדול משורר כמו בדבר־אלהים את חרוזיו המלמדים בינה ישרה:

"מִתּוֹךְ שְׁנוֹת חַיֵּי אֱנוֹשׁ תָּמִיד הַטּוֹב שֶׁבַּיָּמִים

מַקְדִּים לַחֲלוֹף"²³

מה אתה שוֹהה ומתמהמה? הוא רוצה לומר – אם לא תחטוף, יחלוף הזמן; וגם אם תחטוף, יעבור חיש. אם כן עליך להתערב במהירוּת החליפה על ידי מהירוּת השימוּש בזמן, ולשאוב בזריזוּת כמו מתוך זרם כביר, אשר לא תמיד ישטוף. וגם בזה יפה כיון המשורר, שהוא מגנה את המחשבות לעתיד שאין לו קצבה, ולכן איננו אומר: “הטוב שבדורות אדם” כי אם “הטוב שבימים”. איככה אתה מציע בבטחה ובנחת לפניך שוּרה ארוּכה של ירחים ושנים, כפי שאתה בוחר לך בתשוּקתך, בעוד אשר הזמנים כה ממהרים להתעופף? הוא דובר אליך על היום האחד, והוּא היום החולף! אין ספק כי זה הוא “היום היותר טוב המקדים תמיד לברוח” מבני האדם העלוּבים, הם הטרוּדים בעסקים, אשר טרם יצאוּ מתקוּפת הנערוּת והנה הזקנה קופצת עליהם, והם נכנסים לתוכה בלי הכנה וחסרי־אונים. לא הזדיינוּ בשום דבר, לפתע פתאום ובלי שים לב נפלו בפח הזה, לא הרגישו שהוא הולך וקרב יום יום. כמו נוסעים בדרך, אשר שיחה או קריאה או מחשבה, שהם מתעמקים בה, מַטעה אותם, והם מגיעים למטרתם קודם שהרגישו שהם קרבים אליה, כן במהלך החיים שאינו פוסק, ושאנחנו ממהרים להתקדם בו בין עֵרים בין ישנים; הטרוּדים אינם מרגישים בלתי אם כבר השיגו המטרה.

י    🔗

אילוּ חפצתי לפרט את דעתי זאת ולבקש לה ראיות, הייתי מוצא הרבה להוכיח כי החיים היותר קצרים הם של הטרוּדים בעסקים. החכם פאביאנוס, אשר לא היה רק מן המורים בקתדרא כי אם מן הפילוסופים העתיקים האמתיים, היה רגיל לומר: כנגד היצר צריכים להלחם בעוז, לא בנחת²⁴, ולא בפצעים קלים כי אם בהתנפלות תקיפה צריכים לדחוף אחור את חיל־צבאו המתועב; את התגרוּתו צריכים לעקור מן השורש, לא לפגוע בה בעקיצות". אבל כדי להראות את טעוּתם של האנשים הטרוּדים, עלינוּ להורותם בינה ואין די להתאונן עליהם.

לשלושה פרקים נחלָק זמן חיינו: למה שהיה, למה שהוֹוה ולמה שעתיד להיות. הפרק שאנו עומדים בו הוא קצר, זה שלפנינוּ – מוּטל בספק, רק זה שעבר הוא ידוע. החלק הזה (העבר) הוא אשר אין עוד להמזל שליטה בו ואשר לא יוּכל עוד כל איש להחזירו לרשוּתו. אותו מאבדים האנשים הטרוּדים, כי אין להם פנאי להתבונן במה שעבר, ולו מצאו פנאי – הן לא נעים לזכור דבר שיש להתחרט עליו. למורת רוּחם הוא להתבונן בזמן, אשר לא בילו באופן רצוּי, ואינם מרהיבים עוז בנפשם להסתכל עוד הפעם במעשים, אשר העווֹנוֹת התלוּיים בהם ברוּרים לעיניהם, לו גם היו מכוּסים בשעתם במעטה תענוּגות השעה. אין אדם פונה להביט ברצון על מה שעבר, אלא אם כן היה מבקר כל מעשיו בעין פקוּחה ונזהר מלרמות את עצמו. אדם שהיה בהוּל למלא תאווֹתיו ברדיפת כבוד, שהתנשא בגאוה ובוז על אחרים, השתוקק בלי מעצור לנַצח, התנכל ורימה וחטף וגזל ובזבז – מן ההכרח הוא שיפחד מפני כוח־זכרונו. החלק ההוא מן הזמן הוא החתוּם והנקדש, הוא מחוץ לכל הפגעים האנושיים ולמעלה מממשלת המזל, אותו לא יבלבלו עוד המחסור או הפחד או חלאים רעים. אותו לא ישחית ולא יחמוס איש; הנחלה הזאת היא מוחלטה ואי אפשר לערער עליה. מן הימים ההוֹוים רק יחידים ורק לרגעים יתיצבו לפניך, אבל אלה שכבר חלפו – למצותך כולם יבואוּ ולמשפּטך יעמדו להסתכל בהם ולהביט בהם בעיוּן, מה שאין ביכולת אנשים טרוּדים לעשות. נפש שלוָה ובטוּחה יכולה לחדור לכל חלקי חייה, אבל נפשות הטרודים כמו כפוּפות תחת עול ואי אפשר להן לזקוף עצמן ולהביט מאחוריהן. חייהם נוזלים למעמקים, וכמו שהוא ללא תועלת לשפוך ולהוסיף עוד, אם אין מתחת כלי מקבל ומחזיק, כן אחת היא כמה מן הזמן ניתן לאדם, אם אין מקום להדביק אותו: הוא נוזל דרך הנפשות הקרועות והעשוּיות ככברה.

הזמן ההוֹוה הוּא היותר קצר, עד שנראה לפעמים כאילוּ הוא אפס. הוא מתנועע תמיד, רץ וזורם; עד לא בא – וכבר חדל להיות. איננו סובל עמידה, כמו העולם והכוכבים הנמצאים תמיד בתנועה שאינה פוסקת ואינם שוהים במקום אחד. הזמן ההווה הזה הוּא לבדו נחלת הטרודים, והוא כה קצר, שאין לתפוס אותו, וגם הוא משתמט מהם בהיותם צופים לתפוס הרבה.

יא    🔗

אחרי כל אלה, כשתחפוץ לדעת איך קצרים להם חייהם, צא וראה איך הם משתוקקים להאריך אותם. זקנים בלים נודרים נדרים ומתחננים כעניים בפתח שיוסיפו להם שנים אחדות. הם משקרים בנפשותם להתראות כצעירים יותר וכה רגילים הם לרמות את עצמם, כאילו גם את המזל יוּכלו להתעות בכזבים. ואם מתרחשת מחלה ומזכרת אותם אפשרות המות, איך הם רועדים מפני קצם, לא כיוצאים מן החיים, כי אם כדחופים מתוכם בחוזק יד! הם צוֹוחים, שהיו סכלים ולא נהנו עוד מן החיים, ואם רק יצאוּ בשלום מחליים, אז יתחילו לחיות במנוּחה. בשעה זו הם מתחילים לחשוב, כי לחנם טרחו להכין קנינים אשר לא נהנו מהם וכי כל יגיעם היה לריק.

לעוּמת זאת, כשאדם מסדר את חייו הרחק מכל עסק מטריד²⁵ למה לא יהיו ארוכים? הרי אין חלק אובד ונדח מהם, אין נזרק לכאן ולכאן, אין דבר מהם מסוּר ביד המקרה, אין חלק כלה מתוך זלזוּל, או חסר מתוך בזבוּז, או נחשב למוֹתר – בשלמוּתם, אם אפשר לומר כן, הם מכניסים רווחים. מטעם זה גם כשקטנה מאד מידתם, הם מספּיקים מאד לצרכי האדם, ולכן גם, אימתי שיבוא היום האחרון, לא ישהה החכם ללכת בצעד בטוח לקראת המות.

יב    🔗

אוּלי תשאל: מי הם הטרוּדים שאני רומז עליהם? אל תחשוב שאני מדבר רק על אלה אשר אך הכלבים מגרשים אותם מן הבסיליקא²⁶, והם יוצאים משם בשאון נהדרים בתפארתם או מביטים בבוז על אחרים; או על אלה אשר בביתם לא ישכנו רגליהם והם דופקים תמיד על פתח אחרים בבקשת עסקנוּת; או על אלה הרצים אחרי מכירות־בפומבי²⁷, כדי להרויח בהן רווח נמאס ויוצא להם לפעמים לרעתם. יש אנשים אשר גם במנוּחתם הם טרוּדים; בנוה־הקיץ או על משכבם, גם בהיותם בודדים וכשנפרדו מכל עסקיהם עוד הם על עצמם למשא. על אלה אפשר לומר, שאין להם חיי מנוחה, כי אם עסקנוּת של בטלה²⁸.

או תאמר כי במנוחה יושב אדם, הנבהל לסַדר בדיוק את כליו הקורינתיים, אשר מתוך שגעון אנשים מעטים הם נחשבים ליקרי ערך מאד? או המבלה רוב ימיו באיסוּף חתיכות מתכת אשר העלוּ חלוּדה? או היושב בקירומא²⁹ (לבשתנוּ, אף לא רומיים הם מעשי־הטפשוּת המשפּילים אותנו!) לראות במלחמות הנערים המתגוששים? או החושב ומחלק את מחנות המתערבים במירוֹץ, זוּגות זוּגות, לפי שנותיהם וצבעיהם? או המחזיק בידי גבורי המשחק היותר מהוּללים? הבאמת תחשוב כי בני אדם אלה אנשי־מנוּחה הם, המבלים שעות רבות בישיבה לפני הסַפּר עד שהוא מגלח היטב כל שׂערה יתירה שצמחה במשך הלילה האחרון, ועל כל שׂערה ושערה מתישבים במועצה וחושבים, איך לסרוק את פרע הראש ולהשלים את החסר בקרחתם או בגבחתם? איך הם מתקצפים, אם הסַפּר איננו זהיר במלאכתו ונוהג רק כמגלח ראש גבר; איך הם מתמלאים זעם, אם כרת קצת מציצת ראשם הנהדרה, אם לא שיפּר אותה כהוגן ואם אין קווצותיהם יורדות תלתלים! היש בהם מי שלא יבחר שתהיינה פרעות במדינה מאשר בשׂער ראשו? מי שלא ידאג יותר לפאר ראשו מאשר לטובת נפשו? מי שלא יבחר להיות בחור נאה, מלהיות אדם מכובד? האת אלה תחשוב לבעלי פנאי ומנוּחה, אשר רוב זמנם נתוּן למסרק ולראי³⁰?

ומה מעשה האנשים העסוּקים לחבּר, לשמוע או לזמר מזמורים, ועמלים לעקם ולסרס בשנוּיים חסרי־תועלת את קולם אשר עשה הטבע יפה ופשוּט והולך למישרים? או אשר אצבעותיהם תמיד מתנועעות כקוצבות משקל לנגינה ואשר אם קוראים אותם לרגל ענין נכבד, ואפילו לדבר־עצב ויגון, עוד נשמעת מפיהם הברת נגינתם? לא אנשי מנוּחה הם אלה, כי אם בעלי עסקנוּת של בטלה.

גם את זמני המשתאות של אנשים כאלה בודאי אי אפשר לחשוב לשעות של מנוּחה, כשאנחנו רואים איך הם טרוּדים בסידוּר כלי הכסף לסעוּדה, איך הם שוקדים להפעיל כתנות הנערים־הקדשים המסוּבים עמהם, איך הם תלוּיים בצפּייתם לראות את הציד המבוּשל יוצא מתחת יד הטבּח, איך הם ממהרים ליתן אות, כדי שיחוּשוּ ילדי־הקלון לשרתם, איך הם עמלים באוּמנוּת כדי לחלק את העופות לחתיכות קטנות, ואיך הנערים האוּמללים נחפּזים לטאטא את הסחי אשר הקיאו המסוּבים. מתוך מנהגים כאלה יוצא להם שם לתפארת גדוּלתם, וכה חדרו התהפוּכות לכל מסתרי חייהם, עד שאינם יכולים עוד לאכול ולשתות בלי כוונה להשיג כבוד ותהילה.

וגם את אלה לא אוּכל לחשוב בין היושבים במנוּחה, האנשים שנושאים אותם במיטה ובכסא־כבוד לכל מקום, כשהם זקוּקים לשעות של תנוּעה גוּפנית, כאילוּ אי אפשר להם לוַתר על זה; האנשים שצריכים להזכירם, מתי ילכוּ לרחוץ, מתי לשחות, מתי לסעוד, ואשר מתוך חוּלשת נפשם הענוּגה עד כה כבר נמוג רצונם, שאינם יכולים עוד לדעת מעצמם כשהם רעבים. שמעתי על אחד מהמעוּנגים האלה – אם אפשר עוד לכנות בשם עונג את אבדן הכשרון להתנהג כדרך כל בני אדם! – כי כשהוציאוּהוּ על כּפּים מן האמבטי והושיבוּהוּ על ספסל, שאל את משמשיו: “ועתה אני יושב?” – התחשוב כי אדם זה השואל, אם הוא יושב, יודע הוא, אם הוא חי, אם הוּא רואה, אם יש לו מנוּחה? גם קשה להגיד, אם יותר ראוּי לנוד לו, כשבאמת לא ידע, או כשעשה עצמו כאילו לא ידע. כי כמה פעמים מרגישים בני אדם הללו באמת ששכחו את הדברים; אבל פעמים רבות הם רק מחקים את השכחה. ישנם חסרונות חביבים עליהם והם רואים אותם כסימנים למצבם המאוּשר. כדרך אדם שפל ונבזה נראה להם, לדעת מה לעשות! לך עתה והגיד למשחקים בבמה, שהם מכזבים ומגזימים בתארם את ההתמכרוּת לתאווֹת! אני מבטיחך, כי יותר משהם מתארים, הם מעלימים מן הרואים, וכי דורנו – אשר רק לענין זה גדל כוחו מאד – הוליד המון חטאים כה איוּמים³¹, עד שיכולים אנו, להיפך, להוכיח את המשחקים על שהם מוחקים את הסאה. היתכן שיהיה אדם כל כך שטוּף בתענוגיו, עד שיצטרך להאמין לאחרים, אם יושב הוא על מקומו?

אדם כזה איננו איש־מנוּחה. בשם אחר צריך אתה לכנותו: הוא חולה, או יותר נכון: מת. במנוּחה חי אדם כשיש לו רגש מנוּחתו, אבל הלז רק חציו בחיים, אם למען באר לו את מצב גוּפו הוא צריך למפרש. איך יוּכל אדם כזה להיות גביר לזמנו?

יג    🔗

מאד יארכו הדברים, אם אלך ואחשוב את כל אלה המבלים שנות חייהם כמשחקים בקוביה או בכדורים, או בשטיחת גופם להתחמם כנגד השמש. אין אלה בני מנוּחה, כל המתעסקים הרבה בתענוּגיהם. אבל אין ספק כי גם אלה אינם עושים כלום בכל עסקנוּתם: המבלים ימיהם במחקרים ספרוּתיים חסרי תועלת, כמו שיש מהם כבר גם אצל הרומיים מספר רב. לפנים היתה רק ליוָנים החוּלשה לחקור: כמה תופסי־משוט היו לאנית אוֹדיסאוּס? אם נכתבה האיליאדה בראשונה או האודיסאה? גם אם מחבר אחד להם? ועוד כמה דברים ממין זה, אשר היודע אותם ושומרם לנפשו, אינו מועיל בשתיקתו, ואם הוא מסַפּרם לאחרים, אינו נראה להם כיותר מלוּמד, כי אם כטרחן ביותר. עתה הנה באה התשוּקה גם בלב הרומיים ללמוד דברים ריקים שאינם צריכים³². בימים האלה שמעתי אחד חכם שונה: מה הם הדברים אשר עשו שרי צבא רומיים בראשונה? הראשון אשר נצח במלחמת־ים היה דואיליוּס; הראשן אשר הוליך פּילים למלחמה וינצח בעזרתם היה קוריוּס דנטטוּס, אמנם דברים אלה, אף על פּי שאין צורך בהם לתהילה אמתית, נוגעים בדוגמאות ממפעלי האזרחים. מדע כזה אינו מביא תועלת, בכל זאת עלוּל הוא למשוך לבנו בפאר שהוא נותן להבלי המעשים. גם על חידוּש זה של החוקרים נוּכל לוַתֵּר: מי הוא הראשון אשר המריץ את הרומיים לרדת באניות? זה היה קלודיוּס, אשר בעבוּר פעלו ההוּא כינוּהוּ בשם Caudex (גזע עץ) – כן נקרא גם חיבוּר לוּחות עץ לפנים: caudex ומזה כינוּי לוּחות המשפּטים codices – ולכן נקראו האניות המביאות מימי קדם מיני מרכולת דרך נהר טיבּר: codicariae.

נניח כי גם זה דבר חשוּב הוא, כי וַלריוּס קורוינוס³³ היה הראשון אשר לכד את העיר מסַנַא, והראשון ממשפּחת הוַלריים אשר קיבל את כינוּיו משם העיר הנלכדה ויקרא גם הוּא מסַנא ולאט לאט בהתחלף האותיות בפי ההמון הוּסב שמו מסַלא. אבל היתכן כי גם זה יהיה ענין לחקירה, כי לוּציוּס סוּלא היה הראשון אשר נתן להראות בקירקוס אריות בלתי־אסוּרים – לפנים יצאו רק קשוּרים – בעבוּר שהמלך בוֹככוס שלח רובים לירות בהם? בודאי אפשר למחול על כאלה. או דבר נחוץ הוא גם לדעת, כי פּומפּיוּס היה הראשון אשר ערך בקירקוס קרב של שמונה עשר פּילים ויציג אנשים פושעים להלחם בהם? מי שהיה נשיא המדינה, ולפי האגדה הצטיין בין נשיאי ימי קדם בטוּב לבבו, חשב זה למין מחזה נפלא, שימסרו אנשים למיתה באופן חדש! הם נאבקים – אין די בזה! – הם נקראים לגזרים – וקל זה בעיניו! צריכים הם להדרס מכל משאָן של החיות הרעות! הכי לא טוב היה, לוּ היו דברים כאלה מסוּרים לשכחה, לבל ילמד מהם עריץ בימים הבאים ויתאווה למעשים כאלה שהם פחיתוּת למין האנושי? מה עב הערפל, אשר ההצלחה המרוּבה מכסה בו את הרוּחות! האיש ההוּא ראה עצמו כעומד למעלה מממשלת הטבע, בשעה שהשליך המוני אנשים אוּמללים ילידי ארצות נכריות למאכל לחיות רעות, בשעה שהציג למלחמה נפשות חיות כה שונות בטבען וירבה לשפוך דם לעיני הקהל הרומי, אשר תיכף אחרי כן עתיד היה לכוף להריגות יתירות מאלה. האדם הזה בעצמו, אחרי אשר בגדוּ בו על יד אלכסנדריה, נאלץ היה לבקש אחד מעבדיו שידקור אותו, ואז הכיר את ההבל של כינוּיו המפואר³⁴.

אבל אשוּב לענין שדיברתי עליו: באותו ענין אוסיף להזכיר איך ישנם אנשים המרבים בשקידה שאין בה צורך. המליץ הלז³⁵ סיפּר, כי מטלוס, אשר ניצח את הקרתגים בסיציליה, היה הראשן בין הרומיים אשר נתן לנהוג לפני מרכבתו מאה ועשרים פּילים בזוּזים במלחמה, וכי סוּלא היה האחרון ברומיים אשר הרחיב גבוּל מגרשי העיר³⁶, מה שלפי מנהג קדמונים לא נעשה אחרי כבוּש מדינות חדשות כי אם רק אחרי הרחבת גבוּלות המדינה האיטלקית. בידיעת דבר זה עוד תועלת יתירה מאשר במאמרו האחר, כי בעבוּר אחד משני טעמים גבעת אבנטינוס היא מחוץ למגרש עיר רומא: בעבוּר כי אל הגבעה ההיא יצא ההמון בשעת פרידתו³⁷, או בעבוּר כי כשקסמו וביקשו סימן טוב בזמן רימוס לא היתה פריחת העופות מכוּונה לצד זה. עוד דברים כאלה נמסרים שהם דברי אגדה או דומים לכזבים. הנה גם אם נסכים, כי כל אלה הפרטים נמסרו באמוּנה ונכתבו על פי קבלה נכונה – את עיני מי יאירו לחזור מטעוּתו? את מי יצילו מממשלת התאווֹת? למי יוסיפו אומץ לב, אהבת צדק ונטיה לחסד? פביאנוס שלנו היה רגיל לומר, כי ספק הוא לו, אם לא טוב יותר להתרחק מכל הלימוּדים מלשקוד על כגון אלה!

יד    🔗

מכל האנשים, רק העוסקים בחכמה הם הנהנים מן הפנאי שלהם; הם לבדם החיים. הם לא רק שומרים היטב את זמן חייהם, כי אם מוסיפים עליו את כל הדורות. את השנים אשר חלפוּ קודם לחייהם הם רוכשים כקנינם. אם אין אנחנו הפחוּתים שבשוכחי טובה – הרי כל גדולי עולם הידוּעים יוצרי הדעות הקדושות – למעננו נולדו, לחיינו סללו נתיבות! לדברים היותר יפים שאנחנו מוציאים ממחשכים לאור, מגיעים אנחנו בעמל אחרים. אין דור סגור בפנינו, לכל הזמנים פתוּח לנו השער, ואם רק רוּח נדיבות לנו למען צאת ממסגר הפחיתוּת האנושית – מה ארוך הזמן שיכולים אנחנו לטייל בו! יכולים אנחנו להתוַכּח עם סוקרטס, לעורר ספקות עם קרניאַדס, לחבב שלוָה עם אפיקורוס, להתגבר על הטבע האנושי עם הסטואים, לצאת מגבוּלותיו עם הציניים, להתהלך כחברים, כמו הטבע, עם כל דור ודור. למה לא נפנה מן הזמן הקצר והחולף הזה ונמסור את כל נפשנו אל המרחב אשר אין קץ לו, אל הנצח, אשר בו אנחנו שותפים להאנשים הטובים מימות עולם?

הן רודפי־השררות הידועים, הטרחנים לעצמם ולאחרים, אם גם רב מאד שגעונם, אם דפקו יום יום על כל הפתחים ולא הניחו שער פתוח שלא נכנסוּ בו; אם נשאוּ מבית לבית את דברי־שלומם המשוחדים – כמה הם האנשים אשר יוּכלו לראות פּניהם בעיר רחבת־ידים זאת המפוּזרה לפי מאוייה המשוּנים? לכמה מהם לא יוּכלו להכנס מפני שהם ישנים או אחוּזים בתענוּגים או שאינם בעלי דרך ארץ? כמה מהם יתנו אותם לחכות זמן רב ולבסוף יכזבו כי נחפזים הם ויסרבו לשמוע דבריהם? כמה מהם ימנעו עצמם מלעבור דרך הפרוזדור, כדי להשתמט ממשחרי פניהם הממלאים אותו, ויבקשו מוצא לנוּס בסתרי הבתים? כאילו אין זו גסוּת רוּח יתירה לרמות את האנשים מלהשיב פּניהם ריקם. כמה מן האדונים יושבים מפהקים, חציים מבוּלבלים ושכּוֹרים מן המשתה של אֶמש, ומבטאים בשפה רפה בגאוָה ויהירוּת את השמות אשר לחשו להם אלף פעמים, בעוד אשר האוּמללים העומדים לפניהם נידדוּ שינה מעיניהם למען חכות לחנינה זו? אבל את אלה נוּכל לחשוב למבקשים באמת משׂרה נכונה³⁸, את המבקשים להם לחברים וידידים בכל יום את זונון, את פיתגורס, את דמוקריטוס ושאר גדולי המדע, והולכים בעקבות אריסטוטלס ותיאופרסטוס. מן החכמים האלה לא ישתמט ממך איש, אין בהם אף אחד שלא תפרד ממנו בעליצוּת נפש יתירה וביֶתר חיבה אליו. אין אף אחד מהם אשר יתנך לצאת בידים ריקות. לאלה יכולים כל בני אדם להכנס ביום ובלילה.

טו    🔗

מן החכמים האלה לא ימריץ אותך איש למות, אבל כולם יוֹרוּך זאת³⁹. אין אף אחד מהם שיחַסר ממך שנות חיים, כל אחד את שנותיו יוסיף לך. השיחה עמהם לא תביאך בסכנה, בידידוּתם אין חשש שתחייב את ראשך⁴⁰ והכנעתך בפניהם לא תטיל עליך הוצאה יתירה. תוכל לקחת מהם מה שלבך חפץ. הם לא יעכבו אותך מלרכוש מאוצרותיהם ככל אשר תוכל שאת. מה רב האושר, מה נהדרה השׂיבה למי שבחר לו באלה להיות לו למגינים! עמהם יוּכל להתיעץ בכל דבר קטן וגדול, אותם יוכל לשאול יום יום בעניני עצמו, מהם ישמע האמת בלי רגש כלימה, יקשיב שבח בלי חנופה, דמוּתם תהי לו למופת. רגילים אנחנו לומר, כי לא ברשותנו היה לבחור לנו את הורינו וכי לפי הגורל ניתנו לנו; אבל באמת יש בידינו להוָלד על פי בחירתנו החפשית. כי ישנן משפּחות של הרוּחות היותר נדיבות⁴¹ – בחר לך, על איזה מהן תחפוץ להחשב! לא רק לפי השם תספח אליהן לבן, כי אם בנחלתן תזכה, ועליה לא תצטרך לשמור בקמצנוּת ובעין רעה, כי היא תתרחב במידה שתחלק אותה לרבים. החכמים האלה יוֹרוּך נתיבה לנצחיוּת וירימוּך למעלה שאי אפשר להדחות ממנה. הסגוּלה היחידה היא, להרחיק זמן המות וגם להפוך אותו לחיי עד. השררה ומצבות כבוד וכל אשר יצרה התהילה המדוּמה בפתגם שלטון או במלאכת מחשבת – כל אלה מהרה תהרסנה; מתגרת יד הזמנים הכל נופל וחולף. רק במה שהקדישה החכמה אין מזיקים שולטים, שטף הזמן לא יסחוף אותו ולא יפחית ערכו, גם הדור הבא וכל מי שיהיה אחריו יוסיף הערצה, כי אם אמנם הקנאה מתגרה במה שנמצא בקרבתנו, אבל במישרים יכּבד כל מה שרחוק מאתנוּ. הנה כי כן רחבים מאד חיי החכם, אין הם מוּגבלים כמו חיי אנשים אחרים. הוא אינו זקוּק לחוקי כל בני חלוף, כל הדורות נשמעים לו כמו לאלהים. חלפה לה עת – הוא שומר אותה בזכרונו; עומדת היא – הוא משתמש בה; עתידה היא לבוא – הוא מרגיש בה מראש. חיבוּר כל העתים לעת אחת גורם לו לאריכוּת ימים.

טז    🔗

קצרים ומלאים דאגה הם החיים למי ששכח את העבר, מזלזל בהוֹוה, ומפחד מפני העתיד. כשהם מגיעים עד קצם, מאחרים להבין האומללים האלה, כי ימים רבים היו עסוּקים מבלי שעשו כלום. ואל תחשוב כי אם לפעמים הם נכספים אל המות, יש להוכיח מזה כי חייהם היו להם ארוכים: זה הוא רק מפני שסבלוּתם מיגעת אותם בבקשות לא ברוּרות ומכוּונות דוקא מול מה שהם מפחדים ממנו. את המות הם מבקשים לפעמים רק בעבוּר שהם יראים מפניו.

גם זה אינו סימן לאריכוּת ימים, כמו שאפשר לחשוב, אם כמה פעמים נראה לאנשים היום גדול: אם הם מתאוננים, בקרוב זמן סעוּדה, על שהשעות זוחלות לאִטן. לפעמים, כשעסקיהם הרגילים כלים, הם מבלים בזעף ושעמום את הפנאי הנשאר להם, מפני שאינם יודעים מה לעשות בו ואיך לעבור עליו. הם שואפים למצוא איזה דבר להתעסק וקשה עליהם לשאת השעות שבינתיים. אמנם כן הוא כשבאה הודעה על דבר משחק בעלי־סייף⁴² או נקבע יום למחזה אחר של שעשוּעים ועונג מקוּוה והם תאבים לקפוץ על הימים המפרידים אותם מהמחזה. בכל פעם שהם מקוים לדבר והוא נדחה, יארך להם הזמן, ובמה שמענג אותם הוא קצר, ובאשמתם הוא מתקצר עוד יותר, כי הם רצים הנה והנה ואינם יכולים אף להתעכב על מלוּא תאוָה אחת. לא ארוּכים להם הימים כי אם שנואים עליהם. איך קצרים להם נגד זה הלילות שהם מבלים עם הזונות ובסביאת יין!

מטעם זה שגעון הוא גם מצד הפּייטנים אם הם מַרבים באגדותיהם את החטאים בקרב בני אדם, בהראוֹת אצלם יוּפּיטר כמכפיל את אורך הלילה בגלל תשוּקתו להתמכר לעריות. היש בזה דבר אחר זולתי הצתת אש התאווֹת הנשחתות, אם עושים את האֵלים למופת בדברים כאלה ועל ידי המעשים המקוּלקלים של בני־מרום מתירים הרצוּעה לבני אדם? ואיך לא יהיוּ לאלה הלילות קצרים, אם כה רב המחיר שהם קונים אותם בו. הם מאבדים את ימיהם בחכותם ללילות, ואת הלילות ביראתם מפני אור היום.

יז    🔗

גם הנאותיהן עצמן מהוּלות בפחד ובבהלות שונות, כי בתוך שאון הוללוּתם תבוא בלבם המחשבה: “עד מתי ימשכו הדברים?” מתוך רגש כזה בכוּ לפעמים מלכים על גדוּלתם; הצלחתם הנעלה לא שעשעה אותם, אבל הסוף, אשר חזוּ לעתיד, הביא עליהם חרדה. – מלך הפרסים החצוּף אחרי השתרע צבא חילו במרחבי השדות ובשימו לב לא רק למספר כי אם גם להיקף המחנה הגדול, שפך דמעות על זה, כי בעוד מאה שנה לא ישאר אף אחד מן הבחוּרים הרבים האלה. אף על פי כן הוא הבוכה בעצמו היה מתכוון אז לקרב קצם ולאבד קצתם בים, קצתם ביבשה, מהם במלחמה, מהם במנוּסה, ולהשמיד באופן זה במשך זמן קצר את כל אלה אשר פחד מני גורלם אחרי מאה שנה!

ולמה שמחותיהם מהוּלות בבהלה? מפני שאינן בנוּיות על יסודות חזקים; מן ההבל מוצאן וההבל מפריע אותן. מה אתה חושב על ערכן של שנות החיים, אשר בעליהן בעצמם מודים שהן רעות, כיון שגם הדברים אשר בהם הם מתגאים ומתנשאים על כל אדם אינם משביעים אותם רצון? כרבות הטובה תגדל עמה הדאגה ובההצלחה היותר נעלה הבטחון הוא היותר רופף. לאושר ממין אחר צריכים כדי להחזיק את האושר, ובעד אותן התפילות שכבר הצליחוּ צריכים להתפּלל מחדש⁴³. כל מה שבא על ידי המקרה אינו מתקיים. מה שמתרומם ביותר, עלוּל יותר לנפילה, ומה שעומד בסכנת נפילה לא יתן שמחה בלב. מן ההכרח איפוא שיהיו החיים לא רק קצרים כי אם גם רעים מאד למי שמכין לו בעמל רב קנינים, הצריכים ליתר עמל בשמירתם. יגע הוא להשיג מה שביקש, ומחזיק במורא ופחד מה שהשיג.

בין כך וכך אינו שם לבו כי הזמן הולך ולא ישוב. עסקים חדשים באים במקום הישנים, תקוה רודפת תקוה והשתדלות אוחזת בעקב השתדלות; אין מבקשים לשים קץ לסבל היסורים, כי אם מחליפים את ענינם. אם טרחנו עד עכשיו בכיבוּדים של עצמנו, עתה נבלה זמננו בשל אחרים. חדלנו להשתדל בשביל משרה לעצמנו – מעתה נתחיל לעמול בתור מצדדים⁴⁴. השלכנו מעלינו עול מאשימים – ונקבל משרת שופטים. חדל אדם להיות שופט – נעשה חוקר דין. הזקין ורכש עושר בתור אפוטרופוס לנכסי אחרים – עתה הוא תפוּס בעשרו ונכסי עצמו. מַריוּס עזב את העבודה הנמוּכה בצבא⁴⁵, עתה הוא טורח במשרת קונסוּל. נכספה נפש קוינטיוס⁴⁶ להיפּטר מהדיקטטוּרה, והנה קוראים אותו שוב מאחורי המחרשה. הלך להלחם נגד הפוּנים⁴⁷, בעודנו צעיר למשרה רבה כזאת, סציפיון מנצח חניבעל, מנצח אנטיוכוס, תפארת ממשלתו הקונסוּלית, הערב בעד אחיו⁴⁸, וכמעט שהוּצג בצד יופּיטר, לוּלא סרב בדבר. פרעות האזרחים טרדו את הגבור המציל, ואחרי אשר בנעוּריו מאס לקבל כבוד מנַשא למרומי אֵל, נאלץ להתנחם בזקנתו ביציאה לגולה על אף אויביו. אין סיבות דאגה חסרות לעולם, אם מתוך אושר או מתוך ענוּיים; על ידי העסקים נגזרים החיים, את הפנאי אין משיגים, אך נכספים לו תמיד.

יח    🔗

הוצא איפוא עצמך מן ההמון, פולינוס חביבי, ובקש לך מפלט בחוף השלו, תחת להטלטל במשך שנות חייך. זכור כמה גלים כבר עברו עליך, כמה סערות הפיצוך בחייך הפרטיים, וכמה מהן משכת עליך בחיים המדיניים. דייך במה שהראית כבר את גבוּרתך בנסיונות של עמל ותלאות – נַס להראות מה שתפעל בימי מרגוע! את החלק הגדול מחייך, בודאי את היותר טוב מהם, נתת לעבודת המדינה; קצת מזמנך יהיה נא עתה לך לבדך. ואין אני קורא אותך למנוּחה של עצלוּת ותרדמה, לא להאחז בשינה ובתענוּגים הנעימים להמון העם ולהשקיע בהם את הכשרונות העֵרים אשר בקרבך: לא זה הוא המרגוע! דברים יותר נכבדים תמצא לעשות, בימי השלוָה והמנוּחה, מכל המפעלים אשר שקדת עליהם עד עתה. אמנם מנהל אתה חשבונות של עולם מלא ועוסק בהם בשנאת־בצע כיאות לנכסי אחרים; בחריצוּת – כיאות לנכסי עצמך; בזהירוּּת קדושה⁴⁹ כיאות לנכסי המדינה. רכשת לך אהבה במשרה, אשר קשה להנצל בה משנאת הבריות. אולם האמינה לי: יותר כדאי לנהל חשבון הנפש⁵⁰ מלעסוק בחשבונות של תבוּאות המדינה. את כוחות נפשך, הראוּיים לכל דבר נעלה ונשגב, העבר מן המשרה, אשר בכל תפארתה אינה מסוגלה להמציא חיים מאוּשרים, ומשוך אותם אל עצמך. חשוב, כי לא לתכלית זו עסקת מימי נעוריך בשקידה יתירה בכל הלמוּדים החפשים, למען ימסרו להשגחתך כמה אלפים איפה של דגן בבטחה; לדברים גדולים ונעלים מאלה חיכו ממך. מחסור לא יהיה באנשים ראוּיים להיות גזברים טובים ושקדנים. לצורך טלטוּל משאות, מוכשרות יותר הבהמות המתהלכות לאִטן, ולא סוּסים אבירים, אשר את נדבת מרוּצתם לא יעצרו בטעינת נטל כבד. חשוב גם כמה דאגות נטלת עליך במשא עבודת משרה כזאת. עסקך נוגע בכרסם של בני אדם. להעם הרעֵב אין לב להשכיל, אין היושר מכניעו ואין בקשה פועלת עליו. הן לא רחוק הוא מזכרוננו, הדבר אירע בזמן מות קיוּס קיסר⁵¹ (אם יש דעת בשאול, בודאי הדבר קשה עליו ביותר אשר הוא מת. בעוד שהעם הרומי נשאר בחיים!) כי נשארו מזונות רק לשבעה או לשמונה ימים. בעוד אשר עשה הוא גשרים של אניות על הים ובזבז במשחקים חיל המדינה, באה הצרה היותר נוראה אף לעיר מצור: אפסוּ המזונות! כמעט שעלה לו בחורבן גמור, בגויעה מרעב, ובתוצאות מאלה: בהריסה כללית – מה שניסה לחקות את המלך המשוּגע מארץ נכריה אשר נחל מפּלה אחרי גאותו⁵². איך ירעה להם אז נפשם, לאנשים שהיו ממוּנים על אוצרות הדגן במדינה! לסבול מכת אבנים וקרדוּמות וסייף והבערת בעֵרה היו נכונים, כדי להעלים בערמה רבה את הצרה הגדולה שנשארה צפוּנה בחוּבּם⁵³, וטוב עשו בזה. כי לפעמים צריכים לרפאות את החולים בלי ידיעתם; הכרת המחלה נעשתה לרבים סיבת המות.

יט    🔗

סוב אתה והחזק במה שהוא יותר שלו, יותר בטוּח ויותר גדול. הכי שוה לך הדבר בערכו, אם כל טרחך הוא שיוּכנס בּר לאוצרות כתיקוּנו בלי הונאה ובלי רמיה מצד המשבירים⁵⁴, שלא יתקלקל מן הטחב או מן החום ויהיה שלם במידה ובמשקל – או שתשא נפשך לדעת את הדברים הקדושים והנשגבים, את מהוּת האלהים, ממה הם נהנים. מה מצבם ואיך תמוּנתם? מה יתרחש לנפשך באחרית, להיכן יעתיק אותנו הטבע כשנשתחרר מן הגוף? מה הוא המחזיק מוסדי ארץ זו הכבדים ותלוּיים באויר ומניחם לרחף על מה שקל מהם ומרימם מוּל האש ומניע הכוכבים במסילותם – וכל שאר הנפלאות המרוּבות מסביב.

רצונך להתרומם מן האדמה ולתפוס ברוחך את הדברים האלה? תיכף עשה זאת, בעוד דמך חם, בעוד כוחך שלם צריך אתה לבקש את הטוב והנעלה. אם בדרך חיים כזאת תבחר, לדברים רבים מן המדעים תזכה, לאהבת צדק ומעשה צדק⁵⁵, לשכחת עוון, לבינה איך לחיות ואיך למוּת, לשלוָה רמה מול כל המעשים⁵⁶. אם מצב כל בעלי העסקים פחוּת ונבזה⁵⁷, היותר נבזה הוא של אלה הטורחים בעסקים שאינם שלהם, הישנים שנת אחרים ומטיילים לפי צעדי אחרים, וגם אהבתם גם שנאתם וכל מה שהוא יותר חפשי בנפש, נעשה אצלם לדבר שבפקוּדה. אם אנשים כאלה חפצים לדעת, מה קצרים החיים שלהם, עליהם רק לחשוב, מה דל החלק שלהם בחיים.

כ    🔗

לכן כשתראה אנשים שהגיעו כבר לתהילה ותפארת ואשר שמותיהם כבר ידוּעים בשער – אל תקנה בהם! קנינים כאלה בהפסד החיים הם נרכשים. למען תקרא שנה אחת על שמם⁵⁸, הם מחבלים את כל שנותיהם. ישנם גם בין המטפסים ועולים, אשר עוד קודם הגיעם לפסגה, בעודם בשלבים התחתונים, פתאום בא קצם. ישנם אשר למען עלות למרומי הפאֵר הרבו להתפלש באֵפר⁵⁹, עד שבאה מחשבה במוחם, כי כל עמלם היה רק למען כתב שעל גבי הקבר! ישנם אשר בזקנתם המוּפלגה, בעודם משתעשעים כצעירים בתקוות חדשות, עזבם כוחם באמצע העצות והמזימות.

בושה וכלימה לאדם, אשר הזקין כעורך דין בשביל בעלי קטטה פחותי ערך, ועודנו להוּט אחרי הסכמותיו של ההמון הנבער, עד אשר נשמתו יוצאת! אוי לו לאדם שהוא נלאה לחיות קודם שהוא נלאה במשאו ומתנו והוּא כושל באמצע רדיפתו אחרי השררה! אבוי לו לכסיל, הנופל מת על ספרי חשבונותיו, ונעשה לשחוק ליורש אשר התעה אחריו ימים רבים.

על מעשה אחד מופתי העולה ברעיוני לא אוּכל לעבור: טורניוס היה איש זקן ושקדן מאד. במלאת לו תשעים שנה קיבל בלי בקשה מאת הקיסר קיוס [קליגולה] חופשה ממשרתו. אז ציוה שישכיבוּהוּ במיטה ושיספדוּהוּ העבדים העומדים סביבו כאילוּ הוא מת. הילילה כל המשפחה אז על החופש שניתן לאדונה הזקן ולא זזה משם עד שהחזירו לו את עבודתו! הכי כל כך נעים לבריות המות באמצע העסקים? כך דרכם של רוב בני אדם. תשוקתם לעמל עוברת את גבוּל כוחותיהם. הם מתקוממים כנגד חולשת הגוף. הזקנה קשה עליהם רק מן הטעם היחיד, שהיא מכריחה אותם לפרוש מעסקים. החוק משחרר בני חמישים מעבודת הצבא, בני ששים מעבודה בסינאט – אבל קשה לבני אדם להשתחרר מעבודת עצמם, מלמצוא החופש לפי החוק! בינתיים הם נסחפים וסוחפים את האחרים, כל איש מפריע מנוּחת רעהו ויחדיו הם אומללים, אין פרי ואין עונג בחייהם, אין התרוממוּת לרוּחם, אין איש משוה המות לנגד עיניו, כל אחד משתעשע בתקוות רחוקות. וישנם גם המצוים לביתם ודורשים מצבות תפארה לקברותיהם, הקדשת בנינים לזכרם מטעם המדינה, עריכת סדרי אֵבל ולויות נהדרות במשרפות יום מותם. ולי ברוּר, כי יותר נכון הוא לערוך קבוּרתם של אלה כקבוּרת ילדים, אשר ימים מעטים חיו, רק לאור אבוקה או נר של שעוה.

[תרפ"ט]